שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 68

הושע קאפיטיל י"ד, שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום, ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, ונפרש תחילה המשך של הכתוב. דהנביא בא להזהירם ולעוררם שיקדימו לעשות תשובה ולא ידחו אותה מזמן לזמן אחר, דידוע דעבירה גוררת עבירה ומהקל יבא אל החמור ומהאחד אל השני, אם ברצון ואם בשוגג ואונס, וכמו דאנחנו רואין דהחשוד על איסור גניבה יכול להיות דעל ידי מעשה של הגניבה שעשה מקודם יזדמן לו אח"כ להיות נכשל גם בשבועה לשקר ואע"ג דהאדם בעצמו לא נתפקר כלל בענין שבועת שקר ואם בתחילה הי' היצה"ר שלו מתחיל להסיתו לשבוע על שקר לא הי' עובר על זה בשום אופן ורק איסור הגניבה שמקודם הביאתו והכריחו אח"כ גם להיות נכשל בשבועת שקר או בחילול שבת וכדומה לזה, וכן הוא בשארי עבירות וכמו על ידי מחלוקת יכול לבסוף לבא לידי רציחה חלילה אם ברצון ולפעמים הרבה גם באונס, אשר זה האדם בעצמו בתחילה לא הי' מתרצה בשום אופן לעשות עון גדול כזה, וזהו ביאור הכתוב משלי אל תצא לריב מהר כי פן מה תעשה באחריתך בהכלים אותך רעך, אמר הכתוב דאפי' אם הסכימה דעתך שאתה צריך לילך לריב עם רעך הנני מזהירך שאל תצא לעשות זאת מהר כי צריך לזה רוב ישוב הדעת והתבוננות הרבה ולירד לסוף המעשה מה שיוכל להיות יוצא לבסוף מזה הריב, וזהו שאמר כי פן מה תעשה באחריתך בהכלים אותך רעך כי יכול להיות שלבסוף תעשה מעשים אשר לא יעשו כי מביאך הריב לגדולות ונצורות אשר כעת אינו עולה על רצונך לעשותו ורק אח"כ כשיכלים אותך חבירך יוכל להביאך לעשותם וע"כ אל תצא לריב מהר רק יותר טוב לחדול ממנה, וזה שהוכיחם הנביא שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך דהרי אתה רואה בעצמך דע"י העון שלך שעשית מקודם נכשלת אח"כ ונפלת עוד יותר ויותר ברשת היצה"ר בתוך חטאים גדולים וע"כ מהרי לעשות תשובה כי מי יודע לאיזה דרגה ולאיזה חטאים ימשכוך יצרך אם לא תמהרי להמלט ממנו ולהנצל מרשתו, וכמו שאמרו חז"ל אל יצר על עבירה שעשה בשוגג אלא שלבסוף יעשה במזיד, וזהו ג"כ שאמרו בתשובתם אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, התחילו בהשורש והתחלת החטאים אשר בטחו באשור וחפצו בקרבתו, ומזה נמשך להם חטאים גדולים על דרך מאמר הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ומש"ה אמרו עיקר ההתחלה דשוב לא נסמוך עוד על אשור וממילא לא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו:

ובזה נבאר המדרש רבה פ' וישב על פסוק וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא, ואיתא במדרש וישב ראובן והיכן הי' ר"א אומר עסוק בשקו ותעניתו כשנפנה הלך והציץ לאותו הבור הה"ד וישב ראובן אל הבור, א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה זה הושע שאמר שובה ישראל, וכבר נתקשו רבים בזה המדרש, א' דהרי כל הנביאים הזהירו על התשובה וגם בתורה הזהירה על התשובה, גם יש להבין מדוע רמזה התורה כאן אצל מעשה דיוסף תשובת ראובן ומאי שייך זה לזה, גם יש להבין אומרו הילד איננו ואני אנה בא דלמה נוגע הענין זה לו יותר מלכל האחים, רק הענין דראובן בלבל יצועי אביו ולא הי' עליו בזה שום חטא כי תבע עלבון אמו אשר הוא מצוה דאורייתא כיבוד אם ובודאי שקל הדבר הזה בדעתו קודם שעשה והסכימה דעתו ע"פ התורה שצריך לעשותו, רק עם הצדיקים מדקדק כחוט השערה, וזהו שאמר לו פחז כמים לא אמר לו עצם המעשה משום דעשייתו הי' לפי מה שהסכימה דעתו אשר זהו היושר והנכון רק הוכיחו על עשותו זה במהירות יען כי לפי ערך ראובן נחשב לחטא כי הי' צריך להיות עוד מתון בדין זה ולא להיות פחז ואז הי' יורד לעומק כוונת אביו והי' מבין כי אין לו לעשות זאת, ובודאי דגם על חטא זה הקל עשה תיכף ומיד תשובה והנה גם אם לא הי' מבלבל יצועי אביו לא הי' יעקב אבינו מוליד עוד בנים כי כבר נולדו כל הי"ב שבטים, וזה הי' ידוע להם שאין ליעקב רק י"ב שבטים דהרי מש"ה התפללה לאה וילדה דינה וכמו דאיתא במסכת נדה וא"כ כל הענין לא הי' נוגע רק לענין כבוד ומש"ה תבע עלבון וכבוד אמו, אמנם עתה כשראה ראובן שרצו להרוג את יוסף וגם לבסוף כשהשליכו אותו אל הבור הרי הי' בגדר ספק סכנה נחשים ועקרבים, ונמצא יכול להיות חלילה שיחסרו ממנין הי"ב שבטים אשר כל בית ישראל וקדושתו תלוי במנין זה כאשר ידוע כל זה במדרשים, וגם כל מה שבכה יעקב על יוסף הוא משום חסרון המנין ומש"ה חזר עתה לשקו ותעניתו על בלבלו יצועי אביו דנתיירא דמעשיו גרמו שיחסרו מנין השבטים מישראל ואלולי לא בלבל אפשר היה מוליד יעקב בן אחר להשלים המנין ומש"ה חזר עתה לשקו ותעניתו ונרמז כאן תשובתו, וזהו ג"כ שאמר לאחיו אחר שלא מצא את יוסף הילד איננו ואני אנה אני בא דמעשה זו מגיע לו, ועכ"פ ראובן עשה תשובה שנתיירא על המכשול שיצא אח"כ ע"י מעשיו הקודמים אע"ג דהוא בעצמו לא עשה זה המכשול ולא נתכוין לזה כלל רק דלבסוף נשתלשל מכשול על ידו ואין לך שוגג גדול מזה ועוד יותר דהרי עדיין הי' יוסף חי ולא הי' עדיין שום מכשול כלל רק נתיירא עתה שמא יהי' מכשול על ידו והקדים התשובה להמכשול:

וזהו שאמר במדרש מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואמר כי עד עתה לא עשה שום אדם תשובה על מה שחטא לפני ואפי' אחר החטא ואתה פתחת בתשובה תחילה כי לא די שאתה עושה תשובה על השוגג עוד זאת דגם קודם החטא שעדיין יוסף חי הקדמת לי תשובה דנתיירא שמא יהי' מכשול על ידך ופתחת בתשובה פי' פתחת בתשובה תחילה להחטא ומש"ה יצא ממנו הושע דג"כ הזהיר על החטאים שלא נתכוין האדם להם בעצם רק הם יוצאים ממעשי' וכמו שאמר כי כשלת בעונך וכמו שנתבאר דהזהירם על התשובה כדי שלא יהיו נכשלים יותר, וזהו ג"כ מה שאה"כ יחזקאל י"ח שובו מכל פשעכם ולא יהי' לכם למכשול עון אמר דישובו למען לא יהי' לכם העון הראשון למכשול ויגרום לכם עון שני וכמו שנתבאר:

הפייטן אמר ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, ונבאר מקודם הפסוק הושע ב', והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, והנראה לפרש המשך הכתוב וביאורו דהנה בתחילה נתנבא הושע כי אתם לא עמי ואנכי לא אהי' לכם אשר הוא העונש הגדול שבעונשים ועתה בא לנחמם, דהנה אם חלילה נגזר על אדם איזו יסורים ואח"כ עשה תשובה מבטל הגזירה ואופן ביטולו מצאנו מבואר במדרש רבה פרשה נשא שאו את ראש משל למלך שכעס על בנו ואמר טלו את ראשו ולאחר כך כשנתרצה לו אמר הגביהו את ראשו עשו אותו דוכס, כך אמר הקב"ה שאו את ראש זכו כמו דכתיב ישא פרעה את ראשך גבי שר המשקים לא זכו כמו דכתיב ישא את ראשך גבי שר האופים, הרי נתבאר מדברי המדרש הללו דגם אם נגזר איזהו גזרה מ"מ אם אח"כ עושה תשובה נתפרש זה המאמר לכונה אחרת ולטובה וזהו דהושע אמר בתחלה לא עמי ובא לנחמם דזה המאמר בעצמו יתפרש לטובה דידוע דבישראל יש שני בחינות בחינת בנים ובחינת עבדים וכמו דאיתא במס' קידושין (דף ל"ז) כשאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים וכשאין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים אלא עבדים, והנה עם נקראים עבדים ויוכל זה המאמר עצמו להתפרש לטוב לא עמי אתם פי' שאינכם עבדים רק בנים וזהו שאה"כ והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי דזה המאמר יתפרש עצמו לטובה גדולה:

ובזה נוכל לפרש מאמר הכתוב תהלים אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכבר האריכו הדרשנים לפרש פסוק זה דמהו החסד אם משלם לאיש כמעשהו ולפי הנ"ל יש לפרש המשך הכתוב כך אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי דדיבור הוא קשה ואמה"כ דיבור אחד אמר ה' והבנתי בו שני כוונות אחת כי עוז לאלהים היינו מדת הדין ועונש שנית ולך ה' החסד דיש לפרש גם לטובה ולרוב חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכפי מה שיעשה האדם כן יתפרש המאמר, והיוצא מזה דע"י תשובה נתפרש הגזרה לטובה:

ובזה נוכל לפרש מאמר הכתוב ירמי' י"ח רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו, ולכאורה קשה דהרי במס' שבת אמרו מעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו הרי דמטובה אינו חוזר, וכן כתב הרמב"ם דעל ידי נבואה טובה יבחן הנביא אם הוא נביא אמת או שקר דמטובה בודאי דאינו חוזר והרי בפסוק זה מבואר להדי' דגם מטובה חוזר וכבר הקשה כן על הרמב"ם הבעל עקדה פרשה שופטים שער צ"ו יעו"ש, ולפי"ז ניחא די"ל דיש שני מיני גזרות טובות אחד שהי' לטוב מעיקרו דבתחילה נאמר המאמר לטובה וממנו הוא דאינו חוזר אבל אם בתחילה נאמר המאמר לעונש ורק על ידי זכות ותשובה נתהפך לטוב י"ל דאם האדם חוזר לסורו אז גם המאמר חוזר לפירושו הראשון, וזהו שדקדקו בגמרא ואמרו מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחוזר בו דרק בכה"ג דמעיקרו הי' לטובה אינו חוזר בו, וזהו המשך הפסוק בירמי' רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ כו' ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי ונתפרש המאמר לטובה, ורגע אדבר לבנות זהו נמשך למעלה דאחר שנחמתי על הרעה ונתהפך לטוב אם שוב יחזור ועשה הרע ונחמתי על הטובה, היוצא מכל הנ"ל דע"י תשובה נתהפך המאמר לטובה, וזהו ביאור דברי הפייטן ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה דהרוע של הגזרה מעבירין ונשאר אותו הגזרה עצמו לטובה, וזהו כוונת הגמר' במס' סוכה למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר פי' דכתיב ויעתר לו ה' מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפך מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות דאותו מאמר עצמו מתהפך לטובה: דרוש טו

תהלים ל"ב, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ובילקוט על פסוק זה איתא וז"ל אתה מוצא ביוה"כ בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם ואומר רבון העולמים גנבים הם ישראל והקב"ה פורט זכיותיהן של ישראל מה עושה נוטל קנה מאזנים והוא מעיין העונות נגד הזכיות והם שוקלים אלו נגד אלו ושתי כפות מאזנים שוות והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף עונות ולהכריעה מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפורא שלו, והנה הגם דענין זה הוא סתרי תורה ומי יבא בסודו עכ"ז נאמר בו קצת כוונה על דרך דרוש, וגם יש להבין ענין המאזנים שנזכרו בכמה דוכתי על מה הם רומזים גם יש להבין האיך בכל שנה יהי' משקל של המאזנים שוה העונות כמו הזכיות, וגם יש להבין אומרו גנבים הם ישראל למה תפס לו גניבה, ומקודם נבאר הא דאיתא במס' אבות ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון מהו בכלל דין ומהו חשבון ובאיזה בחינה מחולקים המה:

ונאמר הכתוב אומר בקהלת. כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים וכבר מבואר בספר נפש החיים ביאור הכתוב דבעת הבריאה נברא אה"ר ישר ולא הי' לו בטבעו המשכה ותשוקה להרע מצד עצמו רק ניתן לו הבחירה שיכול לבחור ברע אבל תשוקה והמשכה להרע לא הי' בטבעו כלל אם לא בהסתה ופיתוי מאחר שמחוץ לגופו והנחש בא עליו מבחוץ להסיתו לחטא ואמרו משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא דהזוהמא נכנסה בפנים אל תוך האדם עד שהתשוקה אל העבירה נכנס אל תוך האדם בטבעו ומעצמו יש לכח החומר שלו נטי' להרע ושוב אין צריך לדבר מבחוץ שיסיתנו, ובזה נוכל לפרש דברי המדרש רבה על פסוק הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע ואמרו במדרש כהדין קמצא דלבושי' מני' ובי' דבתחילה הי' בו שני כוחות נפרדים דבטבעו הי' תשוקה והמשכה לטוב והרע הי' חוץ ממנו ואח"כ נתחברו בו שני הכוחות כאחד הטוב והרע שניהם בו באדם בעצם, וזהו כוונתם דרלבושי' מני' ובי', ויש להסביר עוד דבריש נדה תנן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן ומפרש בגמ' טעמו דאמרינן העמד אשה על חזקתה וטהורה היא והלל כי אמרי אוקמא אחזקתן כגון ספק נגע כו' אבל אשה כיון דמגופה קחזי לא אמרינן אוקמא אחזקה ופרש"י דעלולה היא לראות וע"ש בתוס', ויש לומר דחילוק הגמר' כך הוא דבספק נגע השרץ בהכיכר ספק לא נגע שייך לומר דיש להככר חזקת טהרה כיון דהככר מצד עצמו אין לו שום טומאה וכל הספק הוא אם נגע בו דבר אחר שחוץ מעצמותו אבל באשה כיון דטומאתה לא באה לה מבחוץ רק מגופה קחזי מש"ה לא שייך בה חזקת טהרה כיון דעלולה לראות אבל אם לאו הך סברא דמגופה חזי' שפיר הי' מוקמינן לה אחזקה אע"ג דעלולה לראות, וכן האדם קודם החטא הי' לו חזקת טהרה וכשרות כיון דלא הי' לו טומאה מגופו כלל אבל אחר החטא אבד חזקת טהרה וכשרות דידיה כיון דהחטא בא לו מטבעו ומצד עצמו וא"כ פן ישלח ידו ולקח ואכל כו'. והנה עתה אחר החטא גוף האדם וחומרו נוטה בטבעו להרע ונמשך אלי' ולעומת זה ניתן להאדם בעת התולדה כח השכל מהנשמה שבכח זה יוכל להתגבר נגד טבעו ושני הכוחות הללו שוים הם באדם היינו כח הנטי' שבטבעו להרע וכח השכל שבו שכנגדו, והאדם במעשיו יוכל להטותו לכל אשר יחפוץ אם בוחר ברע חלילה מגביר בעצמו ע"י מעשיו כח הנטי' להרע ומחליש בעצמו כח הטוב שבו ומחזק בעצמו התשוקה להרע יותר וכמו שאמר הכתוב משלי כ"א נפש רשע אותה רע דע"י ההרגל נעשה בו טבע לזה, ואם בוחר בטובה אז במעשיו הטובים מגביר כח הטוב שבו עד שנתהפך טבעו ע"י ההרגל להיות נמשך אל הטוב יותר מלהרע וכמאמר החוקר ההרגל טבע שני', וזהו ביאור הכתוב כי עונותינו רבו למעלה ראש, דמשכן הנשמה והשכל הוא בראש ואמר כי החטאים רבו וגדלו על השכל והחלישו אותו:

ובזה נבאר הגמרא במסכ' חגיגה זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהנים, ולכאורה אינו מובן דנהי דזה מבואר בכמה דוכתי דהצדיק נענש על מעט החטאים שלו בעוה"ז כדי שישאר נקי בלי שום חטא לעוה"ב ולהיפוך הרשע נוטל שכר המצות שעשה בעוה"ז כדי שלא יהיה לו בעוה"ב אבל שיהי' זה נוטל חלק חבירו בג"ע וזה בגיהנם הרי אינו מובן הסברא, רק הענין דכמו דהאדם פועל בעצמו ע"י מעשיו ועושה בעצמו טבע שני' להשתוקק לזה שעשה מכבר כן פועל במעשיו בכל העולם כולו ואם עושה עבירה מגביר כח של אותו העבירה והתשוקה לזו העבירה בכל העולם ולא מבעי אם עושה בפרהסיא הא ודאי דפועל גם בשארי אנשים שלומדים ממעשיו אלא אפי' עושה בצינעא בינו לבין עצמו מ"מ ע"י המשכו אחרי התאוה מגביר כוחה של זו התאוה עד שמשריש זה בטבעו של העולם להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהי' מקודם ולא לבד באדם אלא גם בכל הברואים השפלים פועל כן, כי כן יסד מלכו של עולם שכל השפלים יהי' טבעם נמשך אחרי מעשה האדם, וזהו שאמר הכתוב ותבאו ותטמאו את ארצי דטמאו במעשיהם לגוף הארץ, כי טבע המדינות ג"כ חלוקים וכמו שאמרו עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה כו' דטבע של אותו מדינה ממשיך לזה והאדם ע"י מעשיו יוכל לעשות טבע זו בכל מקום מושבו, וזהו ג"כ ביאור מה דאיתא גבי דור המבול כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ואמרי במס' סנהדרין דאפי' בהמה חי' ועוף היו נזקקין לשאינן מינם, ולכאור' הרי אינו מובן דהרי הבהמה אין לה יצה"ר שתעשה כן רק הענין כמו שכתבנו דדור המבול הגבירו כל כך התאוה להזדקק לשאינו מינם עד שנעשה כן בטבע ושוב התחדשה טבע זו גם לבהמה חי' ועוף גם כן:

ובזה מבואר סכלות אנשים אשר המה מבקרי מומים של אחרים ומבזים אותם אם ימצאו במעשי חבריהם שום פגם ונדנוד עבירה ואיש באחיו ידבר בבן אמו יתן דופי ובפרט אם ימצאו איזה פגם וחיסרון באחד מתופשי התורה יפערו פיהם לבלי חוק לאמר הן גם זה האיש חומד ממון או עושה שלא כהוגן, והרי יכול להיות דזה המלגלג והמחרף הוא פוסל במומו ויש לו חלק בזו העבירה עצמו יותר מהחלק העושה אותה דעל ידי זה שהוא הגביר במעשיו כח התאוה והחמדה לענין זה ע"כ לא עמד חבירו בנסיונו נגד כח התאוה והיצה"ר שהגביר זה עליו, והגם דהעושה מ"מ יגיע לו עונש על מעשה הרע שעשה ואין לו התנצלות לאמר שחבירו הגביר היצה"ר עליו עד שלא הי' יכול לעמוד כנגדו דזה אינו דודאי אם הי' מתחזק ומתגבר על יצרו והי' עושה כל ההתחזקות שבכחו לעשות בודאי דהיה ניצל מן היצה"ר ומשמים היו מסייעים אותו וכמאה"כ ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו עכ"ז אין לו לזה לשחוק ממנו ולבזותו אחרי שהוא הי' הגורם לו למעשה זו, ובזה נפרש הכתוב הושע ד' אך איש אל ירב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, אמר הכתוב דהם היו כמריבי כהן דכהן בכל מקום בפסוק פירושו עובד ה' וכמאה"כ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, עד כי בעת מתן תורה אמר לכלל ישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואותו הדור היו כמריבים עם הכהן כלומר מוכיחים לכהן מומו לומר שגם הוא עשה שלא כהוגן והיו מוכיחים אותו ומבקרים מומיו, ובא הכתוב ליתן התנצלות עבור הכהן מה דנכשל לפעמים ואמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כלומר דעל ידי זה שאתה נכשלת ביום נמשך מזה דגם הנביא נכשל עמך בלילה פי' דעי"ז דאתה עשית חטאים גדולים נכשל על ידך גם הצדיק בחטא קטן כי אתה הגברת אותו כח התאוה והחמדה עד שגם הצדיק נכשל על ידך קצת בזה ונמצא אתה הוא הגורם לו בזה, וכמו כן להיפוך הצדיק ע"י מעשיו הטובים מגביר כח הטוב בו ובכל העולם וגורם בכל העולם כולו להיות נמשך יותר להטוב, וזהו שאמר הכתוב הן בעודני חי ממרים הייתם כו' דע"י מעשי הצדיק גורם דגם אחרים יכולים להתגבר על יצרם הרע ולהיות משתוקקים אל הטוב, ובזה יש לפרש מאמר הכ' שאמר דוד על שאול ויהונתן בנו איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה ובילקוט שם איתא דהצדיקים קרוים כלי מלחמה דאמר עליהם שני בחינות א' מה שהם מצד עצמם גבורים דהצדיק נקרא גבור וכמו דאיתא במשנה איזהו גבור זה הכובש את יצרו, וגם הם כלי מלחמה לאחרים דע"י מעשיו הטובים יוכלו אחרים להתגבר על יצרם ולעשות הטוב וזהו שאמר הילקוט דהצדיקים קרוים כלי מלחמה של ישראל כלומר דבמעשיהם נלחמים אחרים עם יצרם, ובזה יש לפרש הכתוב איכה א' סלה כל אבירי כו' על אלה אני בוכי' כו' היו בני שוממים כי גבר אויב המשך הכתוב דמקונן שסילה כל אבירי הם הצדיקים וחזר ופירש על אלה אני בוכי' דאנוכי בוכה ע"ז כי ע"י זה גרם שהיו בני שוממים כי גבר על בני אויב הוא אויב הפנימי הוא היצה"ר אחרי שאין צדיק שיעזרם לעמוד נגדו וכמאה"כ זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם דעי"ז שבטלו הזקנים בטלו הבחורים מלימודם שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולינו נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו דעי"ז היינו חוטאים ולא הי' בנו כח להתגבר נגד היצה"ר ל .