שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 53

אה"ע סי' ק"ג סעי' ח' הית' כתובתה ת' זוז ומכרה לזה מנה שוה בשוה וכן לשני וכן לשלישי ומכרה לרביעי שוה מנה ודינר במנה של רביעי בלבד מכרה בטל כן הוא לשון הרמב"ם, וכבר הקשו רבים עליו דהרי במס' כתובות (דף צ"ט) אבעי' לן באומר לשלוחו זיל זבין לי כורא ואזל וזבין ליה ליתכא מאי ורצה הגמ' למפשט מהא דתנן מכרה לזה במנה ולזה במנה כו' דרק של אחרון בטל אבל הראשונים קיים אע"ג דמכרה מעט מעט ולא בבת אחת ודחי דאיירי בקטיני פירש"י דלא היה ג' שדות ביחד ואינם ראוים לאדם אחד וא"כ לפי מה דקיי"ל באמר לשלוחו זבין לי כורא וזבין ליתכא דמכרו בטל וכמו שפסק הרמב"ם בפרק א' מה' שלוחין ובשו"ע חו"מ סי' שפ"ב א"כ ע"כ איירי הך דהכא רק בקטיני ואמאי סתמו הרמב"ם והשו"ע הכא דבריהם כאן ועיי' בב"ש מה שנדחק בזה ועיי' בטור כאן שכתב להדי' דלמאן דס"ל במכור לי כורא וזבין ליתכא דמכרו בטל איירי הכא רק בקטיני יעו"ש, והנראה לישב דעתו של הרמב"ם בזה דבכתובות (דף צ"ז) תנן אלמנה בין מן הארוסין ובין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ר' שמעון אומר כו' מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות ואמרינן בגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלא מן האירוסין מ"ט אמר עולא משום חינא ור' יוחנן אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין מאי בינייהו א"ב גרושה למ"ד משום חינא גרושה נמי בעי חן למ"ד שלא תתבזה גרושה לא איכפת לי' ופריך תנן גרושה לא תמכור אלא בב"ד ומשני הא מני ר"ש היא דלדידי' כל שאין לה מזונות אינה מוכרת ופריך אי ר"ש הא תני לי' רישא מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד פי' וידעינן מני' דה"ה גרושה ומשני מה"ד מן האירוסין הוא דלא נפיש חן דידה אבל גרושה דנפיש חן דידה תבעי חן פי' והוי ס"ד דבגרושה נשואה גם ר"ש מודה לסברא דחינא, והקשו המפרשי' דהרי גם זה ידעינן מסיפא דקתני שם מכרה כתובתה או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד ומפרשינן בגמ' הטעם דס"ל דבקיבלה מקצתה של כתובה שוב אין לה מזונות ומש"ה לא תמכור השאר דאתי' כר"ש דכל שאין לה מזונות אינה מוכרת והרי הסיפא איירי בנשואה דארוסה הרי אין לה מזונות ולא שייך לחלק בין מכרה מקצתה ללא מכרה כלל ובכל גווני לר"ש אינה מוכרת וכיון דאיירי בנשואה אמאי לא תמכור השאר דנהי דאבדה המזונות מ"מ אכתי תמכור משום חינא דהא לא גריעי מגרושה דאין לה כלל מזונות ומוכרח דר"ש לא ס"ל סברא דחינא כלל גם בנשואה וכל שאין לה מזונות שוב אינה מוכרת וא"כ הא ק"ו בגרושה דאינה מוכרת, ועיי' בהפלאה מה שתי' קושי' זו לפי שיטת התוס' ולשיטת רש"י נשאר בקושי' יעו"ש וגם לפי פירושו של התוס' אין תירוצו מרווח כאשר יראה המעיין בדבריו: ז

