שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 52

[י] וא"כ הא מיושב היטב דברי בעל העיטור דהרי הוא ז"ל מהפוסקים המצריכים ת"כ גם בע"מ ונאמר דס"ל כהתוס' דקידושין דבכה"ג מקרי אומדנא ולא צריך ת"כ ומש"ה פסק שפיר באמר ע"מ שתחזירי לי הנייר דמחויבת להחזיר לו ואם נאבד סגי בנותנת לו דמי' וכמו שנתבאר. ולעולם י"ל דגם בעה"ע לא ס"ל לחלק כלל בין חפץ חשוב לאינו חשוב וגם באינו חשוב אמרינן לרבנן איצטלית דוקא וכמו שהוכיחו הר"ן והריטב"א מהא דמוקים רב חסדא הך ברייתא כרשב"ג והיכא דכפלי לתנאו גם בעה"ע אפשר מודה להו דלא מהני דמי' ואם נאבד נתבטל הגט ושאני הכא דאיהו איירי בדלא כפלי ומ"מ הגט בעצמו אם הוא בעין או דמי' כשנשרף מעכבין בו משום אומדנא וכמו גבי אתרוג להתוס'. הרי נתבאר מדברים הנאמרים למעלה שלשה תירוצים על דעת בעה"ע, או דבעה"ע ס"ל לחלק בין חשוב לאינו חשוב רק דבהגט כל זמן שהוא בעין מקרי חשוב לגבי דידה, או דס"ל לבעה"ע דחילוק זה בין חשוב לאינו חשוב תלוי בפלוגתא דרב יוסף ורבה גבי עובדא דאריסא, או דבעה"ע איירי רק בלא כפלי וגם בחפץ חשוב מהני נתינת דמיו ואם כפלי' גם בעה"ע מודה דלא מהני גם באינו חשוב, ועיינתי בדברי בעה"ע עצמו ומצאתי בדף כ"ב ולפי שהוא ספר שאינו מצוי לכל הנני להעתיק לשונו דבתחילה העלה שם דגם בתנאי דעל מנת צריך תנאי כפול ושוב אח"כ כתב דינא דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וסיים על זה וז"ל והא דאמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת ואסיק עלה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי ר"מ היא דאמר בעי תנאי כפול כו' ורב אשי אוקמא לעולם רבנן ולא בעי תנאי כפול וסיפא היינו טעמא דמגורשת דה"ל כאלו אמר מעכשיו תהא מגורשת ע"מ שתחזירי הנייר כאלו אמר מעכשיו תהא מגורשת ע"מ שתתן לי מאתים זוז דקיי"ל והיא תתן ומגורשת מעכשיו אע"ג דנתקרע הגט או שנאבד הכא נמי מגורשת מעכשיו באותו הגט ע"מ שתחזירי לי את הנייר ואם נאבד או נשרף משלמת דמיו עכ"ד. ולפי שני התירוצים הראשונים שכתבנו למעלה דבעה"ע ס"ל להלכה לחלק בין חשוב לאינו חשוב אתיין דבריו בפשיטות ולפי תי' השלישי שכ' דטעמו משום דלא כפלי לתנאי נצטרך לומר דהא דמסיים בעה"ע דהכא נמי מגורשת מעכשיו ע"מ שתחזיר הנייר ואם נאבד משלמת דמיו לא קאי אדברים דלעיל דמעתיק דברי רב אשי ותירוצו דהא רב אשי קאי לישב הברייתא אליבא דרבנן החולקים על ר"מ ולדידהו אין צריך כלל ת"כ בשום דוכתא וא"כ אם אבד בטל הגט לדידהו רק הוא סיום דברי בעה"ע עצמו אליבא דדינא לדידן דקיי"ל כר"מ דצריך ת"כ ומש"ה מהני נתינת דמיו אם נאבד וכמש"כ ואין זה דוחק כלל בלשונו של בעה"ע להמעיין בדבריו שם דבאו בקוצר רב וגם יש שם טעות הדפוס הרבה ועיי"ש. ועכ"פ חזינן לענין דינא דהוא פלוגתא דבעה"ע ס"ל בנשרף הגט יכולה ליתן דמיו גם לרבנן והר"ן והריטב"א חולקים עליו ולדידהו אינו גט אם נאבד ולענין דינא לכאורה היה לנו לחוש לחומר שני הסברות:

[יא] והנה בב"ב (דף קל"ד) גבי מתנת בית חורון דאמר ליה הרי חצר וסעודה נתונים לך במתנה ואינם לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו ואמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה והקשו על זה התו' מהא דאמר רבא בב"ב (דף קל"ז) הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא והרי אינו יכול להקדישו וכדאיתא שם שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו אינו מוחזר דמידי דחזי לי קאמר וע"ש מה שתירצו ע"ז והר"ן במס' סוכה סוף פ' לולב הגזול הקשה ג"כ דאמאי קאמר רבא החזירו יצא והרי אינו יכול להקדישו וכתב בשם רבינו שמואל דמשום קושי' זו גורס גבי אתרוג ע"מ שתחזירהו ולא גרס לי דיכול להקדישו ועיין בשעה"מ ה' לולב שהקשה על רבינו שמואל מהך דב"ב גופה דקאמר שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי והקדישו והחזירו אינו מוחזר ומשמע הא אם החזירו בלא הקדישו חל למפרע המתנה ואמאי הרי כיון דאינו יכול להקדישו לא מקרי מתנה כלל ולא קנאהו כלל ותי' השעה"מ דס"ל להר"ש דגבי שור זה כיון דאם הקדישו יכול ליתן לו דמיו להנותן וכמו שכתב הרא"ש בקידושין פ"א גבי מקדש בטבעת שאולה דבכל דוכתא אם הקדישו או מכרו לאחר מהני גם חזרת דמים ומש"ה ס"ל להר"ש דמקרי יכול להקדישו וחל המתנה ורק אם החזיר השור עצמו אחר ההקדש אינו מוחזר. אבל באתרוג דלא מהני נתינת דמים כלל ואפי' אם נאבד מיד המקבל וכמו שכתב הרא"ש בסוכה סוף פ' לולב הגזול בשם בעל העיטור יעו"ש ס"ל להר"ש דזה מקרי אינו יכול להקדישו ומש"ה מחק גבי אתרוג תיבת לי והוא תירוץ נכון. אמנם אכתי קשה לי על הר"ש וכן מצאתי שם בשעה"מ עצמו שהקשה כן מהך סוגיא דגיטין דתני הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזיר לי הנייר מגורשת ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני אביי הא מני ר"מ היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא כיון דלא כפלי בטל התנאי ורבא משני דבטל התנאי משום דהוי מעשה קודם לתנאי ורב אדא בר אהבה משני משום דהוי מעשה ותנאי בדבר אחד רב אשי אמר הא מני רבי היא דאומר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, ומאי משני רב אשי דהא כיון דאמר לי הא אינה יכולה להקדישו ואינה קונה אותו כלל, והוסיף עוד השעה"מ דכאן אי אפשר לומר דג"כ נמחוק תיבת לי דא"כ תיקשה אדתני ברישא של הברייתא דבאמר והנייר שלי אינה מגורשת דלא נתן לה כלל הנייר עדיפא ה"ל למתני רבותא דגם באמר ע"מ שתחזירהו לי דהקנה לה הנייר ג"כ אינה מגורשת משום דאינה יכולה להקדישו, והשעמ"ה קיצר קצת בקושיתו ועיקר הקושי' הוא דהא בגט קיי"ל כרבנן דאמרי איצטלית דוקא ואינה יכולה ליתן דמיו כמו באתרוג ואמאי מגורשת, ולפום רהיטא היה נראה לדחוק בזה דהרי בכל מתנה ע"מ להחזיר מודים רבנן דלכל הפחות אם נאבד או מכרו דאינו בידו דנותן דמיו וסגי ורק בגט לחודא ס"ל דאיצטלית דוקא משום דאמרינן דעתים של הבעל דלצעורה קמכוין וכמו דאיתא להדיא בגיטין (דף ע"ד) והנה בנתינת הגט הרי יש בו שני ענינים אחד דמקנה לה עצם הגט וכדכתיב ונתן בידה ונעשה גוף הגט שלה, שנית דמגרשה בקבלתה זו ואם התנה עמה ע"מ שתחזירהו לי הרי קאי התנאי על הני שני ענינים יחד דאם לא תחזירנו לו לא תתגרש בו וגם עצם הגט אינו מקנה לה ויהיה גזל בידה למפרע ונאמר דס"ל לרבינו שמואל דהא דאמרי' דבגט לצעורה קמכוין אינו רק על ענין הגירושין דמכוין לצערה בזה דגוף החפץ יהיה מעכב הגירושין דאפילו תתן דמיו יתבטל הגט וזה גופה הצער זה שיתבטל הגט וכמו שכתבנו לעיל אליבא דהר"ן והריטב"א ולא דמצערה במה שנוטל ממנה זה החפץ דבחפץ שאינו חשוב כנייר מאי איכא למימר ומש"ה ס"ל להר"ש דהצער הוא מה שיתבטל הגט על ידה וס"ל להר"ש דרק לענין זה שיתבטל הגט כוונתו לצערה אבל לענין הקנאת הגט גם רבנן מודים דהרי הוא ככל מתנה ע"מ להחזיר דמהני גם נתינת הדמים, ולפי"ז יצא לנו חידוש אחד דגם לרבנן אם נאבד או נשרף הגט והיא נתנה דמים נהי דלא נתגרשה בו מ"מ עיקר הנייר קנוי לה למפרע ולא היה גזל בידה למפרע מש"ה כשלא נאבד ומקיימת התנאי ומחזירתו לו שפיר מגורשת דהרי מצד הקנין יכולה להקדישו וליתן דמיו ושפיר קנאתו ויכולה להקדישו ומקרי מתנה ורק דאם תקדישו לא תתרגש בו ולענין הגירושין הרי לא איכפת לן במה דאינה יכולה להקדישו כיון דמצד הקנין יכולה להקדישו, אמנם כל זה לא ניתן לאומרו כלל ולחלק בגט עצמו בין מעשה הגירושין ובין קנין של עצם הגט דהרי לא הקנה לה כלל להדיא ולא אמר לה רק הרי זה גיטך ונכללו בו הני שני עניינים הקנין והגירושין והאיך נחלק ביניהם דאם תתן דמיו לא תתגרש בו ומ"מ עצם הנייר והגט יהיה שלה ובודאי נראה ברור דכל שלא נתגרשה בו ממילא חוזר עצם הגט להבעל וא"כ הרי קשה לרבינו שמואל דאמאי מגורשת כיון דאי אפשר לה להקדישו:

[יב] ולכאורה נראה מוכרח לומר אליבא דהר"ש דלרב אשי דמפרש טעם של הברייתא משום דע"מ כמעכשיו דמי מוקמינן הך ברייתא רק כרשב"ג דס"ל גבי איצטלית דאם נאבדה נותנת דמי' ומש"ה מקרי יכולה להקדישו דתתן לו דמיו, דאע"ג דמסקינן בגיטין (דף ע"ה) דגם רשב"ג לא קאמר אלא בנאבד דליתי' בעיני' אבל היכא דאיתא בעיני' לא קאמר מ"מ כיון שהקדישתו ס"ל דמקרי ליתא בעיני' ומהני דמים וכמו שכתב הרא"ש בפרק א' דקידושין דגם באומר ע"מ שתחזירהו לי יכול למוכרו ולהקדישו וליתן לו דמיו דאע"ג דאמר לי כיון שנתן לו דמיו ויכול לקנות שור אחר כיוצא בו מקרי מידי דחזי לי', והרי דעת בעל תה"ד סי' שי"א שהבאנו לעיל דבכל הדברים במתנה ע"מ להחזיר אם הוא בעין אינו יכול ליתן דמיו וכמו דס"ל לרשב"ג גבי גט כמו כן הוא לרבנן בכל הדברים ואעפ"כ הא כ' הרא"ש דיכול להקדישו ומוכרח דס"ל להרא"ש דכשמוכרו או מקדישו מקרי ליתא בעין ויכול ליתן דמים וכמו שכתב כן הקצות החושן בסי' רמ"א ס"ק ז' יעו"ש וכן ס"ל להר"ש ומש"ה שפיר מגורשת, ואין לפקפק על זה דא"כ הרי תתחדש לנו מבוכה גדולה לענין ההלכה דלדידן דקיי"ל כרבנן דבגט איצטלית דוקא וגם בנאבד לא מהני נתינת דמיו א"כ הא גם כשהגט בידה ומחזירתו לו צריך להיות אינו גט אליבא דהר"ש אם אמר ע"מ שתחזירהו לי כיון דאינה יכולה להקדישו לא קנאתו כלל ולא נעשה שלה והרי בשו"ע סתם הדברים דבאמר ע"מ שתחזירהו לי הרי זו מגורשת ותחזיר לו ואמאי לא הזכירו כלל הפוסקים דעת רבינו שמואל דבאמר לי אינו גט גם אם החזירתו לו, וכן באתרוג דקיי"ל בסימן תרנ"ח דגם בנאבד לא מהני נתינת דמיו א"כ גם כשהוא בעין ומחזירו צריך להיות אינו יוצא בו אם אמר לי, זה אינו קושיא די"ל דבשו"ע לא חששו לדעת הר"ש כיון דרובן של הראשונים חלקו על סברתו בזה וכמבואר בתוס' ב"ב (דף קל"ד) שהם גורסים גבי אתרוג תחזירהו לי ואפ"ה קאמר רבא דיצא בו ותירצו שם עיקר הקושיא וכן כתב הרא"ש בב"ב שם וגם בחידושי הרמב"ן על ב"ב שם הביא דברי רבינו שמואל ודחאם והר"ש יחיד הוא בזה ועוד נראה לומר חידוש דין א' דאפי' לדעת רבינו שמואל ג"כ לא פסיקא הדא מילתא ונוכל לומר דגם לדידיה באמר לה ע"מ שתחזירהו לי מגורשת שפיר ויצא בו באתרוג דהרי בגיטין (דף ע"ה) קאמר רב אדא ב"א דתנאי ומעשה בדבר א' התנאי בטל והמעשה קיים וכתבו שם התוס' דהיינו כשהתנאי סותר לגמרי המעשה כגון באומר לה הרי זה גיטך אם תחזירי לי הנייר או גם בע"מ למ"ד דאינו כמעכשיו דהתנאי סותר המעשה דאימת חל הגט בשעה שמחזירתו ואז הא אין הגט בידה וא"כ הרי ודאי נראה דבאמר לה ע"מ שתחזירי לי הנייר לדעת רבינו שמואל דס"ל דכיון דאמר לי אינה יכולה להקדישו וכה"ג לא הוי מתנה א"כ הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי סותר המעשה וממילא בטל התנאי ומגורשת שפיר דא"צ להחזירו כלל, והא דאמרינן בעובדא דבית חורון דכיון דאינו יכול להקדישו בטלה המתנה הוא דשם לא אמרו בלשון תנאי דאמר ליה ואינו לפניך אלא כדי שיבא אבא כו' והוי שיור ומש"ה אינה מתנה אבל בלשון תנאי שפיר י"ל דכיון דאינו יכול להקדישו מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי בטל והמעשה קיים וצ"ע בזה לעת הפנאי, והא דמחק הר"ש תיבת לי גבי אתרוג הלא משום דהיה קשה ליה ממ"נ על הא דאמר רבא נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא הרי דס"ל דהתנאי קיים ומ"מ יוצא אם החזירו ועל זה שפיר קשה ליה דהרי אינו יכול להקדישו ואמאי יוצא בו ואי דנאמר דרבא ס"ל ג"כ הך כללא דרב אדא ב"א דתנאי ומעשה בדבר אחד התנאי בטל ויכול להקדישו א"כ אמאי אמר לא החזירו לא יצא וממ"נ קשה על רבא ומש"ה מחקו הר"ש, ועכ"פ לענין דינא לפי מה דקיי"ל דתנאי ומעשה בדבר א' בטל התנאי שפיר מגורשת אפי' באמר לה לי ושפיר סתם לה בשו"ע דמגורשת ותתן דאפילו אם נאמר כהר"ש הא שוב ממילא בטל התנאי, ואין לנו מקום לחוש רק אם נצרף שני הדיעות יחד היינו דעת רבינו שמואל דבאמר לי מקרי אינו יכול להקדישו ולא הוי' מתנה וגם נאמר כדעת הפוסקים המובא באה"ע סי' ל"ח דס"ל דגם בתנאי ומעשה בדבר אחד התנאי קיים ומש"ה לא חשש ליה בשו"ע כיון דרוב הראשונים חלקו על הר"ש וגם דעת הרבה פוסקים דס"ל דכה"ג התנאי בטל, וכל זה הוא רק לישב פסק של השו"ע אבל בהא דמשני רב אשי הא מני רבי היא בע"כ מוכרחין אנו לומר כמש"כ דלרב אשי מותקמא הברייתא רק כרשב"ג דאין לומר דמוקים לה גם כרבנן דאיצטלית דוקא ורק דכאן מהני משום דהתנאי בטל דהוא סותר המעשה דא"כ הא זהו תירוצו של רב אדא ב"א ומה הוסיף רב אשי על ר"א ב"א וגם למה צריך ר"א לאוקמא כרבי הרי אם נאמר דע"מ אינו כמעכשיו הא יותר ניחא דהוא יותר סותר המעשה ור"א הא ע"כ בא לתרץ הברייתא גם מבלי סברא דתנאי ומעשה בדבר אחד מוכרחין אנו לומר להר"ש כמש"כ דאתיא רק כרשב"ג:

[יג] אמנם גם על זה יש לדקדק קצת דא"כ למה אמר רב אשי הא מני רבי היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דלמה ליה למנקט רבי כיון דגם לרבי לא מתוקמא הך ברייתא שפיר רק כרשב"ג דאיצטלית א"כ הא עדיפא ה"ל לומר הא מני רשב"ג היא דגם לרשב"ג הא שמעינן להדי' דס"ל דע"מ כמעכשיו דמי בגיטין (דף ע"ד) גבי הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דרשב"ג סבר דנותנת ליורשים ומגורשת למפרע ומוכרח בע"כ דאליבא דרב אשי דמוקים לה כרבי לא צריכין לאוקמא גם כרשב"ג ומצי אתי' גם כרבנן אע"ג דס"ל איצטלית דוקא מ"מ מגורשת וא"כ קשה הא אינה יכולה להקדישו, ונצטרך לדחוק דמש"ה נקט רבי משום דרבי אמר בהדי' האי לישנא דע"מ כמעכשיו דמי וגם בדף ע"ד אמרינן על ההיא ברייתא דקאמר רשב"ג דנותנת ליורשים הא מני רבי היא וכל זה בודאי דחוק טובא, וע"כ נראה יותר דגם רבינו שמואל ס"ל כבעל העיטור וכתי' השני שכתבנו למעלה דלא פליגי רבנן על רשב"ג רק בחפץ חשוב ולא באינו חשוב דלצעורה דקמכוין היינו נטילת החפץ ולא ביטול הגט וגם גט הוא אינו חשוב גם כשהוא בעין בידה וגם לרבנן יכולה ליתן דמיו כשנאבד אליבא דרבה דמפרש דטעמא דרבנן הוא משום דלצעורה קמכוין וס"ל לרב אשי כרבה דקיי"ל כוותי' ויכולה ליתן דמיו אם תקדשינו ומש"ה מגורשת שפיר, ולרב יוסף דלדידי' אין חילוק בין חשוב לאינו חשוב ובתרווייהו מעכב גוף החפץ לרבנן יתרץ הך ברייתא דלא כרב אשי רק כאינך תירוצי משום דלא כפלי לתנאי או משום דהמעשה קודם לתנאי או משום דהוה תנאי ומעשה בד"א ודו"ק:

[יד] ובמה שכתבנו למעלה באות ח' בביאור דברי התוס' דקידושין (דף ו') דמש"ה גבי אתרוג באמר ע"מ שתחזירהו לי אינו צריך תנאי כפול דכיון דנתברר לנו ע"י התנאי דעיקר תכלית כוונתו בהנתינה היה רק כדי שיוכל חבירו לצאת בו לא יותר בודאי אינו נותן לו רק כפי מה שנצרך לכוונה זאת לא יותר וכיון דסגי לזה בע"מ להחזיר בודאי לא נתן לו רק בתנאי זה, נוכל לישב בסברא זאת הא דאיתא בקידושין שם דמסיק רב אשי דבאשה אינה מקודשת בע"מ להחזיר דדומה לחליפין ואין אשה נקנית בחליפין והקשו התו' דבמאי דומה לחליפין והרי רב אשי בעצמו אמר בנדרים (דף מ"ח) מאן לימא לן בסודרא דאי תפיס לא מתפיס הרי דס"ל לר"א דבחליפין אינו מחויב להחזירם ועיי' בר"ן דנדרים שם שכתב דלהלכה קיי"ל בחליפין דמחויב להחזירו ורב אשי דחוי בעלמא קאמר לה בנדרים וראיות הר"ן הוא מהך דקידושין דמוכרח דר"א ג"כ ס"ל דצריך להחזיר, והנראה ביאור דברי הר"ן דכך הוא הצעת הסוגי' בנדרים דרב נחמן קאמר דקני ע"מ להקנות קני והביא ראיה מכל קנין חליפין דהוא רק קני ע"מ להקנות ודחי לי' רב אשי דבחליפין מאן לימא לן דלא מהני תפיסתו דלא יהיה צריך להחזירו, והנראה דודאי בחליפין כשנותן לו הסודר אין כוונתו של הנותן בהנתינה מצד עצמו רק כוונתו כדי לקנות עי"ז אותו דבר שמוכר לו דהרי כשנותן הסודר אומר לו בפירוש דעי"ז יקנה אותו חפץ, וא"כ בודאי אינו נותן לו זה הסודר רק כפי מה שנצרך לו להקני' לא יותר וא"כ דין זה אי מהני בסודר תפיסה תלוי בהאי כללא דקני ע"מ להקנות אי מהני דלהלכה דקיי"ל כרב נחמן דקני ע"מ להקנות מהני וא"כ בחליפין סגי ג"כ בזה א"כ בודאי לא נתן לו הסודר רק דאח"כ יהיה חוזר לו זה הסודר לא יותר ולא מהני לי' התפיסה ומש"ה שפיר מדמה ר"א בקידושין כל מתנה ע"מ להחזיר לחליפין, וזה הוא רק לפי האמת דקני ע"מ להקנות קנה אבל בנדרים דרב נחמן הביא ראיה דקני ע"מ להקנות מהני מהא דמהני קנין חליפין שפיר דחי לי' ר"א דהרי אם נאמר דקני ע"מ להקנות לא מהני באמת יהיה מהני גבי חליפין תפיסתו דכל עיקר מה דלא מהני בחליפין התפיסה הוא רק אם נניח ליסוד דע"מ להקנות מהני ואיך עתה מביא ראיה להיפוך, וזהו שדקדק ר"א ואמר מאן לימא לן דאי תפיס לא מתפיס פי' דהרי זה לא נאמר מפורש בשום דוכתא דבחליפין לא מהני התפיסה ואיך אתה מוכיח מזה, וזהו ביאור כוונת הר"ן שכ' דר"א בנדרים דיחוי בעלמא קאמר פי' שדוחה הראי' וההכרח של רב נחמן אבל לדינא גם ר"א ס"ל כרב נחמן דע"מ להקנות מהני וממילא בחליפין לא מהני תפיסה:

[טו] גם נוכל לישב בזה הסוגי' דב"מ (דף י"א) בעובדא דר"ג שהקנה המעשר לר' יהושע ומקומו מושכר לו ואמרי' שם דהקנה לו אגב קרקע ואמר רבא דכי לא היה לו סודר להקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין ה"נ טו"ה אינו ממון לקנות אגב קרקע, ולכאורה היה קשה לי דבקידושין אבעי' לן אי בעינן צבורין ופשט לה מהך דר"ג דקאמר ומקומו מושכר לו הרי דבעי צבורין דמדקדק ואמר לו מקומו דוקא ודחי דאמר כן כי היכי דלא לטרחינהו פי' שיהיה להם רשות להחזיק שם הפירות גם אח"כ וא"כ מאי הקשה רבא שיקנה להם המעשר בסודר דלמא הקנה המקום משום דלא לטרחינהו ומצאתי אח"כ שהקשה כן השיטה מקובצת ותי' דאם היה יכול להקנות להם המעשר לחודא בלא שום קרקע אין סברא להגמ' דיקנה להם הקרקע רק משום דלא לטרחינהו לחודא אבל אי לא סגי בלא קנין קרקע משום אגב שפיר משני הגמ' בקידושין דמש"ה הקנה להם דוקא המקום ולא מקום אחר משום דלא לטרחינהו יעו"ש, והנראה לכאורה לומר דהרי ר"ג לא פירש להם משך זמן של השכירות לכמה זמן יהיה נמשך שכירות המקום אח"כ וכיון דהמשכיר נקרא מוחזק לגבי השוכר כמבואר בשו"ע א"כ אין להשוכר זכות להחזיק הפירות באותו מקום רק זמן הפחות שיכול להיות וכיון דודאי דכל עיקר מעשיו של ר"ג לא היה רק כדי לקיים מצות נתינת של המעשר וכל עיקר הקנאת הקרקע היה רק כדי שעי"ז יקנו הם הפירות א"כ הרי תיכף שנגמר קנין של הפירות ונכנס לרשותם צריך להיות נפסק הזמן של משך השכירות ושוב אין להם רשות להחזיק שם הפירות וא"כ הא לא שייך כלל סברא דלא לטרחינהו ורק דבקידושין שם דפריך דאי לא בעינן צבורין למה דקדק ר"ג ואמר מקומו מושכר לו דוקא והרי סגי בקרקע כל שהוא וע"ז שפיר משני דעביד כן משום דלא לטרחינהו דכיון דלעצם קנין המעשר לא הוצרך לומר מקומו ובזה גופה דאמר מקומו קנה המקום גם על אח"כ כל זמן שיחזיקו הפירות שם דמדאמר מקומו מכרח דהקנה להם המקום לבד ממה שנצרך לו לקנין המעשר. וכל זה הוא אם נאמר דלא בעינן צבורין כלל אבל להמסקנא דמסיק שם בקידושין והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן וכתב הרמב"ם בפרק ג' מה' מכירה דרק היכא דאינם צבורין בעינן אגב וקני אבל אם הם צבורין לא בעי אגב ועיי' בסמ"ע סי' ר"ב מבואר דלדעת הרמב"ם בצבורין קונה גם בחצר שאינה משתמרת דקונה מטעם אגב גם בלא אמר אגב וכתב בשו"ת הריב"ש דלהרמב"ם אתי' לפי המסקנא עובדא דר"ג כפשטי' דלא נזכר במשנה שאמר ר"ג להם אגב כלל כיון דשם היו צבורין ומה דמוקמינן בסוגי' שם דאמר להם אגב הוא רק לפי ס"ד אבל לפי האמת לא אמר להם אגב כיון דהיו צבורין, וא"כ בר"ג דלא אמר אגב הרי הוצרכו להיות צבורין וא"כ הרי הוצרך ר"ג לומר מקומו דוקא כיון דלא אמר אגב ובלא"ה לא היו קונים הפירות ושוב ליכא הוכחה שהקנה להם המקום גם אח"כ דשוב הדרינן לסברא דידן שלא הקנה להם רק כפי הנצרך לקנין המעשר ותיכף שנשלם הקנין פירות נשלם ג"כ זמן השכירות וא"כ הא ליכא סברא דלא לטרחינהו והקשה רבא שפיר דכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין רק הפירות של המעשר לחודא: סימן מה ישוב לדעת הרמב"ם וביאור סוגי' בכתובות דף צ"ט: