שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 64

בפרשה שמע כתיב בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ובפרשה והי' אם שמוע כתיב בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתיב ובכל מאדכם, ויש להבין הטעם, ועיי' בספר נפש החיים מה שכתב בזה, והענין י"ל דהנה במס' סנהדרין דף ע"ד איתא דעל כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים דיהרג ואל יעבור, ויליף שם ש"ד וגילוי עריות מקרא דכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, וע"ז יליף שם שהרי נאמר בכל נפשך, ולכאורה קשה דהרי איתא במס' ברכות מפני מה קדמה שמע לוהי' אם שמוע בתחילה יקבל עליו עול מלכות שמים ואח"כ יקבל עליו עול מצות הרי דפרשה והי' אם שמוע קאי על פרטי המצות וכמו שאמר והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי והרי גם בפרשה זו כתיב בכל נפשכם ונילוף מני' דעל כל עבירות יהרג ואל יעבור, רק גם זה ניחא דהרי בסנהדרין שם איתא לא שנו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ופרהסיא נקרא כשיש עשרה מישראל וכדאיתא בגמרא שם דישראלים דוקא בעינן, והרי פרשה והי' אם שמוע נאמרה בלשון רבים וברבים הרי באמת על כל עבירות שבתורה יהרג ואל יעבור, וזהו גופו הטעם הא דפרשה שמע נאמרה בלשון יחיד ופרשה והי' נאמרה בלשון רבים, דבתחילה כתבה התורה פ' שמע בלשון יחיד כי היכי דנדע דעל ע"ז גם ביחיד ובצינעא יהרג ואל יעבור ושוב כתבה פרשה והי' לאשמעינן דשארי מצות אין להם דינו של ע"ז וחלוקים מני' ואינו מחויב למסור נפשו עליהם רק בפרהסיא דהיינו ברבים, ומש"ה לא כתיב שם בכל מאדכם דהרי מבואר בשו"ע יו"ד סימן קנ"ז דממון מחויב ליתן כל אשר לו בעד כל עבירה דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואפי' בצינעא, ולענין ממון נשארו כל המצות על אותו הדין שנאמרה בפרשה ראשונה דגם בצינעא חייב ומש"ה לא כתיב בכל מאדכם לאשמעינן דרק בנפשות חלוק שארי מצות מע"ז אבל לענין ממון שוים הם ואם הי' כתיב בכל מאדכם הרי היינו אומרים דגם לענין ממון חלוקים הם מע"ז ובעינן פרהסי' דוקא, אמנם זהו רק לפי הפירוש דבכל מאדך היינו בכל ממונך אבל הרי בברכות איתא דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד מכאן שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולפי פירוש זה הרי עדיין יש לעיין למה לא נאמר בכל מאדכם בפרשה והי' אם שמוע:

והנראה דבמס' מגילה דף ל"א איתא דאין מפסיקין בקללות פירוש אלא אחד קורא כולם, וקאמר בגמרא מנה"מ אר"ח ב"ר גמדא אר"א דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, ר"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות כו' אמר אביי לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים אבל שבמשנה תורה פוסק מ"ט הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, הרי דקאמר אביי שני טעמים במה דהני דשל משנה תורה קילא משל תו"כ דבלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, וע"ש בטורי אבן שכתב דאמר הני שני חילוקים נגד השני טעמים דאמרינן מקודם בהא דאין מפסיקין דנגד טעמו דר"א דקאמר דאין להפסיק משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס קאמר אביי דכל משנה תורה הרי משה מפי עצמו אמרם ואינם בכלל הפסוק דמוסר ה' בני אל תמאס ונגד טעמו של ר"ל דאמר משום דאין אומרים ברכה על הפורעניות קאמר אביי דמשנה תורה קילא דבלשון יחיד אמורות ולא חמירא כל כך, והנראה להסביר הענין דהנה בטעמו של מ"ד דקאמר שאין אומרים ברכה על הפורעניות כתבו התוס' הטעם בשם המדרש דכיון דהקב"ה כביכול בצער כשישראל הם חלילה בצער אינו בדין שיהיו בניי בצער ואני מתברך, ולכאורה קשה על זה דהרי משנה מפורשת הוא בברכות דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ועיי' בר"ן מגילה שם שהקשה כן, רק זה יש לישב לכאורה דר"ל אזל בזה לשיטתו דבמס' תענית דף ט"ז איתא דבשעה שהיו גוזרין תענית היו נותנין אפר על גבי תיבה ואמרינן שם ולמה נותנין אפר ע"ג תיבה אר"י בן פזי עמו אנכי בצרה ר"ל אמר בכל צרתם לו צר והנה נ"מ בין ר"י בן פזי לר"ל נראה פשוט דלר"י בן פזי הא מוכרח מהפסוק דגם בצער דיחיד חלילה ג"כ כביכול גם הוא בצער ור"ל לא ס"ל הך דרשה ומפרש הפסוק עמו אנכי בצרה היינו להושיע לו וכמו דמסיים הפסוק אחלצהו ואכבדהו אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי ומש"ה אמר ר"ל קרא אחרינא דבכל צרתם לו צר ומהך קרא הרי ליכא הוכחה רק על צער דרבים חלילה ולא בצער דיחיד חלילה ובמכילתא פרשה בא איתא וכן אתה מוצא כל זמן שישראל בצער כביכול שכינה עמהם כו' ונאמר בכל צרתם לו צר אין לי אלא צער רבים צרת יחיד מנין ת"ל עמו אנכי בצרה אחלצהו וכו' הרי להדיא דמקרא דבכל צרתם ליכא למידק רק על רבים ולא על יחיד, וא"כ הרי י"ל דר"ל אזל בזה לשיטתו דס"ל במס' מגילה דאין אומרים ברכה על הפורעניות דס"ל דכיון דכביכול בצער לא שייך לברך וקשה לדידי' המשנה דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ומש"ה אמר בתענית לקרא דבכל צרתם לו צר וס"ל דביחיד אינו בצער וניחא המשנה דחייב לברך דאיירי ביחיד, ור"י בן פזי דס"ל דרשה דעמו אנכי בצרה ולדידי' הא גם ביחיד כן לא יסבור כר"ל במגילה רק יסבור דאע"ג דכביכול בצער מ"מ שייך לברך ומפרש הטעם דתנן דאין מפסיקין בקללות משום מוסר ה' בני אל תמאס וכר"ח בן גמדא אר"א, וזהו דקאמר אביי דבכל משנה תורה פוסק ולא שייך טעמא דר"ל דבלשון יחיד אמורה ובכל יחיד הרי ודאי דמברך ממ"נ וגם ר"ל הרי בע"כ מודה בו יהי' מאיזה טעם שיהי' וכדתנן בברכות דחייב לברך, והיוצא מזה דלר"ל הא דתנן דחייב לברך על הרעה בע"כ לא קאי רק על של יחיד ולא על של רבים וא"כ לפי"ז הרי ניחא שפיר הא דבפרשה שמע דכתיב בלשון יחיד נאמר בה בכל מאדך ובפרשה והי' אם שמוע דנאמרה בלשון רבים לא כתיב בכל מאדך, ובזה יש לומר דר' מאיר אזל לשיטתו דבמס' סנהדרין קאמר ר"מ בזמן שאדם בצער שכינה מה לשון אומרת קלני וקאי שם על הנדונים בסנהדרין יעו"ש, הרי דנ"ל דגם ביחיד כביכול בצער וא"כ איהו לא מצי דריש לקרא דבכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו מכאן שחייב לברך על הרעה דהא לדידי' אין מקום לחלק בין רבים ליחיד וא"כ הא תיקשה אמאי לא כתיב גם בפרשה והי' אם שמוע בכל מאדכם ומש"ה דרש בכל מאדך בכל ממונך דלפי דרשה זו הא ניחא שפיר הא דלא כתיב כן בפרשה והי' וכמו שכתבנו למעלה ושוב אין לו לר"מ דרשה דחייב לברך על הרעה ומש"ה ר"מ לשיטתו קאמר בסנהדרין דף מ"ח ר"מ אומר מנין שכשם שמברך על הטובה מברך על הרעה שנאמר אשר נתן לך כו', ועיי' במס' ברכות דף נ"ח הרואה בתי ישראל בחורבנן אומר ברוך כו' ולר"ל לא אתי הך ברייתא רק כר"מ דלדידיה אין חילוק וגם ברבים מברך לר"מ:

אמנם עיקר קושי' הר"ן יש לתרצה בדרך אחר, והוא בדרך משל בשעה שהרופא מזהיר לאדם זהירות הרבה שישמור מהם דאם לא ישמור את עצמו בתכלית השמירה יחלה ר"ל ויצטרך לסבול יסורים הרבה ברפואתו והולך ומונה לו יסורי הרבים שיסבול כדי לאיים עליו שיהי' זהיר יותר בודאי דתסמר שערת ראשו והוא בצער גדול אם יעלה בידו להיות זהיר או לא, אבל מי שכבר עבר על אזהרת הרופא ונחלה ר"ל והרופא מרפא אותו ביסורים בודאי דאז נותן רב תודה להרופא על מעשיו ואינו מצטער כלל על היסורים כיון דיודע דהם ישיבו לו רפואתו ויחזור על ידיהם לבריאותו הראשונה, וכן הדבר דבקריאת התורה יראה עוצם העונשים בודאי דכל אדם בצער ומש"ה ס"ל לר"ל דלא שייך אז לברך ומש"ה אין מפסיקין אבל מי שכבר עבר איזה עבירה ובאו עליו יסורים הרי אין לו להצטער בזה ואדרבה יש לו לקבלם בשמחה יען כי הם הם ממרקים עונותיו והם דרך רפואתו ומביאי' אותו לדרך חיים, וכמו דמבואר במדרש פרשה אמור על פסוק ולקחתם לכם, הדא הוא דכתיב תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך אמר דוד לפני הקב"ה תודיעני באיזו פילון מפולש לחיי העוה"ב, ר' יודן אמר אמר הקב"ה לדוד אם חיים אתה צריך יסורים אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחת מוסר, ומש"ה שייך שפיר לברך גם על הרעה ר"ל וכמו דאיתא במס' ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה נ"מ דבעי לקבלינהו בשמחה דאין לו לצער רק ישמח עליהם לפי שעל ידם הוא חוזר בתשובה, וזהו ביאור הכתוב תהלים אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי אמר דאע"ג דאין מתום בבשרי עכ"ז לא הצטער עליהם כלל רק אין שלום בעצמי מפני חטאתי הצטער על החטאים שגרמו כל זה ומתחרט עליהם, ובזכרוני שראיתי פי' פסוק זה כן כתיב על ספר ושכחתי מקומו, וזהו מאה"כ הנך יפה דודי אף נעים, ואיתא בילקוט שיר השירים על פסוק זה אף שאתה מביא עלינו יסורים נעים הוא שאנו עושין תשובה, וכמו שנתבאר דהוא לטובה, וגם בגלותם של ישראל אין להם להצטער בעיקר על קושי השיעבוד כלל רק על כבוד ה' שנתמעט ע"י הגלות ועל העונות שגרמו לנו השיעבוד, אבל השיעבוד בעצמו אין להצטער כלל כיון דאינו בגדר נקמה בנו חלילה רק בדרך רפואה להסר חטא ופשע, ואדרבה הוא מופת לאהבתן של ישראל ועדיין חביבותא גבן במה שה' יתברך חושש להסיר בדילנו וסיגנו ולא השליכנו מעל פניו וכמאמר הכתוב כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך:

והנה הפסוק אומר בירמי' ט"ו שלח מעל פני ויצאו והיה כי יאמרו אליך אנא נצא ואמרת להם אשר לחרב לחרב כו' והענין דבמדרש איכה על פסוק היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח הא אם היו מוצאים מנוח לא היו חוזרים והביאור לזה דבמס' חגיגה איתא דאחוי לי' ההוא צדוקי לריב"ח עמא דאהדרינהו מרי' לאפי' מני' אחוי לי' עוד ידו נטוי' עלינו, והקשה שם מהרש"א דהרי הך קרא דועוד ידו נטויה עלינו כתיב גבי פורענות בישעי' קפיטיל ט' בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטוי', ובארנו זה ע"פ מה דמבואר בחושן משפט סימן רס"א כתב הטור דאבדה מדעת הוא הפקר וכגון המניח כיסו ברחוב דכל מי שירצה זוכה בו והקשו עליו מהא דב"ק סוף פרק כיצד הרגל זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דשקיל וטרי הגמרא אי השוברו חייב או פטור וע"ש בפרש"י דמפרש זרק כלי בעל הכלי ולהטור הרי נעשה הפקר ויכול כל מי שירצה לזכות בו וכ"ש דהשוברו פטור, והפשוט דעד כאן לא כתב הטור דנעשו הפקר רק במניח כיסו בר"ה ולא איכפת לי' כלל מה שיעשה בו אם יאבד או לא ומש"ה ס"ל דנעשים הפקר אבל בזורק כלי שלו לשוברו דיש להבעלים תכלית ורצון בהכלי שרוצה לשוברו עדיין הם שלו קודם שנשברו ואינו יוצא מרשותו כלל, וזהו דהצדוקי הראה לו עמא דאהדרינהו מרי' לאפי' מני' וכוונתו הי' שהקב"ה סילק רשותו מהם לגמרי ואינם עוד ברשותו שהשליכם לגמרי, רק זה הי' שייך אם הקב"ה הי' מוסרם לבבל בגלות ולא הי' איכפת לי' כלל במה שיעשו המה בהם אם ירצו ישתעבדו ואם ירצו יטיבו להם הי' שייך לומר כן לכאורה, והראה לו ריב"ח דעוד ידו נטוי' עלינו דשלחם לגלות לתכלית וכוונה לסבול שמה יסורים ונענשים שם וא"כ הרי הוא כמו זורק כלי לשברו דהם שלו ואינו יוצא מרשותו, וזהו ג"כ כוונת המדרש היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח הא אם היו מוצאים מנוח לא היו חוזרים חלילה פי' דהי' סילוק רשות ומזה שסובלים תמיד היא הוכחה דעדיין הם ברשותו כבראשונה וישוב להם עוד, וזהו כוונת הפסוק שלח מעל פני ויצאו והי' כי יאמרו אליך אנה נצא פי' באיזה בחי' היא היציאה ואמרת להם אשר לחרב לחרב פי' שלא תהיו סבורים שאני משלח אתכם ויהי' לכם כפי שיזדמן אם לטוב אם למוטב רק כוונתי בו בשילוחי זה לתכלית ויש לי רצון בו שיהי' דוקא לחרב ולרעב, והוא מופת שלא גירשם לגמרי, וכדאיתא בסנהדרין דף ק"ה באו עשרה בני אדם וישבו לפניו א"ל חזרו בתשובה א"ל עבד ששחררו רבו ואשה שגירשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום א"ל הקב"ה לנביא לך אמור להם איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' השיב להם דהשילוח הרי לא הי' כלל בבחינת גירושין:

ועיקר הצער שהי' להם להצטער בגלות הוא על כבוד שמים אשר היו הבבליים בוזים ואומרים עם ה' אלה ומארצו יצאו, וכן הי' להצטער על זה שבשיעבודם היו מרחקים אותנו מתורת ה' ואי אפשר לנו לקיים מצותיו, וכמו שפירשנו הפסוק בתהלים קי"ט כמה ימי עבדך מתי תעשה ברודפי משפט כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, ויש להבין המשך הפסוקים וביאורם, וגם יש להבין אמרו כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך דלשון זה משמע דיש בתורה חוק וגבול האיך יהיו משתעבדים בישראל והם עוברים על ציווי של התורה ולא נמצא כן בשום מקום בתורה רק הענין דאיתא במס' ב"מ דף ס"ד התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור מ"ט ניחא לי' דלא נסתרי' עבדו וא"כ הרי לכאורה אין להם חיוב ועונש על השתעבדם בישראל, רק זה שייך היכא דגם רבו של העבד רוצה לעשות עם העבד מעין אותה מלאכה שעשה בו זה התוקף ועבודת שניהם שוים הם ואז שייך סברא זו דזה התוקף מרגילו להעבד לעבודה וניחא לי' לרבו בזה, אבל היכא דאדרבה מקלקל להעבד וע"י עבודתו שוב לא יוכל לעשות מלאכת רבו וכגון עבד נוקב מרגליות והתוקף מכריחו לחטוב עצים ועי"ז מקלקל אומנות ידו שלא יהי' עוד מוכשר למלאכת רבו הרי דודאי דלא שייך סברא זו וחייב התוקף, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה כמה ימי עבדך מתי תעשה ברודפי משפט קרא עצמו עבד והתפלל שישפוט הרודפים אותו, ונתן טעם על אשר מגיע להם משפט ועונש בזה יען כי כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך דשיעבודם שמשעבדים בנו אינו מעין ודוגמא לתורתך ולא שייך סברא דניחא לי' דלא נסתרי' עבדו כל מצותיך אמונה שקר רדפוני הוסיף לבאר דהמצות הם כולם באמונה והרדיפה שלהם הוא לשקר היפוך התורה וע"כ מבקש אנכי עזרני שלא ירחיקו אותי מתורתך: דרוש ח

איכה קפיטיל ה' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, להבין המשך הכתובים וביאורם, דהנה בפרשה בחקתי כתיב והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה וכתב שם רש"י והוא מדברי התורת כהנים והשימותי אני את הארץ זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, ולכאורה מאי נ"מ היא לישראל אם המה יקבלו נחת רוח בה או לא, ומה טובה יש בזה לישראל, וביאור הענין הוא דזהו נחמה גדולה לישראל דארץ ישראל נתקדשה מכל הארצות עד שאינה יכולה לסבול עליה עוברי עבירה מצד קדושתה וכמו שאמר הכתוב ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה כו', וגם עתה שישראל גלו ממנה אינה סובלת עוברי עבירה וגם המה אינם מקבלים ממנה קורת רוח דגם עתה היא בחורבנה ואינה מיושבת כישוב כל הארצות, וזהו מופת גלוי שעדיין הארץ בקדושתה הראשונה עומדת שנתקדשה עבור ישראל וגם עתה שגלו ישראל ממנה לא סילק ה' קדושתו ממנה ומחזיק אותה בקדושתה עבור ישראל שישובו אלי' ותחזור הארץ לכבודה הראשון, וזהו ביאור הכתוב על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, דהוא שמם ואינו מיושב מהאויבים כמו שארי ארצות ונתן טעם לזה אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור משום ישיבתך כביכול בה ועדיין כסאך שם דהוא בקדושתך ועתידה לחזור אלינו א"כ למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים דאם הי' מקום לומר דמאסם לעולם לא הי' שום קושי' על אריכת הגלות, אבל כיון דלא מאסתנו לעולם ותגאול אותנו אנו שואלים למה אתה מאריך כל כך הרבה זמן הגלות. ובזה נעמוד על ביאור הגמרא סוף מס' מכות שראו שועל יוצא מבית קה"ק התחיל ר"ע מצחק והביא להם הפסוק ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן ברכי' תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכרי' כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות בשערי ירושלים כו' עכשיו שנבואתו של אורי' נתקיימה בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת, ולכאורה למה תלאן זה בזה, ולפי הנ"ל מבואר היטב דעי"ז שהיא שממה ושועלים הלכו בו הוא מופת דישובו לה שנית

ובזה בארנו המשך הכתובים ירמי' ד' ראיתי הארץ והנה תוהו ובוהו כו' ראיתי ההרים והנם רועשים וכל הגבעות התקלקלו ראיתי והנה אין האדם כו' ראיתי והנה הכרמל המדבר וכל עריו נתצו מפני ה' מפני חרון אפו כי כה אמר ה' שממה תהי' כל הארץ וכלה לא אעשה, והמשך הפסוקים צריך ביאור, גם יש להבין מה דאמר כי כה אמר ה' דמה טעם הוא למה שאמר מקודם, רק הענין דבפרשה בחקתי כתיב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה ואיתא בתורת כהנים ועריכם יהיו חרבה זו מדה קשה שבזמן שבעה"ב גולה מעירו וסופו לחזור כאלו אין ביתו וכרמו חרב, וביאור הענין דהיוצא מן הבית ודעתו לחזור לה עוד אינו מחריב לעצם הבית ולא ישבור התנור שבו וכדומה וכשנראה לאחד שיצא מן הבית ומחריבו מראין הדברים שאין בדעתו לשוב לו עוד, והנה בשעת חורבן אחר שגלו ישראל ממנה נחרב אח"כ גם גוף הארץ וגוף הערים וכמו דאיתא במס' שבת נ"ב שנה נתקיים בארץ ישראל גפרית ומלח שרפה כל ארצה, ומראין הדברים שגרשם לגמרי ואין סופם לחזור לה, ובזה בארנו המשך הכתובים פרשה נצבים ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה גפרית ומלח שרפה כל ארצה כו' כמהפכת סדום כו' ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו כו' וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, ואיתא במס' סנהדרין דף מ' מה היום הולך ואינו חוזר אף הם אינם חוזרים יעו"ש והמשך הכתוב כך הוא דיראו מכות הארץ דגוף הארץ נחרבה בגפרית ומלח ועל זה יגדל אצלם התמי' על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת פי' דבשלמא האנשים חטאו וגלו אבל למה החריב גם גוף הארץ וישיבו תשובה לעצמם דהשליכם אל ארץ אחרת כיום הזה דאינם חוזרים לה עוד ומש"ה נחרבה גוף הארץ וזהו אות ומופת להם שלא יחזרו עוד: