שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 55

[ה] ברא"ש פרק לא יחפור סי' א' ואין דבריו נראין כו' לכאורה צ"ע דנהי דחולק על הר"י וס"ל דכיון דאינו יכול למחות לא הוי חזקה מ"מ אכתי ימחה בידו משום הטענה דשמא יתעצל לסתום החלון כשיבנה חצירו, וצ"ל דס"ל להרא"ש דטענה זו לא אמרינן רק גבי גפת דאיכא טורח בסילוקו משא"כ סתימת חלון ליכא טירחא, ודוחק, וע"כ נראה דהנה לקמן באות ו' כתב הרא"ש שם הי' רפת בקר קודם לאוצר אע"פ דהוי גירי' דילי' משום דדירה שאני, וכבר הקשו רבים עליו דהרי הרא"ש הסכים לגירסת ר"ת דהגמר' הדר בי' ולהמסקנא גם רבא ס"ל כאביי בכל הנזיקין לבד מבור ומטעם דכל מרא ומרא וא"כ הרי שוב אין אנו צריכין לתירוץ דדירה שאני וכמש"כ התוס' להדי' (בדף כ"ה) בד"ה עני דלהמסקנא אין אנו צריכים לומר דירה שאני, וההכרח לומר דהרא"ש חולק על התוס' בזה וס"ל דגם לפי המסקנא דרבא ס"ל כאביי מ"מ היכא דהוי גירי' מחוייב לסלקו אפי' אם סמך מקודם מ"מ אח"כ כשיש שם דבר הניזק מחויב לסלק לכו"ע וגם אביי מודה לזה ורק רפת משום דירה שאני, ובזה ניחא (דבדף י"ח) דמשני דירה שאני קאמר דיקא נמי דתני עלה אם הי' רפת בקר קודם לאוצר מותר ודחקו רש"י והתוס' דה"ק דמדלא נקט זה בשארי נזיקין ונקטה רק ברפת קודם לאוצר והתוס' נשארו בתימה דילמא נקטה לרבותא ואליבא דר"י ולהרא"ש א"ש בפשיטות דגם לאביי דקאמר מותר לסמוך מ"מ אח"כ כשבא לשם דבר הניזק מחויב לסלק היכא דהוי גיריה וא"כ הא שפיר קאמר דיקא נמי דתני אם הי' רפת בקר קודם מותר גם אח"כ וזה הרי צ"ל אסור גם לאביי ובע"כ דדירה שאני, ולפי"ז הרי יש להבין הא דבתחילה פריך הגמ' לרבא מהא דתנן לא יפתח חנות של נחתומין תחת אוצרו ולא רפת בקר טעמא דאיכא אוצר הא ליכא אוצר שרי ומאי פריך לרבא והרי גם לאביי תיקשה, ובע"כ צ"ל דלאביי ניחא לי' שפיר המשנה דבליכא אוצר שרי ואח"כ כשיעשה אוצר יסלקו ורק לרבא פריך דס"ל דלרבנן אסור גבי בור גם בלא סברא דכל מרא ומרא ובע"כ דרבא ס"ל דלא מהני מה שיסלקנו אח"כ דס"ל דחיישינן שמא יתעצל ואמאי שרי ברפת אבל לאביי ניחא דלא חיישינן כלל ליתעצל ומוכרח דס"ל להמקשה דהך סברא דיתעצל לא אמרינן לי' רק לרבא מוכרח כן וא"כ לפי המסקנא דהדר בי' וגם רבא לא אסיר אפי' לרבנן אלא בבור משום כל מרא ומרא שוב לא אמרינן כלל סברא דיתעצל ומש"ה פוסק הרא"ש דיכול לפתוח חלון על החורבה, והוא תירוץ נכון וברור: סימן מז יחקור במה שנחלקו הראשונים בהא דמבואר בגמר' גבי מילה דאם פירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין המילה אם הוא רק בשבת או גם בחול.

במס' שבת דף קל"ג איתא המל כל זמן שעוסק במילה כו' פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר ועל שאין מעכבין את המילה אינו חוזר ודעת הטור יו"ד סי' רס"ד דזה קאי רק בשבת דאם פירש לא ניתנה שבת לדחות משום ציצין שאין מעכבין אבל בחול חוזר גם על שאינם מעכבין כיון דלכתחילה צריך למולם אבל דעת הרמב"ם הובא בב"י שם דגם בחול אינו חוזר על שאינם מעכבין אם פירש וכבר הקשו על הרמב"ם מהא דאמרי' בגמ' דשבת הנ"ל מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב הוא דתני' י"ד שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי ר"י בנו של ריב"ב וחכ"א מפשיטין את כולו ודחי ממאי ע"כ לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב התם דלא בעינן ואנוהו אבל הכא דבעינן ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה כו' אלא אמר ר"א ר' יוסי היא דס"ל גבי עדות החודש אם נראה בעליל דאין מחללין עליו את השבת כו' ועכ"פ הא חזינן דשייך ואנוהו גבי מילה במה שחותך אח"כ גם הציצין שאין מעכבין וא"כ הא ודאי נראה דבחול צריך לחזור משום התנאה לפניו במצות וכמו בכל מצות שחייב לחזור אחר היותר נאה משום הידור מצוה ורק בשבת אסור דמשום הידור אין מחללין השבת ועיי' בשאגת ארי' סימן נ' מה שכתב בזה, והנראה בדעתו של הרמב"ם לישבו ע"פ הסברא דס"ל דהרי ודאי קשה מאי פריך הגמר' אבל הכא דבעינן ואנוהו ומביא להך ברייתא דתני' עשה לפניו סוכה נאה דמה דמיון הוא זה לזה דבשלמא בסוכה ולולב כשעושה אותן נאה איכא בעת קיום של המצוה ואנוהו ושייך שפיר לומר דקיומו של המצוה צריך להיות באופן היותר נאה ומהודר משא"כ גבי מילה מאחר שכבר מל ופירש ידיו ממנו הרי כבר נגמרה מעשה של המצוה לגמרי דהרי המצוה הוא למול את בנו וכבר הא מלו וכשיחזור אחר שכבר פירש וסילק ידיו על ציצין שאינם מעכבין הרי יתנאה בלא קיום המצוה ובשלמא קודם שסילק ידיו דהוי הכל מעשה אחת שפיר מחויב לחתוך גם אותם שאין מעכבין כדי שיצא מעשה המצוה מהודרת אבל אחר שפי' דכבר אין כאן שום מצוה מדאוריי' א"כ במה יתנאה אח"כ והידור מצוה בלא מצוה לא שמענו ומאי מדמה להו להדדי וזה כמה נסתפקתי במי שנטל לולב כשר ביו"ט של סוכות ואח"כ נזדמן לו לולב יותר נאה אם יש עליו חיוב ליקח הנאה די"ל דאע"ג דבתחילה אם היו לפניו שניהם ביחד הי' מחויב ליטול הנאה אבל עתה שכבר נטל ויצא בו דאין עליו חיוב של המצוה א"כ במה יתנאה זה בלא מצוה, ומש"ה מפרש הרמב"ם לדחיות הגמר' דה"ק דלמא עד כאן לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב התם דלא בעינן ואנוהו פירוש דלמא לעולם ס"ל לר"י דאע"ג דפירש לא הוי התחלה אחריתא והוי הכל חדא מעשה ואפ"ה ס"ל גבי פסח דאסור להפשיט יותר משום דלא שייך ואנוהו מש"ה ס"ל דגם במעשה אחת אסור לעשות יותר מן הצריך לו להעבודה אבל הכא דצריך ואנוהו מצי סבר דחוזר ואע"ג דפירש מ"מ הוי הכל חדא מעשה ושייך ואנוהו דהוי בעת קיום המצוה, וא"כ הא לבסוף מסיק הגמ' אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי על ר"י היא דס"ל גבי לחם הפנים טפחו של זה בצד טפחו של זה אבל אם פירש הוי התחלה אחריתא ומש"ה אינו חוזר בשבת דלר' יוסי דאמר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה הי' תמיד לדידי' אפילו פירש חוזר וא"כ לרבנן דלדידהו הוי פירש מעשה אחריתא וכבר נגמרה מעשה ראשונה ומש"ה אינו חוזר בשבת א"כ הא ממילא לא שייך ואנוהו אחר שכבר הלכה המצוה דבמה יתנאה וממילא גם בחול אינו חוזר זהו דעת הרמב"ם: [ב]

ובדעת הטור דס"ל דבחול צריך לחזור אע"ג דע"כ הוי התחלה אחריתא דזהו הטעם לפי המסקנא דאינו חוזר בשבת, הנראה דס"ל דמצות מילה נמשכת על האדם כל ימי חייו וכמו בציצית למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית דמשעה שמטיל בו הציצית מקיים המצוה כל זמן שמונח הבגד בקופסא כמו כן במילה ס"ל להטור דמלבד דמעשה עצמה של המילה דהיינו חתיכת ערלה דהוי מצוה עוד זאת נמשכת היא לעולם דס"ל דהמצוה הוי על ישראל שיהיו נימולים וכמו שכתוב והי' בריתי בבשרכם לברית עולם וכן האב שיש לו בן עד שיגדל הבן נמשכת עליו המצוה דאיכא מצוה על כל א' מישראל דכל בן שיהי' לו יהי' נימול ומש"ה ס"ל להטור דאע"ג דפירש הוי התחלה אחריתא מ"מ שייך התנאה לפניו במצות והנה אפילו לפי הטור מ"מ מוכרח לפרש הא דדחי הגמר' דלמא ע"כ לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב אלא משום דליכא ואנוהו כמו שכתבנו לעיל להרמב"ם דהגמר' דחי דלמא הכא מודה ר"י בנו של ריב"ב דגם בפירש חוזר הוי רק משום דס"ל דפירש לא הוי התחלה אחריתא ואז הוא דדחי כיון דהכל הוי חדא מעשה חוזר גם בשבת משום ואנוהו, ותדע דהרי כדמסקי נהרדעי דרבנן היא דפליגי על ר' יוסי דס"ל טפחו של זה בצד טפחו של זה לא דחי הגמר' דלמא שאני הכא דבעינן ואנוהו ועיי' בש"א שהקשה כן ומוכרח גם להטור כמש"כ להרמב"ם דזהו פשיטא ליה להגמר' דאי הוי התחלה אחריתא ודאי דפירש אינו חוזר משום ואנוהו לחודא ובתחילה כשדחי הגמר' דמשום ואנוהו יהי' חוזר הוא רק משום דנאמר דגם פירש הוי הכל חדא מעשה וכמש"כ להרמב"ם רק בזה מחולק הרמב"ם והטור דהרמב"ם ס"ל כיון דלהמסקנא דמסיק דרבנן דר' יוסי היא חזינן דפירש הוי התחלה אחריתא ואינו חוזר ממילא אינו חוזר גם בחול משום דאין כאן מצוה כלל במה להתנאות והטור ס"ל דהמצוה נמשכת ושייך התנאה גם בפירש רק דבשבת ס"ל להגמר' למילתא דפשיטא דאין לחלל השבת משום התנאה היכא דהוי התחלה אחריתא, ועיי' ביו"ד סי' רמ"ב שכתב הרמ"א דבמל תוך ח' ימים יצא וא"צ להחזיר ולהטיף ממנו דם ברית אבל אם מלו בלילה לא יצא וצריך להטיף דם ברית ומוכרח דס"ל להרמ"א דבמל תוך ח' ימים נתקיים המצוה וכבר הקשה עליו השאגת ארי' בסי' נ"ב מהא דבשבת דף קל"ח מבואר דבמל של אחר השבת בשבת הוי טועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, והנראה דס"ל להרמ"א דבשבת בעת המילה לא עשה מצוה כלל באותו זמן כיון דהוי עדיין תוך ח' ימים ואין עליו חיוב של מצוה זו כלל ומש"ה חייב חטאת ורק אח"כ כשמגיע יום השמיני מקיים המצוה אע"ג שנימול תוך ח' משא"כ בלילה דגם אח"כ כשנעשה לא מהני, וכן מצאתי בצל"ח על פסחים שכתב כן בכוונת הרמ"א ומוכרח להדי' דס"ל דמלבד מעשה המילה יש מצוה שיהי' נימול וכמש"כ להטור ומש"ה שפיר יש לומר דבתוך ח' כיון דהוי ביום כשמגיע יום ח' מקרי שפיר שהוא נימול כמצותו משא"כ בנימול בלילה דנעשה בפסול לא מהני אח"כ כשמגיע יום ח' אבל אם נאמר דכל עיקר מצות מילה אינו רק מעשה החתך לחודא ומיד כשחתך שוב ליכא שום מצוה מדאורייתא עליו א"כ מאי מקיים אח"כ כשמגיע יום ח' הרי אז אינו עושה כלום ובעת שחתך הא ודאי לא עשה מצוה כלל מדמחייב חטאת וחשבינן לי' לא עשה מצוה ומאי איכא בין נימול תוך ח' ובין נימול בלילה ומוכרח כמש"כ דהמצוה הוי להיות נימול ולא מעשה החתך לחודא וזה מקיים שפיר כשמגיע יום ח' גם כשמלו תוך ח' להרמ"א ושוב מוכרח כהטור דמצוה זו להיות נימול נמשכת עליו לעולם ומש"ה שייך התנאה לפניו:

[ג] אמנם א"כ קשה לי על הטור מהא דבשבת דף קל"ב קחשיב הגמר' הרבה מצות דמכשיריהם דוחין שבת ואמר דמודה ר"א בציצית ומזוזה שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת דחייב חטאת ופריך דמ"ש מהני פי' דנילוף ציצית ומזוזה מכל הני דחשיב הגמר' לעיל דמכשירים דידהו דחי שבת ומסיק דשאני הני הואיל ובידו להפקירן, עוד איתא שם מילה וכל מכשירין דוחה שבת דברי ר"א ופריך מני' לר"א הא אי מכולהו גמר כדאמרינן ועוד מה לכולהו שכן אם עבר זמנה בטלה הרי דאמרינן דבמילה אם עבר זמנו לא בטלה המצוה וא"כ הא מוכרח דלא הוי קיום המצוה רק בעת מעשה המילה ומש"ה לא בטלה דאם לא יעשה מצוה זו היום יקיימנה למחר אבל אם נאמר דמשעה שנימול נמשכת המצוה עד עולם א"כ הא אם יעבור זמנה בטלה דהרי בכל שעה יחסר לו המצוה וכמו דאיתא בגמר' שם דציצית ומזוזה לא דחי שבת ופריך בגמר' דנילף ציצית ומזוזה מכל הני וכתבו התוס' דצ"ל בע"כ דציצית ומזוזה חשיבא אם עבר זמנה בטלה דאל"כ האיך מצינן ללומדם מכל הני והטעם משום דאם לא יעשה היום ויעשנה למחר יחסר לו המצוה של היום דמצוה הנמשכת מקרי אם עבר זמנה בטלה והרי דכוותי' אם נאמר דמילה הוי נמשכת הרי אם עבר זמנה בטלה ומוכח כהרמב"ם דהמצוה הוי רק בעת עשיית המצוה ומש"ה מקרי אם עבר זמנה לא בטלה וא"כ הרי לא שייך ואנוהו אם פירש:

[ד] ואין לומר דניישב דעת הטור דהרי אפילו לר"א דס"ל דמכשירין דחי שבת ואפי' אם הי' אפשר לו לעשותן מערב שבת מ"מ דוחין שבת מ"מ הרי בכל המצות דמביא שם הגמר' דמכשירין דידהו דחי שבת ויליף להו מקראי הא בכולהו גוף המצוה שבהם אי אפשר לו לעשותו מערב שבת וכמו פסח ועומר ושתי הלחם וסוכה ולולב ומצה דקיום המצוה דידהו אי אפשר להיות רק בשבת וא"כ הא אי אפשר ללמוד מהם דגם בדוכתא אחריתא ידחו מכשירי המצוה שבת רק בכה"ג דגוף קיום המצוה אי אפשר לה להעשות רק בשבת ואז הוא דדחי מכשירין דידי' אע"ג דהמכשירין הי' אפשר לו לעשותו מע"ש אבל היכא דגוף המצוה עצמה הי' יכול להעשות מבע"ש בכה"ג הא אי אפשר ללמוד מכל הני וא"כ הא לעולם י"ל דבמילה יש שני עניינים ושני מצות עיקר מצות מעשה המילה כדכתיב המול לכם כל זכר וגם מצוה שנהי' נימולים ולא ערל כדכתיב והי' בריתי בבשרכם ומצוה זו נמשכת לעולם וכבר כתבנו דעת הרמ"א דגם בנימול תוך ח' מ"מ כשמגיע יום ח' מקיים המצוה השני' דהוא נימול רק עיקר המצוה של מעשה המילה הא הוכחנו לעיל דבודאי אינו מקיימה בעת המילה תוך ח' דחשבינן ליה לא עשה מצוה וכשמגיע יום ח' הא יושב ובטל אם מל תוך ח' וא"כ הא פריך הגמר' שפיר דמנ"ל לר"א דמכשירי מילה דוחה שבת דמכולהו לא מצי יליף דהא מילה אם עבר זמנה לא בטל גוף המצוה של מעשה המילה ואי דהך מצוה שני' להיות נימול הא בטלה מ"מ הרי מצוה זו אפשר לקיימה מבערב שבת לדעת הרמ"א דזה מקיים גם במל תוך ח' וא"כ מכשירין של מצוה זו הא בלא"ה אי אפשר ללומדה מכל הני ורק מצוה של מעשה המילה עצמה הוא דיכולין ללמוד דמכשירין דידה ידחו דהיא הא אי אפשר לקיימה מקודם ועלה פריך דהא אם עבר זמנה לא בטלה, כן נדחוק בדעת הטור, זה אינו דהרי חזינן דהגמר' פריך אמאי לא יליף ר"א מכל הני דגם מכשירי ציצית ומזוזה ידחו שבת והרי מזוזה דומה ממש למילה דאם הי' קובע המזוזה להפתח מבע"ש לא הי' צריך בשבת לשום מעשה וכן בציצית אם צייץ טליתו מבע"ש לא הי' צריך לעשות שום מעשה בשבת לקיים מצות ציצית דהרי הך סוגי' אזלי למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית מדקאמר טעמא דר"א הואיל ובידו להפקירן ולא קאמר הואיל ובידו שלא ללובשן ובע"כ דאיירי למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית וכמש"כ התוס' במס' מנחות דף בד"ה יעו"ש וא"כ א"צ לעשות שום מעשה בשבת לקיים המצוה ואפ"ה אי לאו הך סברא דבידו להפקירן הוי יליף ר"א מכולהו דלהוי דוחה שבת והטעם דגם בהו מקרי דעיקר המצוה מוכרח להיות בשבת דאע"ג דהמעשה דידי' של המצוה יכול להעשות מבע"ש מ"מ קיום המצוה של ציצית ומזוזה כיון דהוי נמשכת לעולם בכל זמן הרי קיומה של יום השבת אי אפשר לקיימה מאתמול ויליף לה שפיר מסוכה ולולב וכמו כן במילה אם נאמר דהוי מצוה נמשכת לעולם אע"ג דאם הי' מל תוך ח' לא הי' צריך לקיומה של מצוה זו לעשות שום מעשה בשבת מ"מ נוכל ללומדה מכל הני דמצוה זו של יום השבת זמנו בשבת דוקא, וגם דעיקר דברי הרמ"א שכתב דבמל תוך ח' יצא וכשמגיע יום ח' מקיים המצוה הוא סברא חדשה והקשו עליו האחרונים דעיקר הדין הוא מדברי רבינו שמשון שכתב הרא"ש בפרק ר"א דמילה דס"ל דבמל תוך ח' א"צ להטיף ממנו דם ברית וכבר כתב השאגת אריה וכן הצל"ח בפסחים דף ע"ב דאין הטעם משום דקיים המצוה רק הטעם דאין לו ערלה ונמצא כשמל תוך ח' לא נקרא מקיים מצוה רק מבטל מצוה יעו"ש וא"כ הא קשה על הטור דס"ל דהוי נמשכת האיך אמר דאם עבר זמנה לא בטלה:

[ה] אמנם עיקר קושי' זו על הטור יש לדחותה דהרי גם להרמב"ם מי ניחא דמאי קאמר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה והרי עכ"פ יעבור על מ"ע וביום השמיני ימול בשר ערלתו דהרי זהו מצוה בפני עצמו שימול ביום השמיני וכשמל אח"כ הא עובר על מ"ע זו וכדאיתא בשבת דף קל"ב ע"א תרי קראי ומיום השמיני וכתיב ומבן שמונת ימים חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי דסד"א משמיני ואילך זמנו הוא קמ"ל דוקא בשמיני וא"כ הא אם עבר זמנו בטל מ"ע זו אע"ג דעיקר מצות מילה יוכל לקיים אח"כ מ"מ מבטל מ"ע אחת וא"כ מאי פריך דנלמוד דמ"ע זו של ביום השמיני ידחה מכשירין דידי' שבת וכמו דדחי מכשירי מצות סוכה ולולב שבת ובע"כ צריך לומר דאע"ג דעשה זו יתבטל מ"מ אי אפשר ללמדה מכל הני דשאני הני דכל המצוה שיש בהם אם יעבור זמנה יתבטל אבל במילה אע"ג דמ"ע זו תבטל מ"מ עדיין יקיים המצוה האחרת שיש בה ואי אפשר ללומדה מכל הני דכל המצוה יתבטל ואע"ג דבסוכה ולולב עיקרו אינו אלא מצוה אחת מ"מ עדיפא ממצוה אחת של מילה כיון דיש בה מצוה שישאר גם אח"כ וא"כ גם להטור ניחא כן דאע"ג דהמצוה הנמשכת יתבטל באותו יום מ"מ כיון דעיקר המצוה לא יתבטל אי אפשר ללומדו מכל הני:

[ו] אמנם קשה לי על הטור מהא דבשבת דף קל"ז קאמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול א"צ למולו במתניתא תני רשב"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו ואמרינן שם דנראה ואינו נראה איכא בינייהו דלשמואל דאמר דוקא נראה מהול א"צ אבל נראה ואינו נראה צריך ולרשב"ג אינו צריך למולו שנית, הרי דס"ל לרשב"ג דאע"ג דהשתא חופה כל כך עד שאם מתחילה בעת המילה הי' משייר מן הבשר כן הי' מעכב המילה דחופה עדיין רוב גובה עטרה אפ"ה במסורבל בבשר דנעשה אחר המילה א"צ למולו ובשלמא להרמב"ם ניחא שפיר החילוק שבהם דאם בעת המילה נשאר חיפוי על רוב העטרה הא לא נימול כלל אבל אם בעת המילה נימול כראוי וכעת אינו רק משוך בעלמא דמה"ת א"צ למולו שנית ורק מדרבנן הוא דצריך משום מראית העין מש"ה ס"ל לרשב"ג דבנראה מהול קצת שוב לא חיישינן למראת העין וסגי בהכי ושמואל ס"ל דכיון דמ"מ מחופה כעת שיעור שאם בתחילה הי' משייר כן היה מעכב המילה מדאורייתא איכא עדיין חששה דמראית העין וצריך למולו שנית אבל לדעת הטור דס"ל דאפילו בציצין שאין מעכבין צריך למול בחול גם בפירש דאע"ג דאינו צריך למולו משום מצות מילה מ"מ צריך למולו משום ואנוהו דס"ל דגם אח"כ שייך ואנוהו א"כ מ"ט דרשב"ג דס"ל דנראה ואינו נראה א"צ למולו שנית דאע"ג דבתחילה נימול כהלכתו ואינו עתה אלא משוך מ"מ הא השתא ליכא ואנוהו כיון דהשתא מחופה ולא גרע מציצין שאין מעכבין דאין להם ג"כ שייכות למצות מילה מצד עצמו מ"מ צריך למולו בחול משום ואנוהו וכמו כן צריך למולו במסורבל בבשר אח"כ, ובשלמא הא לא קשה לי לדעת הטור דס"ל דמלבד מעשה המילה איכא המצוה לעולם במה שהוא נימול א"כ יהי' משוך צריך למול שנית מדאורייתא וא"כ תקשה מהא דאיתא במס' יבמות דף ע"ב אמר ר"ה דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל דאין לומר דר"ה לא קאמר רק דמותר בתרומה דלא נקרא ערל אבל אין ה"נ דצריך למול מה"ת דז"א דהרי הגמר' פריך שם מברייתא דקתני המול ימול אפילו מאה פעמים וכן פריך מהא דתניא את בריתי הפר לרבות את המשוך ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דמה"ת א"צ למול שנית כלל, זה לא קשה לי דהא לא הוי המצוה רק שיחתוך עור הערלה ולא העור שלמעלה מן הערלה וכן להטור דאיכא מצוה נמשכת הוי ג"כ כן שיהי' נימול לעולם בלא עור הערלה אבל מה שאח"כ נעשה משוך הרי בשר זה אינו מהערלה וה"ז דומה מדאורייתא כמחופה בבגד דמה לי בגד ומה לי בשר אחר שאינו ערלה ורק מדרבנן צריך למול מפני שנראה כערל, רק הא קשה לי כיון דס"ל להטור דבחול צריך למול אפי' ציצית שאין מעכבין הרי דאע"ג דאין צריך משום עיקר מצות מילה מ"מ צריך משום ואנוהו שיהי' נראה המצוה נאה ומהודר א"כ אמאי במסורבל בבשר לא מצריך רשב"ג בנראה ואינו נראה הא איכא ואנוהו דלענין זה הא ליכא נ"מ בין הבשר דהוא מהערלה ובין מה שאינו מהערלה דמ"מ ליכא התנאה לפניו במצות, ודברי הרמ"א צ"ע לי יותר דבסי' רס"ד סעיף ה' כתב כדברי הטור דבחול חוזר גם על שאינם מעכבין ואח"כ כתב בסעיף ו' דברי התה"ד גבי קטן שבשרו רך ומדולדל דאם נראה נימול רק שליש עטרה סגי כיון דנימול בתחילה כראוי ורק משום מראות העין הצריכו חכמים למול את המשוך סגי בנראה קצת העטרה והרי סברא זו לא שייך רק להרמב"ם דאח"כ לא שייך ואנוהו אבל לדעת הטור דפסק הרמ"א כוותי' דצריך לחזור ה"ה דבמשוך צריך לחתוך משום ואנוהו וצ"ע: