שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 54

רמב"ם פרק ט' מה' שכנים הלכה א' לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה ולא יביא אמת המים כו' בצד כותלו של חבירו אלא א"כ הרחיק מכותל שלשה טפחים ויסוד בסיד לכותל בור זה שלא יבלעו המים ויזיקו כותל חבירו, ועיין במ"מ שכתב דאע"ג דבגמ' אבעי לן אי וסד בסיד תנן או סד בסיד תנן ולא איפשיטה מ"מ כיון דהגמ' אמר פשיטא דוסד תנן מדלא ערבינהו כו' קיי"ל כן, ואע"ג דהגמרא דחי להך הוכחה דיחוי בעלמא הוא, והנראה דגם דעת האלפסי הוא כן מדלא הביא כלל להך איבעי' ובע"כ דס"ל להלכה דוסד תנן ומש"ה לא הוצרך להביאו דהא פשטות לשון המשנה משמע כן דהרי בסיפא גבי גפת איתא באלפס או סד וא"כ מבואר דברישא בעי תרתי, ועיין בירושלמי ריש הפרק דפשיטא ליה דוסד תנן מדלא ערבינהו וכהוכחות הגמרא ולא אמר שם לדחוי של הגמרא ומשו"ה פוסק הרמב"ם כן וכן כתב הטור בסי' קנ"ה בשם הרמ"ה דתרתי בעי הרחקה ג"ט וגם סיד, אמנם הרא"ש כתב דהאיבעי' לא נפשטה וע"כ אין לנו לחייבו מספק ואם עשה אחד מהם סגי:

והנראה להביא סמוכין לדעת הרמב"ם דמסתמא דגמרא משמע דס"ל להלכה דוסד תנן דבריש פירקין דמשני אביי דמכותל בורו שנינו ופריך וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו ומשני דקמ"ל דכותל בור ג"ט נ"מ למקח וממכר ופרש"י דפריך דליתני אלא א"כ הרחיק מבורו שלשה טפחים ומ"מ היינו יודעין דהני ג' טפחים הם מן כותל של הבור דהוא ג"כ ג"ט ולא מחלל הבור וע"ש מה שדחק בזה מאין היינו יודעים כן והתוס' כתבו על פרש"י שהוא דחוק וע"כ פירשו דפריך דליתני אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים וע"ש בתוס' שהביאו גירסא דלא גרסי כלל הך קושי' דוליתני ומ"מ גם לגירסא זו הא דמסיים הגמרא נ"מ למקח וממכר הוא משום קושיא זו יעו"ש ואם נאמר דאו סד תנן הרי קשה דהא השתא דתנן אלא א"כ הרחיק מכותל בורו שלשה טפחים או סד בסיד הרי לא קאי המשנה רק בהרחקה שלשה טפחים השניים לבד מג' טפחים הראשונים הסמוכים לחלל הבור דבהם לא דיברה המשנה כלל וקתני דהבא לחפור הברירה בידו אם להרחיק עוד ג"ט סמוך לכותל ואם ירצה לא ירחיק כלל מן הכותל רק יסוד בסיד להכותל וא"כ הא ידעינן מזה דלמעט מג' טפחים הסמוכים לבור אינו יכול גם אם ירצה לסוד בסיד דכותל מן ג' טפחים מוכרח להיות שם ורק בג' טפחים השניים הברירה בידו, ויצא לנו מזה דלאביי דקיימינן שם אליבי' וס"ל שם בגמרא דהראשון יכול לסמוך להמיצר בלי שום הרחקה ואז כל ההרחקה מוטל על השני דמוכרח השני להרחיק ג' טפחים מן חלל הבור ורק אח"כ יכול לבלי להרחיק עוד ג"ט רק לסוד אבל אם הי' תני במשנה אלא א"כ הרחיק מבורו ששה טפחים א"כ הרי קאי על כל ההרחק שבין חלל שני הבורות וכשמסיים שוב במשנה או סד בסיד הרי הי' במשמע דאם יסוד אינו צריך להרחיק כלל וסגי בכותל משהו ולא היינו יודעים כלל שעורו של הכותל דמוכרח להניח גם אם רוצה לסוד ומאי פריך ומוכרח דס"ל לסתמא דהגמרא דוסד תנן דצריך לעשות לשניהם וא"כ הי' מצי למתני אא"כ הרחיק ששה טפחים:

והנראה דזהו טעמו של רש"י שמיאן בפירושם של התוס' וכ' דקושי' הגמרא הוא דליתני אא"כ הרחיק שלשה טפחים ורק דממילא היינו יודעים דמכותל קאמר ולא מחלל בורו ולכאורה יפלא מדוע לא פי' כהתוס' הפשוט ולפי"ז ניחא דפירושם של התוס' הא לא א"ש רק אם נאמר דוסד תנן וכיון דלקמן איבעי' לן ולא אפשיטה בגמרא לא ניחא ליה לרש"י לומר דלהך סתמא דגמרא פשיטא ליה ומש"ה דחק בזה, ועכ"פ הרי נסתייעו בזה דעת הרמב"ם, והרא"ש שכתב דהאבעי' לא נפשטה י"ל דמפרש כפרש"י או נאמר דהרא"ש מפרש דהגמ' פריך דלתני בהדי' אלא א"כ הרחיק מבורו ששה טפחים או ירחיק שלשה טפחים ויסוד בסיד, גם בהא דפריך הגמ' לרבא דאמר אינו סומך מהא דתניא סלע הבא בידים זה מרחיק ג"ט וסד בסיד וזה מרחיק ג"ט וסד בסיד טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא כן כתבו הגירסא בתוס'] הרי אזל רק אם נאמר דוסד תנן דאם נאמר או סד הא לא קשה כלל דנימא דנקטה בא בידים דאז צריך שניהם הרחקה וגם סיד ולא בא בידים סגי בא' ומוכרח דס"ל להגמ' להלכה דוסד תנן ומשו"ה פוסק האלפסי והרמב"ם והרמ"ה כן: )

[ב] הרא"ש כתב דהאיבעי' דוסד תנן או סד תנן לא איפשיטא הלכך אם עשה אחד מהם אין כופין אותו לעשות יותר, ויש להסתפק בכוונתו אם דעתו דהברירה בידו דאם ירצה ירחיק ולא יסוד ואם ירצה לא ירחיק רק יסוד אח"כ גם י"ל דנהי דאם הרחיק אין לחייבו לסוד אח"כ מספק דהרי הוא מוחזק ולא נחייבו מספק וכן אם כבר חפר בלא הרחקה רק סד לא נוכל לחייבו לחזור ולסתום השלשה טפחים ולזה הוא דנתכוין הרא"ש במה שכתב דאם עשה א' מהם שוב אין כופין אותו לעשות יותר אבל לכתחילה כשבא לחפור בלא הרחקה על דעת לסוד אפשר דהשני מעכב בידו, אמנם הטור כתב וז"ל אבל א"א הרא"ש כתב דבחד סגי אם הרחיק א"צ טיח סיד ואם ירצה יטיח בסיד ולא ירחיק הרי להדי' דס"ל דלהרא"ש גם לכתחילה חופר בלא הרחקה, והרמ"א בסעיף י"ח כתב וז"ל וכשמרחיק י"א דצריך ג"כ לסוד בסיד כו' וי"א דבחדא מנייהו סגי ודבריו באו סתומים והנראה דילמד מן מה שמפורש בטור דגם לכתחילה אין מוחה בידו, והנה בדף כ' בהא דרפת בקר קודם לאוצר מותר איבעי' לן כיבד וריבץ לאוצר מהו בנה עלי' על גבי ביתו מהו וכתב הרא"ש וז"ל וכיון דלא איפשיטא לא מזדקיקנא להרחיק ובשו"ע סעיף ג' איתא גילה בעל העלי' דעתו שחפץ לעשות בה אוצר כגון שכיבד וריבץ כו' בכל אלו בעל האוצר מעכב עליו ואם עבר ועשה אינו יכול להסירו והוא לשונו של הרמב"ם וטעמו דכיון דהוא איבעי' דלא איפשיטא משו"ה לכתחילה מוחה בידו שלא יזיקו ואם עשה אינו מסלקו מספק, ולכאורה הי' נראה דזה חולק על הטור דלפי מה שכתב הטור דאם נאמר דאיבעי' דסיד לא נפשטה שרי לחפור לכתחילה ולדידי' גם בהך דרפת אינו מוחה וכן ראיתי זה כמה בספר שערי משפט, אמנם הרי ז"ל הטור ואם קדם בעה"ב ועשה אחד מכל אלו ואח"כ נמלך בעל העלי' לעשות אוצר אינו יכול לכופו לסלקו ואפילו אם גילה בדעתו שחפץ לעשות אוצר כגון שכיבד וריבץ כו' מיבעי' לן אם צריך לסלקו ולא אפשיטא ואין צריך לסלקו ומדבריו אלו הא מוכח דגם הוא ס"ל כהרמב"ם ברפת דרק אם עשה א"צ לסלקו אבל לכתחילה מוחה בידו, וכן הבין הב"י דכ' על הטור שכ"כ הרמב"ם ומדלא הביא הטור דברי הרא"ש מוכרח דמפרש גם דעת הרא"ש כן דהא דכ' דלא מזדקקנא להרחיק כוונתו דאם עשה א"צ לסלקו ועכ"פ דברי הטור צ"ע דהרי לכאורה סותר את עצמו, והנראה פשוט דס"ל להטור דגבי רפת הא ודאי מזיקו לבעל האוצר רק הספק בכיבד וריבץ אם זה מקרי אוצר קדם ואינו יכול למחות או לא וא"כ הספק אם בכה"ג רשאי להזיקו ומשו"ה ס"ל דלכתחילה מוחה בידו ורק אם עשה אינו כופו לסלקו, אבל הך איבעי' דוסד בסיד הרי הספק הוא דלמא גם בא' מהם סגי דשוב לא נקרא מזיק כלל ומשו"ה כיון דעושה בתוך שלו הרי הוא מוחזק בשלו ואין חבירו מוחה בידו גם לכתחילה, אמנם הרמב"ם ושו"ע חולקים גם בזה על הטור דהרי בהך דבנה עליה על גבי ביתו פרש"י דבעל העלי' בנה והספק אם זה נקרא אוצר קדם והרמב"ם ושו"ע כתבו או שעשה בעל החנות מחיצה על גבה להבדיל בין החנות לאוצר ולפירושם הך איבעי' היא אם בכה"ג מקרי מזיק ודומה ממש להאיבעי' דוסד בסיד ואפ"ה הא כתבו דלכתחילה מוחה בידו וזהו דלא כהטור ועיין בטור שלא הזכיר פירוש הרמב"ם כלל רק פרש"י לחודא ומשו"ה שפיר כתב בו דלכתחילה מוחה בידו, ועכ"פ לדעת השו"ע דגם בבנה בעל החנות עלי' מוחה בידו בע"כ מוכרח דגם אם נאמר כהרא"ש דלא נפשטה האיבעי' דוסד בסיד מ"מ לכתחילה אסור לחפור בלא הרחקה ומשו"ה סתם הרמ"א וכתב וי"א דבחדא מנייהו סגי ותלוי בפלוגתא של הרמב"ם ושו"ע עם הטור:

[ג] כתב הטור וז"ל כתב הרמב"ם לא יחפור אדם בור ולא שיח כו' בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק מן הכותל ג' טפחים וסד בסיד כו' כדי שלא יבלעו בו המים ויזיק לחבירו ע"כ, ובגמרא מסיק מכותל בורו שנינו כו' ולא איירי בהרחקתו מכותל דעלמא ומ"מ מסתברא דצריך להרחיקו מכותל חבירו דטפי מזקי הני מי רגלים שצריך להרחיק ג"ט עכ"ד, והקשה הב"י מדוע לא הביא כאן דעת הרא"ש שחולק על הרמב"ם וס"ל דלא נפשטה האיבעי' ובחדא סגי וכמו שכתב הטור לקמן סעיף י"ח גבי חופר בור סמוך לבורו של חבירו ועי' בב"י מה שדחקו בזה ועכ"פ חזינן מהב"י דהבין דהטור מסכים לכל דברי הרמב"ם במה שצריך גם לכותל בנין הרחקה וגם סיד. אמנם נראה דהטור חולק על הרמב"ם דהרי לא כ' רק דמסתבר דצריך להרחיקו דטפי מזקי הני מי רגלים והרי במי רגלים לא נזכר סיד כלל במשנה וכ"ע מודים דסגי רק בהרחקה לחודא אם לא בגומא של מי רגלים דאז יש להם דין בור, ובע"כ המשך לשון הטור כך דהקשה על הרמב"ם דבגמרא לא נזכר זה בכותל בנין ושוב סיים דמ"מ מסתבר דהרחקה צריך דלא גריעי ממי רגלים דנזכר במשנה דצריך הרחקה גם מכותל בנין וזהו דדקדק בלשונו וכ' דמיהו מסתברא דצריך להרחיקו דטפי מזקי הני מי רגלים שצריך להרחיקו פי' ומשו"ה לענין הרחקה מסתבר כותיה אבל סיד אין לחייבו וא"כ חולק הטור עליו דגם אם נאמר דנפשטה האיבעי' דוסד תנן מ"מ א"צ בבנין רק הרחקה ולא הוצרך להביא כאן דעת הרא"ש ורק לקמן גבי בור הוצרך להביא דעת הרא"ש דס"ל דלא נפשטה האיבעיא:

ובזה ניחא ג"כ דהרמב"ם כ' שלא יבלעו בו המים הרי דס"ל דאיירי רק בבור שיש בו מים וכדעת התוס' בריש לא יחפור והטור כ' לקמן בסעיף י"ח וז"ל ואם שדה חבירו עשוי לבורות אז צריך להרחיק מן המיצר ג"ט אפי' אם חופר בור בלא מים וכשיבא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג"ט ויסוד כל אחד כותל בורו בסיד לדעת הרמ"ה שצריך הרחקת ג"ט וגם סיד אבל א"א הרא"ש כ' דבחדא סגי, הרי דס"ל להטור דגם בלא מים צריך הרחקה וגם סיד למ"ד דנפשטה האיבעי' דוסד תנן וכאן הא סתם הדברים והעתיק רק לשון הרמב"ם דמשמעו דוקא עם מים, ובזה ניחא שפיר דאע"ג דס"ל להטור דהמשנה איירי בלא מים מ"מ הא ס"ל דהמשנה הא לא איירי בכותל בנין ורק דמ"מ לענין הרחקה למדו הטור בק"ו ממי רגלים והרי מ"ר הוא הזיקא דמתונתא ומשו"ה, אי אפשר ללמוד מני' רק בבור עם מים דהוא ג"כ מתונתא אבל בלא מים אין לנו ראי' לחייבו אפילו בהרחקה גרידא, ויצא לנו לדעת הטור דגבי כותל בנין בחופר בור בלא מים א"צ אפי' הרחקה ג"ט ועם מים צריך הרחקה אבל סיד א"צ גם אם נאמר דנפשטה דוסד תנן, אמנם צ"ע דברי הטור שכ' בסעיף ט' דבגומא שמי רגלים נקוין לתוכה אפילו בכותל אבנים צריך להרחיק ג"ט וסד בסיד וכ"כ הרמ"ה והרי במשנה לא נזכר סיד כלל במי רגלים ובע"כ דהרמ"ה למדו מאמת המים דס"ל דגומא של מ"ר לא גריעי מני' וא"כ קשה על הטור חדא אמאי לא הביא דברי הרא"ש דבחדא סגי שנית דהרי גם באמת המים ס"ל להטור דזהו רק בכותל בור אבל בכותל בנין בודאי א"צ סיד וא"כ אמאי כ' במ"ר גם סיד וצ"ע: [ד]

הרמב"ם בפרק ט' מה' שכנים הלכה י' כתב מי שבא לחפור בור בסוף שדהו אם שדה חבירו אינו עשוי לבורות סומך ואם נמלך חבירו לחפור בור בצידו צריך להרחיק מן כותל הבור ג"ט עד שיהי' חלל בין שני הבורות ששה טפחים ואם הי' שדה חבירו עשוי' לבורות אינו חופר עד שירחיק מן המיצר ג"ט וכשיבא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג"ט, ובודאי צריך עיון למה כתב רק הרחקה ולא הזכיר שצריך ג"כ לסוד בסיד כמו שכתב איהו גופי' גבי כותל בנין בהלכה א' לא יחפור אדם בור כו' בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק מן הכותל ג"ט וסד בסיד לכותל הבור וכבר הקשה כן הכ"מ ותי' דרק שם דאיכא כותל משו"ה צריך גם סיד לבד ההרחקה שלא יתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל בנין סיד זה אינו לא מעלה ולא מוריד וכן כת' הב"י בבדק הבית ועפ"ז סתם הב"י בשו"ע דבסעיף י' כת' כלשון הרמב"ם בכותל בנין דצריך הרחקה וגם סיד ובסעיף י"ח גבי מי שבא לחפור בור סמוך לבורו לא הזכיר סיד כלל אמנם הטור בסעיף י"ח אחר שכת' דברי הרמב"ם סיים וז"ל ויסוד כל אחד כותל בורו בסיד לדעת הרמ"ה שצריך הרחקה וגם טיחת סיד אבל א"א הרא"ש ז"ל כת' דבחדא סגי, ועיין באלפסי במשנה דלא יחפור נדפס שם על הגליון וז"ל לדעת הרמ"ה צריך הרחקה ג"ט וגם סד בסיד ולדעת מיימני וסמ"ג וטור סגי בחד מנייהו, הרי דגם הגהה זו הבין בדברי הרמב"ם דבסמוך לבור א"צ סיד ומחלק כהב"י בין כותל בור לכותל בנין. אמנם בודאי דהגהה זו נדפסה בטעות דהרי בסמ"ג ה' נזקי שכנים מבואר להדיא ההיפוך דהבא לחפור סמוך לבור צריך להרחיק ג"ט וסד בסיד ובע"כ דהוא טה"ד וצ"ל כן הוא דעת מיימני והסמ"ג ולדעת הטור סגי בחדא מנייהו) ודברי הב"י אלו נפלאים טובא דהרי עיקר דינא של סיד הנאמר במשנה דריש לא יחפור הרי קאי על כותל בור וכדמשנינן בגמ' שם פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואיתימא ר"י מכותל בורו שנינו רק דהרמב"ם ס"ל דכותל בנין שוה לכותל בור, ועכ"פ לא למדו לכותל בנין רק מכותל בור הנאמר במשנה וכיון דבבנין כ' דצריך גם סיד דס"ל דנפשטה האיבעי' דוסד תנן האיך אפשר לומר דבבור אין צריך סיד, והיותר תמוה מה שכ' הב"י מסברא דנפשי' דבבור סיד לא מעלה ולא מוריד ובמשנה תני סיד גבי בור וע"כ דברי הב"י צ"ע טובא. ולכאורה נראה מוכרח לומר דבהלכה י"ח סמך עצמו על מה שכבר ביאר בהלכה א' דלבד ההרחקה צריך גם סיד ולא בא בהלכ' יו"ד רק לברר דין אימת רשאי לסמוך להמיצר ואימתי אינו רשאי וקיצר בפרטי הדין וכן מצאתי בב"ח ולפי"ז יש להבין קצת לשון הטור דאחר שהעתיק דברי הרמב"ם סיים ויסוד כל אחד כותל בורו בסיד לדעת הרמ"ה דלמה לא נקט גם הרמב"ם דגם הוא ס"ל דוסד תנן וכמש"כ בהלכה א' ועיין בב"ח שעמד בזה וז"ל אע"ג דגם הרמב"ם הכי ס"ל מ"מ כיון שלא כתב כאן בפירוש ויסוד בסיד לא הזכירו רבינו ובודאי הוא דחוק קצת. והנראה עוד יותר בדעתו שמשו"ה קיצר