שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן א, קטע 4

עוד שיטה רביעית יש בכאן וכמו שיבואר, דהרמב"ם בפ"א מה' תרומות כתב דתרומה דזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינו מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כמו שהיה בירושה ראשונה כו' ובימי עזרא שהיה ביאת מקצתן כו', והנה בעיקר הדרש שכ' על תרומה משום דכתיב כי תבאו ביאת כולכם לא נודע מקומו בגמרא מהיכן לקחו הרמב"ם ועיין בטור יו"ד סי' של"א שכתב הבית יוסף דאפשר דנמצא באיזו מקום זאת הדרשה, אמנם היותר קשה עליו דכל דבריו הם נגד גמרא מפורש במס' כתובות דף כ"ז דאמר ר"ה ברי' דר"י אשכחתינהו לרבנן דבי רב דאמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא דהא שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ואמינא להו אלא אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן דתני' בבואכם יכול משנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, הרי מבואר להדי' דבתרומה לא צריך כלל ביאת כולכם והך מ"ד דאמר תרומה בזה"ז דרבנן לא אמר רק על אחר החורבן וטעמו דס"ל דגם קדושה שני' בטלה משחרבה, ודברי הרמב"ם מופלאים מאד לא ראיתי מי שכתב לתרצו, ועיין בבית יוסף סי' של"א שכתב דנלמוד תרומה בק"ו מחלה ומה שבע שכיבשו שהיו חייב בחלה לא חייב בתרומה ביאת מקצתן שפוטר בחלה א"ר שפוטר בתרומה, ודברים אלו ג"כ מופלאים כי מה בצע בק"ו אחרי דבגמרא מפורש ההיפוך, ובני הרב וכו' מו"ה חיים מוואלאזין שיחי' אמר לי דבר נכון דודאי דעיקר סוגי' הגמרא צריך להבין מאי דאמרי רבנן דבי רב דגם למ"ד תרומה דרבנן חלה דאורייתא צ"ז שכיבשו היו חייבים בחלה, דמלבד דעיקר הדבר קשה להבין לומר דלענין תרומה בטלה הקדושה אחר החורבן ולענין חלה לא ביטלה וכי יש ביטול לחצאין והרי גם חלה אינו נוהג בחו"ל, ועוד מאי ראיה מביא מז' שכיבשו דהתם מה דהי' פטורים מתרומה הא אינו בשביל חסרון הקדושה רק מגזה"כ דאין תרומה נוהג עד אחר כיבוש וחילוק וכמו שהביא רש"י לימודם על זה, ואיזה הוכחה וטעם הוא לומר בשביל זה דלתרומה בטלה הקדושה ולחלה לא בטלה, ועיין בשו"ת שאגת אריה החדש מה שחקר בזה ליישב הסוגי' והאיך תלוי זה בזה ועל כן מפרש הרמב"ם דהא דאמר למ"ד תרומה הזה דרבנן לא קאי על אחר חורבן בית שני רק קאי על זמן הבית השני דהך מ"ד ס"ל דגם אז היה דרבנן וטעמו דס"ל דאע"ג דקדושת עזרא היה קדושה דאורייתא מכל מקום דכיון דתרומה בעי כיבוש וחילוק ובימי עזרא לא הי' כיבוש וחילוק דהכיבוש לא נחשב כיבוש כיון דהיו משועבדים למלכי פרס וגם חילוק לא הי' כיון דהי' רק מקצת ישראל שם ואין זה חלוקה, וא"כ שפיר קאמרי דגם למ"ד תרומה דרבנן מ"מ חלה דאורייתא דחלה הא לא צריך כיבוש וחילוק וגם בי"ד שנה היו חייבים בחלה וראי' ברורה לזה הפירוש הוא מדברי הירושלמי פרק ששי מס' שביעית דפליגא שם ר' יוסי ב"ר חנינא אמר דמדבר תורה נתחייבו במעשר ור' אלעזר אומר מאליהם קיבלו המעשר דכתיב ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה כו' ואמר שם טעמו דר' יוסי ב"ר חנינא דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך דבר תורה אף ירושתך דבר תורה, והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא הי' עליהם עול מלכות ואתם אע"פ שיש עליכם עול מלכות, אבותיך לא נתחייבו אלא אחר ארבע עשר שנה שכיבשו ושחלקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קנה ונתחייב, מה מקיים ר' אלעזר והטיבך מאבותיך פתר לה לע"ל דא"ר חלבו בשם ר' בא בשם ר"י אבותיכם ירשו שבעה עממין ואתם עתידים לירש עשר עממין, ולפי הנ"ל מבואר הירושלמי כמין חומר דר' יוסי בר"ח דרש מקרא אשר ירשו אבותיכם וירשתה על ירושה שני' של עזרא [וכן דרשינן לי' בסוף ערכין] שהיא קדושה גמורה ושוב דרש והטיבך מאבותיך דאע"ג דבשני' הי' עליהם עול פרס ולא נכנסו כולה ולא כיבשו ולא חילקו מ"מ חייבים דבירושה שני' א"צ כיבוש וחילוק, ור' אלעזר אמר מאליהם קיבלו עליהם המעשר וגם ר"א מצי סבר דקדושת עזרא הי' קדושה גמורה רק ס"ל כיון דלא הי' כיבוש וחילוק אינם חייבים במעשר, וכמו בירושה ראשונה היה צריך כיבוש וחילוק כן הוא בשניה, וזהו שמקשה על ר"א מה מקיים והטיבך מאבותיך והרי עדיפא הי' לו להקשות עליו מה מקיים קרא דוירשתם דזהו עיקר הפסוק המלמד על קדושת ירושת שניה ולפי"ז ניחא משום דגם ר"א ס"ל דקדושת עזרא היה קדושה גמורה ורק מקשה מאי מקיים והטיבך מאבותיך דמוכח דשניה היא טובה מהראשונה וע"ז משני דקאי על לע"ל ולענין דירשו עשר עממין יותר מבראשונה אבל כיבוש וחילוק ס"ל דצריך בכל הירושות כמו בראשונה, וסובר הרמב"ם דבמקום דצריך כיבוש וחילוק צריך ביאת כולכם דבלא"ה לא מקרי חילוק, ופוסק הרמב"ם כר' אלעזר דגם בימי עזרא צריך ביאת כולכם גם לתרומה דהא גם ר"ה בר"י דר"י מודה דאיכא תנא דס"ל כן וכמש"כ התוס' בכתובו' דלא פליגא ר"ה בר"י דר"י ורבנן דודאי איכא תנא דס"ל תרומה דרבנן וחלה דאורייתא ואיכא תנא דס"ל להיפוך, ונמצא דביאת כולכם צריך בתרומה כמו בחלה רק בתרומה הוא משום דצריך כיבוש וחילוק, ובחלה צריך מצד עצמו דכתיב בבואכם ואע"ג דא"צ כיבוש וחילוק מ"מ צריך ביאת כולכם, ומעתה מיושב הסוגי' דכתובות כמין חומר דרבנן דבי רב אמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן דס"ל כר"א דדרש והטיבך על לע"ל וגם בביאה שניה צריך כיבוש וחילוק מ"מ חלה הוא דאורייתא דחלה הא נתחייב גם בי"ד שכיבשו והשיב להם ר"ה ברי דר"י דיש תנא דס"ל להיפוך דאע"ג דס"ל דתרומה דאורייתא והוא מאן דס"ל כר"י בר"ח דדרש והטיבך מאבותיך דבשניה לא בעי כיבוש וחילוק וא"כ הא לדידיה תרומה לא צריך ביאת כולכם מ"מ חלה דרבנן דבחלה צריך ביאת כולכם מצד עצמו ואע"ג דא"צ כיבוש וחילוק וגם בימי עזרא היה צריך ביאת כולכם ומשו"ה הוא דרבנן. והרמב"ם פוסק כר"א ומשו"ה כתב דגם בימי עזרא הוא דרבנן. והנה אין להקשות על ר"ה בר"י דר"י דכמו דדרשינן והטיבך מאבותיך על תרומה דלא בעי כיבוש וחילוק כמו כן נדרוש הך והטיבך מאבותיך לגבי חלה דבביאה שני' א"צ ביאת כולכם, זה אינו דבשלמא לענין כיבוש וחילוק דבביאה ראשונה היה פטורין קודם כיבוש ונשתהה החיוב י"ד שנה ובביאה שניה נתחייבו תיכף שייך לומר על זה דהיה להם טובה יותר מהאבות אבל לענין ביאת כולכם דחלה לא שייך לומר שהיה להם טובה יותר מן האבות כיון דבביאה ראשונה הרי היה ביאת כולם, ומה דבביאה שניה לא נצרך ביאת כולם אין בזה הטבה מהאבות כלל, וע"כ לא קאי על חלה ומשו"ה דרבנן. ונמצא לדעת הרמב"ם קדושות עזרא היא קדושה גמורה מדאורייתא וגם ס"ל דלא בטלה קדושת הארץ גם בחורבנה וכל המצות התלויות בארץ הם עתה דאורייתא ורק דהמצות הצריכין בהם כיבוש וחילוק הוא לדידיה מדרבנן גם בימי עזרא, והדברים מאורים דמסוגיא דכתובות עוד נתישבו דברי הרמב"ם, וא"כ לדידיה שמיטת קרקע הוא דרבנן וגם בימי בית שני וכדמוכח מדבריו בכמה מקומות כמבואר לעיל בסי' ג' יעוי"ש בסי' קודם. ובזה מיושב לשון הרמב"ם דבפרק ט' מה' שמיטה שדקדק וכתב דאין שמיטת כספים נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שהרי יש שם שמיטת קרקע שישוב השדה בלא כסף דקדק וכ' רק שמיטת כספים, ומדבריו משמע להדי' דרק כספים נלמוד מיובל וזה שהביאו הכ"מ לומר דס"ל דקרקע היא דאורייתא, ולעומת זה בפרק יו"ד כ' מפורש דקרקע הוא דרבנן והכ"מ דחק שם לישבו, ובזה ניחא דרק לכספים נצרך ללמוד מיובל אבל קרקע נהי דהוא מדרבנן מ"מ אין צריך ללמדו מיובל רק מעצמו משום שחסר הכיבוש וחילוק, וכל זה מבואר לה כמעט להדי' בדברי הרמב"ם בה' בית הבחירה פרק ו' וז"ל ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני' הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומה, הרי דמשוה שביעית לתרומה ובה' תרומות הרי כ' מבואר דהוא דרבנן משום דחסר ביאת כולם, והגם דעדיין איכא נ"מ בין השני טעמים דהרי הכיבוש והחילוק לא נצרך להיות רק בעת התחלת קדושת הארץ בעת ביאתם בימי יהושע בין נון וממילא חייב מה"ת גם אח"כ כשגלו שבט ראובן ובטל היובל מ"מ חייב כיון דקדושת הארץ היה ולהטעם דתלוי ביובל הרי תיכף שגלה שבט ראובן בטל שביעית מן התורה מ"מ לא חשש הרמב"ם לזה כיון דאין שום נ"מ רק לענין מה שהי' משגלה שבט ראובן עד חורבן ראשון ושוב ליכא נ"מ בזה ע"כ לא חשש לכתוב שתלוי ביובל רק בכספים לחודא:

ועתה נראה דעת רבותינו הראשונים להיכן נוטים אם הוא דאורייתא או דרבנן, הרמב"ם כתב בפרק רביעי וז"ל אין שמיטה נוהגת אלא בארץ ישראל כו' ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכתב הכ"מ דדעתו דשמיטת קרקע הוא דאורייתא וכ"כ הכ"מ בפרק יו"ד, גם בסוף פ"א מה' תרומות כ' הכ"מ בדרך אגב להרמב"ם שביעית דאורייתא בזה"ז, והנה מהא דכ' הרמב"ם דנוהג שלא בפני הבית אין ראי' לזה דלא כתב רק דאינו תלוי בבית וגם כשאין בית נוהג ומ"מ י"ל דתלוי ביובל ואם יהי' זמן שיהיו כל יושבי' עלי' דנוהג יובל גם שביעית נוהג אע"ג דלא נבנה הבית ותיכף אחר שכלו שבע שחלקו נהגו שמיטין, ומחמת שבפרק ג' כתב הרמב"ם דתוספת שביעית אינו נוהג רק בפני הבית משו"ה כתב דשביעית עצמה אינו תלוי בבית, והרי עדיפא מזה מצינו בריש ה' תרומות שכתב הרמב"ם דתרומה נוהג גם שלא בפני הבית ובסוף אותו פרק כתב דגם בימי בית שני הי' תרומה מדרבנן משום דלא הי' ביאת כולם וכ' עליו הראב"ד דהוא סותר את עצמו ותי' הכ"מ דלא כתב רק דאינו תלוי בבית אבל מ"מ צריך שיהי' ביאת כולם יעו"ש, אמנם מהא דסתם הרמב"ם דבריו ולא כ' כלל מה דינו בזה"ז ולא הזכיר לחלק ביניהם ובכל מקום שמדבר בדיני שמיטת קרקע סתם דבריו ורק בפרק ט' בהגיעו לדין שמיטת כספים כתב דשמיטת כספים הוא בזה"ז מדבריהם בודאי משמע לכאורה כהכ"מ, וגם בספר המצות להרמב"ם כשחשב כל המצות שבשמיטת קרקע לא כ' דאינו נוהג בזה"ז כדרכו בכל מקום בספר ההוא שהזכיר בכל מצוה אם אינו בזה"ז, ורק כשהגיע למצות יובל ולמצות שמיטת כספים כ' שבזה"ז הם מדרבנן, אמנם מדברי הרמב"ם בפרק יו"ד שכתב וז"ל ובזמן שיובל נוהג נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה ומקבלין גר תושב ונוהג שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה ובזמן שאין יובל אינו נוהג א' מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם עכ"ל הרי כמעט מפורש דס"ל שהוא מדבריהם, ומה שדחק הכ"מ דהאי מדבריהם קאי רק על כספים לחודא ולא על שביעית לא ידעתי האיך אפשר לומר כן דא"כ למה כ' בראשית דבריו דבזמן שנוהג יובל נוהג שביעית דלמה הזכיר כאן לשביעית כיון שאינו תלוי ביובל כלל, וגם מהא דכתב בסוף פרק י"ב דלע"ל בעת ביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות גם מזה נראה דבזה"ז הוא דרבנן דאם הוא דאורייתא האיך יפסיקו המנין ויתחילו במנין חדש, גם ראיתי בספר פאת השולחן שהביא דבריו בפרק ו' מה' בית הבחירה וז"ל ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומות הרי משמע דשביעית ותרומה שוים בדיניהם ובתרומה הא כ' מפורש דגם בימי עזרא הוא מדרבנן, מכל זה מוכח דלא כהכ"מ בדעתו, גם הסמ"ג כתב דהוא דרבנן וכן כתבו בספר התרומה ה' ארץ ישראל ובספר יראים ובעל החינוך:

אמנם לעומת זה דעת הראב"ד דקרקע הוא דאורייתא כאשר נתבאר למעלה, גם דעת רש"י לפי מה שנתבאר לעיל בסי' א' נוטים דס"ל להלכה דהוא דאורייתא, גם בעל העיטור באות פרוזבול הגם כי הביא גם דעת המקילין אבל דעתו הוא דהוא דאורייתא בין בקרקע בין בכספים, והרמב"ן בספר הזכות לגיטין הגם שכתב שם להסתפק בזה מ"מ מבואר שם בדבריו שדעתו נוטה יותר שהוא מה"ת רק לא הוכרע הדבר אצלו בבירור, ובספר התרומה כתב דדעת הרמב"ן שהוא דאורייתא בפשיטות, גם בפירוש הרמב"ן על התורה פ' בהר מבואר מדבריו דסובר דהוא דאורייתא ובספר אור זרוע הגדול חלק א' סי' מובא מה שהשיב רבינו ב"ר אברהם לר' יהונתן הכהן וז"ל כתבתי ספק שביעית אם דינו כערלה וכלאי הכרם, לא ידעתי מה שאלת אם בחו"ל שביעית אינו נוהג בחו"ל ואם בארץ ישראל מ"ש מערלה וכה"כ דספיקן אסור בארץ הרי דס"ל דהוא דאורייתא כערלה וכה"כ וגם ספיקו אסור, גם התוס' בגיטין דף ס"ב גבי כהן וחורש יכול לומר אגיסטין אני בתוכה וכתבו התוס' ושמא סכנות נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך, א"נ קסבר יש קנין לעכו"ם להפקיע משביעית, א"נ שביעית בזה"ז דרבנן, הרי דבשני תירוצים הראשונים ס"ל שהוא דאורייתא, ובהיותי כעת בבית הדפוס הביאו לפני ספר א' שמן המור וראיתי שהביא בהמשך דבריו שני התירוצים של התוס' הללו וכתב וז"ל רק דבפסקי התוס' חזינן שעשו עיקר תי' בתרא שכתבו וז"ל מותר לזרוע בשביעית משום ארנונא דהוי פיקוח נפש הרי דלא הביא רק תי' זה ונראה דס"ל דשביעית הוא דאורייתא, והרא"ש בפרק א' דמכות כתב דשמיטה הוא דרבנן, אמנם הא איירי שם בשמיטת כספים ולא ידעינן האיך ס"ל בקרקע, ואפשר ס"ל כהראב"ד דמחלק ביניהם דקרקע דאוריית' וכספים מדבריהם, אמנם הטור ביו"ד סי' של"א סתם הדברים וכתב בפשיטות שהוא מדבריהם וצ"ע מדוע לא הביא דהרבה מהראשונים ס"ל דהוא דאורייתא.

והנה להלכה ודאי דיש לפסוק כהטור דהוא דרבנן דבתראי הוא וכן תפסו הרבה מהאחרונים בתשובותיהם, ולא באתי בכל האריכות הנ"ל רק לברר כי הרבה מהפוסקים ס"ל דהוא דאורייתא, ולסתור מה שראיתי בכתבי העתי המליץ נדפס דברי חכם א' שכתב דכיון דשמיטה בזה"ז דרבנן נוכל לסמוך על דברי הרז"ה שכתב דבזמן שאין יובל אפילו מדרבנן גם שמיטה אינו נוהג כלל ואפילו מדרבנן, ודברים אלו, אינם כדאים אפילו להביאם ולסותרם כיון דכל הראשונים חלקו על הרז"ה בזה והראב"ד דרצה בתחילה לומר כן חזר בו אח"כ כמו שמובא ברמב"ן, וכל הפוסקים כתבו דנוהג אם דאורייתא או דרבנן וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג, והטור ושו"ע ביו"ד סי' של"א כתבו לאיסור ולא הביאו שום חולק האיך יכול להורות נגד ההלכה הקבוע בשו"ע, ואם יבא להרהר אחר פסקו של השו"ע הרי יותר יש מקום לומר שמא הוא דאורייתא דהרבה פוסקים סוברים כן, ועוד דגם הרז"ה בעצמו לא סמך על סברתו להקל רק בכספים ולא בקרקע וכמו שנתבאר למעלה, וגם בכספים שינה ושילש בחוץ לארץ וגם הוסיף עוד טעם אחר דכיון דנהגו שלא להשמיט הרי הוא כאלו התנה ע"מ שלא תשמיט בשביעית, ולמעשה בודאי דהאיסור פשוט ואין נופל בו שום ספק ועל כיוצא בזה אמרו אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו במנעל וכן בהך דשביעית שכבר נהגו לאיסור וכמו שהעיד הרמב"ן, וחלילה לשום בעל הוראה לפרוץ גדר השו"ע ולהורות בו היתר, ומה שמובא בהמליץ דשמע מאיש אמונים דארבעה גאונים מגדולי דורינו יחיו נתקבצו ויצא הדבר להתיר עבודת השדה בשביעית וסתם הדברים כדי שיהי' מובן שהתירו הכל, המבשר הזה שמע וטעה כי הם לא התירו רק אדרבה אסרו כאשר כבר נודע עתה מפי הגאון הגדול אב"ד דקאוונא שליט"א אשר לא התיר רק כתב שימכרו השדות לנכרי וגם החרישה והזריעה והקצירה שהם אסורים מדאורייתא יהי' ע"י נכרי דוקא ורק מלאכות שהם מדרבנן התיר ע"י ישראל אחר המכירה [והגם כי גם זה לא יתכן לדעתי לפי ההלכה וכמו שנתבאר לקמן בסי' שאח"ז], אבל בלא זה הורו לאיסור:

ו [א] והנה בטעמם של המקילים וסוברים שהוא מדרבנן מצינו בו ג"כ מחלוקת ושני סברות מחולקים בספר התרומה כתב דהוא דרבנן משום דגם קדושה שניה דעזרה לא קידשה לע"ל ובטלה בעת החורבן אמנם בספר יראים והחינוך כתבו הטעם משום דקיי"ל כרבי דשמיטה תלוי ביובל וכל שאין יובל אין שמיטה וגם הסמ"ג כתב משום דאין יובל, ולפי מה שהסברנו לעיל דעת הרמב"ם יש עוד טעם דחסר כיבוש וחילוק:

ונפקא מינה טובא בין הני שני הטעמים, אחד בשדה של נכרי דבמס' גיטין אמר רבה דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואמרינן שם דבסוריא יש קנין דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש וכ' רש"י דכיון דהחיוב הוא מדרבנן יש לו קנין להפקיע וא"כ לדעת רוב הפוסקים דס"ל דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל, הא פשיטא דאין לו קנין דהרי האי דינא דיש קנין ואין קנין תלוי בקדושת הארץ דאם קדושתה מדאורייתא אין כח להנכרי להפקיע מקדושתה וממילא חייבת גם במצות שהם מדרבנן, והרי להדי' תניא במס' גיטין דף ע"ה אין עודרין עם העכו"ם בשביעית והרי עידור הוא תולדה דחורש ובשביעית אינו רק מדרבנן וכמבואר כל זה להדיא במס' מו"ק דף ג' הרי דגם מלאכה דרבנן אסור לישראל לעשות גם בשדה שהיא בעצם של הנכרי, וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג דאע"ג דגם הם ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן מ"מ פסק הסמ"ג להך דאין עודרין וכ' שם בדרך כלל דאסור לישראל לסייע לנכרי בידים וכל המלאכות בכלל אמנם לפי הטעם שכתב בספר התרומה דלהלכה קיי"ל דלא קידשה לע"ל נסתפק שם בעצמו וכ' דאפשר דלפי"ז מותר לישראל לחרוש בשדה של נכרי ונאמר דהברייתא דאין עודרין ס"ל דקדשה לע"ל, ולהלכה הרי כיון דהרמב"ם והסמ"ג כתבו לאיסור וגם ספר התרומה בעצמו כ' דאם נאמר דקידשה לע"ל ודאי דאסור ורק אם נאמר דלא קידשה לע"ל יש להסתפק דלמא מותר ובודאי דקשה להתיר ובפרט דרוב הפוסקים סבירא ליה דקידשה לע"ל: