שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 71

ובזה יבואר הפסוק שמות ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו כו' דהנה במצרים שהיו ג"כ עובדי ע"ז וכמו דמבואר במדרשים על פסוק לקחת לו גוי מקרב גוי וכן איתא בילקוט שקטרגו המלאכים הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ואבדו כל המעלות שלהם אחר שעזבו עבודת ה' ומ"מ מעלה זו הא נשארה בהם מה שהם בניו של הקב"ה וזהו שאמר לו בני בכורי ישראל דגם עתה ששכחו עבודתי עכ"ז הם בניי וע"כ אני אומר לך שלח את בני ויעבדני גם כן:

והנה נתבאר לנו דישראל יש להם שני שמות של כבוד א' עם ה' שנית בני ה'. והנה עם ה' נקראים כששומרים תורתו ומצוותו דעם נקראים מי שמשועבד למלכו ועובד אותו ומעלה זו יוכל לפעמים לאבדו כשמניחים חלילה עבודתו יתברך אבל המעלה השניה של בני ה' נשאר בהם לעולם, ובזה נוכל לפרש הפסוק הושע קפיטיל ב' דאה"כ ויאמר קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם ותיכף אח"כ חזר ונחמם והי' מספר בני ישראל כו' והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. דגם כשיאמר אליהם לא עמי עכ"ז יקראו בני אל חי, וכמו שנתבאר: דרוש יז

תהלים קפיטיל ס"ח עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכון יה אלהים ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישעתינו סלה האל לנו אל למושעות ולאלהים ה' למות תוצאות אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקוד שער מתהלך באשמיו אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים ויש להבין המשך הכתובים וביאורם גם אמרו ואף סוררים לשכון יה כו' לא ידענו ביאורו ע"ד הפשט ומה הוא שייך להקודם וגם יש להבין דהרי בתחילה מדבר הכתוב במתן תורה דעלית למרום שבית שבי קאי על קבלות התורה ומסיים אמר ה' מבשן אשיב אשיב, נראה דפסוק זה מדבר ביסורי הגלות שיגאלם מהם. ומה שייך זה להא דקבלות התורה ובמס' גיטין (דף נ"ז) דרש להך קרא דמבשן אשיב דקאי על אותן שנהרגו בחיות ונטבעו בים שישיבם ה' יעו"ש:

בשיר השירים אמר הכתוב לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך ובמדרש שם איתא דרש פסוק זה על מתן תורה וקאמר שם כל המצות שעשו האבות אינם אלא ריח אבל אנחנו שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך זה דורו של שמד דבר אחר עלמות אהבוך אלו בעלי תשובה דבר אחר אלו הגרים, ויש להבין מה תלוי הני שלשה דברים בקבלות התורה דהכתוב אמר על כן עלמות אהבוך דמוכח דזה גורם את זה וחדא תלוי באידך:

והענין נבאר על דרך הדרוש דהנה ישראל אמרו במתן תורה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וקיבלו על עצמם לקיים התורה וכל מצותי' גם קודם שידעו כל פרטי התורה והמצות מה הם עד שהאפיקורסים והצדוקים הקשו עליהם ע"ז כדאיתא במס' שבת (דף פ"ח) דא"ל ההוא צדוקי לרבא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו והנה יש להבין דידוע דעת הרמב"ם דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אין החיוב חל עליו כלל ואם יקבל אדם על עצמו בקגא"ס לעשות כפי אשר יאמר פלוני לא יחול עליו חוב כלל כיון דבעת קבלתו לא ידע מה שיאמר פלוני והוי דבר שאינו קצוב וא"כ ישראל שקיבלו על עצמם קודם שידעו הפרטים לכאורה האיך יחול עליהם החוב וכבר ראיתי קושי' זו כתובה על ספר ושכחתי מקומו והנראה דקושי' מעיקרא אינה דהרי ודאי דאע"ג דס"ל להרמב"ם דאם מקבל על עצמו להתחייב בכל מה שיאמר לו חבירו דלא חל החיוב עליו מ"מ הרי גם הוא מודה דיכול אדם למכור עצמו לעבד והרי ג"כ מחויב לעשות לרבו כל מה שיצווהו והחילוק בזה פשוט דהמקבל על עצמו בחיוב לעשות מה שיאמר הרי עיקר הקבלה על עצמו הוא החיוב דהרי גופו לא הקנה לחבירו ונמצא דהחיוב הוא דבר שאינו קצוב אבל המוכר עצמו לעבד אינו מקבל על עצמו חיוב רק מקנה גופו לרבו וזה יכול להקנות וכיון דנעשה הגוף של רבו הרי ממילא מחויב לעשות כל מה שיצווהו רבו כיון דגופו של רבו וזה פשוט וברור וזה הי' כוונת ישראל באמרם נעשה ונשמע, והנה בני נח מחוייבים בשבע מצות וישראל קבלו תרי"ג מצות ומלבד זה ההבדל ביניהם דגם בהני שבעה מצות של בני נח אינם דומים בהם לישראל דאצל בן נח המצות שלהם הם בגדר חיוב עליהם ולא דגופם קנוי להמצות רק הם מחויבים לקיימם אבל בישראל אמר הכתוב במתן תורה והייתם לי סגולה מכל העמים ואיתא במכילתא על פסוק זה שתהיו קנוים לי ועוסקים בתורה כוונת הפסוק שאמר להם שיהי' גופם ועצמותם קנוי לעבודתו יתברך ולקיום המצות והתורה וזהו שאמר והיתם לי סגולה מכל העמים דבזה יהיו הם שונים מכל העמים שהם יהיו קנוים לו, וכשאמר ישראל נעשה ונשמע הקנו גופם לעבודתו יתברך וכמאמר הכתוב ישראל עבדי אתה, ומש"ה מהני שפיר אף על גב דבעת הקבלה לא ידעו כל הפרטים:

וזהו שאמר הכתוב בישעיה קפיטיל מ"ט כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה דהנה במס' קידושין (דף ט"ו) אית' דבעבד דגופו קנוי מש"ה לא מהני גם אם אמר לו רבו באפי תרי זיל דלא מהני מחילה רק צריך שטר שיחרור דוקא ועיין בחו"מ סי' של"ג דפועל שאין גופו קנוי אם אמר לו בעליו לך מעמדי פטור הפועל דנפקע מני' חיובו בדיבורו ומש"ה גבי בני נח איתא בב"ק (דף ל"ח) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתיר להם דנפקע מהם בדיבור גרידא אבל בישראל אע"ג דמצינו בפסוק ירמי' ט"ו שלח מעל פני ויצאו מ"מ כיון דגופם קנוי לא מהני לך מעמדי בלא שטר וזהו שאמר להם איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה דהא לא נתתי לה ספר כריתות ולא פקע שם ישראל ממנה: ובזה

נפרש הא דאיתא במס' שבת (דף פ"ח) ההוא צדוקי דחזי לרבא דקמעיין בשמעתתא ויתבי אצבעתא דידיה תותי כרעא וקמייץ בהו וקמבען אצבעתי' דמא א"ל עמא עזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא מציתו לא קבליתו א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם ויש להבין מה שאמר לו אכתי בפחזיתייכו קיימיתו דמשמע דהך עובדא של רבא שראה בו הצדוקי כמה יגע בלימוד התורה הוא תלוי באמירת נעשה ונשמע ולכאורה מאי שייך זה לזה רק הענין דכבר נתבאר דאצל בני נח גם המצות הנוהגות בהם מ"מ אינם עליהם רק בבחינת חיוב ואצל ישראל גופם קנוי לעבודתו והנרא' דבזה תלוי ג"כ החילוק שמצינו בין ישראל לבן נח במצות קידש השם דבמס' סנהדרין מסקינן דבן נח אינו מצוה על קידוש השם והוא משום דכיון דאצלו המצות הם רק בגדר חוב אבל גופו בעצמו הוא דבר בפני עצמו ואינו קנוי להמצוה ומש"ה אינם מחויבים למסור גופם עבור קיום המצוה דוגמא לזה איתא בחושן משפט סי' צ"ז דבעל חוב שאין לו במה לשלם אינו מחויב להשכיר עצמו ולעשות לו מלאכה אבל ישראל דהקנו גופם לעבודתו יתברך מש"ה מחויבים הם למסור גם גופם עבור קיום המצות וזהו שדרשו רז"ל אדם כי ימות באוהל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עלי' דמחויב ליגע עצמו בהבנתה כל מה שבכוחו ומחויב להפקיר גופו על לימודו וזהו גם כן כוונת המכילתא שהבאנו והייתם לי סגולה מכל העמים שתהיו קנוים לי ועוסקים בתורה אמר להם שיקנו גופם לעסק התורה כדי שקיום הגוף לא יהי' חוצץ בפני לימודה של תורה וזהו שכשראה הצדוקי יגיעתו של רבא בתורה עד שמפקיר גופו ומקלקלו עבור הבנתה הבין שזה תלוי במה שהקדימו ישראל נעשה וקיבלו קודם שידעו הפרטים וזהו שאמר לו אכתי בפחזיתייכו קיימיתו שאתם אוחזין גם עתה במאמרכם הראשון ועכ"פ הרי נתברר לנו חילוק אחד מה שבין ישראל ובין בני נח גם במצות הנוהגים בהם דב"נ אינו מוזהר על קידוש השם וישראל מוזהרים בו, וכל זה הוא עבור שהקנו גופם לקיום התורה והמצוה:

והנה בקבלות התורה שהקנו ישראל את גופם לעבודתו יתברך וכמו שנתבאר זכו עי"ז שגופם נתקדש בקדושת התורה וקדושתם הוא בחינת קדושת הגוף דהנה בהקדש מצינו שני אופנים א' קדושת הגוף דעצמות של אותו דבר נתקדש וכמו קדושת הקרבן וכלי שרת שנית קדושת דמים שאין העצמות של אותו כלי קדש רק קדש הוא לדמיו וישראל נתקדשו בקדושת הגוף ככלי שרת וזהו דאיתא במדרש רבה פ' בא על פסוק החודש הזה לכם וז"ל שאם אין מקדשים אותו אין אותו קידש כלום ואל תתמה על זה שהקב"ה קידש את ישראל שנאמר והיתם לי קדושים כו' לכך מה שהם מקדשי' הוא מקוד' רצונך לידע צא למד מכלי שרת כו' ואם כלי חול שהוא מתמלא מן הקודש מתקדש על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים מקדשים את החודש, הרי להדי' מדמה קדושתן של ישראל לקדושת כלי שרת שמקדש כל מה שבא אל תוכו כמו כן ישראל כל מה שהם מקדשים הוא מקודש ובזה נפרש הפסוק ישעי' קפיטיל ל' הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול, ובמס' יבמות (דף כ"ד) דרשינן להאי קרא על גרים יע"ש, והענין דבמס' יבמות (דף מ"ו) איתא דגר שנתגייר אינו גר עד שיתגייר בפני שלשה מישראל שנאמר וכי יגור אתך גר אבל אם נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר, והטעם דכיון דמעיקרא לא הי' גופו קדוש האיך יתקדש גופו בקדושת ישראל ורק אם נתגייר בפני שלשה מישראל על ידי זה שנתחבר עמהם והם מקדשים אותו נתקדש גם הוא בקדושתן של ישראל וכמו כלי שרת שכל הבא אל תוכו על דעת שיתקדש נעשה קודש וכמו שהסביר לה המדרש האיך ישראל מקדשים החודש, וזהו ביאור הכתוב הן גור יגור אפס מאותי, פי' דאפי' אם יתגיירו גרים מהעכו"ם עכ"ז לא אשרה קדושתי עליהם ויהיו חוץ ממני, רק מי שגר אתך דהיינו שנתגייר בפני ג' מישראל [וכמו דדרשינן מקרא דוכי יגור אתך גר] עליך יפול דזה יתקדש בקדושתך ויהי' שוה לך כאזרח מישראל, הרי נתברר לנו דבמתן תורה זכו להתקדש בקדושת הגוף עד שיכולים לקדש גם לאחרים ועל ידי זה היו יכולים בזמן הבית כשהיו שרוים על אדמתן לקבל גרים וכמו שנתבאר:

והנה מצינו עוד חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דקיי"ל דאין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, דבקדושת דמים כיון דמעל בו אדם ונטלן ונתכוין להוציאם מרשות הקדש ונשתמש בו להדיוט כיון שמעל בו פקע קדושתה מינה אבל בקדושת הגוף אפי' נשתמש בו הדיוט ונתכוין בתשמישו להוציאו לחולין ולהכניסן לרשות הדיוט עם כל זה קיימים הם לעולם בקדושתן ואח"כ כשיהנה ממנו אחר גם הוא מועל בו, ודוגמתו מצינו בחינה זו בישראל דקיי"ל ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ומומר שקידש קדושיו קידושין דאע"ג דעובר על כל התורה כולה חלילה וגם עובד ע"ז ומתכוין להוציא את עצמו מכללן של ישראל ולהכנס תוך כלל עכו"ם עכ"ז אי עביד לא מהני ולא פקע מני' קדושת ישראל וכשחוזר אח"כ בתשובה אין צריך לקבל עליו גירות שיהי' דינו כגר הרוצה להתגייר רק הוא ישראל קדוש ממילא כמו שהי' קודם שחטא, וגם קודם שעשה תשובה אין דינו כעכו"ם רק הוא כישראל עובר עבירה ולע"ל יקבל דינו על כל פרט ופרט דעבר ואפי' מדקדוקי סופרים מה שאין בן נח מצווה עליהם כלל, דבעל כרחו הוא ישראל וכמאמר הכתוב ביחזקאל ך' והעולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים כו' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם, דהקב"ה לקח את ישראל לו לעם לעולם וקידשם עד שאפי' אם חלילה יהיו עובדים ע"ז וירצו להפקיע עצמם מקדושתם מ"מ לא יחול עליהם טומאת ע"ג רק מענשם על עשותם זאת הרעה אבל טומאה זו אינה יכולה להיות שורה עליהם כלל, ואינו שורה רק על המצרים והם נקראים בני נכר, וזהו ביאור הכתוב ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכל, צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה, אמר שהע"ג הוא חלק העמים אבל אתכם לקח ה' לו לעם נחלה כיום הזה ואמר נחלה שאין לה הפסק לעולם בשום אופן ולעולם תהיו עמו כמו שאתם עמו היום הזה, ומש"ה נקראת כו"ם אלהים אחרים דהם אלהים של אחרים דהיינו של העובד הכו"ם אבל אין טומאה זו שורה על ישראל' לעולם:

ובזה עמדנו לפרש דברי ילקוט בירמי' קפיטיל ג', אמר הכתוב לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רבים ושובו אלי נאום ה', ואיתא שם בילקוט על פסוק זה וז"ל עתידה כנס"י שתאמר לפני הקב"ה רבש"ע כבר כתבת הן ישלח איש את אשתו כו' הישוב אלי' עוד כו', אמר לה כלום כתבתי אלא איש והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא איש, וכי גרושים אתם לי בית ישראל כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם, הרי מבואר בילקוט דהשיב להם שני תשובות אחת דכתיב ישלח איש דוקא, ותשובה זו רמוזה בפסוק זה גופי' דאמר ואת זנית רעים רבים ושובו אלי נאום ה', פי' דלא איש אנכי ותשובה השניה השיב לה דאינם גרושים כלל איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי', והנה תשובה זו השני' אינו מובן לכאורה דהרי גם גרושה אינה אסורה על בעל הראשון רק אם כבר ניסת לבעל אחר וא"כ גם אם אינה גרושה הרי גם אשת איש שזינתה אסורה לבעלה ומה הוא תשובה להם שאינם גרושים אחר שאמר ואת זנית רעים רבים דהרי אדרבה לענין זנות יותר גרע אינה גרושה מגרושה, והגם דעיקר הענין והכוונה בדברי הילקוט הוא רק משל ותוכו רצוף כוונה פנימות ואין אתנו יודע עד מה תוכן הענין וכוונתו, מ"מ גם על המשל יש לנו ליתן לב ולהבינו, ולפי הנ"ל ניחא היטב דישראל אפי' אם הוא עובד ע"ג חלילה אינו בבחינת אשת איש שזינתה דטומאת ע"ג אינו חל עליהם כלל, וכמו דאיתא בילקוט פ' וילך על פסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים משל למלך שראה בגבירה מבטת בסריס אמר המלך איני מקנא בסריס שאתה מבטת בו שאינו מועיל כלום אלא שאתה גורמת לי להסתיר פני ממך כן אמר הקב"ה לישראל איני מקנא בע"ז שאינו שלכם ואין בו תועלת אלא שאתם גורמים לי להחזיר פנים מכם שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם מפני מה כי פנה אל אלהים אחרים. הרי דאמר דמש"ה אינו בכעס גדול כל כך על עון ע"ג ואינו רק בהסתר פנים מפני שהע"ג הוא רק כמו סריס והרי הוא דומה כאשה שזינתה עם סריס שאינו יכול לבעול כלל וכמו כן אין בחטא זה שום ממשות, וכן איתא במדרש רבה פ' משפטים כיצד עברו ישראל על לא יהי' לך ומחל להם שאין בע"ז ממש כו' משל לבת מלכים ששחקה לסריס כו', והתבונן בלשון הילקוט שאמר כך אמר הקב"ה לישראל איני מקנא בע"ז שאינו שלכם ואין בו תועלת, דקדק ואמר שאינו שלכם והוא כמו שכתבנו דישראל נתקדשו כל כך עד שהע"ז אצלם בבחי' סריס ואין טומאה זו חל עליהם כלל בשום אופן דבשארי עבירות אמר הכתוב אל תטמאו בהם ונטמתם בם דכשעובר עלי' שורה על האדם רוח הטומאה וקשורה בו ככלב ומלפפתו משא"כ בטומאת ע"ז ומש"ה אינו רק בהסתר פנים, אבל בעכו"ם אם עובד ע"ז שורה עליו רוח הטומאה ההוא ומטמא אותו כמו בכל העבירות וזהו שאמר הילקוט ואנכי הסתר אסתיר פני מכם מפני מה כי פנה אל אלהים אחרים דכיון דהם אלהים אחרים ואינו שלהם ומש"ה הוא רק בהסתר פנים, וא"כ הרי יש להבין מהו עיקר הויכוח שאמרה כנס"י כבר כתבת הן ישלח איש את אשתו כיון דנתבאר דטומאה זו אינו שורה כלל על ישראל ואינו נקרא זנות כלל רק כסריס בעלמא, ורק דזה תלוי בעיקר הויכוח דאם נאמר דבגלות הם בבחי' גרושה שהשליכם מעל פניו לגמרי ושוב הם כמו שארי עכו"ם ששורה עליהם גם טומאה זו כשעוברים עלי' וכמו שאמר הכתוב אשר חלק לכל העמים וזהו ששאלה כנס"י דסברה דהיא גרושה וא"כ אינו כסריס ואי אפשר לה לחזור אלי' ובאה התשובה וכי גרושים אתם לי איזה ספר כריתות אמכם דגם בעת הגלות אתם עמי והרי אתם בקדושתכם וממילא אין כאן זנות כלל דאצלכם הרי הוא כסריס:

ובזה יתבאר לנו היטב המשך הפסוקים פרשת ואתחנן, פן תשחיתון כו' ופן תשא עיניך השמימה כל אשר חלק לכל העמים ואתכם לקח ה' כו' להיות לו לעם נחלה כו' כי תוליד בנים כו' והשחתם ועשיתם פסל כו' והפיץ ה' אתכם בעמים כו' ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן כו' ובקשתם משם את ה' ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, כי שאל נא לימים הראשונים כו' הנהי' כדבר הגדול הזה כו' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, והמשך הכ' דאמר להם דגם כשתהי' עובדי ע"ז וגם בגלות תעבדו ע"ז עכ"ז אם תעשו תשובה אח"כ יקבל אתכם ונתן טעם לדבריו כי שאל נא כו' הנהיה כדבר הגדול כו' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו נמצא דהע"ז אצלכם כסריס ואין בה שום ממש ולכך יקבל אתכם:

וזהו ביאור הכתוב גבי עגל ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה ולכאורה בפסוק זה אינו מבואר שום בקשה ותחינה ולא שום טענה להמליץ עבור ישראל רק הוא כשואל ומתמיה למה יחרה אפו עליהם וכאלו לא עשו שום דבר גדול שראוי לכעוס עליהם עבורו והלא אינו מובן דהרי עשו להם עגל מסכה ובמדרש על פסוק זה איתא משל למלך שנכנס וראה אשתו מגפפת לדולפקי וכעס עלי' א"ל שושבינו אלו הי' מוליד יפה הייתה כועס עלי' ואם אין בו ממש למה אתה כועס, הוי למה יחרה אפך בעמך, הרי דזהו הטענה שטען משה רבינו דמש"ה אינו ראוי הדבר לכעוס עליהם וטענה זו הזכיר בדבריו שאמר למה יחרה אפך בעמך, אחרי שהן עמך ולקחת אותם לך לעם ונכנס ברשותך ואין רשות ע"ז חל עליהם כלל ואין ראוי לכעוס עליהם בזה:

ועכ"פ נתבאר מדברינו דישראל בשעת קבלת התורה זכו לשלשה דברים במה שהקנו גופם לעבודתו מצווים הם על קידוש השם מה שאין כן בבן נח, שנית דעי"ז נתקדש גופם בקדושת הגוף ויכולים לקדש גם אחרים הנתחבר להם ועי"כ היו יכולים לקבל גרים מאוה"ע שיתקדשו גם הם בקדושת ישראל, שלישית דקדושת ישראל אינו נפקע מהם לעולם על ידי שום עון וחטא ונשארים בקדושתם לעולם ואע"פ שחטא ישראל הוא ועי"ז בנקל להם להיות בעלי תשובה ומיד כששב הקב"ה מקבלו וכמאמר הכתוב פ' נצבים כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ולפי פירוש של כמה מהראשונים קאי פסוק זה על מצות תשובה כי קרוב היא מאד לאיש הישראלי: