שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 57

אמנם לדעת רבינו יצחק שהביא הרא"ש בנדרים (דף ל"ד) שכ' דאע"ג דעדין לא זכה בהככר מ"מ יכול להקדישו לאחר שיזכה בו משום דבידו לזכות בו הרי דס"ל דגם מה שאינו שלו אמרינן הך סברא דבידו הרי לדידי' קשה מאי פריך הכא בנטיעות והרי גם בזה אחר זה יש לו לחול משום דבידו לפדותו, וצ"ל דס"ל דהכא לא מקרי בידו כיון דלכתחילה צריך שלשה אע"ג דבדעיבד פדוי מ"מ לא מקרי בידו ולכאורה חולק על התוס' דקידושין דהבאנו לעיל וכן על דברי חידושי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דס"ל דאם לא הי' צריך בגר ג' רק לכתחילה הי' מקרי שפיר בידו, ולהר' יצחק צ"ל דהא דקאמר הכא לבר פדא הוא לאו דוקא רק לכ"ע פריך וכמו שכתבו כאן התוס' והרא"ש:

עוד י"ל דגם התוס' דקידושין והרמב"ן והרשב"א הנ"ל מצי ס"ל כשיטתו של ר' יצחק דכאן לא מקרי בידו כיון דלכתחילה צריך ג', ולא דמי כלל לגר דשם הרי אם לא יזדקקו לי' תלתא לא קעביד שום איסורא אם יתגייר בינו לבין עצמו כיון דהשלשה אינם רוצים להזדקק לי' ומש"ה הקשו שפיר דאם נאמר דהשלשה אינם מעכבים אמאי לא מקרי בידו משום מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא כיון דאם לא יזדקקו לי' הרשות בידו לגייר בינו לבין עצמו משא"כ גבי פדיות הקדש הרי כל זמן דלא מזדקקי לי' שלשה אסור לו לכתחילה לפדותו כלל דהא מדאורייתא צריך לכתחילה שלשה ורק דאם עבר ופדאו הוי' פדוי ומש"ה אע"ג דאינו מעכב לא מקרי בידו כלל ומש"ה פריך הגמ' שפיר:

עוד שם, תפשוט הא דבעי ר' אושעי' לכאורה צ"ע דהרי כל אבעי' דר' אושעי' אינו רק למ"ד דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והרי כאן במשנה כ' הר"ן דיש מפרשים דהמשנה איירי בקונם ואתי' כר"מ דס"ל דיש מעילה בקונמות ור"מ הא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומאי פריך נימא דר"מ לטעמו. ולכאורה מכאן ראי' להפירוש שכתב הר"ן דהך משנה איירי בקרבן גמור, ולהיש מפרשים צ"ל דהך סוגי' אזל אליבא דרבינא דקאמר בשבועות (דף כ"ב) איפוך, דרבנן דר"מ הוא דס"ל יש מעילה בקונם ואתי' הך משנה רק כרבנן דר"מ:

עוד שם בתוס' בד"ה אמר לך בר פדא, וכי תימא תרתי למה לי לא זו אף זו קתני לא זו דקדושת הגוף אלא אף זו דקדושת דמים ביאור דבריהם דלפי מה דאוקים רב פפא הרי קמ"ל הברייתא גם בסיפא דלא פקע וכמש"כ הר"ן דאינו משבש הברייתא, , וא"ל דלמה דחקו התוס' לאוקמא רישא וסיפא בשני גווני חדא בקה"ג וחדא בקדושת דמים והרי בלא"ה צריכא טובא דברישא הרי הקדים לומר הקדושה הראשונה ואח"כ קדושה השני' וגם הוא מחמור על קל וקמ"ל הסיפא דגם בהקדים השני' וגם מקל לחמור לא פקע, זה אינו מספיק דתיקשה דלתני רק הסיפא לחודא ומש"ה תירצו דחדא בקדושת דמים וזה לא ידעינן רק מיתורא דבחד בבא הי' מוקמינן רק בקה"ג, גם עוד נראה דבלא"ה איירי הסיפא בע"כ בקדושת דמים דהרי השתא לפי תירוצו של ר"פ הרי עוד קמ"ל דאם לא אמר מעכשיו חלה הקדושה דאחר למ"ד ולפי מש"כ התוס' גם הרישא מוקמינן לה כן והרי גם על הך דיוקא תיקשה תרתי' למה לי ועל זה הא מוכרח לומר כתי' התוס' דקמ"ל דגם בק"ד אחר למ"ד אם לא אמר ומעכשיו ומש"ה נקטו התוס' הך רבותא:

בא"ד לכן נראה לר' אלחנן כו' לכאורה קשה לדעת רבינו אלחנן דבאומר מעכשיו פקע בכדי א"כ למה דחק ר"פ בסיפא נימא דאיירי ג"כ באמר מעכשיו ומש"ה פקע קדושת שלמים והא דתני תרתי משום דחדא בקה"ג וחדא בק"ד וכמו דניחא לעולא כן נימא לב"פ רק דלב"פ איירי באמר מעכשיו והניחא לשני תירוצים של התוס' דבאומר מעכשיו ולאחר למ"ד אי אפשר להקריבה תוך למ"ד א"כ הא לא מצי לומר דסיפא איירי במעכשיו דתרתי למה לי כיון דקה"ג לא משכחת לה כלל ולעולם הוא ק"ד אבל לתי' השלישי דיכול להקריבו בתוך למ"ד קשה, וי"ל דהא דיכול להקריבו תוך למ"ד זהו רק ברישא דאמר תוך למ"ד עולה ומש"ה אע"פ שאמר אח"כ שלמים מ"מ אין כוונתו שמיד יתחיל קצת שלמים אבל בסיפא דבתחילה אמר הא דלאחר למ"ד עולה אם נאמר דאיירי במעכשיו גם תי' הג' של התוספות מודה דא"א להקריבו תוך למ"ד דמיד שאמר מעכשיו ולאחר למ"ד עולה התחיל בה קצת קדושת עולה וא"כ ע"כ הסיפא איירי בק"ד ותרתי למה לי דאם נאמר חדא בקה"ג וחדא בק"ד בע"כ הרישא איירי בקה"ג והוו זו ואצ"ל זו ומש"ה דחק ר"פ וזה אין להקשות לרבינו אלחנן דלמה דחק בה ר"פ דהרי לדידי' ס"ל בע"כ דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמעכשיו דמי וכמו שהוכיח הר"ן בד"ה הכא מדאינו יכול לחזור בו וא"כ הא ניחא הסיפא דמעכשיו הא פקע די"ל דאע"ג דלענין חזרה הוא כמעכשיו מ"מ לענין שיופקע לא מהני, ועוד דעיין ברשב"א בחידושין שכ' דלא כהר"ן והא דלא יכול לחזור בו תי' באופן אחר יעו"ש ונאמר דרבינו אלחנן סבירא ליה ג"כ כהרשב"א: סימן ג ישוב נכון לדברי הרמב"ם בהלכות ביכורים

הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ביכורים כתב ומביאין ביכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, ועיי' בשו"ת מהרי"ק שורש כ"ב הובאו דבריו בכ"מ רק שבכ"מ נדפס בשיבוש ממש מהיפוך להיפך שהקשה דלמה כתב דחייב רק מדרבנן והרי ערי סיחון חייבין במעשר מדאורייתא ותירץ דבמס' ביכורים פרק א' משנה יו"ד איתא ואלו מביאין וקורין כו' ומעבר הירדן ריה"ג אומר אין מביאין ביכורים מעבר הירדן שאינו ארץ זבת חלב ודבש וס"ל להרמב"ם דגם ת"ק מודה לריה"ג דמה"ת פטורים מהאי טעמא ורק מדרבנן לחוד קמחייב ליה ת"ק וריה"ג גם מדרבנן פוטרו ופוסק הרמב"ם כת"ק, ובוודאי דתירוץ זה דחוק טובא דמנ"ל להרמב"ם לומר כן וגם דהרי מדחשבה המשנה לעבר הירדן בהדי כל הני דמביאין וקורין ודאי משמע להדי' דת"ק מחייבו מדאורייתא דומי' דאינך, ועיי' עוד במס' ב"ב דף פ"ב דמבואר שם דכל היכא דהוא ספק אם חייב בביכורים או לא אינו קורא כי היכא דלא נימא דפטורים מתרומה ומעשר וא"כ עבר הירדן דחייב מן התורה אם נאמר דגם ת"ק לא מחייב רק מדרבנן ה"ל לומר דאינו קורא ואע"ג דזה יש לדחות קצת מ"מ הרי בלא"ה נראה תי' זה דחוק דודאי משמע דלת"ק מביא מה"ת:

[ב] וע"כ נראה דעת הרמב"ם דס"ל דביכורים אינו תלוי כלל בחיוב תרומה ומעשר וביכורים יש לו דין אחר, דהנה בירושלמי על הך פלוגתא דת"ק וריה"ג איתא וז"ל תני אשר נתת לי ולא אשר נטלתי מעצמי, ופירש בפני משה דקאי על ריה"ג וחולקת על המשנה דאמרה דטעמו של ריה"ג משום דאינו חלב ודבש והברייתא אמרה דטעמו משום ולא שנטלתי מעצמי ומש"ה הוא דקפטר לעבר הירדן, מה ביניהון אמר ר' אבין חצי שבט מנשה ביניהון פי' דהם לא בקשו חלקם ממשה רבינו כמו שבקשו בני ראובן וגד רק משה נתן להם, מ"ד אשר נתתי לי ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן מ"ד ארץ זבת חלב ודבש אעפ"כ אינו זבת חלב ודבש עכ"ד הירושלמי, והנה לפי פירוש זה הרי מוכרח דת"ק דמחייב סתמא כל עבר הירדן דחולק על הני שני דרשות של ריה"ג וס"ל דלא בעינן חלב ודבש וגם לא דרש ולא שנטלתי מעצמי, אמנם עיקר פירושו דחוק טובא דנימא דשבט ראובן וגד בשביל שבקשו חלקם בפיהם ממשה רבינו ישתנה דין ארצם לענין ביכורים בודאי קשה לומר כן, וגם זה דחוק טובא דהברייתא חולקת על המשנה דמפרש טעם של ריה"ג משום חלב ודבש ואמר סתמא דאין מביאין מעבר הירדן סתמא וכן הוא בספרי ומוכח דבכל עבר הירדן אינו מביא ולהברייתא מודה ריה"ג בחצי שבט מנשה דמביאין, ועוד דעיין בפי' המשנה להרמב"ם שכתב על דברי ת"ק וז"ל ועבר הירדן אעפ"י שאינו זבת חלב ודבש השי"ת נתן לנו ואפשר לומר אשר נתת לי, הרי מדברי' למדנו דגם ת"ק ס"ל הך דרשה אשר נתת ולא שנטלתי מעצמי ורק דעבר הירדן מקרי אשר נתת דלא נלחמו בסיחון ועוג רק עפ"י הדיבור כדכתיב בקרא ואת ארצו החל ריש ובע"כ מוכרח דהרמב"ם מפרש דהך דרשה אשר נתת ולא שנטלת סתמא אמרה ולא אליבא דריה"ג רק כ"ע ס"ל להך דרשה ואם יכבשו ישראל עוד מדינה אחרת ויקדשנה בקדושת ארץ ישראל ע"י כיבוש רבים דלכ"ע שמו כיבוש ונתחייב בתרומה ומעשר מדאורייתא כארץ ישראל מ"מ בביכורים אינו חייב משום הך דרשה דלא שנטלתי גם לת"ק דלא מצריך שיהי' זבת חלב ודבש, והא דקאמר מה ביניהון פי' מאי איכא בין דרשה דריה"ג דממעט שארי מדינות מזבת חלב ודבש ובין הך דרשא דלא שנטלתי מעצמי ומשני חצי שבט מנשה פי' עבר הירדן ולאו דוקא נקט חצי שבט מנשה וה"ה לראובן וגד דמ"ד ולא שנטלתי מעצמי אלו לא נטלו מעצמן דעפ"י הדיבור נלחמו ולריה"ג פטור גם אלו דאינו חלב ודבש והוא ברור דהרמב"ם מפרש כן להירושלמי, וא"כ יצא לנו דגם לת"ק דלא מצריך זבת חלב ודבש מ"מ סוריא אפילו אם נאמר כיבוש יחיד שמי' כיבוש ומחייבי בתרומה ומעשר מדאורייתא מ"מ בביכורים אינו חייב מה"ת דנטלוה מעצמן וניחא בזה הא דבמס' גיטין דף ח' איתא בשלשה דרכים שוה סוריא לא"י וכו' חייבת במעשר ובשביעית כא"י ומפרשים שם דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש ולכאורה אמאי לא חשיב הברייתא גם ביכורים, ודוחק לומר דאתי' כריה"ג ולפי הנ"ל דוקא מעשר ושביעית נקט אבל ביכורים לא שוה לא"י דמדאורייתא פטורה:

[ג] ולפי"ז דהא דמחייב ת"ק לעבר הירדן הוא רק משום דנלחמו עפ"י הדיבור הא בלא"ה אפילו אם הי' כיבוש רבים ונתקדשו בקדושת א"י ממש לענין חיוב תרומה ומעשר ושביעית מ"מ הי' פטור בביכורים, א"כ נראה פשוט דזה ניחא בזמן בית ראשון וגם בבית שני למ"ד דס"ל דקדושה ראשונה קדשה לע"ל וא"כ גם עתה נמשך בה החיוב ביכורים מאותו זמן שקדשה משה רבינו ונלחם בה עפ"י הדיבור, אבל למ"ד דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל וכשנחרב בית הראשון בטלה קדושת הארץ ואח"כ כשעלו בימי עזרא נתקדשה שנית נהי דקידוש עזרא גם לעבר הירדן מ"מ הרי השתא הם בכלל דלא שנטלתי מעצמי, ואין לנו לחייב עתה בביכורים רק א"י ממש דהרי כתיב מארצך, אבל מה שקידשו עוד שארי מדינות חוץ לא"י אע"ג דחייבין מן התורה מ"מ בביכורים פטירי דלא עדיפי מסוריא דפטירה מה"ת גם למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש, וצ"ל דהת"ק במשנה דמחייב לעבר הירדן איירי בבית ראשון או גם בבית שני וס"ל דקדושה ראשונה קדשה לע"ל, אבל להרמב"ם הרי פסק בהלכות תרומה דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל מש"ה כתב דעבר הירדן פטור מה"ת ורק מדרבנן פשיטא דחייב דלא גרע מסוריא דמבואר בסוף מס' חלה דחייבת בביכורים והוא תירוץ נכון וברור בדעת הרמב"ם:

ובדברינו אלה מיושב לי סוגיא דבמס' ב"ב דף פ"א הא דס"ל לרבנן שם דהקונה אילן אחד אינו מביא ביכורים משום דס"ל דלא קנה קרקע ורמ"א מביא וקורא וקאמר שם דמחייב הי' ר"מ גם להלוקח פירות מן השוק אע"ג דאין לו כלום בקרקע ופריך והכתיב מארצך ומשני ההוא למעוטי חוץ לארץ. ופריך עוד והכתיב אשר נתת לי ומשני דיהבית לי זוזי וזבני בהו, ואלולא דברי הירושלמי דדרש ולא שנטלתי מעצמי אינו מובן הקושי' מאי פריך מאשר נתת לי ואי דפריך מרישא דקרא דכתיב פרי האדמה אשר נתת לי וס"ל למקשה דהך אשר נתת לי קאי על תיבת האדמה דבעינן דיהי' לו קרקע, הרי קשה טובא חדא דה"ל להגמ' להביא ראשית הפסוק כיון שזהו עיקר הקושי' ולמה הביא הגמ' רק אשר נתת לי, ועוד מאי משני דיהבית לי זוזי וזבני בהו דבזה אינו מתורץ כלום הקושי' שלו וה"ל לתרץ דר"מ מפרש הך אשר נתת לי רק על פרי הקודמו ולא על האדמה ומש"ה כל שיש לו פרי מביא ול"ל לאסוקי הך סברא דיהב ליה זוזי וזבני בהו דבזה אינו מתורץ כלום, ולדברי הירושלמי מבואר היטב ברור דזה ידע גם המקשה דכיון דר"מ מחייב גם בקונה פירות מן השוק ואין לו שום קרקע בע"כ דר"מ מפרש הך אשר נתת לי דקאי על פרי ולא על האדמה רק פריך והכתיב אשר נתת לי ודרשי' ולא שנטלתי מעצמי והקונה פירות מן השוק הרי נטלן מעצמו דזוכה בהם ובע"כ דאינו חייב רק ביש לו קרקע ואמר שפיר אשר נתת לי ומשני דיהבית לי זוזי וזבני בהו ושפיר מקרי אשר נתת לי ולא מקרי נטלתי מעצמי וא"כ הרי עכ"פ מוכרח מהך סוגיא כמש"כ דכ"ע דרשי ולא שנטלתי מעצמי מדפריך מהך דרשה לר"מ:

ועיין עוד שם בהא דפריך מעיקרא על ר"מ והכתיב מארצך ומשני ההוא למעוטי חוץ לארץ אתי והקשו התוס' דל"ל קרא למעוטי חו"ל והרי ביכורים הם מצוה התלוי' בארץ ובודאי דאינו נוהג רק בארץ ותירצו התוס' דס"ד לחייבו משום דאתקש ביכורים לבשר בחלב ולבסוף העלו התוס' דביכורים מקרי אינו תלוי בארץ יעו"ש, אבל לפי הנ"ל ניחא שפיר דהרי חזינן דלרבנן כל שאינו ארץ חמשה עממין אפילו אם יכבשו אותם בכיבוש רבים דלכ"ע שמי' כיבוש ונתחייב בתרומה מה"ת אפ"ה פטור מביכורים משום ולא שנטלתי וזה ניחא לרבנן דר"מ דלדידהו קאי הך אשר נתת לי על האדמה אבל לר"מ דס"ל בס"ד דלוקח פירות ג"כ חייב ולדידי' ע"כ קאי הך אשר נתת לי על פרי וא"כ אע"ג דעצם הקרקע נטלו מעצמם מ"מ הרי על הפרי דגדלו בה שייך אשר נתת לי במה דגדלו הפירות ולא אכפת לן במה דעל הקרקע לא שייך נתת דלא גריע מאם אין לו קרקע כלל וא"כ הרי לר"מ צריך עוד קרא מיותר מארצך למעט חו"ל פי' אפילו אם כיבשו אותו בכיבוש רבים ונתקדש בקדושת הארץ לכל דבר דמ"מ פטור וכמו שכתב רש"י במס' חולין דף קל"ו דארצך משמע מה שמיוחד לך ולא משל חו"ל ומיושב היטב קושית התוס', אמנם בזה אינו מיושב רק סוגי' דב"ב דקאי אליבא דר"מ לפי הס"ד אבל אכתי קשה סוגי' דחולין דף קל"ו דקאמר סתמא דהגמרא דהך מארצך בא למעט חו"ל ובודאי דוחק לומר דאתי' רק כר"מ ובפרט דהרי בב"ב מסקנת הגמ' שם דגם לר"מ בעינן שיהי' לו קרקע שפיר קשה קושית התוס' דל"ל קרא למעט חו"ל דאפילו אותו חו"ל שנתקדש בכיבוש רבים הרי נוכל למעטו מאשר נתת לי ולא שנטלת מעצמי, וצ"ל דבעינן שני פסוקים דאי לאו מארצך לא היינו ממעטינן מאשר נתת לי חו"ל שנתקדש ולא הינו דורשין למעט שנטלת מעצמי רק הינו אומרים דבא למעט חו"ל גמור שלא נתקדש כלל והא דצריך מיעוט לזה הוא אע"ג דתלוי בארץ הוא כי היכא דלא ניליף לחייבו בהיקשה מבשר וחלב, מש"ה כתב מארצך למעט חו"ל ממש ואייתור אשר נתת לי למעט מה שנטלת דהיינו חו"ל אפי' נתקדש בקדושת הארץ, ועכ"פ מהך סוגיא נסתייעו דעת הרמב"ם דכ"ע ס"ל הך דרשה וא"כ עבר הירדן אין מקום לחייבו מדאורייתא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא:

ואין להקשות על דברינו מהא דבב"ב שם מסיק דלר"מ בקנה אילן אחד ולרבנן בשני אילנות מביא ואינו קורא משום דמספקא להו אי קנה קרקע ופריך ודלמא לאו ביכורים הוא וקמעיל חולין בעזרה ומשני דמקדש להו, והרי קשה לפי הס"ד תקשה ליה הא דתנן בסוף מס' חלה אריסטון הביא ביכורים מאפמי' וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים דתקשה ליה האיך מביא ביכורים והרי יהי' חולין בעזרה ומוכרחין לומר דהמקשה הי' ס"ל דהך משנה ס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש ומש"ה מחייב בביכורים מדאורייתא אבל לפמש"כ דבסוריא לכ"ע פטור מה"ת תקשה ליה הא מביא חוב"ע, גם זה ניחא די"ל דהמקשה הי' ס"ד דהמשנה דסוף חלה ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא רק דרבנן ומש"ה מותר בביכורים דרבנן ורק בב"ב פריך שפיר על ר"מ לשיטתו דאיהו הא ס"ל להדיא דחוב"ע דאורייתא כדאיתא בפסחים דף כ"ב יעו"ש, גם נוכל לומר דהרי כתבו התוס' בב"ב שם דליכא איסורא בחוב"ע רק אם עושה בהחולין כעין עבודה הגשה ותנופה, אבל בהכנסה גרידא ליכא איסורא כלל וא"כ י"ל דהי' ס"ד דמסורי' לא הי' מביאים לעזרה רק מדרבנן ולא הי' עושה בהם הגשה ותנופה כלל ורק בהך דהקונה אילן אחד דמביא מספק וא"כ הא מוכרח לעשות בהם הנחה דלמא ביכורים הם ומבואר במס' מכות דף כ"ב דהנחה מעכבת בו ושפיר הקשה דלמא לאו ביכורים הם ומביא חוב"ע:

מס' חולין (דף ק"א, כי פליגא בנטמא בשר, עיי' בתוס' ד"ה בנטמא דא"כ מאי השיבו רבנן במשנה כיון שנגע בו טמאוהו, והנראה דהתוס' כת' לרבנן דהקשו כיון שנגע טמאוהו לדידהו תיקשה טמא שאכל טהורה היכא משכחת לה ותי' כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה והא דהקשו לר"י דידעו דר"י לא איירי בתחב הרי ס"ל להתוס' דהפסוק מצינן לאוקמא רק בתחב, אבל בזבחים (דף ק"י) כ' התוס' דרבנן הקשו דאע"ג דמצי לאוקמא בתחב חבירו סתמא איירי קרא גם בנותן בעצמו לפיו ולדידהו צ"ל על קושייתם בחולין מטמא דאכל טהורה כתי' השני שכתבו התוס', ולדעתם בזבחים א"ש קושי רבנן גם להמסקנא דטעמו של ר"י הוא משום דאין אחע"א דבכריתו' ד' כ"ג איתא דגם מאן דס"ל דאין אחע"א מ"מ בקדשים חל ומביא ראי' מהא דתני' אשר לה' לרבות אימורים דחייב בם משום טומאת הגוף הרי דטומאת הגוף חל על חלב בכולל ולפי"ז הא מדחל על חלב דהוא בכרת ק"ו דחל על טומאת בשר דהוא בלאו, וא"כ ריה"ג דס"ל דלא חל על טומאת בשר וס"ל גם במוקדשין אין אחע"א ע"כ דרש לקרא אשר לה' לדרשה אחרינא כמו דאיתא מנחות (ד' כ"ה) כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה או אינו אלא הנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה ת"ל אשר לה', הרי דמהך אשר לה' דרשינן עוד דלא בעינן שיהי' נאכל לטהורין דוקא וכן דרש לי' ריה"ג, והרי בשר שנטמא אחר זריקת אינו נאכל לטהורים וכ"כ רש"י להדי' בד"ה שהציץ יע"ש, וזהו שהקשו לי' רבנן לריה"ג דמוקים להך אשר לה' דלא בעינן נאכל לטהורים והרי גם בטהור כיון שנגע בו טימאהו וא"כ מדחזינן דחייבי רחמנא על טומאת הגוף מוכרח ממילא דלא בעינן שיהי' נאכל לטהורים דאל"כ הא לא משכחת לה חיובא דטמא שאכל את הקודש כלל דרבנן ס"ל דאין לנו לאוקים הפסוק רק בתחב לו חבירו וא"כ מוכרח דקרא דאשר לה' אתי' להך דרשה דמסכ' כריתות דבקדשים איסור חל על איסור וא"כ גם בנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף חייב, וריה"ג ס"ל דאשר לה' בא לגלוי דלא בעי' נאכל לטהורים דבלא"ה הי' ס"ד דלא חייבה רחמנא על טומאת הגוף רק בתחב לו חבירו בבית הבליעה, ומש"ה אין אחע"א גם במוקדשין: ישוב על הירושלמי סוף כתובות