שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 65

ונתברר מהאמור לעיל דמהא דנחרב גוף הארץ והערים מראים הדברים שאין סופו לחזור, אמנם מהא דנשארה הארץ שממה גם עתה וגם המה אינם מקבלים ממנה קורת רוח כבכל מדינות של חו"ל הרי אדרבה הוא סימן שעדיין מחזיק אותה עבורנו והיא עדיין בקדושתה ומחזיק אותה עבור ישראל ולא נתנה להם לנחלה לעולם, ולפי זה הרי נשארה הקושי' דא"כ למה נחרבה גוף הארץ והערים ומוכרח לומר תי' אחר דזה הי' לטובתם של ישראל וכמו דאיתא במס' ברכות מזמור לאסף קינה לאסף מבעי לי' אלא ששפך חמתו על עצים ואבנים דחלילה אם הי' מעניש רק לישראל עצמם עבור עונותם היו חייבים כלי' חלילה ומש"ה שפך חמתו על עצים ואבנים והחריב גוף הארץ כדי להקל העונש מישראל וזה הי' כפרה על ישראל וכמאמר הכתוב הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו אמר הכתוב דינקום מהבבלים על שיעבודם הקשה ששיעבדו בישראל וחטאם של ישראל יכופר בחורבנה של הארץ:

וזהו שהתנבא ירמי' דראה בנבואה שני דברים הסותרים זה את זה לכאורה, ראיתי הארץ והנה תוהו ובוהו ראיתי ההרים והנם רועשים וכל הגבעות התקלקלו, שנתקלקל גוף הארץ והערים, וזה מראה שאין סופן לחזור עוד, ושוב אמר ראיתי והנה אין האדם דגם להם אינו מוסרה וכמו שכתבו התוס' בב"ק דהאדם גם עכו"ם בכלל ומדאינו מוסרה להם מוכח דמחזיק אותה עבור ישראל והוסיף עוד לומר ראיתי והנה הכרמל המדבר וכל ערים נתצו דהם שני דברים הסותרים דהוא מדבר ואינו נותן אותו להם והערים נתצו, ונותן טעם לזה כי כה אמר ה' שממה תהי' כל הארץ שלא אתן אותה להם ותהי' שממה דשמם הוא מדה טובה וכלה לא אעשה ומש"ה הוא דנחרבו הארץ והערים להגן על ישראל, וזהו מסקנת הגמרא בסנהדרין דדרשינן להפסוק וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום חוזר ומאיר אף ישראל כן רק דנותן טעם על מה עשה ככה לארץ הזאת ונתן טעם דהוא לטובתן להגן עליהם וחביבותא גבן כדי שיזכו לשוב לה: דרוש ט

במדרש רבה פ' אמור על פסוק ויצא בן אשה הישראלית וז"ל יש קול יוצא לטובה כו' יש קול לרעה וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים א"ר תחליפא להם הוא קיצפון ולי מה אני קיצפון אשר נשבעתי באפי נשבעתי וחוזרני בי אם יבאון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת, ר' לוי בשם בר קפרא אמר משל למלך שכעס על בנו וגזר עליו שלא יכנס לפלטין מה עשה המלך עמד סתרו ובנאו והכניס בנו לפלטין נמצא מקיים את שבועתו ומכניס את בנו, ובתחילה נפרש התחלת דברי המדרש שאמר להם הוא קיצפון ולי מה אני קצפון פי' דבאמת אינו קיצפון אשר נשבעתי באפי וחוזר אני בי ויש להבין המשך דברי המדרש וכוונתו ומה שייך זה להקודם:

והנראה דהמדרש מדקדק לשונו של הפסוק שאמר ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים, דהך לאמר האמור כאן הוא מיותר ולא ידענו ביאורו וה"ל למכתב וישבע אם יראה כו' רק הענין דכשנתבונן בחטא מרגלים לא מצינו בו שום חטא בפועל חוץ מן המרגלים עצמם שהם הוציאו דיבת הארץ לפני ישראל והם קבלו עונשם תיכף שמתו במגפה, אבל כלל ישראל לא נמצא בהם חטא בפועל כלל דבעגל ובשיטים חטאו בפועל אבל במרגלים לא עשו שום דבר רק מה שהאמינו למרגלים ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרים ואח"כ כתיב ג"כ ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים והרי לבסוף לא עשו כלל את אשר דברו וכל חטאם הי' בדיבור פה שאמרו שיעשו וישובו מצרים, והנה במס' סנהדרין דף ס"א איתא דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור דמימלך ולא עביד, ובזה יש לפרש הכתוב פ' נח גבי דור הפלגה ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות הבה נרדה ונבלה שם שפתם, ויש להבין אמרו וזה החילם לעשות והמשך הכתוב, רק דבא להגדיל חטאם, דבמס' סנהדרין דף ק"ט איתא תני ר' נתן אומר כולם לשם ע"ז נתכוונו כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם ושם אלהים אחרים לא תזכירו הרי דחטאם הי' דרצו לבנות מגדל ולהעמיד עליו ע"ז, והנה במס' סנהדרין דף ס"א איתא דהשוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לעכו"ם דס"ל לר"ל דהבהמה מותרת דלא נעשית בשחיטה זו תקרובת ע"ז כיון דלא נתכוין לעבוד הע"ז במעשה השחיטה עצמה ומ"מ מודה ר"ל דהשוחט בסייף מידי דהוי אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף וכתבו התוס' בחולין דלר"ל דאמר דהבהמה מותרת וס"ל בע"כ דאינה עבודה וא"כ הא דנהרג בע"כ הוא משום אמירתו שאמר שיזרוק דמה ואמאי נימא דמימלך ולא עביד וכמו דאמרינן גבי מסית ותירצו כיון דעשה מעשה והכנה לזה ששחט ע"מ לזרוק בודאי לא מימלך, הרי דעל דיבור גרידא יש עדיין מקום לומר דמימלך ולא עביד אבל אם עשה מעשה והכנה למחשבתו בודאי לא מימלך ויגמור בודאי מחשבתו, וזהו שבא הכתוב בדור הפלגה להגדיל חטאם כיון דכבר עשו מעשה והתחילו לבנות המגדל הרי אין ספק שיגמרו כל מחשבתם, וזהו שאה"כ וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות כיון דכבר עשו בודאי יעשו כל אשר המה חושבין ומש"ה נרדה ונבלה שם שפתם:

ועכ"פ בדיבור גרידא י"ל דממלך וכיון דבמרגלים לא הי' רק דיבור הרי י"ל דממלך והרי באמת חזינן דאח"כ לא עשו שום דבר ממה שאמרו וחזרו בהם ואמרו הננו ועלינו כו', וזהו שאה"כ וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף דהקצף הי' רק על הקול לחודא במה שדברו דברים שלא כהוגן, וזהו שדקדק במדרש ואמר יש קול יוצא לרעה, דהקול הי' מגונה והמעשה בודאי לא יעשו, ומש"ה הענישם מדה כנגד מדה וזהשה"כ ויקצוף וישבע לאמר אם יראה כו' דעיקר העונש שלהם הוא במה שאמר להם השבועה דאם יראה איש דכשם שהם דברו שלא כהוגן כן בא העונש להם במה שאמר להם שבועה זו לצערם ולהקניטם ומדוקדק היטב תיבת לאמר הבא בפסוק, וזהו שאמר המדרש להם הוא קיצפון דהם אינם יודעים הכוונה רק שומעים השבועה הוא קייצפון אבל לי אינו קיצפון אשר נשבעתי באפי וחוזר אני בי דכמו דחטאם הוא קל משום דממלכי ולא עבדי כן גם אנכי אחזור בי מהשבועה והוא ממש מדה כנגד מדה, וכמו דמסקינן במס' סנהדרין דדור המדבר עתידין לחזור: דרוש י

במס' ברכות דף ל"ב ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אר"ל אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו זוכר מעשה ראשונה ואתה עזבתני ושכחתני, אמר לה הקב"ה כו' התשכח אשה עולה כו' אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפניך שמא לא תשכח לי מעשה עגל אמר לה גם אלה תשכחנה א"ל רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דאר"א דאר"א מאי דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה עגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, ויש להבין מה תלוי זה בזה וכשהבטיח לה ששוכח מעשה עגל פחדה שישכח לה מעשה סיני והוצרך להבטיחה שלא ישכחהו ומאי שייך זה לזה:

ונבאר המשך הפסוקים בפרשה כי תשא וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלקי זהב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי כו' ועתה לך נחה את העם כו' וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל, ואמרנו לבאר המשך הכתובים, ובמדרש רבה על פסוק זה אנא חטא העם הזה, ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושיבר הלוחות, ואמר להקב"ה הם חטאו שעשו העגל ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם אתה מוחל להם גם לי מחול שנאמר ועתה אם תשא חטאתם, כן חטאתי מחול. ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני נא מספרך אשר כתבת א"ר אחא לא זז משם עד שפנה חטא שלהם שנא' ויפן וירד. כיון שפנה חטא שלהם אמר משה הרי הי' מי שיבקש רחמים עליהם מי יבקש עלי התחיל מצטער על ששיבר הלוחות אמר לו הקב"ה אל תצטער, ויש להבין אומרו אם אתה מוחל להם גם לי מחול דמשמע דדבר פשוט הוא דשלו יהי' מחול ולכאורה מה תלוי זה בזה, וגם דאח"כ כשפנה חטא שלהם למה חזר והתחיל מצטער על ששיברם הרי דלא הי' פשוט לו שימחול לו, וגם יש להבין הלשון של המדרש שאמר לאחר שפנה חטא שלהם מהו הלשון של פנה ולא אמר שנמחל או נתכפר ומהו הכוונה בלשון הזה:

והענין דהנה בהא דשיבר הלוחות נאמרו הרבה טעמים, ובמדרש רבה איתא על זה משל למלך ששלח שליח לקדש לו אשה הלך וקידשה לאחר שקידשה מצאה שזינתה אמר אם אני נותן לה כתובתה מעכשיו נמצא אני מחייבה מיתה כך הי' משה דן כו' וכן הוא להדי' באבות דר' נתן פרק ב' ע"ש, הרי דכוונת משה רבינו בזה הי' לטובת ישראל דראה שחלילה יתחייבו כלי' ולא יהי' להם תקנה לעולם ועמד ושיברם כדי שיהי' דינם כפנוי' ולא כאשת איש פי' דעי"ז ששיברם יתבטל כל הקבלה מה שהי' עד עתה ונשארו ישראל כמו קודם מתן תורה וא"כ הרי יוכלו לחזור בתשובה וישובו למוטב ויקבלו שנית התורה כמקודם, ובאופן זה מצא להם תקנה על להבא:

ובזה יתבאר לנו המשך הפסוקים דבתחילה אמר ה' למשה לך רד כי שיחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהי' ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, הרי דחשב לו ארבעה עבירות אחד עשו להם עגל מסכה וזהו בלאו דלא תעשה לך פסל ואפי' אם אינו עובדו רק מיד שמכין איזה דבר שיהי' לו לעבדו עובר על לאו זה, שנית וישתחוו לו, שלישית ויזבחו לו, רביעית ויאמרו אלה אלהיך דגם זה נקרא עבודה לכו"ם וכמו דאיתא במס' סנהדרין (דף ס"א) דהאומר אלי אתה לע"ז חייב מיתה שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל. והנה שלשה האחרונים הם במיתת ב"ד דהמשתחוה לכו"ם או זובח או אומר אלי אתה חייב מיתת ב"ד, והראשונה דהוא העשי' הוא רק במלקות דל"ת דלא תעשה לך פסל, ויש עוד מקום לומר דמש"ה חשב אלו ארבעה עבירות משום דאיתא במס' יומא (דף פ"ו) דבציבור אם עבר עבירה פעם ראשונה ושני' ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ומש"ה אמר לו שעברו ארבעה עבירות וע"כ הניחה לי ויחר אפי בהם כו' ויחל משה כו', ואח"כ כשחזר משה שנית להתפלל עליהם אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ועתה אם תשא כו' ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל כו', הרי דתפס לי' בתפלתו רק חטא אחד והוא העשי' והוא הקל שבהם ומדוע הניח השלשה חטאים החמורים ולא ביקש עליהם כלל. ועיי' במס' יומא (דף פ"ו) דפליגי תנאי דר' יהודא בן בבא ס"ל דכל המתוודה צריך לפרט החטא בתפלתו שנאמר אנא חטא העם הזה ויעשו להם אלהי זהב, ור' עקיבא אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר משה ועשו להם אלהי זהב כדר' ינאי דאמר ר' ינאי אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די גרם להם שעשו אלהי זהב, וא"כ לר"ע ניחא שפיר דלא הוצרך לפרש בהתפלה השתחוי' וזביחה אבל לר' יהודה בן בבא קשה, רק הענין דהנה עיקר גודל החטא הוא ההתחלה דאח"כ עבירה גוררת עבירה ומן הקל יבא האדם אל החמור וכמאמר הכתוב לפתח חטאת רובץ וכשהיצה"ר מכשיל את האדם גם בחטא קל מתגבר על האדם ביותר ויותר גם בהחמור ובמדרש תנחומא פ' ויקרא איתא וז"ל שנו רבותינו עבירה גוררת עבירה לא יצר אדם על עבירה שבאת לידו שעשאה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד, ובפרט במעשה העגל שהי' החטא הראשון אחר מעמד הר סיני שנעקר היצה"ר מלבם כמו דאי' במדרש שה"ש בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע ת"ת בלבם וכששמעו לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, בודאי דהראשון אף אם הוא בעצמו הי' קל עכ"ז הוא יותר חמור מהבאים אחריו אחרי שכבר חזר היצה"ר בלבם ונמסרו בידו להכשילם, והנה משה רבינו ע"ה שיבר הלוחות כדי לסלק מהם העונש שיהיו נדונים כפנוי' ויהיו כמו קודם מתן תורה, רק דעצה זו לא מהני רק במצות שלא נאמרו רק לישראל ובני נח אינם מצווים עליהם כלל שייך לומר דיהיו נדונים כקודם מתן תורה אבל בעגל דהוא חטא ע"ז דגם בני נח מוזהרים עליו ובעון ע"ז אין חילוק בין ישראל לבני נח רק דישראל נענש עליו בסקילה ובן נח בסייף א"כ הא לא מרויח כלל בשבירת הלוחות, רק גם זה ניחא דהא מבואר בסנהדרין דבע"ז כל מה שאין ישראל נהרג עליו אין בן נח מוזהר עליו כלל ומבואר שם דגיפף ונשק לכ"ע אין בן נח מוזהר עליו וגם בעשי' של ע"ז איכא ג"כ מ"ד דב"נ אינו מוזהר עליו כיון דלישראל אינו רק בלאו, ומש"ה תיכף כשראה משה את העגל שיבר הלוחות כדי שיסולק מהם העון הראשון והוא העשי' דהם כבן נח, אבל העבירות שחייבין עליהם מיתה לא יתוקן בזה כלל כיון דגם בן נח מוזהר בהם וע"כ עמד בשער המחנה ואמר לבני לוי כה אמר ה' כו' שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו כו' דאותם החייבים מיתת ב"ד דנם ע"י בני לוי דהיינו המשתחוה והזובח והאומר אלי אתה, ומש"ה לא מצינו שדן משה להחייבים מלקות כמו המגפף והמנשק וכדומה להלקותם דזה הי' סבור שיתכפר להם ע"י שבירת הלוחות, ובזה ניחא ג"כ מה דציוה לבני לוי שידונו אותם בסייף והרי עובד ע"ז דינם בסקילה ועיי' במס' יומא (דף ס"ו) שהקשה שם רש"י כן למה דנם בסייף ולפי המדרש ניחא שפיר דלדעתו שוב דינם כבני נח דכל דינו הוא רק בסייף, ומש"ה אח"כ לא הי' צריך לבקש רחמים על החייבים מיתה דאותם כבר נידונו ע"י סנהדרין ונהרגו, ורק על החייבי מלקות שלא דנם כלל דהרי אם יתקבל זאת דעתה הם כפנוים יהיו פטורים חזר משה אל ה' להתפלל וטען טענה זו ואמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה אמר רק חטא אחד גדולה דהוא הראשון שבחטאים ויעשו להם אלהי זהב, התודה רק על העשי', ואמר שוב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, והוסיף המדרש לבאר טענתו שאמר הם חטאו וגם אני חטאתי ששיברתי הלוחות אם תמחול חטאם ע"י טענתי שהם כפנוים א"כ הרי יפה עשיתי ששיברתי הלוחות א"כ גם חטאי בודאי יהי' מחול, ואם לא תמחול חטאם שלא יתקבל לפניך עצתי וטענתי זאת א"כ הרי לחנם וללא תועלת שיברתי הלוחות גם חטאי לא תמחול וע"כ מחני נא מספרך אשר כתבת, והקב"ה לא הסכים לו בטענתו זאת שהוא ביקש שימחול להם לגמרי שלא יהי' נחשב להם כחטא כלל וכמו בבן נח שאינו מוזהר עליהם כלל והקב"ה השיב לו מי אשר חטא אמחנו מספרי ועתה לך נחה כו' וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל הרי דלא מחל להם לגמרי והענישם במגפה על החייבי מלקות, רק משה רבינו פעל בתפלתו שלא יענישם תיכף בעונש חמור ונתרצה להם באופן אחר שיחלק אותו החטא על כל הדורות לגבותו מעט מעט והחלק המגיע לאותו הדור ענשם במגפה כפי שהגיע לחלקם, אבל עיקר החטא הזה לא מחל להם, והא דלא מחל להם הקב"ה לגמרי הי' ג"כ לטובתן של ישראל דהרי בעצה זו של שבירת הלוחות יש בה ג"כ חיסרון גדול דעי"ז הא יפסידו ישראל ג"כ זכות מעמד הר סיני רק משה רבינו לא מצא עצה אחרת להצילם בלעדי זה ותפס הרע במיעוטו וזהו שאמר במדרש ראה שאין עמידה לישראל וחיבר נפשו עמהם ושיבר הלוחות, והקב"ה לא הסכים בזה כדי שלא יפסידו זכות מעמד הר סיני ולא רצה להפקיע מהם קדושת ישראל שנזדככו במעמד הר סיני ויצאו מכלל בני נח, ומש"ה דנם גם על העשי' ואה"כ ויגוף ה' על אשר עשו את העגל, וזהו שדקדק במדרש לא זז משם עד שפנה חטא שלהם, אמר הגם שלא נמחל להם לגמרי עכ"ז לא זז משם עד שפנה החטא מלפני אותו הדור שפעל בתפלתו לפנות החטא מלפניהם ויהי' מונח מוצנע מחולק לחלקים לכל הדורות הבאים וזהו לשון פנה כמו המפנה חפציו מלפניו שיהי' מונח מוצנע בזויות מיוחד, וזהו שמסיים המדרש לאחר שפנה חטא שלהם התחיל מצטער על ששיבר הלוחות ואמר מי יבקש רחמים עלי דאחרי שלא בטענתי זו מחל להם התחיל להצטער א"ל הקב"ה אל תצטער כו' דמ"מ הסכימה דעתו לדעת המקום דגם רצון הבורא יתברך הי' כן שישברם ואדרבה עוד תצמח לישראל עוד טובה ומעלה גדולה בלוחות השניות וכמו שיבואר בסמוך במדרש שאחר זה יע"ש, ודברי המדרש מבוארים נכון היטב:

וזהו ביאור דברי הגמרא בברכות דאחר שהבטיח להם גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל דהבטיח דלעתיד יסולק ממנה זה העון לגמרי ויהי' נשכח הי' כלא הי' דימחול להם, נתפחדה דלמא יהי' ע"י הטענה הראשונה של שבירת הלוחות משום שהי' אז כפנוים וא"כ הא יבטל מהם זכות מעמד הר סיני ויהי' התחלת קדושת ישראל בהם רק מהלוחות השניות וזהו שאמרה כנס"י הואיל ויש שכחה שמא תשכח לי מעשה סיני, והשיב להם ואנכי לא אשכחך וכנ"ל:

ובזה יבואר לנו המדרש רבה פ' ויקרא ד' מביא שם הפסוק בקהלת מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע ודורש שם להפסוק בכמה אופנים ואיתא שם ר"י אומר מקום המשפט שמה הרשע מקום שנעשה מדת הדין בעגל שנאמר עברו ושובו משער לשער והרגו איש את אחיו שמה הרשע שמה נאמר ויגוף ה' את העם ורוח הקודש צווחת ואומרת מקום הצדק מקום שהצדקתי וקראתים אלהות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם שמה הרשיעו ועשו את העגל והשתחוו לו, הרי דהמדרש מפרש להפסוק בדרך שאלה ותשובה דשהמע"ה התפלא מקודם מקום המשפט שמה הרשע ובאה לו התשובה מקו' הצדק שמה הרשע ויש להבין השאלה והתשובה גם להבין אריכות לשונו של המדרש מה שאמר מקום שהצדקתי מהו כוונתו בזה, ולפי הנ"ל מובן היטב דבתחילה התפלא למה הגיע להם שני עונשים דאחרי שכבר נעשה בהם משפט על ידי בני לוי ונפלו מהם בסייף כשלשת אלפי איש מדוע נאמר אח"כ ויגוף ה' והרי בכל מקום שיש דין למטה אין דין למעלה וכמו דמצינו בשיטים שאמר הקב"ה למשה קח את ראשי העם והוקע אותם נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל ואיתא בגמ' שא"ל הושיב להם ראשי סנהדרין ועי"ז ישוב החרון מהם ומדוע לא הי' כן בעגל, והתשובה דהם לא דנו רק החייבים מיתת ב"ד ולא החייבי מלקות וזהו שאמר המדרש מקום הצדק מקום שהצדקתים וקראתים אלהות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם שמה הרשיעו ועשו את העגל והשתחוו לו פי' דאחרי שכבר הצדקתים בהר סיני ונתקדשו בקדושת ישראל ויצאו מכלל בני נח ונקראו בני עליון שמה הרשיעו דעשו וגם השתחוו פי' דאצלם נחשב גם העשי' לחטא דכבר מוזהרים הם גם על זה ובני לוי לא דנו אותם על זה ומש"ה הגיעם גם העונש השני, ונמצא דעונש השני הי' לטובתם של ישראל וצדקה גדולה הי' להם וכמו שנתבאר שלא יפסידו זכות מתן תורה, ומעמד הר סיני תעמוד להם לדורות הבאים, וכמאמר הכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה: