שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 58

אה"ע סי' ע"ה אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, ובירושלמי איתא דאם הוא רוצה לעלות לא"י והוא אינה רוצית כופין אותה היא רוצית והוא אינו רוצה אין כופין אותו, וזהו דלא כש"ס דידן, והרא"ש כתב לתרץ בשם הר"ם דש"ס דידן איירי בזמן הבית מש"ה גם היא יכולה לכוף אותו והירושלמי איירי בזמן הזה, והטור הקשה על זה דא"כ גם הוא לא יהי' יכול לכוף אותה, ובאמת אינו מובן החילוק דאמאי בזמן הבית שניהם יכולים לכוף זא"ז ובזה"ז אינה יכולה לכופו וממ"נ אם בזה"ז ליכא מצוה לעלות לא יכוף גם אותה ואי איכא גם בזה"ז מצוה תיכוף גם אותו, והנה זה הי' נראה לתרץ דהרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות הוסיף על מניינו של הרמב"ם מצות ישיבת ארץ ישראל דס"ל דהוא מצוה בפני עצמו דכתיב וירישתם אותה וישבתם בה וכתב דמדחזינן בסוף מס' כתובות שהפליגו חכמים בשבח דירת א"י מוכח דהוא מצוה הנוהגת לדורות ולא על זמן הכיבוש לחודא, ולהרמב"ם דלא מנה אותה בכלל המצות מוכרח דס"ל דפסוק זה של וירישתם אותה וישבתם בה קאי רק על אותו זמן של הכיבוש ולא אח"כ ומה דהפליגו חכמים בשבחה כבר כתב בספר מגילת אסתר דהוא משום דיש הרבה מצות התלוים בארץ ואינם יכולים להתקיים רק בישיבתה ולא שהיא בעצמה מצוה הנוהגת לדורות, והנה התוס' כתבו בסוף מס' כתובות בשם רבינו חיים כהן דס"ל שבזה"ז אין מצוה לעלות לא"י דיש כמה מצות שקשה לקיימם כעת משום כובד הגלות, וא"כ הרי נוכל לומר בדעת הר"ם שהביא הרא"ש דס"ל הני שני סברות דישיבת א"י הוא מצוה מצד עצמה וכהרמב"ן ומודה גם לסברת הרמב"ם דגם בלא"ה איכא מעלה בישיבתה משום קיום המצות התלוים בה, וס"ל ג"כ כסברתו של הר"ח דבזה"ז הרי קשה להזהר בהם ושוב ליכא סברתו של הרמב"ם דהרי אדרבה נהפוך הוא דעתה בעו"ה קשה לקיימם אבל להרמב"ן דהוא מצוה מצד עצמה מדאורייתא ס"ל להר"ם דמזה לא שייך למפטרי משום סברתו של ר"ח כיון דמחויב מצד עצמה מוכרח לישב בה ולטרוח בקיום מצוותי' עד ישקיף וירחם, והנה בהך מ"ע וירישתם אותה וישבתם בה הרי י"ל דנשים פטורות ממנה דהרי נשים לא נטלו חלק בארץ וכמש"כ רש"י במסכת ברכות (דף ך') דמש"ה איבעי לן גבי בהמ"ז אי נשים חייבות בו מד"ת, ומש"ה בזמן הבית דגם מלבד המצוה איכא המעלה של קיום המצות וזה שייך גם בנשים מש"ה גם היא יכולה לכוף אותו, אבל בזה"ז דליכא רק משום עיקר המצוה מש"ה הוא יכול לכופה דהוא מצווה בה אבל היא אינה יכולה לכופו דהיא לא מפקדה, והוא תי' נכון בדעת הר"ם, אבל מה דחולק שם הירושלמי על ש"ס דידן גם בדין לעלות מא"י לירושלים ומחלק בין אותו לאותה צ"ע: דרוש לצדקה

מלאכי ג' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, ויש להבין המשך הכתובים הללו: במס' סוכה (דף מ"ט) ואמר ר"א אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ופרש"י הנתינה היא הצדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכה לביתו או שטורח שתעלה לו הברכה להרבה שנותן לו פת אפוי או בגד ללבוש כו' שנותן דעתו לטובת העני, ולכאורה אינו מובן אמרו דאינה משתלמת אלא לפי החסד ומשמע לכאורה דעל עיקר הנתינה של הממון מלבד הטירחה שבה לא יקבל שום שכר עלי' ובודאי דלכאורה אינו מובן הטעם לזה:

משלי כ"א רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ויש להבין למה אמר רודף דוקא ובמס' ב"ב (דף י"א) ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת כו' אמר להם אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי דבר העושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. ועיין שם במהרש"א שהקשה על הא דאמר דהוא גנז דבר שעושה פירות והרי במס' פיאה פ"א דחשבה המשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב ואמאי לא חשבה גם צדקה דמבואר כאן דיש לו פירות ותי' המהרש"א דצדקה הוא בכלל גמילות חסדים שחשבה המשנה בפיאה, ותירוצו דחוק קצת דהרי במס' סוכה (דף מ"ט) אר"א גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל אבל קוצר ודאי אוכל וא"כ בשלמא אם הי' תנן במשנה צדקה היה אפשר לומר דגם גמ"ח הוא בכלל ועוד עדיף מניה אבל מהא דתני המשנה גמ"ח הרי לא נוכל לידע מניה גם צדקה כיון דגמילות חסדים עדיף יותר מן הצדקה:

והנה קושי' מהרש"א מהך ברייתא דמונבז יש לישבו בפשיטות דבמס' קידושין (דף מ') מביא הגמרא הך משנה דאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז ומפרש שם טעמא מקראי דלמה נשתנו הני מצות דיש להם פירות יותר משארי מצות ושוב מביא שם ברייתא דתני בה הזכות יש לה קרן ויש לה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו עבירה יש לה קרן ואין לה פירות שנא' אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו אלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו עבירה שעושה פירות יש לה פירות עבירה שאין עושה פירות אין לה פירות, וא"כ הרי ודאי נראה דגם שארי מצות שאינם בכלל הני דחשבה המשנה מ"מ אם הוא מצוה שעושה פירות ודאי דיש להם פירות דהא לא גריעי מצוה מעבירה דאם עושה פירות דיש לה פירות ובכל מקום מדה טובה מרובה ובע"כ מוכר' לומר דהא דחשבה המשנה רק הני מצות משום דאיירי גם באין עושין פירות ומ"מ לאלו יש להם פירות משא"כ בשארי מצות דאם אינו עושה פירות אין להם פירות והא דמחלק בברייתא בין זכות לעבירות הא איירי באינו עושה פירות ובע"כ הא דתני הזכות יש לה פירות קאי רק על הני דחשב' המשנה בפיאה ובעבירות גם באותן עבירות דהם דומיא דהני מצות שחשבה המשנה דפיאה וכמו שיבואר בסמוך מ"מ אין לה פירות אם אינו עושה פירות, ועכ"פ מצוה שעושה פירות כל המצות יש להם פירות וא"כ הא בהך עובדא דמונבז לא היה מצות צדקה לחודא רק גם פיקוח נפשות דאם לא היה מפרנסן היו הרבה מתים ברעב וכמו דהשיב להם אח"כ אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות ומה לנו מצוה שעושה פירות יותר מפיקוח נפש שהחי' אותם וכל התורה והמצות שעושים אח"כ הוא הכל על ידו ובודאי דבכה"ג כל המצות יש להם פירות אבל היכא דאינן רק מצות צדקה לחודא דאינו נוגע כלל לחיותו של העני וכגון סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו דגם אם לא יתן להעני לא יזוק העני הא אין ראיה כלל מהך ברייתא דמונבז דיש להם פירות ויש לומר דאין לה פירות דלא חשיבי כגמילות חסדים ומשום הכי לא חשבה המשנה דפיאה למצות צדקה:

אמנם בלא הך ברייתא דמונבז קשה קושי' מהרש"א דאמאי לא חשבה המשנה גם צדקה דודאי דלפי הסברא נראה דבכל צדקה יש לה פירות ואפילו באינה עושה פירות דהנה במס' קידושין (דף מ') מפרש הגמרא טעמו של המשנה דפיאה דתני דרק הני מצות יש לה פירות ולא שארי מצות משום דכתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק וטוב צדיק ואינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות יש לה פירות טוב לשמים ולא לבריות אין לה פירות הרי דהכלל הוא דכל מצוה שיש בקיומה טוב לשמים וגם היא טובה לבריות יש לה פירות ומצוה דאינה טובה רק לשמים אין לה פירות וזהו ג"כ, ביאור הברייתא דקידושין שהבאנו לעיל דתני' הזכות יש לה קרן ויש לה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם וכו' וקאי הברייתא על הני מצות שהם גם טובה לבריות וכדמוכח מהראי' שהביאה מפסוק זה דקאי על טוב לבריות ג"כ אבל עבירה אין לה פירות שנאמר אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו ומדכתיב לרשע רע ג"כ הפי' דהוא רע לשמים ורע לבריות דעבירה שלו הוא רע לבריות ג"כ וכגזל וכדומה וא"כ הוא דומה בחינתו להני מצות ואפ"ה אין לו פירות כל שאינו עושה פירות, ועכ"פ הרי לפי זה הכלל מוכרח דצדקה דהוא גם טוב לבריות דיש לה פירות וקשה מדוע לא חשבה המשנה גם צדקה:

ובגמר' זו יש לפרש היטב דברי המדרש רבה פ' פנחס דהפסוק אמר פנחס בן אלעזר כו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום כו' תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל ואמר על זה במדרש בדין הוא שיטול את שכרו וכבר חקרו רבים בהבנת דברי המדרש הלז, ולדברינו הנאמרים לעיל יתפרש היטב דהנה עיקר מעשה המצוה שעשה פנחס שקינא קנאת ה' והרג לזמרי דכל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו וכשבא הפסוק לספר מעשה הטוב שעשה לא תפש ליה עיקר המצוה והמעשה שעשה, רק תפס לו התועלת הנמשך ויצא ממעשיו וכמש"כ השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי ולכאורה היה צריך לומר פנחס בן אלעזר קינא את קנאתי רק הענין פשוט דהכל ראו המצוה שעשה פנחס לעיני כל העדה והרג לזימרי וזה לא היה צריך ד' להודיע למשה דהכל עשה פנחס לעיני משה ורק דלכאורה אינו רק מצוה לשמים ולא טוב לבריות דאדרבה הא הרגו ואין מגיע לו פירות בעוה"ז ומהקרן הא ודאי דלא יתנו לו שכר בעוה"ז דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכדאיתא בקידושין סוף פ"א וזהו שהודיע ה' למשה מה שגרם פנחס בעשייתו, פנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל ב"י בקנאו את קנאתי כלומר דעשה טובה גדולה לישראל על ידי המצוה שעשה ולא כליתי את ב"י לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל וא"כ עשה מצוה לשמים וטובה לבריות וא"כ בדין הוא שיטול את שכרו בעוה"ז מהפירות וכשנ"ת, ועל כל פנים לפי הכלל המונח דטוב לשמים וטוב לבריות יש לו פירות וא"כ וודאי נראה דצדקה יש לה פירות ואמאי לא חשבי' לי' במשנה דפיאה:

והנה במס' ב"ב (דף י"א) איתא טורנוסרופוס הרשע שאל את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם א"ל אדרבה זו מחייבכם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בו"ד שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוים עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה"ד למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון הוא משגר לו ואנו קרוין בנים שנא' בנים אתם לה' א"ל אתם קרוים בנים וקרוים עבדים כשאתם עושין רצונו של מקום קרוין בנים וכשאין אתם עושין רצונו של מקום קרוין עבדים ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום א"ל הרי הוא אומר הלא פרס לרעב לחמך, היוצא מכל זה דטעם מצות צדקה הוא משום דאנו קרוין בנים

ובזה נוכל לפרש דברי המדרש רבה פ' כי תשא לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים אפילו בשעה שאנו עושין צדקה אנו מביטים מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים ויש להבין מאי שייך המעשים אשר לא טובים למצות צדקה רק יובן דבמס' סנהדרין (דף ק"ה) איתא שמואל אומר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להם חזרו בתשובה א"ל עבד ששחררו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום הרי דלפי דעתם היו סוברים דיש להם תירוץ על המעשים שלהם דהם עתה בבחינת עבד ששחררו רבו, רק זה שייך אם נניח דישראל הם בחי' עבד אבל אם הם בבחינת בן הא לא שייך זה כלל דגם אם האב מגרש את בנו עכ"ז אביו הוא והבן חייב בכבודו וזהו שאמר אפילו בשעה שאנו עושין צדק' דזכות הצדקה הוא הזכו' הגדול שיש לו להאדם כדאיתא במדרש רבה שם אין לך שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו עושין צדקה וכשאנחנו באין להפיק רצון מאתו יתברך ע"י מצות הצדקה אנו מביטים מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים מהם דא"כ דצדקה הוא מצוה הרי שוב אין לנו תירוץ על המעשים

והנה לכאורה קשה טובא דהרי במס' קידושין (דף ל"ז) פליגי ר"מ ור"י דר"י אמר שם כשאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים וכשאין אתם נוהגין מנהג בנים אין אתם קרוים בנים ולדידי' הא תיקשה ממצות צדקה בזמן הזה דהא בב"ב תי' ר"ע דמש"ה איכא מצות צדקה משום דקרוים בנים, רק גם זה ניחא דאם נתבונן בתשובתו של ר"ע מצינו שאמר לו ב' סברות דבתחילה שאל טורנוסרופוס אם הוא אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן והשיב לו ר"ע כדי שניצל אנו בהם מדינה של גיהנם הרי דהשיב לו ר"ע דהוא אוהב עניים ואם לא היינו מפרנסים אותם היה מפרנסם בעצמו רק רוצה לזכות אותנו בזו המצו' כדי שניצל אנו על ידה ושוב השיב לו טורנוסרופוס אדרבה זו מחייב אתכם משל למלך שכעס על עבדו כו' והרי תשובה גנובה היא זו דהרי ר"ע השיב לו מקודם דאינו בכעס כלל על העני ואדרבה עוד אוהבו והאיך מדמה לו למלך שכעס על עבדו וגזר עליו שלא להאכילו ובע"כ מוכרח לומר דאותו רשע לא קיבל תשובת ר"ע הראשונה והשיב לר"ע לפי דעת עצמו הנפסדה בראשונה דהוא בכעס עלי' דלפי"ז זו מחייבתכם והשיב לו ר"ע שנית דגם לפי זה ניחא דמשל למלך שכעס על בנו ואנו קרוים בנים ולבסוף הביא לו ר"ע ראי' מפסוק דהלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית דאיירי בזמן הזה דגם בזמן הגלות מחויבים בצדקה יהיה מאיזה טעם שיהיה אם מטעם השני דאנחנו קרוים בנים או משום טעם הראשון דאינו בכעס עליו כלל ועכ"פ הא ניחא גם לר"י דאע"ג דס"ל דבאינו נוהגים מנהג בנים אינם קרוים בנים מ"מ שייך מצות צדקה משום דאוהב עניים והא דאינו מפרנסם הוא כדי לזכות אותנו במצוה זו, ובזה יתבאר לנו סברא מחודשת במה דכתבו רבותינו האחרונים דמצות צדקה מהני גם שלא לשמה יותר מבכל שארי מצות דמה איכפת לי' לעני המקבל במחשבתו של הנותן כיון דבין כך וכך מגיע לו עכ"פ הטובה ממנו ולפי הנ"ל אין זה מוכרח דזה תלוי בהני שני הסברות דאם נאמר דהוא בכעס עליו ואם העשיר לא היה נותן להעני לא היה הוא יתברך מפרנס להעני כלל א"כ הרי עושין טובה להעני בהנתינה ושייך שפיר הך סברא דמה איכפת להעני במחשבתו כיון דעכ"פ מגיע לו הטובה אבל אם נאמר הטעם הראשון דאוהב להעני ואם לא יתן לו העשיר הי' מפרנסו בעצמו נמצא דאין עושין שום טובה להעני בהנתינה ושוב הוי מצות צדקה ככל מצות מעשיות שבתורה כהנחת תפילין וציצית וכדומה דרק מעשה הנתינה בעצמה הוא המצוה ולא הטובה להעני כיון דאין עושין לו שום טובה ושוב צריכה להיות לשמה כמו בכל המצות שבתורה:

ובזה נוכל לפרש ג"כ הפסוק של ולך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים ולפי מה דדרש לה במדרש שהבאנו לעיל דבפסוק זה נאמר על מצות נתינת צדקה ונאמר דביאור הפסוק כך הוא דבמס' ב"ב (דף י') איתא אר"י מה דכתיב מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול עבד לוה כו' דמפרש להפסוק דהחונן את הדל זה הנתינה שהוא נותן לעני הוא הלואה לו יתברך ולא להעני וכן אמר במדרש פ' כי תשא מלוה ה' חונן דל אמר הקב"ה עלי היה לפרנסו ובא זה ופירנסו כו' וזהו שאה"כ לך ה' הצדקה דהצדקה שאנו נותנין אין עושין בו שום טובה להעני ולא להעני נותנים רק לו כביכול א"כ הרי צריך לצרף לזה מחשבה טובה וכמו בכל המצות וא"כ לנו בושת הפנים אם אין עושין אותו במחשבה טובה וכהוגן:

אמנם עוד סברא אחרת יש לומר דצדקה מהני גם שלא לשמה יותר מבכל המצות דכל המצות המה חיוב בעצם על האדם לעשותן מצד עצמם וכשעושה אותם שלא לשמה נמצא חסר לו אז באותו שעה קיום של המצוה בדרך משל אם לומד שלא לשמה אם נאמר דלא מהני א"כ הרי הוא באותו שעה כיושב בטל ונמצא חסר לו באותו שעה קיומו של המצוה ולא השלים חוקו באותו שעה שהיה חייב בו אבל בצדקה הרי אם אין העני לפנינו אין עליו חיוב של צדקה ורק מחמת שיש עני המבקש פרנסה יש עליו חיוב של צדקה וכמאמר הכתוב כי תראה ערום וכסיתו וא"כ הרי גם אם נותן לו שלא לשמה מ"מ הרי יש להעני כסות ואינו ערום כלל וכן כשמאכילו הא שוב אינו רעב ונמצא אין כאן ערום ורעב ואין עליו חיוב של מצות צדקה כלל ואפילו אם הנתינה הוא שלא לשמה:

אמנם מ"מ איכא נ"מ בין שני הנתינות דבנותן לשמה מקרי מקיים המצוה דקיים מצות צדקה אבל אם נותן שלא לשמה נהי דאין עליו שום עונש של מעלים עין מן הצדקה שהפליגו חז"ל בעונשו דהרי הוא כעובד עכו"ם כיון דאין עני לפניו מ"מ הרי ג"כ לא קיים את המצוה רק שנפטר מחיובה והרי זה דומה ממש למי שאינו לובש בגד בת ארבע כנפות שאין עליו חיוב של ציצית כלל מה שאין כן הנותן לשמה שקיים מצות צדקה והוא דומה ללובש בגד בת ד' כנפות ומטיל בו ציצית. והלא מבואר במס' מנחות (דף מ"א) גבי מלאכי דאשכח לרב קטינא דקאמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עלה א"ל ענשיתו אעשה פי' כיון דאינו לובש כלל בגד בת ד' כנפות הרי אין עליו חיוב כלל וא"ל בעידן ריתחא ענשינן הרי דהיכא דאינו מקיים המצוה רק פוטר עצמו מן המצוה מגיע לו עונש בעידן ריתחא:

ובזה נוכל לפרש הפסוק תהלים מ"א אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואיתא במדרש רבה פ' כי תשא אשרי נותן אל דל לא כתוב כאן אלא משכיל אל דל ועי"ש, ויש לפרש להפסוק דמשכיל היינו שנותן אל הדל בהשכל ומצרף לזה הנתינה מחשבה טובה שיהיה לשמה ואז גם ביום רעה גם בעידן ריתחא ימלטהו ה' וישמרהו בזכות הצדק' ומש"ה לא כתיב נותן אל דל דבנותן בלא מחשבה טובה נענש בכה"ג וזהו ביאור הכתוב מתן בסתר יכפה אף דכשנותן בסתר הוא לשמה ולא לשם יוהרא וכבוד ומש"ה כופה האף:

וזהו ג"כ ביאור הכתוב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם ואיתא במס' ב"ב (דף ט') אמר ירמיה רבש"ע אפי' בשעה שכובשים את יצרם ומבקשים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים דהרי ודאי דשוב לא יגיע לו עונש של מעלים עין מן הצדקה דמה היה לו לעשות בזה ואדם יראה לעינים ורק שלא קיים המצוה ומ"מ הרי הוא פטור מחיובה ורק בעת האף אין לו מצוה שתגן עליו וזהו שאמר בעת אפך עשה בהם אבל המשכיל אל דל ימלטהו ה' בכל עת, ועכ"פ הרי נתבאר לנו דיש שני טעמים בנתינת הצדקה: