שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן א, קטע 2

[יא[ ואגב אכתוב בזה עוד דבכתובות דף כ"ה אמר דבשבע שכיבשו ושבע שחילקו לא נתחייבו בתרומה וכתב רש"י דכתיב ראשית דגנך וכן כתב תבואת זרעך המיוחד לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמיטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושביעית לא נהגה אלא אחר כיבוש וחילוק והגם כי לא ידענו היכן מצא רש"י לדרשות אלו מ"מ בודאי כן הוא במדרשי רבותינו התנאים, ולכאורה נראה דכמו דלמדין מעשר משמיטה כמו כן יש ללמוד שמיטה ממעשר כיון שהכתוב תלאן זה בזה ובזמן שאין חיוב מעשר אין חיוב שמיטה, שוב מצאתי בשיטה מקובצת שם שכ' בשם התוס' דהא דתרומה הוא רק אחר כיבוש וחילוק ידעינן מקרא דובאת שמה והבאתם שמה ותרומת ידך והא דשמיטה הוא רק אחר כיבוש וחילוק יליף לה מתרומה שהרי תלה הכתוב המעשר בשמיטה וזהו כמש"כ. ולכאורה קשה על זה מהך ירושלמי דמוקים להך דפרוזבול כמ"ד מעשר מדבריהם ומקשה על זה ר' יוסי כשגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ושמיטת כספים הוא חובת הגוף ואינו תלוי בקדושת הארץ ומאי מקשה הרי הכתוב הקישן זה לזה ותלה השמיטה במעשר, ובשלמא לפרש"י יש לומר דהרי הפסוק עיקרו כתוב גבי מעשר ומדכתב בשנה השלישית ידעינן דמעשר תלוי במנין שנות השמיטה וידעינן מזה דמעשר הוא אחר כיבוש וחילוק אבל להיפוך לתלות השמיטה במעשר אינו בכלל לשון הפסוק, אבל לפמש"כ השיטה מקובצת דילפינן שמיטה ממעשר קשה מאי פריך ר' יוסי, ואפשר לומר דהרי מעשר הוא תלוי בארץ וא"כ הא דתלאו הכתוב בשמיטה מוקמינן לי' על שמיטה הדומה למעשר והוא שמיטת קרקע דג"כ תלוי בארץ אבל כספים דאינו תלוי בארץ ואינו מסוג א' דמעשר אינו בכלל ההיקש ואין ללומדה ממעשר ופריך ר' יוסי שפיר וע"ז משני וזה דבר השמיטה שמוט בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים וא"כ למ"ד מעשר דרבנן שמיטת קרקע דרבנן דתלוי במעשר וממילא גם כספים דרבנן:

ב [א] ושיטת ר"ת ולזה הסכימו הרמב"ן ורשב"א וריטב"א והר"ן דשני שמיטות דקאמר רבי בש"ס דידן הם כמו דברי רבי עצמו בירושלמי דהיינו שמיטה ויובל, ושמיטת כספים דקאמר היינו שביעית בכל הפרטים שלו הן הפקעת החוב כדמוכח בגיטין דמביא להא דרבי על פרוזבול, והן איסור עבודת קרקע כדמוכח במו"ק דמביאו על הא דמשקין בית השלחין, ושמיטת קרקע היינו יובל שהשדות חוזרות לבעליהן, ולדידי' אתי' הסוגיא דגיטין ברווחה דשפיר קאמר אביי ורבי הוא, אמנם עיקר הדבר קשה דהפסוק דזה דבר השמיטה שמוט הא כתיב בכספים לחודא ומנ"ל להביא משמוט יתירא לקרקע וליובל לכאן דילמא לא הוקשו כספים רק או ליובל לחודא או לקרקע לחודא, וצריך לומר דס"ל לרבי דהך שמוט יתירא מרבה לכל השמיטות שנזכרו בתורה לאקושינהו, וכמו שכתבנו לשיטת רש"י דע"כ צ"ל כן אליבא דאביי כן נצרך לומר לר"ת אליבא דרבי, והא דקאמר רבי בשני שמיטות הכתוב מדבר אע"ג דהם שלשה קרקע וכספים ויובל צ"ל דרבי חשיב לכל מילי דשביעית באחד, אבל מ"מ הא גופה קשה עדיין על אביי דמנ"ל דס"ל לרבי כן כיון דרבי לא אמר רק שמיטת כספים וקרקע דילמא אין כוונת רבי רק על כספים ויובל לחודא אבל קרקע דשביעית לא איתקש ליובל ומאי משני אביי במו"ק בשביעית דרבנן ורבי היא דמנ"ל דרבי ס"ל כן ודילמא בדוקא קאמר רבי כספים לחודא ולא קרקע, וגם בסוגיא דגיטין קשה להיפוך דמביא אביי להך דרבי על כספים דמנ"ל דכוונת רבי במה דאמר שמיטת קרקע הוא יובל דילמא הוא כמשמעו קרקע דשביעית ובא למעט דבגלות בבל דבטלה הקדושה לא הי' גם כספים נוהג אבל בימי בית שני שקידשה עזרא גם כספים נוהג וגם בזה"ז וגם אחר החורבן דקדושה שני' לא בטלה נוהג כספים דאינו תלוי ביובל כלל, וא"כ גם לר"ת נצטרך לדחוק כמו שכתבנו לשיטת רש"י דהא דאמר אביי ורבי היא אין הכוונה דמדברי רבי מוכרח דס"ל כן רק כוונתו על עיקר דרשה דרבי דאמר דשמוט יתירא מרבה גם שארי שמיטות לכאן ודלא כרבנן דלא דרשו כלל להך שמוט יתירא להקיש שמיטה אחרת לכאן, ואביי בעצמו הוא דס"ל דלפי דרשתו של רבי יש להביא כאן כל השמיטות האמורות בתורה וכולם תלוים זה בזה, וא"כ הסוגי' דמו"ק דחוק לר"ת יותר מלפרש"י דלפרש"י הא נתבאר לעיל דעכ"פ מהא דאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע מבואר להדיא בדבריו דס"ל דקרקע דשביעית אינו מה"ת בזה"ז, ולר"ת אין מדבריו שום ראי' האיך ס"ל בקרקע דשביעית רק אביי בעצמו ס"ל כן אליבא דרבי וצ"ע:

[ב] ולכאורה צריך לומר לר"ת אחד משני אלה, או נאמר דלתלות כספים בקרקע דשביעית א"צ קרא לרבות כלל ומילתא דפשיטא מסברא הוא דכל דיני שביעית אחד הם ושוים הם בדיניהם בזמן שזה נוהג זה נוהג וע"כ הך ריבוי דשמוט יתירא בע"כ קאי ליובל וכיון דידעינן דכספים תלוי ביובל ידעינן ממילא דקרקע תלוי ביובל [עיין בקידושין דף ל"ח דקאמר ר"א בר"ש חוץ מן השמטת כספים שאע"פ שנצטוו לאחר כניסתן לארץ נוהג בין בארץ בין בחו"ל ופריך השמטת כספים חובת הגוף ופרש"י ויתחייבו גם קודם כניסתן לארץ ומשני לא נצרכה אלא לכדתניא וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר כו' בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים הרי דלא נצטוו קודם כניסתן לארץ, וכל זה הוא כשיטת רש"י בכאן דדרשה דרבי הוא להקיש כספים לקרקע דשביעית ומסברא לא היינו יודעין לתלותן זה בזה, אבל לר"ת לא הי' צריך הגמרא שם להביא הך דרבי דזה ידעינן מסברא וכו"ע מודים בו דכספים וקרקע אין נוהגים זה בלא זה ולר"ת נפרש הסוגי' דקידושין כמו שפירשו התוס' שם באופן אחר ועיין בתוס' שדחו פרש"י וז"ל ועוד קשה דהאיך נוכל לפרש דפריך שתנהוג כספים במדבר והלא שמיטה אינו אלא לאחר ירישה וישיבה כדאמרינן לקמן גדול תלמוד תורה שקדמה לשמיטה ס"א שנה, וכבר נשאר המהרש"א שם בקושיא דמאי הקשו דלמא הא דאמרינן לקמן ידעינן זה מהך דרשה דרבי דבזמן שאין אתה משמט קרקע אינו משמט כספים, והך תירוצא דכאן הוא תי' גם על הברייתא דלקמן, ובודאי נראה כוונתם כמש"כ דס"ל להתוס' דלזה לא צריך ריבוא כלל ומסברא ידעינן דכספים לא נהגו רק לאחר ירושה וישיבה כמו קרקע ולשיטת עצמם דחו שם לפרש"י], אמנם הרי לפי"ז יתחדש עוד דגם לרבנן החולקים על רבי ולא דרשי' הך שמוט יתירא להיקש מ"מ אם נאמר דקדושה שניה לא קידשה לע"ל וא"כ ממילא אין איסור קרקע בשביעית בזה"ז ממילא לדידי' גם שמיטת כספים אינו בזה"ז מסברא, א"כ תקשה למה הוצרך אביי לומר בגיטין ורבי היא והרי כמה תנאי דס"ל דתרומה בזה"ז הוא דרבנן ובכמה דוכתא אמר בגמרא דתרומה בזה"ז דרבנן ולדידהו גם כספים דרבנן, והניחא להמפרשים דגם בבית שני לא היה נוהג יובל ותקנת פרוזבול הי' בזמן הבית שפיר הוצרך לאוקמא רק כרבי דלדידי' גם בזמן הבית היה דרבנן, אבל הרי התוס' כתבו בשם ר"ת דבבית שני היה נוהג יובל מה"ת והא דאמר בשביעית בזה"ז היינו דתקנות הלל היה אחר החורבן א"כ תקשה דלמה הוצרך לאוקמא רק כרבי וה"ל לאוקמא כהני תנאי דס"ל תרומה דרבנן, אמנם גם בלא דברי ר"ת הרי כמו כן קשה לכל השיטות במו"ק דאיירי בעבודת קרקע דלמה הוצרך שם לומר ורבי היא דהא להני תנאי דס"ל דתרומה דרבנן דלא קידשה לע"ל הרי פשיטא דלכו"ע קרקע דשביעית הוא דרבנן, ובע"כ ההכרח לומר או דאביי ס"ל להלכה כהני תנאי דקדושה שני' קידשה לע"ל ומשו"ה לא מוקים הך משניות דלא כהלכה ומוקים לה כרבי דס"ל לאביי דהלכה כרבי:

[ג] אמנם בירושלמי מבואר להדיא ההיפוך דמסברא בלא דרשה מקרא אין לתלות כספים בקרקע כלל דז"ל הירושלמי בגיטין ובפרק בתרא דשביעית על התקנה דפרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם [פי' דלדידי' בטלה קדושת הארץ] ברם כמ"ד מעשרות דבר תורה והלל מתקן על דבר תורה, אמר ר' יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ושמיטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ פי' דפריך דגם למ"ד מעשר דרבנן קשה דשמיטת כספים אינו תלוי בארץ דהיא חובת הגוף חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהג בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל דבר תורה בשעה ששמיטת הארץ מדבריהם השמטת כספים מדבריהם [ פי' דמשני דלמ"ד מעשר דרבנן ניחא דכיון דבטלה הקדושה ושמיטת קרקע דרבנן גם כספים דרבנן דיליף משמוט יתירא דבזמן שאין שמיטת קרקע אין שמיטת כספים וזהו ממש כמו שמפרש רש"י בדברי רבי], תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשר מדברי תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר בשני שמיטות שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג עכ"ד, הרי מדברי ר' יוסי מוכרח מדהקשה דגם אם בטלה קדושת הארץ מ"מ כספים שהוא חובת הגוף הוא דאורייתא ומתרץ דמיתורא דקרא דשמוט יתירא ילפינן דכספים תלוי בקרקע ומוכרח דבלא יתורא דקרא רק מסברא לא היינו אומרים כן, ובודאי דקשה לומר דפליגא בסברא זו תנאי, ונאמר דר' יוסי ס"ל דמסברא אין לו לתלות כספים בקרקע ואיצטריך הך שמוט לגלוי דתלוי בקרקע ומשו"ה ס"ל דרק למ"ד מעשר דרבנן כספים דרבנן אבל למ"ד דמעשר דאורייתא גם כספים הם דאורייתא דאין לו שום דרשה לתלות כספים ביובל וברייתא דתמן אמרין ס"ל דלתלות כספים בקרקע אין צריך קרא יתירא ואייתור ליה הך שמוט יתירא לתלותו ביובל ומשו"ה גם למ"ד דלא בטלה הקדושה מ"מ כספים דרבנן, ולר"ת לכאורה ההכרח לומר כן דפליגא הני שתנאי בזה:

[ד] ולכאורה היה מקום לומר להיפוך דס"ל לר"ת דרק לתלות כספים בקרקע או ביובל הוא דצריך לדרשה דשמוט יתירא דהם שני עניינים וכתובים בפרשיות מחולקים קרקע ויובל בתו"כ וכספים במשנה תורה, אבל הא דקרקע דשביעית ויובל תלוים זה בזה ס"ל דלזה לא צריך שום דרשה דהם כתובים בפרשה אחת וגם כתובים בהמשך אחד ושבתה הארץ שבת כו', ובשנה השביעית שבת כו' וספרת לך שבע שבתות שנים כו' וקדשת את שנת החמשים שנה כו' ובודאי דהם תלוים זה בזה בזמן שזה נוהג זה נוהג, והא דאיתא בתו"כ שביעית אע"פ שאין יובל נפרש לר"ת דאין הכוונה בשעה שאין יובל מה"ת רק כמו שמפרשים התוס' בערכין דף ל"ב אע"פ שחטאו ולא נהגו יובל יעו"ש, וכדמות ראיה לזה מהא דבקידושין דף נ"ח איתא יובל הוא קודש היא לכם מה קודש תופס דמיו אף, שביעית תופס דמיו הרי דאע"ג דהפסוק נאמר ביובל מ"מ יליף מניה שביעית ומוכרח דודאי דחד דינא להו, ועיין בספר יראים סי' קפ"ה שכתב וז"ל מה קודש תופס דמיו כו' ואע"ג דהאי קודש ביובל כתיב ולא בשביעית הא מני רבנן היא דאמרי אין יובל נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית ואחר שיובל תלוי בשביעית חשבינן ליה לקודש דכתיב ביובל כאלו כתוב בשביעית וכן כתב הסמ"ג עשה קמ"ז קמ"ח יעו"ש, אמנם גם זה נסתר מדברי ר' יוסי בירושלמי הנ"ל דהרי אמר דרק למ"ד מעשר דרבנן הוי שמיטה דרבנן אבל למ"ד דאורייתא דלא בטלה הקדושה גם שמיטה דאורייתא אע"ג דמשגלי שבט ראובן לכו"ע בטל היובל, רק דזה יש לישב לר"ת עצמו דס"ל דבימי בית שני נהגו יובל וא"כ למ"ד דלא בטלה הקדושה שפיר היה שמיטת קרקע מה"ת בזמן הבית ונאמר דר' יוסי ס"ל דודאי תקנות הלל היה על זמנו ולא ניחא ליה לומר דהתקנה היה על אחר החורבן ומשו"ה קאמר דזהו רק כמ"ד מעשר מדבריהם פירוש דס"ל דגם בזמן הבית היה מדבריהם דקדושת עזרא לא היה קדושה גמורה מן התורה, אמנם כל זה אינו מספיק חדא דהרי התוס' ביבמות דף פ"ג מסקי דאין מקום לומר כלל דיהיה תנא שיסבור דגם בזמן בית שני יהיה מעשר מדרבנן יעוי"ש. ולפירושם כל הפלוגתא דבירושלמי במעשר אם הוא מדבריהם הוא רק על אחר החורבן וכמו דמבואר הכל באריכות בריש פרק ששי במס' שביעית ואז הרי פשיטא דבטל יובל ואפ"ה הא אמר ר"י דאי מעשר דאורייתא גם שמיטה דאורייתא, ועוד דאכתי קשה על רוב הראשונים שהסכימו לעיקר פירושו של ר"ת דשמיטות קרקע הוא יובל ומ"מ על זה שכ' ר"ת דנהג יובל בבית שני חלקו עליו וכמו דמבואר בחידושי רמב"ן ובספר הזכות ובר"ן שם ולדידהו הא מוכח מהירושלמי דמהסברא לא היינו תלינן שמיטה ביובל. ועוד קשה דהא מדאמר אביי במו"ק בשביעית בזה"ז ורבי היא ורבא אמר אפ"ת רבנן תולדות לא אסרה רחמנא ומדבריהם למדנו דאיכא רבנן החולקים על רבי וס"ל דשביעית בעבודת קרקע בזה"ז דאורייתא אסורה וקשה דנהי דלא דרשי' הך שמוט יתירא לאקושי ליובל מ"מ נקשינהו מסברא בלא דרשה, ואי דנאמר דהני רבנן חולקים על עיקר דרשה דלכל יושביו והם ס"ל דגם באין כל יושביו נוהג יובל א"כ הא תיקשה הא דבערכין דף ל"ב תניא דביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ופריך והלא משגלו שבט ראובן בטל יובל משום דאין כל יושביו עליו ומאי פריך נימא דהך ברייתא רבנן היא. ומוכרח דביובל ליכא מאן דפליג וכו"ע ס"ל דצריך כל יושביו ומוכרח מדס"ל לרבנן דשביעית היא דאורייתא דמסברא החיצונה בלא שום דרשה אין לתלות שמיטה ביובל ורק מדרשה דשמוט הוא דמרבה רבי כן. ובע"כ מוכרח לומר כמש"כ למעלה או דלתלות כספים לקרקע לא צריך לדרשה יתירא ונאמר דזהו דפליגא תנאי בירושלמי ר' יוסי וברייתא דתמן אמרין, או דאביי ס"ל בפשיטות דשמוט יתירא מרבה לכל השמיטות האמורים בתורה וגם אם הם שלשה ובודאי דגם רבי ס"ל כן:

[ה] והנה למעלה בסי' א' נתברר דלשיטת רש"י לא נמצא בהבבלי שום תנא דיסבור דשביעית תלוי ביובל ובודאי דהלכה כן, אמנם לר"ת דמפרש דרבי למד שמיטה מיובל וכן הסכימו לפירוש זה רוב מן הראשונים בזה יש להסתפק אם הלכה כרבי או כרבנן החולקים עליו דהא ודאי דרבנן פליגא על רבי וכמו דמוכח מדברי רבא במו"ק דקאמר אפ"ת רבנן אבות אסרה רחמנא והרי בכל דוכתא הכלל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וא"כ הלכה כרבנן, אמנם הכא יש להסתפק דהא לאוקימתא דאביי אין מקום לתקנות הפרוזבול רק אליבא דרבי והרי כולהו אמוראי ס"ל הך תקנה ועשו אותו ולדידי' בודאי הלכה כרבי, ורק לרבא דמשני הפקר בית דין הפקר לדידי' תלוי בשני הפירושים, לרש"י דפירש דרבא בא לתרץ גם קושי' הראשונה והתקנה ניחא גם לרבנן וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות בפרק ט' שכ' דלרבא מהני פרוזבול גם בזמן דיהי' שמיטה מן התורה וא"כ לרבא הדרינן לכללא דהלכה כרבנן, אמנם התוס' מפרשים דרבא לא מתרץ רק קושי' השניה לחודא אבל קושי' הראשונה מודה רבא דהטעם משום דשביעית דרבנן, וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב דפרוזבול לא מהני אם יהי' שמיטה דאורייתא ולדבריהם הא מוכרח דהלכה כרבי אם נפרש כר"ת, וזהו מה שכתב בספר יראים בעמוד הדיינים וכרבי קיי"ל דקם ליה הלל כוותיה דתנן בהשולח הלל התקין פרוזבול ואומרי' בגמרא דשביעית בזה"ז דרבנן, הרי דתפס בפשיטות כאביי דס"ל דגם רבא משני כן:

[ו] וצ"ע בדברי הסמ"ג שכתב בעשה קמ"ז קמ"ח וז"ל והלכה כרבי שהרי הלל שתיקן פרוזבול סובר כוותיה כמו שמעמידין בגיטין כו' ויש לדקדק מאחר שיובל נוהג בבית שני לדעת ר"ת והלל בימי בית שני היה כו' האיך יהיו שמיטה דרבנן כו', ותי' דהלל תיקן לאחר החורבן שהיו יודעים שיחרב הבית והא דאבעי לן אי לדרי תיקון או לדרי עלמא לאו לדרי ממש רק לדור הסמוך להחורבן, אי נמי ההיא אבעי' הוא לרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר, וכל דבריו אלה הם בתוס' בגיטין ועיין במהרש"א שכתב דהך אי נמי הוא כשיטת רש"י דתי' דרבא הוא גם על קושי' קמייתא, ובודאי קשה דכ' דהלכה כרבי דהלל קאי כוותיה ומוכרח דמפרש דתי' דרבא קאי רק על קושי' השני' ושוב מתרץ דהא דאבעי' אי לדרי תיקון אתי' אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר פי' וניחא פרוזבול גם אם הוא דאורייתא וא"כ הא מיושב בתי' דרבא גם קושי' קמייתא וא"כ הא שוב אזדא עיקר ההוכחה דהלכה כרבי דהרי הלל מצי אתי' גם כרבנן וצ"ע, וגם בדברי התוס' דחוק קצת דבד"ה מי איכא מידי תפסו בפשיטות דרבא לא קאי על קושי' הראשונה ותיכף בדיבור השני כתבו א"נ האבעי' הוא אליבא דרבא כו' דזהו רק כפרשנו ולא לפי פירושם, אבל דברי הסמ"ג צע"ג לכאורה שהביא הך א"נ שזה סותר כל יסודו:

[ז] והברור בדעתם דהא ודאי דסברתו של רבא דהפקר ב"ד הפקר מועיל גם אם יהיה שמיטה דאורייתא וכמו דמועיל על קושי' השניה דמה"ת אינו משמט ותיקון דתשמט, והא דפשיטא להו להתוס' דרבא קאי רק על קושי' השניה הוא משום דחזינן דמימרא דרבא מסודר בגמרא אחר קושי' השניה ולא מקודם, וגם מדלא אמר רבא אפילו תימא רבנן וכמו דאמר במו"ק, וכמו שהוא הלשון בכל הש"ס ומזה מוכח דרבא בעצמו לא אמר דבריו על קושי' הראשונה, ועי' בתוס' שכתבו הטעם לזה דס"ל לרבא דאע"ג דתקנתו של הלל היה מועיל גם בדאורייתא מ"מ לא היה לו להלל לעשות כן לעקור שביעית שהוא דאורייתא ולא היה לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שבטל בכך השמטת כספים שצוותה תורה (כל זה הוא לשון התוס') ומשו"ה גם רבא מודה דעיקר תקנה של הלל הוא רק משום דס"ל כרבי דשביעית הוא דרבנן וכל זה אינו רק אם לעולם הוא דאורייתא גם אחר חורבן לא היה לו לתקן תקנה כזו העוקרת מצוה דאורייתא, אבל אם אחר החורבן יהי' מדרבנן והרי הם ידעו שיחרב הבית ואז הרי יהי' התקנה מוכרחת שלא יעברו על פן יהי' דבר עם לבבך בליעל שפיר ניחא מה שתיקן ולמדם לעשות פרוזבול גם תיכף קודם החורבן ועיקר התקנה הי' בשביל הדור שבחורבן והתחילה גם מקודם, ובזה הוא דפליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דלא תיקן בזמן שהוא דרבנן ולא התחילה רק אחר החורבן ולרבא התחיל תיכף משום הפקר ב"ד, וזה שכתבו התוס' דלר"ת דיובל הי' בבית שני נאמר דהא דאיבעי לי' אם לדרי תיקון הוא אליבא דרבא דהפקר ב"ד הפקר כוונתם דלרבא התחילה התקנה גם מקודם בהיותה דאורייתא, ושפיר ניחא הך אי נמי שכתבו התוס' גם לפירושם, ועכ"פ גם לרבא לא הי' תקנתו של הלל רק משום דס"ל דאחר החורבן דרבנן וזה שהוכיח הסמ"ג וכתב דהא תקנתו של הלל הוא רק כרבי גם לרבא והדברים מוכרחים כמש"כ בכוונת התוס' והסמ"ג בלא דוחק: