שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 72

ועתה יבואר המדרש רבה שהתחלנו לריח שמניך טובים כל המצות שעשו האבות אינם אלא ריח דימה אותם לשמן הטוב העומד בכלי שלו והריח שלו מגיע למרחוק ואחרים מתבשמין מריחו, כן בהאבות הי' התורה בשמים והם שמרו אותה ונתקדשו בקדושתה, , אבל אנחנו שמן תורק שמך דאנחנו בבחינת הכלי שמונח בו השמן הטוב ומחזיקו דהתורה ניתנה לנו וישראל הם הכלי המחזיקים את השמן, והוא בבחינת עצם הקדושה וכמו דמצינו דהקלף שכותבין עליו התורה הוא נקרא עצם הקדושה וכמו דאיתא בשו"ע או"ח סי' מ"ב דאינו תשמישי קדושה רק עצם הקדושה דהקלף והכתב הכל ביחד הוא תורה וכמו כן כתיב בישראל נתתי תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה, ואורייתא וישראל חדא הוא, וכמו שיבין כל אדם דתפילים כשמניח על ראש ישראל הוא מצוה ונמצא דתפילים וגופו של ישראל ביחד אז הוא מצוה וכן בכל המצות כשנתחברים עם גופו של אדם הישראלי אז ביחד הוי' מצוה, וכן התורה והפה של ישראל הוא תורה, ומסיים על זה הפסוק על כן עלמות אהבוך ומפרש במדרש אלו הגרים דעל ידי זה יכולים גרים להתגייר ותחול גם עליהם קדושת ישראל בהתחברותן לישראל דבר אחר אלו בעלי תשובה דגם כשחוטא לא נפקע ממנו קדושת ישראל ובנקל לו להיות בעל תשובה והשי"ת מקבל אותו, דבר אחר זה דורו של שמד דעבור זה מצווים ישראל למסור גופם על שמירת וקיום התורה וכמו שנתבאר:

וזהו ביאור המשך הכתובים שהתחלנו דמדבר במתן תורה וקחשיב להמעלות שזכו אז מה שלא היה מקודם לבני נח, ואמר הכתוב עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכון יה אלהים, פי' דזכיתם אז דגם בסוררים יכול להיות השראת שכינתו וקדושתו, וזה כולל הני שני מעלות שכתבנו בשם המדרש דגם גר נתקדש בקדושת ישראל והקב"ה משרה קדושתו עליו, וגם בעלי תשובה, ובמדרש רבה פ' תרומה אמר הקב"ה למשה מה עכו"ם אומרים שאינו חוזר עמהם על שעבדו ע"ז שנאמר סרו מהר אפי' הם סוררים איני מניח אותם ועמהם אני דר שנאמר ואף סוררים לשכון כו' וזהו כמו שנתבאר דגם כשעבדו ע"ז עכ"ז הם בקדושתן ומקבל אותם בתשובה, ושוב בא הכתוב לפרש גם ענין השלישי והוא מה שישראל מצווין על קידוש השם ולמסור גופם על קידוש השם בשעת השמד חלילה, וקודם שאמר הנביא ענין זה בא לחזק לבם של ישראל שלא יפול לבם ולא ידאגו ואמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתינו סלה, האל לנו א' למושעות ולאלהים ה' למות תוצאות, פי' הכתוב אמר שה' יושיענו ולא ימשלו בנו שונאינו כלל להכריח אותנו לעבור על המצות חלילה, ועכ"ז אנחנו מוטל עלינו דאם חלילה יגברו הבבליים ויכריחו לעבור על המצות להיות נהרגים ולהוציא למות חלילה עבור שמו ולמען תורתו, ושוב מסיים ע"ז בנחמה לנחמם דאע"ג דישראל מצווים בזה עכ"ז ה' ישמרם ויצילם שלא יגיעו לכמו אלה ואמר אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו דהם יפלו ויענשו, וגם אותן שכבר נהרגו על קיה"ש ישיבם ה' ויעלם ה' ואמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממאולות ים כו', וכ"ז כמש"נ. ובהאמור לעיל נבאר דברי הילקוט פ' אמור על פסוק ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם המוציא אתכם מארץ מצרים ואיתא בילקוט והוא בתורת כהנים על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתמסרו עצמכם לקדש שמי, ולכאורה יש להבין מה שייך מצוה זו ליציאת מצרים יותר משארי מצות שאמר דעל תנאי זה הי' ההוצאה ממצריים, גם בילקוט ראובני פ' בא הובא דברי המדרש שאמר משה כלום הוצאתם ממצרים על מנת שאם יחטאו לא תמחול להם הוצאתם ממצרים שאם יחטאו שתמחול להם וגם זה אינו מובן מה שייך זה ליציאת מצרים, רק הענין דהנה בברית בין הבתרים נגזר עליהם שיהיו ת' שנה והם לא היו אלא רד"ו וכבר מבואר בדרושים הקודמים דבאמת הוציאם באמצע, הזמן דע"י שישראל קבלו התורה ונתקדשו בקדושת ישראל פקע מהם השיעבוד וכמו שאמרו הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד, ובמס' גיטין מבואר דרק קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד ורק כיון שישראל נתקדשו בקדושת הגוף פקע מהם שיעבודם של מצרים, ובזה יבואר לנו המשך הכתוב פ' שמות ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהי' עמך כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה ואיתא ברש"י שם דמשה רבינו שאל באיזו זכות אתה גואלם והשיב לו זכות גדול יש להם בהוציאך את העם כו' ולדברינו יתפרש דמשה שאל באיזו זכות גואלם באמצע והשיב לו דע"י שיקבלו התורה על ההר הזה יופקע מהם השיעבוד של מצרים שיש עליהם, וזהו שאמר המדרש על תנאי כך הוצאתים ממצריים שתמסרו עצמיכם על קדושת שמי דאי לאו דנתקדשו קדושת הגוף הרי היו צריכין להיות עוד במצרים, וכן מובן טענות משה רבינו דאמר הוצאתם ממצרים על מנת שאם יחטאו תמחול להם דעי"ז שנתקדשו קדושת הגוף אע"פ שחטאו ישראל הם וכמאמר המדרש שהבאנו בראשית הדרוש אלו בעלי תשובה, וכמו שנתבאר: דרוש יח

בילקוט פרשת כי תשא איתא וז"ל מהיכן נטל משה קרני ההוד כו' ר' יהודה בר נחמן אמר כשמשה כתב את התורה נשתייר בקולמוס קימעא והעבירו על ראשו ומשם נעשה לו קרני ההוד כו', כל ההוד שנטל ממתן שכר אבל הקרן קיימת כו' וכשיטלו הצדיקים שכרן יטול גם הוא שנאמר הנה ה' אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, עכ"ל הילקוט, והנה דברי המדרש הללו מופלאים מאד סתום וחתום ומי יעמוד בסודו, ורק אמרנו לפרשו בדרך הדרוש ולהסביר בו קצת, גם יש להבין מה דמסיים דכשיטלו כל הצדיקים שכרן יטול גם הוא מופלאים מאד דכי צריך לומר דמשה רבינו יטול שכרו לעתיד כשארי הצדיקים ומאי אשמעינן המדרש בזה, והנה הפסוק אמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, ומשמעות פשט הכתוב נראה דעל ידי זה שדיבר עמו זכה לקרני ההוד וע"י דיבורו עמו קרן עור פניו ומלבד דלפי הנראה אינו אותו הענין שמרמז לו המדרש, עוד זאת יש להבין בהפסוק עצמו דהרי גם מקודם דיבר עמו פעמים הרבה ומדוע עתה זכה ע"י הדיבור לקרני ההוד:

עוד איתא בילקוט פ' כי תשא על פסוק ויהי כאשר קרב משה אל המחנה נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהן פורח וכבדו על ידי משה ונפלו מידו ונשברו, ויש להבין כוונתו מהו זה שפרח מהן הכתב וגם יש להבין הכוונה מה דאמר דנעשו כבדים על ידו:

הנה במדרש פ' כי תשא על פסוק כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ועם ישראל ואיתא במדרש רבה וז"ל אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה אמר למשה על הסדר מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה שנ' וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אפי' מה שהתלמיד ותיק שואל לרב כו' א"ל משה אכתוב אותה להם בכתב א"ל לא מפני שגלוי לפני שעתידין אוה"ע לשלוט בהן וליטול אותה מהם כו' אלא המקרא אני נותן בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם בע"פ שאם יבאו אוה"ע וישתעבדו בהם כו' עכ"ל המדרש, ולמדנו ממנו דמש"ה לא ניתן הכל בכתב משום שאוה"ע היו נוטלין אותו ג"כ וכמו שראינו אח"כ בימי תלמי שהעתיקו להם התורה שבכתב ולא הי' ישראל מובדלין מהם ומש"ה נתן בע"פ שלא יקבלו אותו מהם וישארו ישראל מובדלין מהם, וכמו שאנחנו רואין עתה בחוש דעיקר המבדיל בין ישראל לאוה"ע הוא רק הך תורה שבע"פ, וסמכו דרשתם על הפסוק כתב לך את הדברים האלה זו תורה שבכתב ובא למעט אינך כי על פי הדברים האלה היינו שבע"פ כרתי אתך ברית ואת ישראל, וזהו ג"כ כוונת הגמ' במס' גיטין (דף ס') א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, דזהו עיקר המבדיל שביניהם, והנה טעם זה שייך אחר שיהיו ישראל בגלות וכמו דאמר במדרש הנ"ל שגלוי לפני שעתידין אוה"ע לשלוט בהן וליטול אותה מהם ובבבל הי' צריך להתחזק בהבדל יותר ויותר, וא"כ זה שייך בלוחות האחרונות דאחר שנשברו לוחות הראשונים נגזר על ישראל להיות בגלות אם יחטאו עוד יותר אבל קודם שנשברו הרי איתא במס' עירובין (דף נ"ד) אלמא לא נשתברו הלוחות אין כל אומה ולשון שולטת בהם שנאמר חרות על הלוחות חירות כו' וא"כ בשעת נתינת לוחות הראשונים הי' יכול להיות הכל בכתב, ובאמת דהך פסוק דכתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל דמהך פסוק דרש המדרש דהמשנה והתלמוד ואגדה מוכרחין להיות בעל פה וכן במס' גיטין (דף ס') דרש מהך פסוק דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרו בכתב הרי כתוב בפרשה כי תשא אחר מעשה העגל וכשנתרצה ליתן לוחות השניות אמר לו פסוק זה, ובודאי נראה מזה מוכרח לומר דבראשונים הי' הכל בכתב דכל מה שהתלמיד ותיק עתיד לחדש הי' הכל נכתב על הלוחות ע"י כתב אלהים שהי' בנס וכמו מם וסמך שבלוחות דבנס היו עומדים וכמו כן הי' עליהם בנס כל התורה שבע"פ ועיי' בירושלמי דשקלים פרק ו' מזה ומזה המה כתובים (והאי פסוק כתוב גבי לוחות ראשונים) חנינא בן אחי ר' יהושע אומר בין כל דיבור ודיבור דקדוקי ואותיותי' של תורה, הרי להדי' דהכל הי' כתוב בהם ועיי' במס' שבת (דף קד) ואמר רב חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן בהר רהב סורו ורם תפסה הגמר' הני שלשה תיבות שאינם כלל בעשרת הדברות ורק משום דכל התורה הי' כתוב בהם, ורק אח"כ כשחטאו ונגזר גלות אם יחטאו עוד נתן להם המשנה והתלמוד והאגדה בע"פ משום הטעם דאמר במדרש הנזכר למעלה:

ובזה נוכל לפרש הא דאמר בילקוט הנ"ל דנסתכל משה בלוחות וראה הכ' שבהן פורח וכבדו על ידי משה, פירוש דהך של תורה שהיא עתה בע"פ שהי' כתוב בהם פרח מעליהם כיון דמעתה ישתבדו בהם העכו"ם ואי אפשר שוב ליתן להם הכל בכתב, ונמצא דאז לא נשתיר ביד משה רק הך שבכתב לחודא ולא הי' אצלו תורה שבע"פ כלל כי פרח והלך לו ובעל פה הרי אז לא נמסר לו כלל ונשאר אצלו רק הך דבכתב לחודא ומש"ה כבדו על ידו של משה כי התורה שבכתב בלא הבע"פ אי אפשר להיות בשום אופן דמי מפרש לנו מהו תפילין והאיך דין כתיבתם והאיך עושים ציצית ומהו פרי עץ הדר ובכל מצוה ומצוה רבו הפרטים והדינים שבה והספיקות שלא נדע אותן רק ע"י תורה שבע"פ ועוד דהרי התובע"פ הוא המחזיק והשמירה להשבכתב וכמו שאנו רואין בחוש דהכופרים בשבע"פ הגם דבפיהם מאמינים בהתורה שבכתב מ"מ אם נתבונן במעשיהם אין מתחילין לקיים אפי' מקצתה ועוברים עליו לגמרי, וזהו שאמר המדרש במליצתו וכבדו על ידי משה ונשתברו כי היא דבר הבלתי אפשר להחזיק בידו התורה שבכתב בלא תורה שבע"פ ואי אפשר להתקיים כלל ונשתברו:

והנה כשנתבונן בפסוקים נראה כמעט מפורש להדיא בפסוק כן, דהרי כמו דדרש במדרש הנ"ל מדכתיב וידבר ה' את כל הדברים האלה לאמר שאמר לו הקב"ה למשה בסיני מקרא משנה הלכות ואגדות ואפי' מה שהתלמוד שואל לרב ויצא להם זה מריבוי דכל הדברים דמשמעו כל התורה כולה אמר לו, והרי כמו כן אמר הכתוב הנאמר בלוחות ראשונים בפרשה עקב ויתן ה' אלי את שני הלוחות כו' ועליהם ככל הדברים אשר דבר עמכם בהר, הרי דגם בכתיבתן של הלוחות אמר ככל הדברים וג"כ נתרבו בכתיבתן גם משנה ותלמוד ואגדה וז"ל הירושלמי פרק ב' דפיאה ריב"נ אמר עליהם ועליהם. כל ככל, דברים הדברים, מקרא משנה גמר' ואגדה אפי' מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני מה טעם יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא משיבו חבירו ואומר לו כבר הי' לעולמים, הרי להדיא דמהך קרא דועליהם ככל הדברים דאיירי בכתיבתן של הלוחות מרבה מני' גם משנה ותלמוד וכל השבע"פ ורק גבי לוחות שניות כתיב בפרשה כי תשא פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת אמר לו שיחזור ויכתוב לו אותן הדברים שהיו על הלוחות הראשונים בעת ששיברו דהרי התושבע"פ לא שיברם כלל ולא הי' עליהם בעת השבירה דהרי פרחו להם מקודם וכמו שנתבאר, וכן אמר שם אח"כ ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים, אמר שכתב עשרת הדברים דזהו הכלל של תושב"כ וכשנראה בפסוק לא נזכר בשום מקום לענין הכתיבה עשרת הדברים רק באחרוני' ולא בראשונים דבפ' כי תשא אמר בראשונים מזה ומזה הם כתובים דמני' דרש בירושלמי דשקלים הנ"ל גם מקרא משנה כו' ובאחרונים כתיב ויכתוב כו' עשרת הדברים, ובפ' עקב כתיב נמי בראשונים ועליהם ככל הדברים ואח"כ בשניות אמר ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון (דהוי בנס מכתב אלהים) את עשרת הדברים, והא דכתיב בפ' ואתחנן בראשונים ויגד לכם בריתו אשר ציוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על הלוחות, הרי הך עשרת הדברים קאי על ההגדה דהם שמעו מפיו העשרת הדברים ואמר ויכתבם על הלוחות ועליהם הי' כתיב כל התורה כולה ודקדוקי' וכמו שנתבאר למעלה, ועיי' בזוהר חדש על רות ובזוה"ק פ' כי תצא נראה משם ראי' ברורה לכל הנ"ל:

והנה עי"ז שניתן להם אח"כ בעל פה נתעלו בה ישראל מעלה גדולה יותר, דמקודם דכל התורה הי' רמוז בהלוחות היו ישראל והתורה שני עניינים דישראל הם המקיימים להתורה ושומרים אותה והיו אז בבחינת כלי שמונח בו התורה וכמו אה"ק שמונח בו הס"ת והוא תשמישי קדושה אבל אח"כ דניתן להם התורה שבע"פ נמצא דישראל הם בבחי' קלף של תושבע"פ וכמאה"כ כתבם על לוח לבך וכמו שהקלף של ס"ת הוא עצם הקדושה ולא תשמיש דהקלף והכתב שכתוב בו שניהם ביחד הם ס"ת כמו כן התורה וישראל כולא חד הוא אמנם לא כל אדם יוכל להשיג כל התושב"פ כמו שהיו על הלוחות הראשונים רק כל אחד ואחד זוכה בה לפי מדרגתו ולפי יגיעתו בתוה"ק ורק משה רבינו השיג כל מה שניתן בכח אנושי להשיג בהתורה ונמצא נעשה גופו קדוש כגוף של תושבע"פ וכמו שבלוחות הראשונים היו כתובים כל התושבע"פ כמו כן אח"כ היו כתובים בראשו של, משה כל מה שניתן לאדם רשות להשיג בהתושבע"פ ונמצא שאצל משה רבינו חזר הכל כמו שהי' מקודם השבירה רק ניתוסיף לו עי"ז עוד מעלה גדולה דבתחילה היו כתובים בהלוחות ואח"כ נכתבו בו ובראשו ועיין בעירובין (דף נ"ד) אלמלא לא נשתברו הלוחות לא הי' תורה משתכחת מישראל שנאמר חרות על הלוחות דכשהי' מסתכלים בהלוחות ידעו כל הדברים ומה שהיו נצרך להם בהתורה והשכחה בלימוד התורה נתחדשה אח"כ ובמשה רבינו חזר כמקודם וכדאיתא במדרש רבה כל ארבעים יום היה לומד תורה ושוכח ואחר כך ניתנה לו במתנה וזהו כמו שנתבאר:

והנה כל ארבעים יום התפלל משה רבינו שיתן להם את התורה שנית ונתרצה לו הקב"ה ואמר לו שני לוחות אבנים ועלה אלי ההרה ואכתוב כו' והי' סבור משה לכתוב הכל וכמו שהי' בראשונים וכמו דאיתא במדרש הנ"ל שהתפלל משה על זה ואמר אכתוב אותה להם שיהי' כולה בכתב כמקודם ויזכו כולם למדרגה הראשונה למדים ואינם שוכחים והשיב לו הקב"ה שלא יתן להם כולה בכתב רק כתב לך זה מקרא אבל המשנה והתלמוד יהיו מעתה בע"פ וזהו שהמשילו חז"ל בדבריהם דנשתייר קימעא בקולמוס והעבירו על ראשו כי הוא הכין עצמו ורצה. לכתוב הכל ואחר שכתב המקרא הפסיקו באמצע מבוקשו ולא הניחו לכתוב יותר וכתבו להנשאר בראשו של משה ולא על הלוחות ומש"ה כמו שהלוחות הי' זיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו כמו כן זכה הוא לקרני ההוד כי נזדכך גופו כהלוחות שבע' והא דאמר במדרש נשתייר קימעא בקולמוס הוא משום דס"ל כר' אלעזר דאמר במס' גיטין (דף ס') תורה רובא בכתב ומיעוטא בע"פ יעו"ש ומש"ה אמר קימעא וזהו ג"כ ביאור הכתוב כי קרן עור פניו בדברו אתו דע"י שדיבר אתו דהיינו התושבע"פ קרן עור פניו וכדברי המדרש הנ"ל

והנה בהלוחות השניים נתחדשה צער ויגיעה גדולה להלומדים חדא שנתחדש להם שכחה וכמו שהבאנו לעיל דאלו לא נשתברו הלוחות היו למדים ואינם שוכחים וגם הרי ניתוסף להם צער ויגיעה ע"י היצה"ר המבלבל אותם גם בעת לימודם ובראשונים לא הי' יצה"ר שולט בהם וכאמרם במדרש כשאמר אנכי נקבע תורה בלבם וכשאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם וז"ל הילקוט סוף יהושע משנשתברו הלוחות נגזר עליהם שילמדו תורה מתוך הדחק ומתוך טירוף הדעת ומתוך כך שכרו כפול ומוכפל לעוה"ב שנאמר הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו דרש מהך קרא לשכר כפול ומוכפל והנה במשה רבינו הוחזר הכל כמקודם ועי' זכה לקרני ההוד ומש"ה לא היה שוכח לימודו וא"כ לכאורה הי' מקום לאומר שיאמר שיחסר לו השכר כפול ומכופל שיטלו שארי צדיקים הלומדים ושוכחים ולומדים מתוך הדחק וטירוף הדעת וביגיעה רבה, וזהו שמסיים המדרש כל ההוד שנטל הכל ממתן שכר כו' וכשיטלו הצדיקים שכרן לעוה"ב אותו שעה הוא נוטל שכרו שנאמר הנה שכרו את ופעולתו לפניו פי' דיטול השכר כפול כשארי הצדיקים ומביא להך קרא דמהך קרא גופי' הוא דדרשינן דיטלו שכר כפול, והטעם דמשה רבינו יגע בארבעים היום כל מה שבמציאות האנושי להיות מיגע עצמו על התורה ונמצא גם הוא זכה לה על ידי יגיעתו וכבר אמרו חז"ל שהתורה נקראת על שמו וכמשה"כ זכרו תורת משה עבדי משום שנתן נפשו עליו כוונתם שיגע במס"ינ היותר גדולה שיש במציאות כח אנושי בעולם, ומש"ה זכה גם להשכר כפול:

השמטה

בדף ז' אות ג' שורה עשירית אחרי תיבות דהרי נוטע בשביעית אינו אלא דרבנן צ"ל לדעת ר"ח ההובא בר"ש פרק שני דשביעית בית הלוי