כאן משום דמשכחת לה לפעמים שא"צ לסוד כלל (דבדף י"ז) פליגי אביי ורבא בבא לסמוך למיצר דרבא אמר אינו סומך ואפי' לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו שאני הכא דא"ל כל מרא ומרא דמחית מרפית לה לארעאי (ובדף י"ט) אמרי דבבא דרישא תני הזיקא דמתונתא ומשו"ה כתבו התוס' בריש הפרק דהמשנה איירי רק בבור שיש בו מים אבל באין בו מים א"צ הרחקה ג"ט והא דאמר רבא כל מרא ומרא הוא דמשו"ה חשיבי גירי דילי' ומשו"ה אסור גם לר' יוסי כיון דמיד מתחיל ההיזק אבל עיקר ההרחקה הוא משום המים שיבואו אח"כ, ובשיטה מקובצת הביא בשם כמה מהראשונים דס"ל דהמשנה איירי גם באין בו מים והא דאמרינן דרישא הוא הזיקא דמתינתא היינו משום דאיירי בכל גווני ואיירי גם ביש בו מים וכן כתב הטור בסעי' י"ח וז"ל ואם שדה חבירו עשוי לבורות אז צריך להרחיק מן המיצר ג"ט אפי' אם חופר בור בלא המים וכשיבוא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג"ט ויסוד כ"א כותל בורו בסיד לדעת הרמ"ה שצריך הרחקה ג"ט וגם טיחת סיד הרי דהתוס' ס"ל דבלא מים א"צ אפי' הרחקה והטור ס"ל דגם בלא מים צריך הרחקה וגם צריך סיד למאן דס"ל דנפשטה האיבעי' דוסד תנן, ובדעת הרמב"ם נוכל לומר דהוא ס"ל סברא שלישית כמכריע בין הני שני הסברות דהרי ז"ל בהלכה א' לא יחפור אדם לא בור ולא יביא אמת המים ולא יעשה בריכת המים כו' אלא א"כ הרחיק מן הכותל ג"ט ויסוד בסיד לכותל בור זה כו' כדי שלא יבלעו המים ויזיקו כותל חבירו הרי מבואר להדיא בדבריו דאע"ג דאיהו ס"ל דנפשטה האיבעי דוסד תנן מ"מ א"צ לסיד אלא משום דיש בבור מים ויזיק המתונתא לכותל אבל בלא מים מוכח להדי' דס"ל דא"צ לסוד אבל לענין הרחקה של ג"ט אינו מבואר בדבריו האיך ס"ל אם הוא בור בלא מים ונוכל לומר דסברא ליה דהרחקה צריך גם בלא מים משום החפירה לחודא (וכן משמע קצת לשונו) וכמו שאמר רבא דטעם משום כל מרא ומרא ורק דאם הרחיק כדינו ס"ל דמצד החפירה עצמו שוב א"צ יותר דטפי מג"ט אין מקלקל כלל בחפירתו ורק דאם יש בו מים המתונתא יזיק יותר ויותר ומשו"ה צריך ג"כ לסוד שלא יכנסו בו המים ובלא מים א"צ לסוד וסגי בהרחקה לחודא אבל ההרחקה צריך מצד החפירה בעצמה דלא גריעי חופר בור ממחרישה דתנן במשנה דצריך להרחוקו ג"ט אע"ג דאין בו מתונתא כלל וכמו דאיתא בגמר' שם ולהתוס' נצטרך לדחוק לחלק בין חופר בור למחרישה שהולך על פני כל אורך הכותל, ומשו"ה (בדף י"ז) דאיירי רבא רק לענין הא דצריך להרחיק קאמר הטעם משום כל מרא ומרא דזה צריך גם בלא מים, ואם נאמר כן הרי מיושבים דברי הרמב"ם דבהלכה א' כתב הך דינא דבור עם מים צריך הרחקה וגם סיד ובהלכה יו"ד הא לא איירי בדין של הרחקה כמה הוא רק בא לכתוב החילוק אימתי רשאי הראשון לסמוך למיצר בשדה שאינו עשוי לבורות ובעשוי לבורות אינו סומך ומוכרח להרחיק ג"ט ולא הזכיר דינו של סיד דהא משכחת לה לפעמים שאין צריך סיד וכמו בחופר בור לתשמישים אחרים ולא למים וראי' לזה דלא הזכיר רק בור לחודא ולא אמת המים ולא בריכת הכובסים כמו שהזכיר בהלכה אחר ואם יהי' בור עם מים לא הוצרך לכותבו כאן כי כבר כתבו בהלכה א' דבמים גם בכותל בנין צריך להרחיק וגם סיד וכ"ש בכותל בור כן הי' נראה נכון בדברי הרמב"ם ומשו"ה הטור דכ' אפי' בלא מים לא כת' רק דלדעת הרמ"ה צריך לסוד דלהרמב"ם א"צ, אמנם זהו דחוק קצת דנצטרך לפרש דשדה עשוי לבורות דלא כפרש' דהיינו בית השלחין שצריך להשקותה תדיר רק שעשוי לבורות לתשמישי' אחרים להטמין בה פירות וכדומה:

והנה אם נאמר כמש"כ בדעת הרמב"ם דטעמא דכל מרא ומרא הוא רק להרחקה וסיד הוא רק משום המים היה נראה לישב דעת הרמב"ם יותר בפשיטות דגם בהלכה יו"ד איירי בכל אופני בור וגם עם מים ומ"מ לא הוצרך להזכיר שם סיד כלל דהנה לרבא דקאמר דהראשון אסור לסמוך אע"ג דאין לחברו בור כלל ואפי' לר' יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו מ"מ בור שאני דא"ל כל מרא ומרא, ויש להסתפק לרבא אם נאמר כדעת הפוסקים דנפשטה האיבעי' דוסד תנן ומצריך המשנה הרחקה וגם סיד וא"כ יש לעיין הראשון הבא לסמוך האיך דינו אליבא דרבא אם לא מצריך לי' רבא רק הרחקה לחודא או צריך גם סיד, והנה לדעת הטור דס"ל דלמ"ד דס"ל דוסד תנן גם בחופר בלי מים צריך הרחק וסיד דס"ל דמשום החפירה לחודא צריך לשניהם ולא מהני הרחקה לחודא ומשמע דס"ל דגם כשמרחיק ג"ט מ"מ עוד מקלקל יותר וצריך לסיד להחזיקו א"כ הא פשיטא דלרבא גם הראשון צריך שניהם וגם לדעת התוס' הא אין מקום להסתפק בזה כיון דס"ל דמצד החפירה בעצמה אפי' הרחקה א"צ ורק משום המים שיבואו אח"כ הוא דצריך להרחיק א"כ הרי אין לנו שום מקום וסברא לחלק בין סיד להרחקה כיון דגם ההרחקה הוא רק משום המים שיהי' אחרי כן ואפ"ה ס"ל לרבא כיון דקצת היזק מתחיל מיד בעת החפירה משום הכא צריך להרחיק כל הג"ט א"כ הא פשיטא דצריך גם לסיד דמאי שנא, ורק לפי מה שכתבנו בדעתו של הרמב"ם דנחלק ביניהם דהרחקה הוא משום החפירה עצמה וכשמרחיק שוב אין החפירה מזיק כלל ורק כשיש שם מים מגיע המתינתא גם יותר מג"ט ומשו"ה צריך סיד הרי יש מקום לחלק ביניהם ולומר דכיון דכל טעמו של רבא דקאמר דגם לר' יוסי אינו סומך הוא משום דכל מרא דשוב אין צריך לר' יוסי רק להרחיק דבלא"ה הרי מזיקו בידים וכיון שהרחיק סגי לר' יוסי דקי"ל כותי' דמה שיהי' אח"כ כשיבואו המים מתונתא נאמר דזה לא נחשב גירי' דילי' כלל ושוב אין הראשון צריך לסוד כלל דהרי כתבו התוס' (בדף כ"ב) בשם ר"ח בד"ה לימא דכל הרחקות דתנן בהך פירקין כמו הרחקת גפת וזבל ורחיים ותנור בכולהו מודה גם ר"י דכולהו חשיבי גירי' ורק בנוטע אילן סמוך לבור ס"ל לי' לר"י דשרי דלא הוי גירי' כיון דאין השרשים מגיעים לבור עד אחר זמן וכן משרה אצל ירק לא חשיבא גירי', ועיין עוד בתוס' (דף י"ז) ד"ה מרחיקין את הגפת דמבואר שם דאפי' לרבא דאמר דהראשון אסור לסמוך מ"מ לר"י אין צריך להרחיק גפת ממיצר חבירו כל זמן שאין שם כותל וטעמם דס"ל דלר"י לא מיקרי כל הני גירי' רק כשיש שם דבר הניזק ומשו"ה באיכא כותל מודה ר"י בגפת דאסור אבל בשאין שם כותל הניזק לא מיקרי גירי' ושרי לר"י וכן כ' הנמוקי יוסף שם להדיא דכה"ג לא מקרי גירי' ורק בבור לחודא הוא דאמר רבא דגם לר"י אסור ואע"ג דליכא עדיין דבר הניזק משום דבכל מרא ומרא מקלקל מיד בידים עצם הקרקע של חבירו, וא"כ י"ל דגם בור א"צ הראשון רק ההרחקה לחודא ומשום סברא דכל מרא אבל בהרחיק ושוב אינו מקלקל כעת הקרקע בחפירתו וליכא סברא דמרא ומרא שוב הך הזיקא דמתונתא שהוא ע"י המים הרי זה דומה לגפת דכל היכא דליכא לחברו כותל שרי הראשון לסמוך אליבא דר"י דלא מקרי גירי', ולכאורה הוא נכון בסברא ונאמר דכן ס"ל להרמב"ם וכמו דהדין באם הי' לו בור סמוך למיצר העשוי בהיתר וכגון במוכר חצי שדהו והי' לו שם בור מקודם הרי ודאי דמותר להביא אחר המכירה שם מים לר' יוסי כ"ז שאין לחבירו בור סמוך לו דהבאת המים הרי הוא כמו גפת דשרי להניח סמוך למיצר לר"י כיון דלא שייך סברא דכל מרא א"כ הרי נראה כמו כן הוא בחופר בור בתחילה והרחיק ג"ט כיון דנאמר דלהרמב"ם אין הסיד שייך כלל להחפירה בעצמה וכיון שהרחיק יכול לחפור בלא מים והמים שיבוא אח"כ שרי לר"י, ומשו"ה ס"ל להרמב"ם לדינא דלדידן דקי"ל כר"י א"צ הראשון רק להרחיק לחודא, ואין להקשות על זה דא"כ מאי פריך הגמ' לרבא מהא דתנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סומך ומאי פריך נימא משום דמסיים המשנה אא"כ הרחיק ג"ט וסד בסיד משו"ה נקט סמוך לבורו של חבירו דבדליכא בור א"צ סיד כלל וסגי בהרחקה ג"ט לחודא דהא ודאי דוחק לומר דקושי' הגמ' אזלא רק אם נאמר או סד בסיד תנן דלדידי' א"צ רק חדא או הרחקה או סיד ולדידי' הא מוכרחין לומר דהסיד בא לתקן ולחזק מה שקלקל בחפירתו ע"י כל מרא ומרא דזה ודאי לא ניתן להאמר דכיון דהרמב"ם פסק כהך לישנא דוסד תנן דס"ל דנפשטה האיבעי' א"כ האיך נאמר דקושי' זו של סתמא דגמ' אזל רק אליבא דלישנא דאו סד תנן. אמנם אין זה קושי' כלל דקושי' הגמר' הוא לרבנן דאוסרים גם בלא גירי' ולדידהו צריך הראשון גם לסוד בסיד אליבא דרבא אע"ג דלא שייך בו סברא דכל מרא וכמו דפריך הגמר' שם אחרי כן מהא דתנן מרחיקין את הגפת מן הכותל הא ליכא כותל סמיך וכתבו התוס' בד"ה מרחיקין לר"י בודאי דשרי לסמוך גפת בליכא כותל גם לרבא רק פריך דלרבנן צריך להיות אסור גם בליכא כותל אליבא דרבא וכן נאמר על קושי' זו דפריך רק לרבנן אבל לדידן דקי"ל כר"י דאינו אסור רק בגירי' י"ל כמש"כ דגם אליבא דרבא א"צ הראשון לסוד כלל. וא"כ הא נוכל לישב היטב דברי הרמב"ם דבהלכה א' דאיירי בבא לחפור בור סמוך לכותל בנין של חבירו דכבר יש לחבירו כותל מקודם שפיר מצריך להרחיק משום החפירה וגם צריך לסוד משום המתונתא דכיון דכבר יש לו כותל גם המתונתא מקרי גירי' ואסור גם לר"י וכמש"כ התוס' דכל ההרחקות אסור גם לר"י אבל בהלכה יו"ד דאיירי בבא לחפור בור סמוך למיצר כתב דבשדה העשוי לבורות אסור לחפור עד שירחיק ג"ט ולא הזכיר סיד דהראשון א"צ לסוד אליבא דר"י כיון שאין לחבירו בור לא מקרי המתונא גירי' ורק הרחקה צריך משום כל מרא, והא דכתב הרמב"ם וכשיבא חבירו ג"כ לחפור ירחיק גם הוא ג"ט ולא הזכיר סיד אע"ג דכבר יש לחברו בור וא"כ גם המתונתא מקרי גירי' ג"כ ניחא שפיר דהרי כתבו התוס' בסוגי' דחרדל דמשו"ה ס"ל לר"י דבעל החרדל יכול לסמוך אע"ג דבעל הדבורים סמך מקודם ובהיתר סמך מ"מ כיון דשניהם מזיקים להדדי נמצא עשה בעל הדבורים שלא כהוגן בסמיכתו משו"ה גם בעל החרדל יכול לסמוך אח"כ בלי שום הרחקה כלל וגם רבנן לא פליגי שם על ר"י רק משום דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל כלל ולא עשה שלא כהוגן כלל והא דגבי בור ס"ל לאביי דהראשון רשאי לסמוך והשני הבא לחפור צריך להרחיק כל ההרחקה של ששה טפחים משום דאם לא ירחיק יזיקו ידים דכל מרא ומרא, ומשו"ה לא הצריך הרמב"ם גם להשני לסוד כיון דהראשון א"צ לסיד הא שוב ממילא גם השני א"צ לסוד דהרי בהמתונא שניהם מזיקים אהדדי וכיון דהראשון סמך בלא סיד אע"ג דבהיתר עשה מ"מ הרי הוא שלא כהוגן משו"ה גם להשני א"א לחייבו לסוד ואין הכי נמי אם יתרצה הראשון אח"כ לסוד כותל בורו דיכול להכריח גם להשני לסוד רק הרי בזה לא איירי הרמב"ם כלל, וכן בשדה שאינו עשוי לבורות דכתב הרמב"ם דהראשון חופר בלי שום הרחקה כלל ומש"ה כתב דהשני צריך להרחיק ששה טפחים דבפחות מכאן איכא כל מרא ומרא ויזיקו בידים ובהרחקה סגי לי' דכשהרחיק וליכא סברא דמרא ונשאר רק משום מתונא א"צ לסוד כיון דגם הראשון מזיקו ורק בהלכה א' דאיירי בכותל בנין דהראשון אינו מזיק כלל להשני וכשבא השני לחפור הא כבר יש לחבירו כותל משו"ה צריך להרחיק וגם לסוד דגם המתונא מקרי גירי כשיש שם דבר הניזק כן היה נראה לכאורה לומר בדעת הרמב"ם. היוצא לנו דלהרמב"ם אין מקום לחייבו לסוד רק בכותל בנין דכבר יש הכותל קודם החפירה דמקרי גם המתונא גירי' גם לר"י והכותל אינו מזיק כלל להבור משו"ה צריך החופר גם לסוד אבל בכותל בור לא שייך למתני חיובא של סיד דלדידי' הראשון א"צ לסוד וממילא גם השני א"צ לסוד כיון דשניהם מזיקים זה את זה ורק כשבאו לחפור בבת אחת דאז יכול כל אחד לכוף את חבירו להרחיק וגם לסוד, ואפי' חפרו בזה אחר זה אם הראשון רוצה ברצונו לסוד כותלו יכול לכוף גם להשני ולרבנן משכחת לה גם בזה אחר זה דלדידהו גם הראשון צריך לסוד וממילא גם השני צריך לסוד, והטור אזל לשיטתו שכ' דלמ"ד דנפשטה האיבעי' דוסד תנן גם בחופר בלא מים צריך הרחקה וסיד דס"ל דמשום החפירה לחודה צריך גם סיד לדידי' וא"כ גם הראשון צריך לסיד וממילא גם השני ומש"ה אחר שהעתיק דברי הרמב"ם סיים דלהרמ"ה צריך שניהם לסוד כל אחד כותלו, אמנם א"כ יש להבין להרמב"ם לשון המשנה דתנן לא יחפור אדם בור ולא שיח כו' אא"כ הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד הרי דנקטה המשנה דהחופר השני מחוייב לסוד והיכי משכחת לה. ובשלמא לאביי דאמר דהראשון יכול לסמוך לכו"ע ניחא שפיר אף על גב דהראשון כבר סמך וא"כ הא אין מקום לחייב את השני לסוד דנהי דהרחקה מחוייב כי היכי דלא נזקי' בידים אבל אמאי חייב לסוד דזה ניחא דהרי לאביי הא איירי המשנה בבאו לחפור שניהם בב"א ושפיר תני דכ"א יכול להכריחו לחבירו להרחיק וגם לסוד אבל לרבא דס"ל דהראשון אינו סומך ובגמ' עוד מביא ראי' לרבא מהמשנה מדקתני אא"כ הרחיק מכותל חבירו ואוקימנא מכותל בורו הרי דגם הראשון הוכרח להרחיקו הרי דלרבא לא איירי רק בזא"ז וא"כ האיך תני וסד כיון דהראשון לא חייבנו אותו לסוד ממילא גם השני א"צ לסוד והאיך אתי' פשטות המשנה דקתני דהחופר השני מוכרח לסוד ודוחק קצת לומר דאיירי כשהראשון רוצה לסוד עתה כותלו דאז יכול להכריח גם להשני לסוד דהרי לא תני לה במשנה וסתמא קתני דהשני חייב לסוד ובשלמא מה דתני סתמא דהשני מחוייב להרחיק ניחא כיון דגם הראשון הוכרח להרחיק אבל בהך דסיד קשה, וצ"ל דהך בבא אתי רק כרבנן דר"י דלדידהו גם הראשון מחוייב לסוד ומש"ה תני סתמא דהשני חייב לסוד. אמנם גם לרבנן לא ניחא רק לשיטת רש"י דס"ל בסוגיא דחרדל דכל הסוגיא קיימא גם לפי המסקנא דלרבא בכל ההרחקות דתנינן בכולהי פירקין אסור אליבא דרבנן גם בליכא כותל ומש"ה גם הראשון הוצרך לסוד אבל לפי' ר"ת ור"ח שהביאו התוס' והרא"ש שם דלהמסקנא הדר בי' הגמר' מכל הסוגיא וגם רבא מודה בכל ההרחקות דאפילו לרבנן שרי כ"ז דליכא דבר הניזק והראשון יכול לסמוך ורק בבור לחודא פליג רבא וס"ל דאסור לכו"ע לסמוך ואפי' לר"י משום סברא דכל מרא וכיון שכתבנו דלהרמב"ם לא מהני סברא דכל מרא ומרא לגבי סיד א"כ הא גם לרבנן א"צ הראשון לסוד וא"כ הא קשה לרבא דהאיך תני במשנה דהשני מחויב לסוד. אמנם אין זה קושי' אם נאמר דהרמב"ם גורס כגירסת רש"י: