שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 56

[ז] וע"כ נראה בדעת הטור דגם הוא מודה להסברא שכתבנו בדעת הרמב"ם דאח"כ לא שייך ואנוהו מדחזינן כדמסקי נהרדעי דהוי כרבנן דר' יוסי דס"ל טפחו של זה בצד טפחו של זה דלדידהו הוי פירש התחלה אחריתא ולא פריך דמ"מ אפשר דהכא חוזר משום ואנוהו ומוכח דבפירש לא שייך ואנוהו כלל וכמו שהסברנו לעיל הסברא והא דפוסק הטור דבחול חוזר הוא מטעם אחר דהא מסקינן בגמר' דדין זה דפירש אם חוזר תלוי בפלוגתא דרבנן ור"י דלרבנן דס"ל טפחו של זה בצד טפחו של זה לדידהו הוי פירש אתחלתא אחריתא ולר' יוסי דס"ל אפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית נקרא תמיד לדידי' גם פירש הוי הכל חדא מעשה לחזור אפילו בשבת ולא פסיקא ליה להטור בההוא פלוגתא דרבנן ור' יוסי כמאן הלכה ועיי' בשאגת ארי' סי' נ"א שהביא דברי הרא"ש בנדרים דף ח' דמשמע מני' דהלכה כר' יוסי, וגם דהא בטור סימן רס"ו הובא דעת בעל העיטור דפוסק דגם בשבת חוזר גם על שאינם מעכבין דס"ל דהלכה כר' יוסי ומש"ה פוסק הטור דבשבת אינו חוזר כדעת רוב הפוסקים שפסקו כרבנן דר' יוסי ואי אפשר לחלל שבת מספק דלמא הלכה כר' יוסי אבל בחול פוסק דחוזר מספק דלמא קיי"ל כר' יוסי דפירש לא הוי התחלה אחריתא והוי הכל חדא מעשה וצריך לחזור משום ואנוהו והחמיר הטור מספק אבל בהך דקטן המסורבל בבשר דודאי הוי מעשה אחריתא דהא נתחדש החיפוי אחר זמן כ"ע מודים דבמעשה אחריתא לא שייך ואנוהו כלל וניחא דברי הרמ"א, ולפי זה יש להסתפק במה שכתב הטור דבשבת אינו חוזר ובחול חוזר אי דוקא במל בחול אז הוא דחוזר אבל היכא דמלו בשבת ונשארו ציצין שאין מעכבין אם צריך לחזור גם להטור למחר ביום הראשון דביום אחר הא לכ"ע הוי התחלה אחריתא גם לר' יוסי וא"כ אפשר דגם להטור אינו חוזר, וזה זמן כמה אשר ראיתי בספר אות ברית שנסתפק בדין זה והספק הזה אין לו מקום רק לפי מה שכתבנו דהא דכתב הטור דחוזר הוי רק משום דחושש לדברי ר' יוסי אבל בלא דברינו אין מקום להסתפק כלל כיון דנאמר דגם לרבנן ס"ל להטור דחוזר בחול אע"ג דלרבנן הוי כל פירש התחלה אחריתא וה"ה למחר דמאי שנא וצ"ע, ובאמת דלפום רהיטא משמע לי כן דגם להטור א"צ בכה"ג דהנה שמעתי מקשים בשם גאון אחד על הטור מהא דאיתא במס' יבמות דף מ"ז גבי גר קיבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנית נתרפא מטבילין אותו מיד, והרי בגר ע"כ הוי המילה בחול דמילת גר הא אינו דוחה שבת ואפ"ה קתני נשתיירו בו ציצין המעכבין הא אם נשתיירו בו שאינם מעכבין אין חוזרין ומלין וזהו להדי' כהרמב"ם דגם בחול א"צ לחזור וקשה על הטור, ובאמת הרי קשה מאד לומר דדברי הטור ורמ"א יהי' נגד גמר' מפורשת, וע"כ נראה דס"ל להטור דשאני שם דקתני מלין אותו מיד ומפרש בגמר' שהויי מצוה לא משהינן ואח"כ קתני נתרפא מטבילין אותו מיד ומפרש בגמר' נתרפא אין לא נתרפא לא מ"ט משום דמיא מרזו מכה וס"ל להטור דמש"ה אינו חוזר משום ציצין שאין מעכבין דכיון דאינו מעכב את המילה ורק משום הידור מצוה ובשביל זה הא ישתהה יותר הרפואה ונמצא יהי' שהויי מצוה של הטבילה וטפי עדיף דלא נשהה הטבילה ומש"ה אינו חוזר רק על ציצין המעכבין, רק א"כ דחוק דלהטור אחר הטבילה יהי' צריך לחזור אפילו על שאינם מעכבין וכל כי האי הוי ליה להברייתא לפרושי דהא דקתני ברישא דרק על מעכבין חוזר זהו קודם טבילה אבל אחר הטבילה חוזר גם על שאינם מעכבין וכן בטור יו"ד סי' רס"ח כתב כלשון הברייתא ולא כ' דאחר הטבילה חוזר על כולם אבל לדברינו דגם הטור לא קאמר רק על אותו יום ממש דאז הוא דחוזר אבל למחר אינו חוזר ומש"ה בגר דצריך להמתין עד שיתרפא שוב אינו חוזר כנ"ל:

גם אמרתי לעורר קצת דיש מקום לומר דגם הרמב"ם מודה דגם אח"כ איכא ואנויהו דקיום המצוה נמשכת לעולם והא דכתב דגם בחול אינו חוזר הוא מטעם אחר דס"ל דאע"ג דחזינן דבמילה הטילה התורה על אבי' המצוה ואם לא מהלו אבי' מחויבים ב"ד למולו מ"מ ס"ל דזהו רק בעיקר המצוה של מילה כיון דגדול שאינו רוצה למול את עצמו הרי ב"ד כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו כמו בכל מ"ע דקיי"ל באומר לולב אינו נוטל דב"ד מכין אותו ומש"ה בקטן שאינו יכול למול את עצמו הטילה התורה המצוה על הגדולים אבל בהך דואנויהו דגדול כשאינו רוצה לקיים רק עיקר המצוה ואינו רוצה לקיים הידור מצוה הא אין ב"ד מכין אותו ואין יכולין לכופו מש"ה ס"ל דאין ב"ד מוהלין אותו דהאיך יתחכו לו הציצין שאין מעכבין ובגדול אין כופין אותו עבור זה ובשלמא בלא פירש הוי הכל חדא מעשה ונמשך לעיקר המילה שמוטל על הגדולים אבל אם פירש דהוי התחלה אחריתא לא, ובזה מדוקדק לנו הא דגבי פלוגתא דרשב"ג ושמואל קתני קטן המסורבל בבשר דלכאורה קשה למה נקטו קטן דוקא ולפי"ז י"ל דבגדול המסורבל בבשר גם רשב"ג מודה דהוא בעצמו יש עלי' חיוב לתקן עצמו משום ואנויהו ורק בקטן לא שייך לקיים ואנויהו בלא דעתו בע"כ היכא דהוי מעשה אחריתא מש"ה ס"ל דבנראה ואינו נראה אין מוהלין אותו, ויש לדחות סברא זו וגם דלפי"ז הא נשאר מה שהקשינו לעיל דגבי גר מ"ט לא פירשו הפוסקים דאחר שנתרפא חוזר גם על שאינם מעכבין ולא באתי רק לעורר המעיין: סימן מח ביאור דברי הרא"ש בפרק אלו טריפות:

ברא"ש פרק אלו טריפות מביא בשם בה"ג דבלא נמצא מרה טעמינן לכבד אם יש בו טעם מר כשירה דנבלע המרה בכבד יעו"ש ועיי' בפר"ח סי' מ"ב שהקשה דמאי מהני שנבלע המרה מ"מ הרי אין הכיס ומש"ה כתב הפר"ח דבה"ג לא פסיקא ליה מילתא להטריף בניטלה לגמרי המרה ומש"ה הטיל בו פשרה, ואינו מובן כלל ענין הפשרה הלזו ועיין בכו"פ, והנראה דהנה במשנה תני ניקבה המרה טרפה ודעת המכשירין דאין לנו ללמוד מני' לאסור בניטל דאין אומרים בטריפות זו דומה לזה דכן מצינו בטחול דניקב אסורה וניטל כשירה, והנה זהו רק אם נאמר דעיקר טריפות של המרה תלוי בהכיס וי"ל כנ"ל דמהא דתני במשנה ניקב אין להוכיח לאסור בניטל וכיון דאיסורא דניטל לא נזכר במשנה מסתמא כשירה אבל הרי י"ל דעיקר הטרפה של המרה אינו תלוי בהכיס רק תלוי בהליחה המר שבו והא דניקב הכיס טרפה הוא משום דישפך ממנה הליחה ותלך לאיבוד וא"כ הא דתני ניקב טרפה ודאי דה"ה ניטל דעיקר איסורא דניקב הרי הוא משום ניטל ולא איצטריך המשנה למתני ניטל, ומש"ה הכשיר הבה"ג ביש טעם מר בכבד משום ממ"נ דאם הטריפות הוא מצד הכיס ולא מהני הטעם מר כקושי' הפר"ח הרי ממילא לא ידענו לאסור בניטל ורק אם נאמר דעיקר הטריפות בהליחה הוא דיש לאסור בניטל א"כ הרי מהני טעם המר דחזינן דנבלע הליחה להכבד ולא נאבד, ובזה נוכל לישב מה שכתב המרדכי פ' א"ט בשם ראב"י דבא מעשה לידו שלא הי' מרה וטעם טעם מר בכבד והכשיר כמש"כ בה"ג ואלולי שקשה לו להכנס במחלוקת הי' נראה לו להתיר גם בדליכא טעם מר כלל, וכד אשתכח תרתי מרירתא כשירה ואין לאסור משום כל יתר כנטול דמי דהרי אפי' אין שום מרה כשירה ועיי' בב"י סי' מ"ב הביא דבריו ומלשונו משמע דגם הא דהכשיר הראבי' בתרתי מרורתא ג"כ לא אמרה רק להלכה לחודא ולא למעשה וכמו דבאין לו מרה שלא רצה להתירה למעשה. אמנם הב"ח הבין בלשון המרדכי דבתרתי דעתו להכשיר גם למעשה. אמנם אינו מובן החילוק ביניהם דהרי אין שום סברא להתיר בתרתי' רק אם ניטל יהי' כשר וכיון דלא רצה להתיר בניטל אמאי מתיר בתרתי'. והנראה דהנה הך כללא דכל יתר כנטול דמי לא מצינו רק באבר מיוחד וכמו בה' רגלים וזהו ניחא אם עיקר הטרפות תלוי בכיס וכיון דהוא כנטול הרי חסר הכיס אבל אם העיקר תלוי בהליחה והליחה הא אינו גוף אחד רק דבר לח מקובץ בודאי דלפי הסברא נראה דלא שייך בו כלל הא דיתר כנטול וכמו דבכיס אחד מצינו לבהמה אחת מעט ליחה ובאחת הרבה דלא הוקבע שיעור להליחה כמה יהי' וא"כ גם בנמצא שני מרות יש להכשיר, ומש"ה באין לו מרה כלל לא רצה להכשיר אע"ג דס"ל לעיקר להלכה דכשר דס"ל דעיקר תלוי משום הכיס וא"כ ניטל כשר מ"מ לא רצה להורות בו היתר דדלמא העיקר הוא משום הליחה אבל משני מרות הכשיר בפשיטות ממ"נ דאם תלוי בהליחה לא שייך כלל יתר בנטול ואם תלוי בהכיס הא גם ניטל כשר וכמו שנתבאר, וזהו שכת' המרדכי דאין לאסור משום יתר דהא אפי' אין שום מרה כשירה דאם נאמר בו יתר כנטול בע"כ הוא דעיקר תלוי בהכיס א"כ הא גם בליכא שום מרה כשירה וכמו דמכשיר בה"ג דמחמיר באין לו כלל מ"מ ביש בו טעם מר הכשיר ממ"נ אע"ג דהכיס חסר בו ומש"ה אין לאסור ביתר, והוא ביאור נכון בדברי המרדכי לפי הבנת הב"ח: סימן מט ביאור סוגיא במס' נדרים דף כ"ט:

מס' נדרים (דף כ"ט, לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות תפשוט הא דבעי אושעי' כו', עיי' בפירוש הרא"ש שכתב דלאו דוקא נקט לבר פדא דהרי בזה כ"ע מודים דאחר שפדאן חוזרות וקודשות ומדברי הכל מצינן למפשט הך איבעי' דר' אושעי', וכן כתבו התוס'. אמנם בפרש"י כתב וז"ל דבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות ואפי' לאחר שקצצן חוזר ופודאן כו' הרי דאיהו מפרש דדוקא נקט בר פדא, ואינו מובן כלל דמאי שייך הא דס"ל לבר פדא דגם לאחר קציצה צריך פדי' להך איבעי' דר' אושעי' במקדשה לאחר שיגרשה. והנה אין לומר דהרי האיבעי' דר' אושעי' הוא רק אליבא דמאן דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולדידי' בעודה אשת איש אי אפשר לה להתקדש לאחר שתתגרש וקמבעי' לי' אם בעודה פנוי' נתן לה שני פרוטות ואמר באחת התקדשי לי מיד ובאחת התקדשי לאחר שאגרשך מי אמרינן מיגו דחלה הראשון חל גם קידושין השנים כיון דגם השנים היו בעודה פנוי' או לא חלין וכמו דמבואר כל זה במס' קידושין (דף ס"ב). והרי בקידושין שם איתא דאם אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו דלכ"ע דבריו קיימין משום דבידו לתולשה ובמקדש האשה לאחר שאגרשך לא מקרי בידו משום דנהי דבידו לגרשה מ"מ אין בידו לקדשה יעו"ש, וא"כ לעולא דס"ל דאינם קדוש רק עד שיקציצו אבל כשקצצן פקע קדושתן מנייהו א"כ הרי מקרי בידו לקוצצן ומש"ה אפי' אם כבר נתקדשו עד שיקצצו מ"מ יכול לקדשן שנית וליכא למפשט מני' הך דר' אושעי' דאינו בידו ורק לבר פדא דס"ל דאחר קציצה ג"כ צריך פדי' וא"כ לא מקרי בידו ומ"מ חזינן דחלה הקדושה השני' ובע"כ הטעם משום דבשעה שהיו עדיין חולין אמר לכולם שיתקדשו ויחזרו ויתקדשו לאחר פדי' מש"ה הוא חל וא"כ נפשוט מני' הך דר"א דאם בעודה פנוי מקדשה לאחר שיגרשה דמהני, זה אינו מספיק דזה הי' ניחא אם ההקדש השני הי' סתם הקדש לעולם ושפיר הינו יכולין לומר דלעולא מש"ה חל השני דבידו לקוצצו ולהפקיע מהם הקדש הראשון אבל הכא הרי גם ההקדש השני לעולא אינו רק עד שיקצצן וא"כ לא מהני לי' כלל מה דבידו לקוצצן דהרי אם יקצצן גם ההקדש השני יהי' נפקע ואין לו מקום רק עד שיקצצו וא"כ גם אליבא דעולא הי' מצי למפשט הך דר"א:

[ב] והנראה לומר דהנה לכאורה קשה מאי מדמה הגמ' הך דהקדש לקידושי אשה והרי בקידושין שם איתא דהאומר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תקדש דחל ההקדש משום דבידו לפדותה ולפי"ז הרי מי שהקדיש חפץ שלו ואח"כ חזר ואמר עליו שיתקדש לאחר שיפדנו דחל ההקדש השני משום האי סברא דבידו לפדותו וא"כ הא י"ל דמש"ה מהני אם אמר בתחילת הקדישו דתתקדש שנית לאחר שיפדם דהא לא גרע יותר מאם אמרו אח"כ אבל בהך דר' אושעי' דאם כבר נתקדשה לו הרי לא יוכל לקדשה שנית אחר שיגרשנה י"ל דגם אם בתחילה נתן לה שני פרוטות ביחד דלא מהני, ואין לומר דס"ל להגמ' דהקדש לא מקרי בידו לפדותו משום דהרי בהקדש צריך שלשה לפדותו ואמרינן מי יאמר דמזדקקי לי תלתא וכמו דאיתא בכתובות (דף נ"ב) דבאומר הרי את מקודשת לאחר שאתגייר דלא מהני דלא מקרי בידו להתגייר כיון דגר צריך שלשה מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא וכמו כן בהקדש לא הי' חל השני אם הי' אמרו אחר הקדש הראשון ובע"כ הא דחל הכא הוא רק משום דאמר בתחילת ההקדש לשניהם ביחד ומדמה לי' שפיר להך דר' אושעי' אמנם זה אינו מספיק דהרי מבואר במס' תמורה דף כ"ז) דבעה"ב הפודה הקדש שלו גם שלא בפני שלשה הרי הוא פדוי וע"ש בתוס' בד"ה לא אמרו, ואע"ג דלא מהני רק בדיעבד ולכתחילה צריך שלשה מ"מ כיון דאם יעבור ויפדה בעצמו יהי' פדוי הרי ודאי נראה דמקרי שפיר בידו וראי' לזה דבקידושין (דף ס"ב) דאמר דלאחר שאתגייר לא מהני דלא מקרי בידו דמי יאמר דמזדקקי ליה תלתא וכתבו התוס' בד"ה גר צריך ג' נראה דוקא בקבלת המצות אבל בטבילה בחד סגי וע"ש שכתבו דלכתחילה למצוה ודאי דצריך שלשה גם לטבילה ורק דאינו מעכב, ומוכרח מזה דס"ל להתוס' דכל היכא דאינו מעכב מקרי שפיר בידו דאל"כ למה דחקו התוס' בתחילה לומר דהגמ' קאי רק על קבלות המצות כיון דלכתחילה צריך שלשה גם בטבילה, וכן מוכח עוד שם דפריך מהא דהנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי מקודשת לאחר שאשחרריך דיחולו הקידושין משום דבידו לשחררה וכתבו התוס' בד"ה אלא דאמאי לא משני מי יאמר דמזדקקי לי' תלתא ותירצו דאתי' כמ"ד דעבד אין צריך קבלות מצות לאחר שיחרור וטבילה דלאחר שיחרור היינו טבילת גר וההוא לא בעי שלשה והרי בדיבור הקודם כתבו דלכתחילה צריך גם בטבילה ומוכרח להדי' דס"ל דכל שאינו מוכב בדעיבד מקרי שפיר בידו, ועיין עוד באלפ"ס בפרק ד' דיבמות דמשמע שם דדעתו דהא דגר צריך שלשה אינו רק לכתחילה ולא בדיעבד והקשו על זה בחידושי הרמב"ן ובחידושי הרשב"א שם דא"כ אמאי לא מקרי בידו להתגייר ומשום קושי' זו פירשו דעת האלפ"ס דהקבלה שמקבל עליו למול ולטבול צריך שלשה לעכב יעו"ש בדבריהם, וא"כ כיון דאם פדה בינו לבין עצמו הרי הוא פדוי הרי מקרי שפיר בידו וא"כ קשה מאי קאמר תפשוט הא דר' אושעי', ואין לחלק ולומר דהא דתמורה לא איירי רק במטלטלים ורק בהו לא מעכב השלשה אבל בקרקע דתנן בריש סנהדרין דצריכה עשרה לפדותן ונאמר דבהו מעכב העשרה והני נטיעות דהכא הרי הוא קרקע זה אינו דודאי דלפי הסברא נראה דאין לחלק ביניהם דכמו דיליף בסנהדרין (דף יד) דקרקע צריך עשרה כמו כן יליף שם מקרא במטלטלים דצריך שלשה ובודאי נראה דחד דינא להו, ועוד דהרי בתמורה שם בתוס' הוכיחו דבדעיבד בלא שלשה דפדוי מהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה דמחולל, והרי הך דשמואל הא איירי גם בקרקע וכדאיתא במס' ערכין (דף כ"ט) גבי מעשה דפומבדיתא יעו"ש בסוף הסוגי' דקאמר והא מעשה דפומבדיתא קרקע הי', ומוכח מהתוס' דגם בקרקע לא מעכב, ועוד דהרי אדם מבואר בסנהדרין שם דהוא כקרקע וצריך עשרה ואפי"ה מבואר בתוס' במס' מגילה (דף כ"ח) בתוס' בשם הירושלמי דמוכרין אותם בשלשה כדי שלו יברחו ומוכרח דהעשרה שנאמרו בקרקע לא לעכב נאמרו וכיון דחזינן בתמורה דגם שלשה אינו מעכב הרי ודאי דגם בקרקע אפי' שלשה לא מעכבי דלענין שלשה הרי אין לנו שום לימוד להצריך בקרקע יותר מבמטלטלים ועכ"פ קשה הך סוגי':

וע"כ נראה דעיקר הסברא דבידו לא אמרינן לי' רק דומי' דפירות ערוגה זו יהיו תרומה לכשיתלשו, דגם עתה הפירות הם שלו ורק דאי אפשר לחול עליהם שם תרומה משום דהם מחוברין בזה אמרינן הך סברא דבידו לתולשן אבל דבר דעתה אינם שלו כלל אע"ג דבידו לעשות תחבולה ועצה שיהיו שלו בזה לא מהני כלל הסברא דבידו ולא אמרינן דיחול עתה ההקדש משום דבידו לעשותו שלו כיון דמ"מ השתא לא הוי' הוא הבעלים של החפץ והאיך יחול דיבורו מה שאומר עתה דכי יקדיש את ביתו אמר רחמנא שלו דוקא ולא דמי להך דכתובות דשדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדש דקדשה משום דבידו לפדותה דבמשכון גם השתא הוא הבעלים של השדה ורק דבעודה משועבדת לבע"ח אינו יכול להקדישה משום שיעבודו הקדים מש"ה מהני מה דבידו לסלק המונע והשיעבוד אבל מה דהשתא אינו שלו כלל לא שייך סברא דבידו, וראי' לסברא זו דבמס' נדרים (דף ל"ד) איתא הי' לפניו כיכר של הפקר ואמר כיכר זה הקדש נטלו לאכלו מעל לפי כולה ודחקו שם הרא"ש והר"ן דאיירי במונח תוך ארבע אמותיו ומש"ה יכול להקדישה ובשם הרבינו יצחק כתב הרא"ש דכיון דליכא אדם אחר סמוך לו ואיהו אמר דלכשיזכה בו יהי' הקדש אל שפיר משום דהא בידו לזכות בו, וא"כ הרי מדברי הרא"ש והר"ן שדחקו בזה הרי מוכרח כמו שכתבנו דס"ל דכיון דאינו שלו עדיין לא מהני מה דבידו לעשות שיהי' שלו, וזה לשון חידושי הרשב"א בנדרים שם נ"ל דהי' הכיכר תוך ארבע אמותי' וד' אמות קונות לו לפיכך תופס ההקדש גם קודם שנטלה הא בלא"ה אין ההקדש תופס ואפי' נטלה לבסוף דבשעת ההקדש בעינן ביתו שלו ופירושים אחרים ראיתי ולא נראו לי, הרי להדי' כמו שכתבנו, וא"כ גבי נטיעות דהכא דהם של הקדש לגמרי ויצאו מרשותו של של המקדיש אם הי' חוזר אח"כ להקדישו שנית אחר שיפדה אותן לא הי' מהני מה דבידו לפדותן ובע"כ הטעם הא דחל ההקדש השני הוא רק משום דאמרו ביחד עם ההקדש הראשון ומשום הכא פריך שפיר דתפשוט מני' הך אבעי' דר' אושעי': וא"כ

הרי מיושב היטב הא דפריך כאן רק לבר פדא, דהרי בתמורה (דף ל"ב) אמרינן דקדשי מזבח יכול להקדישו הקדש עילוי לבדק הבית אבל קדשי בדק הבית אין מקדיש אותו כלל וכתבו התוס' בד"ה מקדישן דבקדשי מזבח יכול להקדיש הטובת הנאה שבה שיש לו בה ואומדין כמה אדם רוצה ליתן עבור שור זה לעולה אע"פ שאינו חייב עולה ואע"ג דגם בקדשי בה"ב איכא טובת הנאה זו ואפ"ה לא יוכל לקדשם משום דאין להבעלים בהם זכות יותר משארי בני אדם ולא מקרי בעלים כלל אבל קדשי מזבח יש עליהם שם בעלים לפדותם כשהוממו מש"ה יכול להקדישם, וא"כ הרי ודאי דנטיעות דהכא אע"ג דהם קדשי בה"ב מ"מ לעולא דס"ל דכיון שנקצצו אין צריך פדי' והם שלו הא ודאי דגם עתה מקרי בעלים שלהם והרי הדברים ק"ו' אם בקדשים מזבח מקרי שם בעלים עליהם משום הך זכות שיכול לפדותן כשיפול בהם מום ואע"ג דאין בידו להטיל בו מום מ"מ מקרי בעלים ויכול להקדישם ק"ו הכא דבניקצצו הם שלו בלא שום פדיון וגם רשות בידו לקוצצן בכל זמן שירצה ודאי דהוא נקרא הבעלים שלהם ויש לו כח להקדישם הקדש עילוי לפי טובת ההנאה שבהם ורק הקדש גמור אין בידו להקדישם שנית כיון דכבר הם הקדש מעיקרא ועכ"פ אם יאמר שיוקדשו הקדש גמור אחר שיפדו צריך להיות חל השני משום דבידו לפדותן וכמו דמהני בפירות ערוגה זו תרומה לכשיתלשו ומש"ה לעולא לא מצינן למפשט מכאן הך דר' אושעי' דהרי גם אם אמרם זה אחר זה הי' חל ההקדש ומש"ה חלים כשאמרם בבת אחת ורק לבר פדא דס"ל דגם אחר שנקצצו צריכין פדי' א"כ הרי המה ככל קדשי בדה"ב דלא מקרי הוא בעלים שלהם כלל כדמוכח בתמורה דאינו יכול להקדישם אפילו הקדש עילוי ואם הי' מקדישם בזה אחר זה לא הי' מהני כלל אפי' אם הי' אומר שהקדש השני יחול לכשיפדה דכיון דאינם שלו לא מהני מה דבידו לפדותו ואפ"ה חזינן דבבת אחת חלים שפיר מש"ה שפיר תיפשוט מני גם הך דר' אושעי' דגם שם מקודשת, ומיושב הסוגי' היטב: