שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 69

היוצא מזה דלהרכע יש חלק גדול גם בהעבירה שעשה הצדיק, וכן יש להצדיק חלק גם בהטוב שעשה הרשע דעי"ז שהצדיק עשה צדקה הרבה נמשך גם ללב של הרשע נטי' לעשות קצת צדקה וכדומה, וזהו שאמרו בחגיגה נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם דאם נכשל הצדיק באיזה חטא חלילה הרי הרשע הי' בעוכריו ויש גם להרשע חלק גדול בו, והצדיק הוא נענש על אותו עבירה שעשה בעוה"ז כל מה שמגיע לחלקו והנשאר השייך להרשע נוטלו הרשע בגהינם דלרשע אינו מגיע לו שום עונש על עבירה בעוה"ז, וכן להיפוך במצוה שהרשע עשה יש להצדיק חלק בו והרשע מקבל שכרו עבור חלקו בה בעוה"ז והצדיק מקבל שכרו עבור חלקו בג"ע דאין לצדיק שכר מצוה בעוה"ז והוא ביאור נכון, ובזה יבואר היטב דברי הגמר' במס' יומא (דף פ"ו) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו, והענין דמי שחטא מקודם וע"י חטאיו הוא הגביר היצה"ר וגרם שגם אחרים, חטאו על ידו בזה החטא ומגיע לו עונש גם ממה שאחרים עשו ואח"כ כשעושה תשובה על חטאיו הרי מ"מ יש עלי' עונש וחוב מהחלק שיש לו במעשה חבירו וזהו שאמרו דכשעושה תשובה מוחלין לכל העולם כולו פי' על אותן עבירות שהוא הי' הגורם ומוחלים גם להם כדי שלא יגיע לו שום עונש ממעשיהם וזהו שאמר הכתוב ארפא משובתם כי שב אפי ממנו ועי"ז ארפא גם משובת אחרים וכמו שנתבאר:

ובזה נוכל לפרש אמרם ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון דהם שני בחינות דדין הוא על מעשי' שעשה בעצמו וחשבון הוא מה שמחשבין עמו כמה יש לו במעשה חבירו וכמש"נ, ונשוב להקודם דהאדם ע"י מעשיו ממשיך טבעו לזה דע"י ההרגל והמעשה כן נולד בו התשוקה וזהו ענין המאזנים ששוקלים כל מעשיו אם המצות רבים על העבירות או להיפוך חלילה ואין הכוונה רק אם הם רבים במספר אלא כיון דבכל דבר מוליד חדשות בטבעו ושוקלים איזה כח הגביר על עצמו יותר מחבירו ע"י מעשיו כי האדם הבינוני מגביר שני הכוחות לפעמים זה ולפעמים זה אחרי שמתהפך במעשיו עושה טוב וגם להיפוך חלילה ושוקלים בס"ה להיכן יש לו נטי' והמשכה יותר גדולה אם להרע חלילה או להטוב:

והנה מי שחטא והמשיך עצמו וטבעו להחטא יותר ממה שהיה לו בטבעו בעת הולדו הרי הוא דומה לכלי כשר שנטרף על ידי שבישל בו מאכלים אסורים ונבלעו בו בפנימיות הכלי טעם האיסור, וכשירצה להגעילו ולהכשירו צריך תחילה להדיחו ולהעביר ממנו שמנונית האיסור הטיח בעין על פני הכלי דאל"כ לא יעלה לו הגעלה ואחר שהודח הוא בכלל כלי נקי שאין עליו איסור ממש בעין אבל עדיין הוא כלי טרפה ע"י שנבלע בו איסור וצריך אז להגעילו להוציא ממנו הבלוע שבו, ובאופן זה הוא הבעל תשובה דבתחילה צריך להעביר מעליו עצם העבירה לבל יהי' העבירה אצלו וכמאה"כ אם און בידך הרחיקהו וכגון מי שנכשל בגזל צריך מקודם להשיב הגזלה וכן מי שנכשל במדות ובמשקלות צריך בתחילה להסירם מביתו לבל יהי' אותו העון שורה אצלו, וכן בשארי עבירות מצינו דעצם טומאת העבירה שורה עליו וכאמרם ז"ל קשורה בו ככלב, וכן אמרו חז"ל שמלפפתו ומקדמתו ליום הדין, וכן אה"כ ותהי עונותם על עצמותם ומש"ה צריך מקודם להעביר העבירה מעליו וזה נעשה ע"י שלשה חלקי התשובה שהם עקרי ויסודי התשובה מדאורייתא דהיינו חרטה גמורה על העבר וקבלה על להבא שלא ישוב לכסלה עוד ווידוי וכמאה"כ והתודו את עונם, וכשעושה כן תיכף נסתלק מעליו טומאת החטא לבל יהי' המקטרג והטומאה של החטא מלפפתו עוד, ונשאר ככלי נק'י ועדיין הוא ככלי נקי שאין עליו ממשות של איסור רק שבתוכה נבלע בו איסור דהטבע והתשוקה שגרם במעשיו הרי עדיין קשור בו בטבעו כי ברגע אחד קשה לו לאדם להפך טבעו שנשתקע בו זה כמה ולעשות לו טבע חדש אם לא במס"נ, ולזה צריך הבע"ת אח"כ להרבות בצער וחרטה על העבר עד שגודל הצער והמרירות שיש לו כעת על העבירות שעבר יעקור מלבו התשוקה והנטי' להרע שהי' לו עד עתה, וגם יגביר ע"י המצות שיעשה כח הטוב שבו עד שישוב טבעו לטוב ויצא ממנו הרע הבלוע בו וכפי שיעור הבליעה כן צריך להיות הפליטה וכמאה"כ כל אשר יבא באש תעבירו באש וכן הוא בבעל תשובה וזהו שחלקו הגאונים ז"ל סדר הסיגופים לכל עבירה סיגוף מיוחד לפי גודל וכח של העבירה שעשה

והנה סגולה זו מצינו ג"כ בלימוד התורה בלי סיגוף כלל וכדאיתא במס' אבות על הלומד תורה לשמה אמרו ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן וכבר שמעתי מליצת מאמר של מכשרתו דהוא כמכשיר כלים אסורים, דהתורה נמשלה כאש וכמאה"כ הלא כה דברי כאש ויש לה כח וסגולה להוציא מלב הלומד התשוקה הנטועה בלבו להרע, ובתנאי אם מקודם הדיח מעליו עצם החטא, וזאת תורת הלומד דקודם עסקו בתורה צריך להתחרט על העבר וקבלה על להבא ולהתוודות על חטאיו, ואז כבר הודח מהחטא שעליו ואח"כ בעת עסקו בתורה לשמה הרי נתלבן ומעביר הזוהמא הנבלעת בו בפנימיות הלב ומכשרתו להיות נמשך אל הטוב ולהיות צדיק חסיד ישר ונאמן:

והנה כל זה הוא בכל השנה אמנם ביוה"כ יש בו ביום מעלה גדולה דמיד שנתחרט האדם ומקבל עליו לשוב ממעשיו הרעים והתוודה עליהם הקב"ה בחסדו מעביר ממנו התשוקה והנטי' שהגביר בעצמו להרע ומעבירו ממנו וזה לשון המדרש רבה פ' בא על פסוק החודש הזה לכם כך הם משתקעים בעונות מיצה"ר שיש בגופם ובכל שנה ושנה סולח לעונותיהם ומחדש לבם ליראתו שנאמר ונתתי לכם לב חדש הרי להדיא כמש"כ דע"י התשובה שעושים ביוה"כ מחדש לבם ליראתו ונותן להם לב חדש, וזהו ג"כ ביאור הילקוט תהלים על פסוק ועם נברא יהלל יה וכי עד עכשיו עתידה אומה להבראות כו' אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם ובאים ומתפללים לפניך ביוה"כ ואתה בורא אותם ברי' חדשה, פי' דביוה"כ נעשים כקטן שנולד וכמו שלא חטאו כלל ומבטל מהם הכח והנטי' להחטא שגרמו לעצמם במעשיהם:

וזהו שכיונו בילקוט שהתחלנו דהיצה"ר אומר ביוה"כ שישראל גנבים הם פי' דתשובתם הוא רק למראה עינים עומדים כפופים ואינו מעומק הלב וכגונבי הדעת הם שמראים עצמם כצדיקים ובלבם ערמה וע"כ קורא אותם גנבים וכאמרם מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן שזה עשה עין כו', והקב"ה נוטל הנה מאזנים ושתי כפות המאזנים שקולים הם פי' שאוחז בהקנה עצמו כן פי' האלשיך פ' אחרי לבל יכבידו אחד על חבירו והכונה כמו שכתבנו שמעביר מהאדם כח הנטי' שפעל וגרם במעשיו ונשאר כמו שהי' בעת הולדו שהיו שני הכוחות שבו שקולים לבל יכביד האחד על חבירו וזהו נקרא נושא עון שלא יכביד העון על הטוב בעת ששוקלים מעשיו:

ובזה נוכל לפרש המשך הפסוקים בתהלים פ"ה נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה, אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך, שובנו אלהים ישענו והפר כעסך עמנו הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור הלא אתה תשוב תחיינו ועמך ישמחו בך אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה, ומלבד דיש להבין המשך הכתובים עוד זאת יש להבין דאחרי שאמר נשאת עון עמך אספת כל עברתך אמר שובנו והפר כעסך עמנו והלא כבר אמר דשב מעברתו ולמה הוצרך לבקש אח"כ, ולפי מה דדרש ליה המדרש על יוה"כ מובן הכל דבתחילה אמר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם. סלה שסילק מהם עונם והרי הם כקטן שנולד ועי"ז אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך, ומחל להם על כל מה שחטאו בזמן העבר, ובא לבקש על להבא שיסעיים דשוב לא יחטאו עוד בזמנים הבאים, והנה גם בלשון העולם יש חילוק בין כשאומר אדם על חבירו אנכי ברוגז עליו ובין כשאומר אנכי ברוגז עמו דכשאומר ברוגז עליו משמעו שחברו חטא נגדו ועי"ז הוא כועס עליו ונמצא דהכעס תלוי רק בו דעתה אין חבירו עושה מאומה רק הוא כועס על העבר, משא"כ כשאומר ברוגז עמו הכוונה דתלוי זה בשניהם דגם עתה הוא עושה נגד רצונו ואם עתה לא יעשה נגד רצונו אינו בכעס עליו, וכמו כן הוא דעל החטאים שעברו שייך לומר דכביכול כועס עליו אבל לענין להבא שייך לומר שהוא כביכול ברוגז עמו, וזהו אחרי שאמר השיבות מחרון אפך ושוב על העבר אינו בכעס עלינו חזר להתפלל על להבא ואמר שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו שלא תהי' ברוגז עמנו שלא נחטא לפניך הלא אתה תשוב תחיינו כו' אשמעה מה ידבר האל ה' אם קיבל בקשתו זאת כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה דבאה ההבטחה שיסעיים שלא יחטאו לפניו כלל וכמאה"כ והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר:

והנה נתבאר דעיקר יסוד התשובה היינו שיעקור מלבו התשוקה להרע שחידש בעצמו ע"י מעשים הרעים ותשוב טבעו כמו שהי' קודם החטא, ובזה נבאר הפסוק בירמי' קפיטיל ט' מי יתנני במדבר כו' כי כולם מנאפים עצרת בוגדים וידרכו לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ, כי מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאם ה', ויש להבין אומרו כי מרעה אל רעה יצאו דאין לו שום שייכות והמשך להקודם ולשון של הכתוב משמע כי היא נתינת טעם לדבריו הקודמים גם יש לדקדק דה"ל לומר כי מרעה אל רעה באו דהעיקר מה שמתאונן הוא על היסורים החדשים שבאו לא על אותם שכבר יצאו מהם מכבר ואינם ואין צועקין על העבר, והנראה לפרש דהך מרעה אל רעה יצאו דאמר הכתוב אין פירושו היסורים שסבלו רק קאי על החטאים שעשו וחטאים קרא הכתוב רעה ויובן דהנה אנו רואים כמה אנשים אשר בבחירתם לבם הולך אחרי התאוה ואח"כ כשנתגדל יבא בשנים עוזבים דרכם והנה עכ"ז לא נוכל להחליט זה לתשובה גמורה דיש לו להאדם להתבונן בעצמו אם זו העזיבה שעזב מעשיו הקודמים באה לו עי"ז שנתחרט עליהם ומאס אותם הדרכים יען כי לא טובים המה או לפעמים יש סיבה אחרת לזה דבבחרותו הלך אחרי התאוה ואח"כ כשנתגדל ויש לו אשה ובנים הרי הוא טרוד בפרנסה ורחיים על צוארו ולהוט אחר הממון וחמדת הממון מטרידים אותו עד שאין בלבו התאוה שהי' לו מקודם ויכול להיות דגם אח"כ כשיזקין עוד יותר ויתחדש בלבו רדיפת הכבוד ויתגבר תשוקה זו על חמדת הממון והתאוה ויתבטלו למען יהי' מכובד בעיני הבריות וזה לא יחשב לתשובה גמורה כי הרי לא מאס כלל בלבו התאוה הקדומה ועדיין בלבו ההתקשרות והתשוקה להתאוה ורק דחמדת הממון התגברה עליו וביטל אותה, וזהו שאמר הכתוב כי כולם מנאפים כו' ולכאורה יפלא איך יאמר כן והלא רואים אנחנו כי גם מי שהי' בילדותו נואף בזקנותו עוזב דרכו כי אין בטבע הזקן להיות מנאף עד כי אמרו בגמרא כי זקן מנאף הוא מהשלשה דברים שאין הדעת סובלתן דהוא מתנגד לטבע והנהגת העולם ונתן טעם לזה שקרא לכולם מנאפים כי מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאם ה' כלומר דגם אותם שעזבו דרכי הנערות ויצאו מהרע הקודם לא הי' בשביל שידעו אותי ועשו תשובה עלי' רק יצאו ממנה אל רעה אחרת ורעה האחרונה דחאה להראשונה ומ"מ עדיין לא שבו מהראשונים ולא נעקר מלבם גם התשוקה מהראשונות ועל כן קורא אני אותם כי כולם מנאפים:

ובזה יתבאר הפסוק ירמי' ג' נשכבה בבשתנו ותכסינו כלמתינו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו ועד היום הזה, אמר שאנחנו חוטאים מאז ועד עתה ורק מה שאין עושין בימי הזקנה אותם החטאים של ימי הנעורים הוא משום דהני חטאים השייכים יותר בימי הזקנה כרדיפות הממון והכבוד דוחים להקודמים וע"כ הוא מדמה אותו לכיסוי שמכסה להחטאים הקודמים שלא יהיו גלוים עתה אבל עדיין הם צרורים וחתומים על שכמם וזהו שאה"כ נשכבה בבשתינו ותכסנו כלמתינו דבהכלימה אנחנו מכסים להקודמים פי' בעון א' מכסים להאחרים הקודמים ונתן טעם לדברי' כי חטאנו מנעורינו ועד היום:

ובזה יבואר הפסוק בירמי' ל"א כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי אמר דיש לו בושה גדולה ומכופלת מה שגם עתה בימי הזקנה נושא על עצמו חרפת נעורים דבימי הנעורים יש להאדם המשכה להתאוה אבל עתה שכבר בא בימים ובטל ממנו היצה"ר של התאוה הרי אין לך בושה גדולה מזו אם אינו רואה עתה לכל הפחות לתקן חטא הנעורים אחרי שעתה אין לו התשוקה לזה הרי בנקל הוא לשוב ממנה ומה לו לישא עמו חרפה זו:

הנה זאת תורת המתפלל השלם להיות שב מחטאיו קודם שהתפלל וכמו שפירשנו מאה"כ בתהלים קפיטיל ס"ה שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו דברי עונות גברו מנו פשעינו אתה תכפרם ואמרו במדרש שוחר טוב על פסוק זה א"ל תפלת כל אתה שומע ושלנו אי אתה שומע גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי סכות בענן לך מעבור תפלה, אמר להם מה אתם מבקשים שאמחול שגגות או זדונות אמרו לפניו אין אנו מבקשים לא שגגות ולא זדונות ולא תעלומות אלא דברי עונות גברו ממנו, ולהבין המשך המאמר דכנס"י אמרה שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו ונצטערה על זה שאינו מקבל תפלתה ואמר להם מה אתם מבקשי' שאמחול והשיבה שאינה מבקשת רק על דברי עונות שגברו ממנה דתלתה הסיבה שאינו מקבל תפלתה הוא משום חטא הלשון שחטאו בדיבורים אסורים וכמו דאיתא במס' ר"ה מפני מה אין כה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב אין קטיגור נעשה סניגור ופריך והאיכא בגדי זהב בחוץ ומשני לפנים קאמרינן והרי כמו כן אמרו המתפלל צריך שיכוין את לבו כנגד בית קה"ק א"כ הרי הוא לפנים ושם אין קטיגור נעשה סניגור וכיון דבאותן מוצאות הפה חטאו בלה"ר ורכילות מש"ה אין התפלה מקובל וכמו שאמר הכתוב ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם כו', וזהו שהשיבה לו דברי עונות גברו ממנו דהחטא שבדיבור גברו וע"כ אני מבקש שתמחול על חטא הדיבור וממילא יקובל תפלתו, וזהו שאמר איוב אם אצדק פי ירשיעני, פי' דאם ארצה להצטדק בע"כ מוכרח אנכי לעשות הפה לשליח עבורי והוא בעצמו ירשיעני ומלמד קטיגוריא חלילה עלי וע"כ קודם שיעמוד להתפלל צריך לפשפש במעשיו ולשוב על חטא הלשון. ובזה יבואר מש"א הגמרא בר"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר פי' שלא ע"י מוצאות הפה רק מעומקא דלבא ודרך קול השופר לא ע"י כלי הדיבור של כל השנה:

ישעי' הנביא אמר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי כו' ואת המלך ה' צבאות ראו עיני, לא נתפחד משום חטא רק מחטא הלשון והענין דארבעה כיתות אינם מקבלים פני השכינה וכולם הם מחטא הלשון כת שקרים כת חנפים כת לצנים כת מספרי לה"ר, וזהו שאמר כי איש טמא שפתים אנכי ואת המלך ה' צבאות ראו עיני ומש"ה נתפחד אם היא נבואה אמת או לא:

קהלת א' ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, והנה הכל הבל ורעות רוח מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ויש להבין המשך הכתובים הללו, וגם דהא לכאורה הוא כפל ענין במלות שונות, והנה במס' שבת (דף ל"א) איתא ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ולא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת, תחילתו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש תחת השמש הוא דאין לו יתרון פירוש אם עוסק בענייני עוה"ז אין לו יתרון הא למעלה מן השמש דהיינו תורה ומצות יש לו יתרון וגם מאמר זה צריך להבין דנותן חילוק בין עוה"ז לתורה והם שני דברים מנגדים זה לזה מהיפוך להיפוך והרי הוא כאומר לענה הוא מר הא דבש הוא מתוק ולא שייך לומר חילוק רק בין שני דברים שיש להם קצת השתוות זה לזה:

והענין דהנה מעשה עוה"ז נקראו במגילה זו תחת השמש וכמו שהסביר המהרש"א בחידושי אגדות במס' שבת דהם תחת המזל והנהגה טבעיות ותורה ומצות הם למעלה מן השמש שאינם תחת המזל, אמנם איתא במס' פסחים כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה, הרי דגם תורה אם הוא שלא לשמה נקרא תחת השמים, והנה אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וזהו שאמר כאן הכתוב דלא נאמר אל העוסק בתורה שלא לשמה א"כ הרי תכלית כוונתו הוא להנאתו בשביל צורכי העוה"ז א"כ הוא דומה ממש למי שעוסק בענייני עוה"ז דזה משתדל פרנסתו באומנות וזה משתדל להשיגה ע"י התורה, ולזה אמר שאינו כן וזהו שאמרו דתחילתו ד"ת מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש דממעשים של עוה"ז לא ישאר לו שום יתרון ותועלת ממנו הא למעלה מן השמש יש לו יתרון דכשעוסק בתורה שהיא למעלה מן השמש ואפי' שלא לשמה דהוא עדיין תחת השמים יש לו יתרון דישיג על ידה תועלת דמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה, והענין דמתוך שלא לשמה יובן ע"פ מה שכתב הרמב"ם בה' גירושין על הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דבפנימיות השכל והלב שבכל ישראל רוצה הוא בקיום המצוה אף דכח התאוה מונע אותו ומכריחו לעבור על רצונו הפנימי מש"ה מהני בו הכפי' לסלק ממנו כח התאוה המעבירו על דעתו וממילא נשאר על רצונו הטוב, וכן הענין בשלא לשמה דמה שכופה את יצרו הרע בהתבוננו ביראת העונש ויסורים חלילה הרי לא גריעי מאלו כופים אותו ב"ד בשוטים ומועיל להכניע כח התאוה שלו. וזהו שאה"כ ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה היא תורה ומצות על כל אשר נעשה תחת השמים פי' שהתבונן בהחכמה שנעשה תחת השמים דהיינו תורה שלא לשמה הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו, פי' דהגם מצד עצמו הוא רע עכ"ז נתנו ה' להאדם להחליש בו כח החומר שלו, אבל ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש דהיינו עסק של עוה"ז ממש, והנה הכל הבל ורעות רוח מעוות לא יוכל לתקון דזה העוסק בענייני עוה"ז לא יתוקן לעולם, אבל העוסק בתורה שלא לשמה הגם דהוא ג"כ מעוות עכ"ז בודאי יתוקן אח"כ דמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה: דרוש טז