והנראה לישב זה דעולא ס"ל דהרי הך סברא דחינא הוא תקנתא דרבנן דחכמים תיקנו שתוכל למכור שלא בב"ד כי היכי דימצאו האנשים חן בעיני הנשים לשיטת רש"י או להיפוך לשיטת התוס' וס"ל לעולא דלא תיקנו תקנה זו אלא בארוסה או בנשואה ובגרושה אבל באלמנה ונשואה לא תיקנו כלל כיון דבלא"ה יש להם חן כיון דבלא"ה הרי תהי' יכולה למכור שלא בב"ד לר"ש משום מזוני ולא צריכא כלל לתקנתא דחינא וא"כ הא שפיר משני עולא דהך בבא דגרושה לא תמכור איצטריך לר"ש דבלא"ה הי' ס"ד דר"ש מודה לסברא דחינא גבי נשואה דנפיש חן דידה ומודה דנשואה גרושה מוכרת משום חינא והא דבמכרה מקצתה ס"ל לר"ש בסיפא דלא תמכור את השאר הוא משום דבאלמנה נשואה לא תיקנו כלל משום חינא דהרי יכולה למכור משום מזוני וכיון דכבר הפסידה מזוני משום שמכרה מקצת כתובתה מש"ה לא תמכור השאר דמשום חינא לא שייך כאן כיון דבתחילה הי' בידה למכור הכל בבת אחת ואיהי בעצמה אפסידה אנפשה במה דחלקה המכירה לשני פעמים וגם הנשים לא תמנענה להנשא בשביל זה כיון דיש להם תחבולה למכור הכל בבת אחת, אבל בגרושה דליכא טעמא דמזוני כלל שפיר הוי ס"ד דמודה ר"ש דתיקנו בה משום חינא ומש"ה איצטריך הך בבא לר"ש:

[ג] ובזה מיושב לנו היטב הא דאמרינן שם בגמר' על הך משנה דמכרה מקצתה לא תמכור השאר אלא בב"ד מתניתין מני ר"ש היא דתני' כו' ר"ש אומר אע"פ שלא מכרה ולא משכנה כתובתה אלא מקצתה אבדה מזונות, וכתבו התוס' בד"ה מתניתין וז"ל וא"ת ממתניתין נמי תפשוט דאתי' כר"ש מדתני לא תמכור השאר אלא בב"ד דהיינו כר"ש דס"ל כל שאין לה מזונות לא תמכור, ולפי דברינו ניחא דלמ"ד דטעמא דרבנן משום חינא הרי י"ל דגם רבנן ס"ל סברא דר"ש דיכולה למכור משום מזוני (ובלא"ה נראה דודאי הוא כן דודאי דאין לנו לומר דרבנן ור"ש יחלקו בסברות מהופכות דר"ש לא ס"ל סברא דחינא רק סברא דמזונות ורבנן לא ס"ל סברא דמזונות כלל רק סברא דחינא וכמו שכתב זה הפני יהושע, וכן כתב להדי' בחידושי רשב"א והריטב"א שם דגם רבנן ס"ל סברא דמזוני וכתבו דמש"ה גם בתוספת כתובתה ונדוני' דלא שייך סברא דחינא מ"מ מוכרת משום מזוני יעו"ש בדברי'), וא"כ להך מ"ד דס"ל סברא דחינא הרי כתבנו דבנשואה ליכא טעמא דחינא כיון דאיכא בה טעמא דמזוני ולדידי' הרי מצי אתי' הך משנה דלא תמכור השאר גם כרבנן דאע"ג דס"ל דגם בארוסה או גרושה מוכרת מ"מ באלמנה ונשואה מצי ס"ל דלא תמכור היכא דאבדה מזונות ומש"ה לא מוקמינן לה כר"ש רק במה דס"ל לר"ש בברייתא דבמכרה מקצת כתובתה שוב אין לה מזונות ומיושב קושי' התוס'

[ד] אמנם כל זה לא שייך רק למ"ד משום חינא דהוא תקנתא דרבנן ושייך לומר כמש"כ דבאלמנה ונשואה דלא צריך לתקנה זו לא תיקנו כלל, אבל לרב יוסף דקאמר טעמא דרבנן לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הרי לא הי' בדין זה שום תקנה דרבנן כלל רק אומדנא בעלמא שאמדו חכמים דעתו של הבעל שרצונו ודעתו הוא שלא תתבזה אשתו בב"ד ומש"ה יכולה למכור וא"כ הרי כ"ש דבנשואה הוא רוצה שלא תתבזה וא"כ גם באלמנה נשואה הגם דאיכא בה הך סברא דמזוני מ"מ שייך בה גם הך סברא דבודאי דעתו שלא תתבזה וא"כ לדידי' גם היכא דאבדה מזונות מ"מ מוכרת שלא בב"ד ולדידי' הא שפיר כתבו התוס' דהך משנה דקתני מכרה מקצתה לא תמכור השאר בעל כרחך לא אתי' רק כר' שמעון דסבירא ליה דארוסה אינה מוכרת דלא ס"ל הך סברא דאדם רוצה שלא תתבזה דכרבנן הא לא מצי אתי' כלל והגמ' דאמרה מתניתין מני ר"ש היא ומביא לר"ש דברייתא הוא משום דהך סוגי' אזלא לכ"ע ולמ"ד משום חינא הא בדין זה דלא תמכור השאר מצי אתי' גם כרבנן ומש"ה לא מוכיח הגמר' דהוא רק כר"ש רק ממה דס"ל לר"ש דבמכירת מקצתה אבדה מזונות:

[ה] ולפי זה לעולא דס"ל משום חינא ובנשואה לא תיקנו כלל א"כ באלמנה נשואה ותבעה כתובתה בב"ד דג"כ אבדה מזונות שוב לא תמכור וכמו דהכא דמכרה מקצתה אליבא דר"ש דאינה מוכרת הרי כמו כן בתבעה כתובתה לדידן דמשום חינא הא לא שייך כאן כיון דהיתה יכולה למכור קודם התביעה בב"ד, ומיושב בזה היטב מה דהקשו התוס' (בדף צ"ו) בד"ה נכסי בחזקת אלמנה וז"ל וא"ת מה טעם כו' וכי תימא דחשבינן לי' בחזקת אלמנה משום דמוכרת שלא בב"ד א"כ לרב ושמואל נהי דלא ס"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ כשאבדה כתובתה לא יהיו היורשים נאמנים לומר פרענו כיון דמוכרת שלא בב"ד הנכסים בחזקתה וכי תימא דמוכחא מילתא מדלית לה כתובה דמחמת פרעון נקרעה מיהו היכא דאיכא עדים שנשרפה לא להמני' ושמא י"ל אי איכא הכי נמי עכ"ד התוס', ולפי הנ"ל ניחא בלא"ה דהרי הטעם דמוכרת שלא בב"ד הוא משום מזוני וא"כ מיד שתבעה כתובתה בב"ד ואבדה המזונות שוב לא תמכור ומש"ה נאמנים היורשים לומר על תביעתה פרענו כיון דמעתה לא תמכור עוד ושוב אין הנכסים בחזקתה מעתה ומש"ה גם באיכא עדים שנשרפה נאמנים יורשים לומר פרענו למ"ד משום חינא ואפשר סבירי להו לרב ושמואל כמ"ד משום חינא:

[ו] ובדברינו אלה יש מקום לישב מה דהיה קשה לי טובא דבכתובות (דף פ"א) מבעי' לה בגמ' בשומרת יבם שמתה מי קוברה אם יורשי הבעל או יורשי האשה וקאמר אביי אף אנן נמי תנינא אלמנה נזונית מנכסי יתומים כו' יורשי' יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ואיזהו אשה שיש לה שני יורשין זו שומרת יבם, ולכאורה קשה טובא על אביי דמדקדק הך יתור לשון של יורשים יורשי כתובתה דמה יאמר על הך ברייתא (דף צ"ז) דקתני בה כשם שמוכרת שלא בב"ד כך יורשיה יורשי כתובתה מוכרין שלא בב"ד ולמה תני הכא כהך לישנא ולא תני יורשי כתובתה דשם לא שייך כלל דיוקא דאביי ומוכרח דאין זה דקדוק וצע"ג, ולפי דברינו דלעיל יש מקום לישבם דכיון דבאלמנה נשואה לא תיקנו כלל משום חינא ואם הפסידה מזונות שוב אינה מוכרת וא"כ הרי הך דינא דיורשי כתובתה מוכרים שלא בב"ד הרי אין לה מקום רק אם היא לא תבעה כתובתה דאז היא בעצמה היתה יכולה למכור משום מזוני ומש"ה גם כשמתה תני בברייתא דגם יורשיה מוכרים הגם דאין ליורשים מזונות מ"מ תיקנו רבנן דגם יורשים מוכרין משום חינא כשירשתה בתה או אחותה דלא גריעי היורשים מגרושה או אלמנה מן האירוסין שמוכרין משום חינא דאע"ג דאלמנה נשואה בעצמה כתבנו לעיל דהיכא דאבדה המזונות שוב אינה מוכרת משום דאיהי הפסידה בעצמה ובידה שלא לגרום כן ומש"ה לא שייך בה לתקן בשביל זה אבל ביורשים הא לא שייך סברא זו ומש"ה גם הם מוכרין. אבל היכא דהאלמנה תבעה כתובתה בב"ד בעודה בחייה דכתבנו דשוב אינה מוכרת משום דאיהי אפסידה אנפשה ולא שייך בה תקנה דחינא כיון דבידה למכור קודם התביעה א"כ אח"כ כשמתה הא פשיטא דאין היורשים מוכרים שלא בב"ד כיון דכבר היא בעצמה לא היתה יכולה למכור ולא עדיפא היורשים ממנה בעצמה וזה ברור ורק אם לא תבעה עדיין כתובתה הוא דמשכחת להך דינא, והנה הרא"ש בפרק אלמנה סימן י"ג הביא דברי תשובת האלפסי שכתב דאם מכרה האלמנה קודם שנשבעה מ"מ הוי מכירה ומדייק לה מהא דאמרינן בשלמא מן הנשואין מוכרת משום מזוני ובע"כ מיירי דבלא נשבעה עדיין דבנשבעה הא שוב אין לה מזונות שאינה נשבעת עד שתתבע כתובתה בב"ד ומשעה שתבעה הא אין לה מזונות והרשב"א והר"ן חלקו ע"ז וכתבו דמשכחת לה דרצתה לישבע בלא תביעת הכתובה יעו"ש בדבריהם. וא"כ להאלפ"ס דס"ל דלא משכחת לה דתשבע ויהי' לה מזונות א"כ הך דינא דיורשי כתובתה מוכרת שלא בב"ד הא לא משכחת כלל באלמנה נשואה דאם נשבעה הרי כבר אין לה מזונות והיא בעצמה אינה מוכרת וכ"ש דהיורשים שלה אינם מוכרים ואם עדיין לא נשבעה הא קיי"ל שבועות (דף ל"ט) דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואין היורשים נוטלים כלום ולא משכחת לדינא דברייתא רק במן האירוסין או בגרושה דמכירתם הוא משום חינא וגם אחר התביעה מוכרת ומש"ה גם היורשים מוכרים אע"ג דכבר נשבעה אבל באלמנה נשואה הא לא משכחת כלל לפי דברינו דבלא נשבעה אין היורשים נוטלים כלום ובנשבעה גם היא אינה מוכרת וכ"ש היורשים דידה, ורק משכחת לה היכא דתבעה רק מקצת כתובתה ונשבעה רק על המקצת דאז יורשיה יורשים אותו מקצת ושפיר מוכרים אותה שלא בב"ד דגם היא היתה יכולה למכור דכיון דלא נשבעה רק על מקצת והניחה המקצת הא ודאי דיש לה מזונות גם להאלפ"ס דהא לא גריעי מגבתה מקצתה דקיי"ל כרבנן דיש לה עדיין מזונות, וכן הוא להדי' בספר דרוש וחידוש דבנשבעה על המקצת גם להאלפ"ס יש לה מזונות והרי בנשבעה על מקצת אותו מקצת שנשבעה יורשים דידה נוטלים אותו והמקצת שלא נשבעה נוטלים יורשי הבעל דאין אדם מוריש שבועה לבניו, ונמצא אשה זו יש לה שני יורשים יורשים דידה ויורשי הבעל ומש"ה ניחא הא דנקטה הברייתא הך לישנא יורשי כתובתה מוכרים שלא בב"ד דהברייתא איירי גם בנשואה ולא משכחת לה רק בכה"ג ונאמר דאביי דמדקדק (בדף פ"א) הך לישנא יסבור הכא כמ"ד משום חינא ולדידיה לא משכחת לה רק בכה"ג ומ"ד הכא משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולדידי' בכל גווני מוכרת וא"כ הא משכחת לה גם בנשבעה על כל הכתובה נאמר דאיהו לא ס"ל כלל הך דיוקא וכמו דס"ל לרבא (בדף פ"א) דלא חשש להך דיוקא, (ויש להעיר קצת לדעת האלפס הנ"ל מהא דבגיטין (דף י"ח) איתא, מאימתי כתובה משמטת רק אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה ומביא שם תני' כוותי' דשמואל כו' כתובת אשה שזקפן במלוה משמטין כו' ומאימת נזקפים במלוה משעת העמדה בדין ופרש"י דהעמדה בדין הרי הוא כזקיפה, וא"כ תיקשה לשמואל מהא דבשבועות (דף מ"ח) קאמרי רב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ופריך שם מהא דתנן מתה יורשיה מוכרין כתובתה עד עשרים וחמש שנים ומשני הכא במאי עסקינן כשנשבעה ומתה ולהאלפ"ס דכל שבועה הוא כתביעה בב"ד וא"כ תיקשה לשמואל דהאיך מוקים לה כשנשבעה א"כ הא כבר הוא תביעה בב"ד והאיך יכולים לגבות עד עשרים וחמש שנים הרי אחר שבע שנים הוא שמיטה ונשמטין אליבא דשמואל ואי דעשו פרוזבול א"כ הא הזכירו כתובתה ויכולים לעולם לגבות ויש לישב ולא באתי רק לעורר להמעיין):

[ז] והנה (בדף צ"ט) דרצה הגמר' לפשוט דבאומר לשלוחו זבין לי כורא ואזל וזבין לי' ליתכא דלא הוי מעביר על דעתו מהא דתנן היתה כתובתה ת' זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון שוה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולם מכרן קיים ופרש"י והא הכא דלזבוני בארבע מאה שדרוה ומכרה להראשון במנה דהיינו זבין לי' כורא וזבין לי' ליתכא ומשני דאיירי בקטינא ועי' בחידושי הריטב"א והרא"ה שם במה שדחקו לישב דהאיך מדמה לה לזבין לי כורא דמי אמר לה שתמכור בעד כל הכתובה בבת אחת עד דמדייק מני' דבכה"ג אינו מעביר על דבריו יעו"ש מה שכתבו בזה. והנראה דהרמב"ם מפרש להסוגיא דה"ק דהרי היורשים לא עשו אותה כלל שתהי' שליח למכור הנכסים רק הב"ד נתנו לה רשות ועשו אותה לשליח למכור, ולפי מה שנתבאר לעיל דאפי' לרבנן דס"ל דגרושה או ארוסה ג"כ מוכרת משום חינא מ"מ באלמנה נשואה לא תיקנו בה כלל שתהי' יכולה למכור משום חינא והא דמוכרת הוא רק משום מזוני וכיון דעיקר מה שיש לה רשות למכור הוא רק משום טובת היורשים שתפסיד המזונות א"כ הרי התכלית הנרצה בזה שיש לה רשות למכור הוא רק כדי שתמכור כדי כל הכתובה דבמכירת מקצתה של הכתובה הרי עדיין יש לה מזונות לרבנן והך משנה הרי בע"כ ס"ל בזה כרבנן מדקתני מכרה לזה במנה ולזה במנה ואי הוי ס"ל להמשנה דבמכרה מקצתה שוב אין לה מזונות הרי שוב לא היתה יכולה למכור לכ"ע למאן דאמר משום חינא וכמש"כ למעלה דגם לרבנן מכיון שהפסידה מזונות שוב אינה מוכרת והך משנה הא איירי באלמנה ולא בגרושה דהא תני בריש' להדי' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים כו' היתה כתובתה ת' זוז ומכרה לזה במנה כו' הרי דקאי על אלמנה וגם הא בע"כ איירי בנשואה ולא בארוסה דהרי בכתובות (דף נ"ו) איפסיקא הלכת' כר"א בן עזריה דקאמר דבנתארמלה מן האירוסין אין לה רק מנה ומאתים ולא תוספת דהתוס' לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וא"כ במשנה דקתני היתה כתובתה ת' זוז ע"כ איירי בנשואה דודאי דוחק לומר דהמשנה תפסה לה אשת כהן שלא לצורך ובכל דוכתא איירי סתם באשה שכתובתה העיקר הוא מאתים וכיון דבע"כ איירי המשנה באלמנה נשואה והיא אינה מוכרת רק משום מזוני ומוכרח דהמשנה ס"ל דבמכרה מקצתה לא הפסידה וא"כ עיקר הכוונה של הב"ד שנתנו לה רשות למכור הוא רק שתמכור כדי כל הכתובה ושפיר כתב רש"י דהוא כאומר לשלוחו זבין ליה כורא ומוכיח הגמר' מני' דאינו מעביר על דבריו ומוכרח הגמר' לתרץ דאיירי בקטיני, וכל זה ניחא רק למ"ד דטעמא דרבנן הוא משום חינא אבל למ"ד אדם רוצה שלא תתבזה אשתו בב"ד דלא הי' שום תקנה כלל רק אומדן דעת הבעל וכתבנו לעיל דלדידי' גם באלמנה נשואה איכא הך סברא לרבנן ומוכרת גם בלא סברא דמזוני וגם בהפסידה המזונות ולדידי' הא אין תירוץ זה עולה והדרא קושי' הריטב"א והרא"ה לדוכתא מה מדמה לה הגמר' לזבין לי כורא דמי א"ל שתמכור הכל ביחד, וא"כ הא י"ל דהרמב"ם ס"ל דבאמת סוגי' הגמר' אזל רק אליבא דמ"ד משום חינא ורק לדידי' הוא דרצה הגמר' למפשט מני' הך אבעי' ומוכרח לתרץ בקטיני אבל הרמב"ם לפי מה שפסק דגרושה אינה מוכרת דאמר משום שלא תתבזה ולדידי' מצי איירי המשנה בכל גווני ומש"ה לא כתבו הרמב"ם:

[ח] אמנם בטור הא מבואר להדי' דלמאן דפוסק בזבין לי כורא וזבין ליתכא מכרו בטל אין מכרה קיים רק בקטיני, שוב מצאתי בהלכות גדולות בכתובות על הך משנה דהיתה כתובתה ת' זוז שכתב דאיירי רק בקטיני ועי"ש וזהו להדי' כהטור, וגם לדעת הרשב"א והר"ן דפסקו להלכה כמ"ד משום חינא הא ג"כ בע"כ איירי רק בקטיני, וא"כ הלכה זו הוא פלוגתא דרבוותא:

[ט] ובאותו ענין יעוין בזבחים (דף ל"ד) אלו נאמר קרבן כו' ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' יכול לא יביא ואם הביא כשר למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הבא לי חיטין והביא חיטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא כמוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן פי' ב' פעמים כתוב בפרשה ולא חיה הא למה זה דומה לתלמיד שא"ל רבו אל תביא לי אלא חיטין והביא לו שעורין שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר וכתבו התוס' בד"ה אלא כמעביר וז"ל צ"ע במעילה ובפרק אלמנה ניזונית גבי זבין לי ליתכא ואזל וזבין לו כורא ודבריהם צריך עיון דמאי מדמים התוס' הכא דאמר לי' להדי' אל תביא אלא חיטין דפשיטא דהוא מעביר על דבריו ושם לא איבעי' ליה רק באמר סתם זבין ליתכא ולא באמר לו אל תזבין אלא ליתכא, והנראה דציון דברי המתחיל בתוס' הוא טעות הדפוס וצריך לציין התוס' אלא כמוסיף וקאי על מה דאמר הגמ' בתחילה דבאומר הביא לי חיטין והביא לו חיטין ושעורין דאינו מעביר רק כמוסיף וע"ז הקשו התוס' מהא דזבין לי ליתכא והוסיף ומכר לו כורא דאבעי' ליה בכתובות אי הוא כמוסיף, וגם אם נאמר שם דהוא מוסיף מ"מ הרי לא הוי רק על הלתך אבל על המותר מהלתך הא ודאי דלכ"ע מכרו בטל ולא מהני מכירתו שלא ברשות וא"כ גם הך דהביא קרבן מחי' הא דומה להמותר מהלתך והאיך ס"ד דכשר, ולכאורה י"ל דודאי פשיטא דחי' לא הוי קרבן דכיון דהתורה לא צוה להביא קרבן רק בקר וצאן וא"כ הרי אינו רק תוספת שמוסיף האדם מדעתו והאיך יהי' נעשה קרבן מה שלא מצינו אותו בתורה רק ה"ק יכול לא יביא ואם הביא כשר פי' דס"ד דחי' אינו נעשה קרבן ואם הביא לא עשה איסור בזה דאינו מעביר רק מוסיף ונהי דההוספה אינה נתפסת בקרבן אבל עכ"ז יהי' כשר באכילה כמו כל חולין כיון דלא עשה איסור בזה ת"ל בקר וצאן יתורא ולא חי' דאיכא איסור בלאו הבא מכלל עשה אם הביא חי' וממילא אם הביא נאסר באכילה משום לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בכל תאכל וכמו דבשר וחלב אסור מהך קרא בחולין (דף קי"ד) והא דבלא"ה אינו אסור משום חולין שנשחטו בעזרה הוא דהרי איירי באקדשי' להחי' לקרבן וא"כ הא ממילא חלה עלי' קדושת דמים ושוב ליכא בו משום חולין בעזרה וכדאיתא בב"ב (דף פ"א) וגם הא נפקא מינה בזה בהקריבו בבמה, רק תי' זה אינו אלא לגירסת התוס' בחולין (דף קט"ו) ד"ה חורש אבל לגירסת רש"י דגרס שם השתא ומה שבת דחמירא אי אפשר לומר כן דגם עתה דאיכא איסור בלאו הבא מכלל עשה מ"מ ליכא לאוסרו באכילה דנילף בק"ו ממעשה שבת דשרי' באכילה: סימן מו יבואר בו קצת הערות בריש פרק לא יחפור