שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 66

בפרשה כי תשא, ועתה הורד עדיך מעליך כו' ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ובמסכת שבת (דף פ"ח) איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת וקשרו לכל א' שני כתרים וכיון שחטאו ירדו כו' ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים, הרי מפרש דעדים היינו הכתרים שזכו להם במעמד הר סיני, והנה אונקלוס תרגם וכען אעדי תיקון זינך מינך כו' ואעדיאו בני ישראל ית תיקון זינהון מטורא דחורב, הרי דמפרש עדים דהיינו כלי זיין, ועיי' בזוה"ק פי' נח דמפרש ג"כ כהתרגום דהוא כלי זיין, והענין דבמדרש תנחומא פ' תצוה על פסוק וזה הדבר אשר תעשה איתא א"ר אבא בר' כהנא כשעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד חבבן הקב"ה ושלח לכל אחד מהן שני מלאכים והי' אחד חוגר לו זיינו ואחד נותן לו עטרה בראשו, והנראה לבאר הני שני עניינים דהנה כל אחד אמר כל אשר דבר ה' נעשה ולכאורה הי' לכל אחד לומר כל אשר דבר ה' אעשה רק אמרו בלשון רבים נעשה משום דכל אחד קיבל שני קבלות א' שהוא בעצמו יקיים התורה וגם קיבל עליו להשגיח בחבירו שגם חבירו יקיימנה ולא יניחו לעבור עלי', וז"ל התנחומא פ' יתרו רבי אומר בשעה שעמדו ישראל על הר סיני הושוו כולם לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה שנאמר ויענו כל העם קול אחד ויאמרו כו' ולא עוד אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה, וזהו כמש"כ דמשאמרו בלשון רבים קיבלו כל א' להשגיח גם על חבירו, ומש"ה זכו לשני מתנות דהעטרה הי' עבור מה שקיבל על עצמו ומה שקיבלו להשגיח על חבירו זכו להכלי זיין דלזה צריך כח וגבורה:

והנה במדרש רבה פ' כי תשא על פסוק ויתן אל משה ככלותו איתא א"ר שמואל בר' נחמן נאה הי' לאבותינו לקבל את התורה ולומר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, שמא נאה הי' להם לאמר אלה אלהיך ישראל אתמהה, ולכאורה אינו מובן כלל מה שייך לחבר הני שני עניינים ולומר דקבלת התורה הי' נאה והעגל לא הי' נאה כי הוא דבר ההיפוך ממש, רק הענין דהם אמרו אלה אלהיך ישראל ולכאורה הי' להם לומר אלהינו והי' גם האומר בכלל אבל הם אמרו אלהיך. כמדבר לאחרים ולא על עצמו, והענין דעיקר חטא של ע"ז אינו תלוי במעשה לחודא רק עיקרו תלוי בהצטרף להמעשה גם הכונה בלב, דגם המשתחוה לע"ז ואינו מקבלו באלוה אינו חייב עליו וכדאיתא במס' סנהדרין (דף ס"ב) ואי דלא קבלי' עלי' לאו כלום הוא, ומש"ה אמרו אלה אלהיך דכל אחד אפי' מאותם שחטאו והשתחוו לו מ"מ הי' לבו נוקפו והיה ירא מהעונש ולא רצה לעשות מעשה בעצמו לקבלו עליו באלוה רק אמר לחבירו אלה אלהיך, ונמצא שלא הי' שם שום עבודה לע"ז בפנימיות הלב כלל רק עברו על מה שאמרו נעשה דכל א' קיבל גם על חבירו והם אמרו אחד לחבירו אלה אלהיך, ובפרט לפי המבואר בזוה"ק פ' כי תשא דישראל לא עשו כלל להעגל רק הערב רב לחודם וז"ל הילקוט ישעי' מ"א מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאלו עשו ישראל את העגל הי' להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הע"ר שעלו עמהם ממצרים עשו אותו, ונמצא דישראל לא חטאו כלל רק במה שלא עמדו נגדם להורגם ולבל להניחם לעשות מחשבתם, וזהו כוונת המדרש נאה הי' לאבותינו לומר כל אשר דיבר ה' נעשה דמה שהוסיפו בקבלתם לקבל כל א' על חבירו הי' דבר נאה ורק ממילא לא הי' נאה אח"כ המאמר אלה אלהיך ישראל מה שהניחוהו להערב רב לומר כן, וכיון שעברו על הקבלה זו אמר להם הורד עדיך מעליך שאבדו הכלי זיין שזכו עבור קבלה זו בהר סיני: דרוש יא

ירמי' קפיטיל ב', גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה ותאמרי כי נקתי אך שב אפו ממני הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי מה תזלי מאד לשנות את דרכך גם ממצרים תבושי כאשר בושת מאשור, ויש להבין המשך של הפסוקים, והנה במס' שבת (דף ל"ב) איתא פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה באיזה עון חלילה בנים קטנים מתים חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ציצית וקאמר בגמר' בשלמא למ"ד בעון מזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען ירבו ימיכם וימי בניכם אלא למ"ד בעון ציצית מ"ט אמר רב כהנא ואיתימא שילי מרי דכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, רב נחמן בר' יצחק אמר למ"ד בעון מזוזה נמי מהכא דכתיב לא במחתרת מצאתים שעשו פתחים כמחתרת, והנה בהא דאמר בעון ציצית יש מקום לפרשו על שני אופנים או דלובש בגד בת ארבע כנפות שחייב בציצית ואינו מטיל בו ציצית רק לובשו בלא ציצית דעובר על עשה דאורייתא גם יש לומר דקאי על מי שלובש בגד הפטור מציצית שאין בו ארבע כנפות דאע"ג דהוא פטור מן התורה מ"מ מגיע לו עונש על שאינו מכניס את עצמו לידי חיוב שיתחייב בציצית ויקיימם וכמו דאיתא במס' מנחות (דף מ"א) במלאכי דאמר לרב קטינא סדינא בקייטי סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עלה וא"ל ענשיתו אעשה א"ל בעידן ריתחא ענשינן, הרי דגם על זה שאינו לובש בגד החייב בציצית מענשים, ובהך דבנים קטנים יש להסתפק על איזה אופן הוא, והנה התוס' בשבת שם כתבו על הא דאמר בעון ציצית וז"ל דוקא בימיהם שהיו כולם רגילים בציצית הי' נענש המבטלם כדא"ל מלאכי לרב קטינא אבל בזמן הזה לא, הרי להדי' דהתוס' מפרשים הך בעון ציצית כפי' השני שהיו לובשים בגד הפטור מציצית מדהביאו מהך דרב קטינא דאיירי רק בכה"ג, ועוד דבלובש בגד בת ד' כנפות ואינו מטיל בו ציצית הרי עובר על מ"ע דאורייתא ואין זה תלוי במנהג העולם כלל דמצות התורה אינם תלוים לפי רוח הזמן, ורק דקאי על הפטור מן הציצית ובזה חילקו שפיר באם כל העולם רגילים ללבוש בגד שחייב בציצית ומטילים בו ציצית והוא משנה מנהגו ולובש בגד הפטור לפטור עצמו מהמצוה הרי מראה להדי' שאינו חפץ בהמצוה ומש"ה נענש על זה אבל אם לא נהגו כלל ליכא עונש:

אמנם צריך להבין דהאיך מדייק לה מהך קרא דגם בכנפיך נמצאו דם נפשות דלמא הפסוק איירי בלובש בגד שחייב ואינו מטיל בו ציצית דאז עובר על איסורא דאורייתא אבל בלובש בגד שפטור מנ"ל דיענש בעונש זה, וצ"ל לפי' התוס' דמשמע לי' להגמר' מדאמר הכתוב גם בכנפיך נמצאו דמשמע דהחטא היו בהכנפים עצמם ואם הי' בגד שחייב בציצית רק לא הטילו בו ציצית א"כ לא הי' החטא בכנפיים עצמם רק במה שלא עשו בהם ציצית הוא החטא, ועיי' במס' יבמות (דף ה') דאמרינן שם דהא דפטרו רבנן סדין של פשתן מציצית הוא שב ואל תעשה וכתבו שם התוס' דהא דלובש בגד בלא ציצית לא מקרי קום ועשה משום דבלבישת הבגד ליכא איסורא דהתורה לא אסרה ללבוש בגד בלא ציצית רק הצריכה למי שלובש בגד בת ד"כ להטיל בו ציצית הרי דבלבישת הבגד עצמו ליכא איסורא וקרא דגם בכנפיך משמעו דבהו עצמן הי' איסורא מש"ה דרש לי' הגמרא שעשו בגדיהם באותו אופן שיהיו פטורים וכיון דשינו מנהגם נענשו, ובזה מיושב ג"כ היטב הא דבתחילה אמר בגמ' בשלמא למ"ד בעון מזוזה דכתיב למען ירבו אלא למ"ד כו' דכתיב גם בכנפיך כו' ר"נ בר"י אמר למ"ד בעון מזוזה נמי מהכא דכתיב לא במחתרת מצאתים שעשו פתחים כמחתרת ולכאורה קשה דהרי למ"ד בעון מזוזה ניחא שפיר מקרא של תורה ומה הוסיף ר"נ לומר דגם איהו דרש לו מהך קרא בירמי', וגם מאי נ"מ בזה אם יליף מהך קרא או מהך קרא, ולפי הנ"ל ניחא שפיר דמקרא דלמען ירבו הא לא ידעינן עונש רק למי שמבטל מ"ע דמזוזה דהיינו שיש לו פתח שהוא חייב במזוזה ואינו עושה בו מזוזה אבל מי שעושה פתחו עגולה ובאופן שתהי' פטורה ממזוזה הרי על זה לא שמענו לי' עונש כלל, ורק למ"ד בעון ציצית ידעינן מהך קרא דירמי' דגם הפוטר עצמו מציצית נענש וזהו שבא ר"נ והוסיף למ"ד בעון מזוזה נמי מהכא לא במחתרת מצאתים שעשו פתחים כמחתרת פי' שהיו פתחיהם עגולים כמו שעושין במחתרת ועשו פתחיהם כן כדי לפטרם ממזוזה, וגם ע"ז נענשו ומפרש ר"נ להפסוק דהנביא מקנתרם לא במחתרת מצאתים פי' דבשלמא אם הי' דירתם במחתרת דבו המנהג בלא"ה לעשות הפתח העגולה הרי לא הי' מגיע להם עונש וכמש"כ התוס' גבי ציצית דבאם אינו משנה המנהג אין עליו עונש אבל הרי לא במחתרת מצאתים רק דירתם הי' בבית גמור שרגילים לעשות בו פתח כהוגן ורק הפתח עשו בו כמו במחתרת כדי לפוטרו ממזוזה ומש"ה נענשו, וא"כ הא הוסיף ר"נ בר"י בדרשה שלו טובא, היוצא מהנ"ל דפי' הפסוק דגם בכנפיך נמצאו כי לא במחתרת מצאתים היינו שלבשו בגד הפטור מציצית ועשו פתח שפטור ממזוזה ועל זה נענשו הבנים:

והנה לפי הסברא החיצונה היה נראה אי לא הני דרשות דבשלמא העובר על המצוה שבתורה יכעוס עליו הקב"ה שהפר בריתו אבל מי שהוא פטור מן המצוה והוא בשב ואל תעשה ואינו מכניס את עצמו לידי חיוב שיתחייב בהמצוה הרי לא חטא כלל בזה, דהא אינו מחויב להכניס עצמו בחיוב ואין הקב"ה כועס עליו כיון דאינו חוטא, ורק דאין לו זכות במה להפיק רצון מה' דבשלמא המקיים מצוה זכות המצוה מגין עליו להפיק רצון מה' אבל זה שאינו מקיים במה יפיק רצון מאתו יתברך ואינו בגדר שיהי' הקב"ה נקרא אוהבו אבל עכ"פ אינו בכעס עליו כיון דלא חטא, (ובזה יש מקום לפרש תשובת המלאך לרב קטינא דבעידן ריתחא ענשינן דכיון דבלא"ה הוא עידן ריתחא שפיר יענש דבשלמא המקיים מצוה מגין עליו להסיר הכעס ממנו אבל זה אין לו מה שיגן עליו), רק זה אינו וכמו שמחלקים התוס' דבשלמא אם היה המנהג כן היה מקום לומר כן אבל כיון דהמנהג ללבוש בגד שחייב בציצית וזה משנה המנהג וכדי להפטר מן המצוה הרי מראה בעצמו שאינו חפץ בהמצוה ובקיומה וא"כ הרי הוא בגדר חוטא ומואס במצות וזהו פי' הכתוב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים שעשו בגד שפטור בציצית לא במחתרת מצאתים שעשו פתחים שפטורים ממזוזה, ותאמרי כי נקתי אך שב אפו ממנו, אמר הכתוב דאתה מחזיק עצמך שלא חטאת כלל ונקי' את כיון דשב אפו ממני שלא עברתי על מצותיו כלל ואין לו להיות בכעס עלי שוב נקי' אני, וע"ז באה התשובה הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי מה תזלי מאד לשנות את דרכך דהרי אתה משנה מנהגך כדי להיות פטור ונמצא מגיע לך עונש גם על זה, וכמש"כ התוס' ועל כן גם ממצרים תבושי כאשר בושת מאשור:

גם נוכל לפרש מליצת הכתוב ותאמרי כי נקתי אך שב אפו ממני דהנה בהושע י"ד ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפו ממנו ולהבין המשך הפסוק נאמר דבמס' יומא אית' ר"ח רמי כתיב שובו בנים שובבים וכתיב ארפא משובתם ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה הרי דפסוק זה איירי ביראה, והנה לפי הסברא נראה דהשב מיראה הגם דבאה הבטחה בפסוקים ומפורש בגמ' דמהני מ"מ הרי ודאי דחילוק גדול יש בינו ובין מי ששב מאהבה דהשב מאהבה מובן מסברא דהקב"ה אוהבו וכאמה"כ משלי אני אוהבי אהב אבל השב מיראה לכאורה נהי דמהני דשוב אינו מענישו על החטאים שעשה ומסלק האף ממנו ע"י תשובה זו מ"מ הא אין לו זכות שיהי' הקב"ה אוהבו כיון דהוא אינו עובד מאהבה, אמנם זה אינו דהקב"ה אוהב את ישראל גם אם אינו מגיע להם לפי מעשיהם יען כי הם זרע אברהם אוהבו ורק אם הם חוטאים כועס עליהם וכיון ששבו אפי' מיראה ונסתלק הכעס אז שוב ממילא אוהבם הגם שאינו מגיע להם עפ"י מעשיהם ואהבה זו היא בגדר נדבה ומתנת חנם, וזהו שאה"כ ארפא משובתם דאיירי בשב מיראה אוהבם נדבה כי שב אפו ממנו כיון דאינו בכעס עליהם שוב אהי' אוהב אותם בנדבה וזה שאה"כ ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממנו דכיון שאינו בכעס עלי ממילא יאהבני ג"כ: דרוש יב

ויקרא ד', דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה. ובמדרש רבה מביא על פסוק זה הפסוק בקהלת ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע ודרשו לפסוק זה בכמה אופנים ובסוף מסיים המדרש וז"ל שני דברים בימין תורה וצדקה כו' ושני דברים בשמאל משפט ונפש משפט שנא' ותאחז במשפט ידי נפש שנאמר אשר בידו נפש כל חי הנפש נתונה במקום משפט ונפש יוצאה ממקום משפט וחוטאת, אמר ר' יצחק אמר הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא בשגגה עכ"ד המדרש, וסיום דברי המדרש אין לו מובן, והנראה דבא לסיים הדרשה של סוף הפסוק דבתחילה דרש מה שאמר הפסוק מקום המשפט שמה הרשע דהנפש נתונה במקום אחד עם המשפט ומ"מ היא יוצאת וחוטאת ובא שוב המדרש לפרש סוף הפסוק דמסיים ומקום הצדק שמה הרשע דבא עוד להגדיל התימה על הנפש וזהו שאמר ר' יצחק אמר הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת, והענין דבסוף מס' מכות אמר ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה בהם הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם על אחת כמה וכמה ר' חנניא בן עקביה אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ופירש"י דכמה מצות יש שלא הוצרך להזהיר עליהם שנפשו של אדם קצה מהם מעצמו והזהיר עליהם כדי שיקבלו עליהם שכר בשמירתו הרי דכל האזהרה שעל הדם וכדומה לא הוצרכו כלל דבלא"ה לא היו אוכלין אותו ולא נאמרו רק כדי להוסיף עליהם שכר לישראל:

והנה על ידי האזהרה ניתוסף ג"כ באדם תאוה לעבור עליהם וכדאיתא במס' הוריות (דף י"א) לתיאבון מומר להכעיס מין ופריך מהא דתני' אכל פרעוש אחד או יתוש א' ה"ז מומר והא הכא דלהכעיס הוא וקרי ליה מומר ומשני התם דאמר איטעם טעמא דאיסורא הרי להדי' דאע"ג דבאכילת פרעוש בעצם אין בו שום תשוקה ורק משום דאיכא איסורא לאכלו יש בזה תאוה דכן דרכו של היצה"ר וכח התאווה לחמוד דבר האסור אע"פ שאין בו שום תענוג בעצם הדבר וזהו שאמר המדרש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת כלומר דהא לא הוצרכתי לכתוב כלל אזהרה על הדם רק כתבתי לטובתך להוסיף לך מצוה וצדקה עשיתי עמך שכתבתי זאת וכמאה"כ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ואת יוצאת וחוטאת ע"י אזהרת זאת דאילולי אזהרתי הרי לא הי' לך שום תשוקה לאכלו, וזהו שאמר הפסוק ומקום הצדק שמה הרשע דע"י הצדקה שעשיתי עמכם להזהיר מדברים הללו שמה הרשע דעל ידי צדקה זו עצמה הם חוטאים, וזהו ביאור הפסוק שמגדיל התימה על החוטא אמר בתחילה מקום המשפט שמה הרשע ועובר על המשפט רק דעל זה יש לה קצת תירוץ שנפשו של, אדם חומדת לגזל וכדאיתא במכות דגזל נפשו של אדם מחמדתן ולזה בא להגדיל התימה ומקום הצדק שמה הרשע דגם בדבר שאין בו שום תשוקה בעצם ורק באתי להצדיק אתכם גם בזה אתה חוטא ע"י אזהרתי וכדי בזיון:

וזהו שסמך המדרש דרשה לפרשה זו דהנה סוף הפרשה שלפני פרשה זו מסיים חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, וידבר ה' אל משה לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה ודרש המדרש דבא לייסר החטא שחוטא גם בדברים הללו באכילת דם דמצד הטבע אנושית לא תעשנה ועכ"ז עשה אותה משום דהוא מצות ה' שהזהיר עלי' ומש"ה אמר הכתוב מכל מצות ה' אשר לא תעשנה פי' דמצד הטבע אין מקום לעשותה ועכ"ז ועשה מאחת מהנה, ובזה יתפרש לנו הכתוב בפרשה בראשית ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ואיתא במדרש על פסוק זה משל לאשה שנכנסה אצל אשתו של חבר אמרה לה מה בעליך עושה עמך אמרה לו כל טוב הוא עושה עמי חוץ מחביות זו שהוא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עלי אמרה לה כל קוזמקין שלו שם הוא ומבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה מה עשתה הושיטה ידה לתוכה התחילו מנשכין אותה כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת אמר לה שמא באותה חביות נגעת כך אמר הקב"ה לאדם הראשון המן העץ אשר צויתיך וגו' ולא ידענו מה הוסיף המדרש במשל זה ומה שייך זה לפסוק זה ולדברינו מובן הוא דהמשל הוא דבחביות מלאה נחשים הרי האדם מעצמו יש לו להיות נזהר מלהושיט ידו לתוכו וכל העיקר של התשוקה נולד לה עי"ז שלא השליט אותה עלי' ועי"ז שהזהיר אותה שלא תושיט ידה למקום הסכנה עי"ז עשתה ההיפוך ורצתה לידע מה בתוכה וכן אמר לו הקב"ה לאדם הראשון שהוכיחו על אכילתו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת דעל ידי זה שציויתיך שלא לאכול ממנו ועי"ז האזהרה אכלת אותו, דלולי האזהרה לא הי' לו תשוקה לעץ זה כלל כי כמה אילנות יותר טובים הי' בגן ובודאי דיותר טוב הי' לו לאכול מעץ החיים שעמד אצל עץ הדעת בתוך הגן ורק ע"י האזהרה אכלת, וכדי בזיון וקצף:

ובזה יבואר לנו היטב מה דאיתא במס' ב"מ (ד' ס"א) דדרש הא דכתיב גבי שרצים המעלה אתכם מארץ מצרים אמר הקב"ה אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים די ופריך ומי נפיש אגרייהו טפי מרבית ואונאה וציצית ומשני אפ"ה טפי מאיסי למכלינהו ולכאורה לא ידענו תי' להקושי' רק ה"פ דתפס לי' הכתוב מצוה קלה דאפילו בשכר מצוה זו שנזהרין משרצים דאין בו שום תאוה בעצם רק תאווה זו הקטנה משום דהוא אסור ועי"ז יש מקום למצא תאווה לאוכלן ג"כ כדאי הוא להעלותן ממצרים דבעובדי עבודת כוכבים הכלל הוא להיפוך דגם דבר שאינו ראוי להעשות רק דיודעים דדבר זה אסור מש"ה עושין אותו, וזהו ביאור הכתוב דברים י"ב השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם המשך הכתוב דבא להזהיר שלא לחקור אחרי מעשיהם איכה יעבדו הם ואעשה גם כן אני פי' דתכוין לטובה שתרצה לעשות כן לה' רק תרצה ללמוד מהם נימוסי העבודה והכבוד האיך לנהוג בעבודת ה' וע"ד שאה"כ מלפינו מבהמת הארץ ואמרו בגמר' שיש ללמוד דרך ארץ מתרנגל צניעות מחתול ובא להזהיר שהם גרועים מן הבהמה ומהם אין לך ללמוד שום דבר טוב ואמר לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כאומר הנני מוסר לך כלל במעשיהם כי הם בחרו רק מה ששנא ה' אותו יעשו זהו הכלל במעשיהם ונתן אות או מופת לדבריו כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ובודאי דמצד טבע האנושית לא הי' שום אדם עושה כן לשרוף באש בניו ובנותיו והם עושים כן רק משום דה' שנא מעשה זו הרי לך כלל מכל מעשיהם שאין להם תכלית אחר רק זה דהוא שנוי לה' וא"כ האיך תתרצה ללמוד מהם דבר טוב לעשות כן וזהו שאמרו דגם אם לא הי' לישראל רק זכות זה שאינם אוכלים שרצים שלא יהי' להם תאווה לעשות הרע מצד שהוא רע ג"כ כדאי הי' להעלותן ממצרים שחשבו זכות שנגאלו ממצרים שלא גילו הסוד שאמר להם משה ושאלה אשה משכנתה והרי זה הי' טובתם ומ"מ נחשבו להם זכות מה דלא גילו: