שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן א, קטע 3

[ח] ולפי"ז נתבאר דכל ראייתו של הסמ"ג גם אם נפרש בהתוס' דרבא לא אמר על הקושיא הראשונה אינו רק דהלל ע"כ ס"ל כרבי מדתיקן פרוזבול, דאם הי' ס"ל לעולם הוא דאורייתא לא הי' לו להזדקק וללמוד להעם לעשות כן אבל אחר שתיקן כן מועיל פרוזבול גם לרבנן החולקים על רבי וס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא דהפקרו של הלל מועיל גם בדאורייתא לרבא וגם הלל בעצמו התחיל תקנתו גם בעוד שהי' דאורייתא וא"כ הרי מכל התנאים והאמוראים שעשו פרוזבול אין שום ראי' דס"ל כרבי וי"ל דס"ל כרבנן ורק מדברי הלל שלמד להעם לעשות כן מוכרח דס"ל כרבי וכשתעיין בלשון הסמ"ג שכ' וז"ל והלכה כרבי שהרי הלל שהתקין פרוזבול כוותי' דרבי הרי דלא הוכיח רק מן הלל ותקנתו לחודא ולא כתב יותר בפשיטות שהרי דין דפרוזבול כרבי וכל האמוראים הורו לעשות דפרוזבול ולא נמצא שום חולק על זה, וזהו כמש"כ דמהא דמהני פרוזבול השתא אין ראי' אליבא דרבא ורק מהלל שתיקן לעשות כן מוכרח כן, וכן כתב בעל ספר יראים וז"ל וכרבי קיי"ל דהרי קם לי' הלל כוותי', וא"כ שוב אין לנו מזה קושי' על הפוסקים המחמירים דהרי הני רבנן החולקים על רבי הא פשיטא דחולקים גם על הלל וס"ל להני פוסקים דהלכה כרבנן ומ"מ מהני פרוזבול גם לדידהו:

[ט] וגם דעת ר"ת בעצמו נראה דס"ל להלכה דהוא דאורייתא דהרי רש"י כ' בגיטין דהא דאמר בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין הוא רק מדרבנן והתוס' בערכין שם כתבו בשם ר"ת דההיא סוגיא אתי' כרבנן החולקים על רבי וס"ל דאינו תלוי ביובל ובודאי נראה לדידי' דהלכה כרבנן כיון דכל סתם הסוגיא דערכין כרבנן, אמנם ראי' זו אינו מוכרח דהא חזינן דעת הרז"ה שהובא בבעה"ת שער מ"ה שכתב להדיא דסוגיא דערכין אתי' כרבנן דהוא דאורייתא ואפ"ה כתב דהדעת נוטה דהלכה כרבי מהא דחזינן דאמוראי הקילו הרבה בדין פרוזבול יעו"ש, ואפשר גם ר"ת ס"ל כן:

ג [א] והנה עוד שיטה שלישית בסוגי' זו, דהרמב"ם כתב בפרק רביעי מה' שמיטה וז"ל אין שמיטה נוהג אלא בארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובפרק ט' מה' שמיטה כתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהג מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שהרי יש שמיטת קרקע שישיב הקרקע בלא כסף ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהג בזמן הזה כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל, וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם דשמיטת קרקע דהיינו איסור חרישה וזריעה הוא מן התורה גם בזמן הזה וכספים בזמן הזה הוא מדרבנן, וכתב עוד הכ"מ שטעמו של הרמב"ם בזה הוא דפוסק כרבי דאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ואיהו מפרש שמיטת קרקע היינו יובל וכמו שמפרש ר"ת ושמיטת כספים מפרש הפקעת החוב בשביעית ורק כספים תלוי ביובל אבל קרקע אינו תלוי ביובל ובזה הוא מחולק מפירוש ר"ת דר"ת מפרש שמיטת כספים הוא כל דיני שביעית הן איסור קרקע והן הפקעת החוב והרמב"ם מפרש רק כספים לחודא ולא קרקע, וכמה מהאחרונים השיגו עליו ודחו פירושו והוכיחו דאין שום מקום לפרש שני שמיטות דקאמר רבי יהי' רק כספים ויובל ולא קרקע דהא בריש מו"ק קאמר אביי על הא דמשקין בית השלחין בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתני וזה דבר השמיטה שמוט כו' בשני שמיטין כו' הרי מוכיח מברייתא זו דלרבי חרישה דשביעית הוא דרבנן וע"כ העלו דגם דעת הרמב"ם דגם קרקע הוא מדרבנן ואין שום חילוק בין קרקע דשביעית לכספים ולשניהם דין אחד להם. והנה גם אם נאמר בדעת הרמב"ם דלא כהבנת הכ"מ מ"מ הרי עיקר שיטה זו לחלק בין קרקע לכספים כמעט מפורש הוא בדברי הראב"ד דהא בכל פרק ט' שכתב הרמב"ם דכספים הוא דרבנן לא השיג עליו הראב"ד ושתק לי' וגם מדבריו שם בהלכה ט"ז שכתב הרמב"ם דפרוזבול אינו מועיל אלא בזה"ז שהוא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין מועיל פרוזבול וכ' ע"ז הראב"ד דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן עכ"ד הרי ממש מבואר דס"ל דבזה"ז כספים הוא דרבנן, ובפרק א' שכתב הרמב"ם הא דמותר לזרוע משום האנסים וכ' הראב"ד דלא התיר ר' ינאי משום ארנונא רק במקומות שלא כבשו עולי בבל דלא הי' נוהג בהם שביעית אלא מדבריהם בהם התירו אבל לא במקום שהחזיקו הרי דס"ל דבמקום שהחזיקו אסור קרקע מן התורה, הרי דעיקר חידושו של הכ"מ לחלק בין קרקע לכספים הוא דעת הראב"ד וא"כ אין נ"מ בין אם נאמר דגם הרמב"ם ס"ל כן או אם הוא דעת הראב"ד ודברי הכ"מ נצרכים לאומרם להראב"ד וא"כ אין השגת האחרונים על הכ"מ השגה דבע"כ צריכין למשכוני נפשי' להראב"ד וכן י"ל להרמב"ם:

[בפ] אמנם מה דכ' הכ"מ נפרש דשני שמיטין היינו כסף ויובל לא קרקע בודאי דאי אפשר לאומרו וכדמוכח בריש מו"ק, והברור דלדיעה זו נאמר דס"ל הכל כפרש"י דכספים וקרקע דקאמר רבי קאי הכל על שביעית וכמו שנתבאר למעלה בסי' ח' אות י' דפשטות לשון רבי בש"ס דידן מורין כן והא דפשיטא לי' לרבי בקרקע עד דלומד כספים מני' נאמר כמו שמפרש רש"י או משום דבטלה קדושת הארץ או כמש"כ שם באות י"א דנלמד ממעשר, וס"ל להראב"ד דודאי מהכתוב דזה דבר השמיטה שמוט אין להביא רק שני שמיטין ולא שלש וכמו שהבאנו למעלה בסי' א' קושי' הרשב"א דשני שמיטין כתיב בקרא ולא שלש, וע"כ מפרש הראב"ד דזהו פלוגתא דתנאי דירושלמי איזה מהן מרבה הכתוב דר' יוסי דמוקים להך דפרוזבול כמ"ד מעשר מדבריהם דלדידי' קרקע מדבריהם ויליף כספים מקרקע ס"ל דכיון דעיקר הפסוק כתיב בשמיטה גם ריבוי דשמוט יתירא בא להביא לכאן שביעית דקרקע דהוא דבר הלמד מעניינו דשניהם שביעית הם ומשו"ה ס"ל לר' יוסי דלמ"ד מעשר דאורייתא דלא בטלה הקדושה גם כספים הוא דאורייתא ולא מהני פרוזבול וההיקש דשמוט יתירא איצטריך על גלות בבל דאז בודאי דבטלה הקדושה או על זמן היותו במדבר קמ"ל ההיקש דגם כספים לא נהגו ועיין בקידושין דף ל"ח יעו"ש. והברייתא דתמן אמרין דמביא בירושלמי דמוקים הך דפרוזבול גם כמ"ד מעשר מן התורה ומ"מ כספים הא דרבנן דהוקש ליובל דסבירא ליה דהרי הפסוק עקרו איירי בכספים ומוקים שמוט יתירא על יובל דס"ל דהוא דבר הלמד מעניינו דיובל וכספים הם ממש מסוג אחד דשמיטת כספים הוא שהלוה א"צ להחזיר הממון שקיבל מהמלוה ושעבוד הנכסים של הלוה חוזרות לו בלא נתינת ממון וכן היובל חוזרות השדה להמוכר בלא נתינת ממון שקיבל מהקונה, וכן מורין דברי הרמב"ם שכתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב השדה לבעלי' בלא כסף ודבר זה קבלה הוא, האריך בדבריו להסביר מה דתלוי כספים ביובל דשניהם הם מסוג אחד, וא"כ קרקע דשביעית לכו"ע לא הוקש ליובל דא"כ הי' שם שלשה שמיטות ובכתוב לא נאמר רק שני שמיטין והפלוגתא דר' יוסי והברייתא דתמן אמרין אם ההיקש הוא כספים לאיסור עבודת קרקע דשביעית או לקרקע דיובל, ובודאי דלשון הירושלמי דשביעית מורין להדי' כן דז"ל חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהג דבר תורה השמטת כספים נוהג כו' תמן אמרין אפי' למ"ד מעשר דבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם דתני' וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל כו' ולשון שמיטין הללו משמע להדי' כן דחולק על ר"י דאמר דשני שמיטין הם כספים וקרקע והוא אומר דהם כספים ויובל, ומשו"ה פוסק הראב"ד כן להלכה כהברייתא דתמן אמרין וקרקע הוא דאורייתא וכספים הם דרבנן וכל זה נראה ברור לדעת זו:

[ג] ולשיטה זו לא קשה מה שהקשו התוס' על רש"י מהא דריש מו"ק דמביא הך דרבי וטפי ה"ל להביא הך ברייתא דירושלמי, ולפי"ז אין להברייתא דירושלמי שום שייכות דבמו"ק הא קאי בקרקע, גם ניחא בזה הא דבתו"כ שהביא רש"י דמבואר שם דשמיטה נוהג גם כשאין יובל וכ' רש"י דחולק על הברייתא דירושלמי ולהראב"ד ניחא דבתו"כ הא איירי בקרקע וכו"ע מודים דאינו תלוי ביובל, גם ניחא בזה הא דאמר בערכין דאע"ג דלא הי' נוהג יובל מ"מ מנו יובלות לקדש שמיטין, גם עוד ראי' מוכרחת לזה דהרי הראי' היותר הגדולה שהוכיחו הראשונים דשמיטה הוא דרבנן הוא מדחזינן שהקילו האמוראים בדיני פרוזבול ועיין בר"ן שהוכיח מזה דהוא דרבנן וכן הוכיח הסמ"ג מהך דפרוזבול שהוא דרבנן, וכנגד זה הובא בעל העיטור ראיה דשמיטה הוא דאורייתא מהא דבגיטין דף נ"ז הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובשביעית גם בשוגג יעקר ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית ושם איירי בזמן הזה כדמוכח מהא דמשני שם אח"כ באתרי דר' יהודא חמורי שביעית, ושני הראיות הם ראיות גדולות והם סותרות זה את זה, וכל זה קשה להסוברים דקרקע וכספים שניהם דין אחד להם ואם זה הוא דאורייתא גם זה דאורייתא אבל להראב"ד דהם מחולקים בדינם ניחא שפיר בלא שום סתירה:

[ד] ועוד ראי' לזה דהרי בכל דוכתא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ורבנן החולקים על רבי הלא ס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא וכדמוכח מהא דאמר רבא בריש מו"ק אפ"ת רבנן אבות אסר רחמנא ולא תולדות וא"כ אע"ג דאביי מוקים שם להך דמשקין בית השלחין כרבי מ"מ הרי הלכה כרבא נגד אביי ולרבא ודאי נראה דיש לפסוק כרבנן, וגם מדחזינן דדחיק רבא לאוקמא המשנה כרבנן מכלל דס"ל לרבא דהלכה כן, ובגיטין גבי פרוזבול דאמר רבא הפקר ב"ד הפקר ודעת התוס' דרבא לא משני רק קושי' השני' אבל הראשונה ס"ל כאביי דמוקים כרבי ודחקו התוס' ליתן טעם מדוע לא תי' רבא גם קושי' ראשונה משום הפקר ב"ד, והברור מה דפשיטא להו להתוס' דרבא לא קאי גם על קושי' הראשונה הוא מדלא אמר רבא אפ"ת רבנן וכהלשון שבכל הש"ס בכה"ג וכמו דאמר רבא במו"ק, ולהתוס' הא מוכח דהלכה כרבי כיון דהתקנה דהלל הוא רק כרבי ולהראב"ד ניחא היטב דבכספים הלכה כרבי דהוא דרבנן ומשו"ה לא חלק רבא על תי' דאביי בקושיא הראשונה ובקרקע ס"ל לרבא הלכה דהוא דאורייתא ומשו"ה אמר במו"ק אפ"ת רבנן. כללו של דבר דבדין שמיטה נמצאו כמה סוגיות המראין דהלכה דהוא דאורייתא ולעומת זה יש כמה סוגי' להיפוך ונחלקו הראשונים בזה להלכה ולהראב"ד דמחלק בין כספים לקרקע ניחא דהא הני סוגי' דאמרו בו שהוא דאורייתא הא איירי להדיא גבי קרקע ואינך סוגיות הא איירי להדי' בכספים:

[ה[ ואין להקשות על זה שכתבנו דבקרקע כו"ע מודים דלא הוקש ליובל וגם רבי דס"ל דקרקע ג"כ הוא דרבנן הוא מטעם אחר או משום דבטלה הקדושה או משום היקש דמעשר מהא דאיתא בספרי פרשת ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה יכול שבע שנים לכל אחד ואחד הרי אתה דן חייב שבע שנים בשמיטה וחייב שבע שנים במלוה מה שבע שנים האמור בשמיטה לכל העולם אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל העולם או כלך לדרך זו חייב שבע שנים בעבד עברי מה האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף שבע שנים האמור במלוה לכל א' וא' נראה למי דומה דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל ע"כ הרי לכאורה מבואר דהאי תנא דספרי ס"ל דשמיטת קרקע תלוי ביובל, זה אינו דראיתי דהגר"א הגיהה דנין דבר התלוי בשמיטה מדבר התלוי בשמיטה, פירושו דבין בעבודת קרקע ובין בכספים כתיב שמיטה והגהה זו מוכרחת מצד עצמה דאם נגרוס דבר התלוי ביובל וא"כ בע"כ נצרך לפרש דשמיטת קרקע אינו רק בשעה שיובל נוהג א"כ מאי קאמר ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל והרי להדי' מבואר במס' ערכין דף כ"ט דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך:

[ו] והנראה עוד דהראב"ד אזל לשיטתו במה דס"ל דקרקע היא דאורייתא דהרמב"ן בחידושיו לגיטין הביא דעת הראב"ד שכתב דשמיטת כספים אינו נוהג בזה"ז אפי' מדרבנן ואינו רק מידת חסידות לחוד דכמו דס"ל לרבי דמדאורייתא תלוי שמיטה ביובל וכשאין יובל אין שמיטה כמו כן הוא בדרבנן דאחר החורבן היו נוהגים גם ביובל מדרבנן וגם שמיטה אסרו מדרבנן, ובימי האמוראים עדיין היו מקדשים השנים והיה נוהגים ביובל אבל אח"כ שבטל היובל לגמרי ואין ב"ד לקדשו ולא שופר לתקוע גם שמיטה אינו אפי' מדרבנן [וכ' הרמב"ן דהראב"ד בעצמו חזר בו] וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה בשם הרז"ר והנה בערכין דף ל"ב איתא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאה בימי יהושע מה בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ופריך השתא משגלה שבט ראובן בטלו יובלות עזרא כו' ומשני מנו יובלות לקדש שמיטין פי' דאע"ג דיובל לא הי' נוהג צריך למנות יובל כדי שיבא השמיטה במקומה דשנה הראויה להיות יובל אינו בחשבון השמיטה שלאחרי' ומקשה הניחא לרבנן דאמרי שנת החמישים אינו מן המנין אלא לר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן למה לי בשמיטין סגי וכתב רש"י בגיטין דהא דאמר כאן דנוהג שמיטה גם כשאין יובל הוא רק מדרבנן, ולהראב"ד קודם שחזר בו ולהרז"ה הא קשה מאי פריך לר' יהודה הרי גם לאסור שמיטה מדרבנן הוצרכו לתקן גם יובל דבלא תקנות יובל אין מקום לתקן שמיטה, וניחא גם לר' יהודה, וגם בהתחלת הסוגי' קשה דמאי מקשה השתא משגלה שבט ראובן בטל יובל כו' דהכל היה מדרבנן שמיטה וגם יובל, וההכרח לישב להראב"ד דהך סוגי' דערכין ס"ל דהא דנקט הברייתא מנו שמיטין ויובלות היינו מדאורייתא מדאמר מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע ומשמע דהוא דומה ממש לשל יהושע, ומדאורייתא מנו שמיטין ויובל ומשו"ה מקשה שפיר דיובל הא ודאי כבר בטל מה"ת משגלה שבט ראובן, ומשני דבאמת לא נהג יובל רק מנו יובלות כדי שיבאו חשבון השמיטין כסידרן, וא"כ הא חזינן דהך ברייתא ס"ל דשמיטה אינו תלוי ביובל כלל דגם כשבטל היובל היה שמיטה מדאורייתא וע"ז אמר דע"כ אתיא הברייתא דלא כר' יהודה, [ויצא לנו מדברינו אלה דממה שכתב רש"י בגיטין דהך דערכין הוא מדרבנן מוכרח דלא ס"ל סברת הראב"ד ורז"ה רק סבר דגם למ"ד דמדאורייתא תלוי שמיטה היובל מ"מ באיסור דרבנן אינו תלוי וגם כשבטל יובל לגמרי מ"מ אסרו שמיטה מדרבנן ומשו"ה אמרינן דהברייתא דלא כר' יהודה] ועכ"פ להראב"ד הא מוכרח דסתמא דגמרא בערכין ס"ל דשמיטת קרקע הוא דאורייתא בימי עזרא אף שאין יובל ומשו"ה ס"ל להראב"ד כן להלכה:

[ז] והנראה דזהו ג"כ טעמו של הרמ"א דבחו"מ סי' ס"ז כתב הרמ"א לימוד זכות על האנשים שאין עושין פרוזבול דסומכין דבזה"ז גם מדרבנן אינו משמט והוא דעת הרז"ה ודעת הראב"ד קודם שחזר בו דכיון דיובל אינו גם מדרבנן גם שמיטה אינו אפילו מדרבנן, וביו"ד סי' של"א דכתב הטור והמחבר דשנה שביעית היא שמיטה וכל התבואה הפקר ופטור מן התרומה ולא הגיהה הרמ"א כלום דלהיש אומרים דגם מדרבנן אינו נוהג חייב בתרומה ומעשר והוא משום דתפס להלכה לעיקר דקרקע אינו תלוי ביובל ומשו"ה ביו"ד לא חשש לדעת הרז"ה אע"ג דהוא להקל חדא דהרי רוב הראשונים חלקו על עיקר סברתו של הרז"ה וגם דהא אם נאמר דהוא דאורייתא אינו תלוי כלל ביובל וכהראב"ד ורק בכספים ס"ל להלכה דע"פ דין תורה תלוי ביובל הביא דעת הרז"ה דגם בהך תקנתא דרבנן מ"מ היא תלוי ביובל אם נוהג יובל עכ"פ מדרבנן, ועיין בבעל התרומות שער מ"ה מביא שם דברי הרז"ה בארוכה ובאמצע דבריו כתב וז"ל ולרוח משפט ליושב על המשפט הראב"ד בר' יצחק יש טעמים על דרך אחרת דינם כתובים על ספר תשובותיו ומשם יתברר לכם כי גם הוא היה סומך ועוזר מחזוקי המנהג שלא להשמיט כספים בזה"ז בח"ל וכו' יעוי"ש הרי להדי' לא כ' הראב"ד כן רק על כספים לחודא ומשו"ה כתב הרמ"א כן בשני המקומות כדבריו, ועיי' בבעה"ת בדברי הרז"ה אחר שכתב סברתו הנ"ל וז"ל וההיא שמעתא דערכין ודאי כרבנן אזלי' ולא כרבי [וזהו כמו שהוכחנו דלסברתו מוכרח דהך דערכין בדאורייתא קאי מדלא ניחא לר' יהודה] אבל ההיא דמס' גיטין קרובה ונוטה לדברי רבי שרוב השמועות שם הולכות להקל בתורת פרוזבול כו', והדיעות והלבבות מכריעים לדברי רבי וכ"ש עם המנהג שהעולם נוהג, זה מצאה ידינו להעמיד דברי הגאונים והמנהגים הנכונים מסורים לבנים מאבות הראשונים ומזקנים הקדמונים וסיים וז"ל וכלל הדברים כי על המנהג אנו סומכים ואפילו בדברים שנראים כיוצאים משיטת ההלכה וכמו בתקיעת שופר כמו שאמר בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה האיך הציבור נוהג, הרי דאע"ג דלסברתו סתמא דסוגיא דערכין כרבנן מ"מ מהא דהקילו בדיני פרוזבול הכריע להלכה כרבי ועיקר סמיכתו על הגאונים שלא נהגו בפרוזבול וכל זה הוא להראב"ד אין שום סתירה להסוגיא, וגם המנהג מסייע לשיטתו דהא בפרוזבול נהגו להקל וכמו שכ' הרז"ה וגם הרא"ש בתשובה כ' שלא נהגו בפרוזבול, ובאיסור עבודת הקרקע הרי העיד הרמב"ן בחידושיו שמעולם נהגו לאסור וגם הרז"ה בעצמו אע"ג דלא ס"ל לחלק בין קרקע לכספים מ"מ יעויין בדבריו שדקדק בכמה פעמים וכ' רק השמטת כספים בזה"ז ובחוץ לארץ דוקא הרי דהוא בעצמו לא סמך בזה רק על כספים לחודא ודוקא בחו"ל ולא בא"י וקרקע הא אינו נוהג רק בארץ לחודא, והוא משום דהמנהג כן היה, ועכ"פ דברי הרמ"א מיושבים:

[ח] והנה בבעה"ת מובא שם דברי בעל העיטור שכתב בשם רבינו יהודה אלברצלוני וז"ל דהני מילי דנוהג שמיטת שביעית בכספים הני מילי בארץ ישראל ובזמן הזה אבל בחוץ לארץ לא ואפילו פרוזבול לא צריך, ושמואל דקאמר האי פרוזבול עולבנא דדיינא הוא לאותן שדרין בארץ ישראל קאמר דהא לאחר חורבן היה עכ"ד הרי דמחלק בשמיטת כספים בין א"י לחו"ל, וכן הרז"ה בדבריו שם דקדק, והזכיר בדבריו בזה"ז וחוץ לארץ, והדברים מופלאים כי בדין כספים אין חילוק בין א"י לחו"ל כמבואר בקידושין דף כ"ח ואימא במקום שאין משמט קרקע אין משמט כספים ת"ל כי קרא שמיטה לה' בכל מקום, ואפי' אם נאמר דר"י אלברצלוני ס"ל דבזה"ז הוא דרבנן מ"מ מנ"ל ליתן חילוק בהך תקנה דרבנן בין ארץ לחו"ל אחרי כי בשעה שהוא דאורייתא אין חילוק, ומוכרח דס"ל דבארץ דשמיטת קרקע נוהג גם עתה מה"ת משו"ה תיקנו רבנן גם כספים כדי שיהיה כל דיני שמיטה כהלכתן ובחו"ל דלא שייך שמיטת קרקע לא תיקנו בהם גם כספים ופרוזבול שעשו האמוראים הוא מנהג חסידות כהרז"ה: