שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 51

[ד] ולכאורה יש לעיין דהרי אביי דחי למימרא דרב חסדא אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיני' היכא דאיתא בעיני' מי אמר הרי דכשהוא בעין גם לרשב"ג לא מהני נתינת דמיו ויש להבין טעמא מאי דבשלמא לפי מה שהסברנו דעת בעה"ע ניחא די"ל דגם גבי איצטלית הא יש ב' אופנים לצעורה א' דלא יהי' לה זה החפץ שנית מה שיהי' לו זה החפץ, וא"כ הא י"ל דעל סברא הראשונה גם רשב"ג מודה דנתכוין לצערה שלא יהי' לה זה החפץ ומש"ה כשהוא בעין מודה דלא מהני דמיו ורק דכשנאבד דהיא ממילא אין לה בזה הוא דחולק עם רבנן דרבנן ס"ל דנתכוין ג"כ לצערה במה שיהי' לו ולא מהני דמיו גם בנאבד ורשב"ג חולק על סברא זו וסבירא לי' דמהני דמיו ומש"ה גם בע"מ שתחזירי לי הנייר מודה רשב"ג דכשהוא בעין אינה יכולה ליתן דמיו דאצלה הוא חשוב ואיהו נתכוין שלא יהי' לה, אבל לדעת הר"ן והריטב"א דס"ל דהגט לא מקרי חפץ חשוב כלל גם אצלה הרי בודאי קשה דמאי טעמא דרשב"ג דס"ל דכשהוא בעין אינה יכולה ליתן דמיו דבשלמא לרבנן ניחא דהם ס"ל דכוונתו לצעורה בביטול הגט אם יאבד אבל לרשב"ג הא לא שייך הך סברא כלל דהרי כל זמן שישנו בידה בעין יכולה ליתן לו החפץ ואם יאבד הרי יכולה ליתן דמיו וא"כ כשהוא בעין אמאי מוכרחת ליתן לו גוף החפץ, דבשלמא אם נאמר שהוא חשוב שפיר י"ל דמצערה במה שלא יהי' לה אבל כיון דלהר"ן והרשב"א אינו חשוב כלל א"כ הא אין לה שום צער בגוף החפץ יותר מבדמיו ומ"ט דרשב"ג, רק גם זה ניחא די"ל להר"ן והריטב"א דס"ל בלא סברא דלצעורה קמכוין מ"מ כל זמן שהחפץ שהתנה עליו הוא בעין אינה יכולה ליתן דמים וגם בשארי תנאים שלא בגט ס"ל דהדין כן, והרי בהדי' מצינו בסברא זו מחלוקת גדולה דבחו"מ סי' רמ"א סעי' ז' כתב הרמ"א המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי החפץ מה שאין כן בתנאי בגיטין ועיי' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ב שכ' דמשמע מסתימת דברי הרמ"א דגם כשהחפץ בעין יכול ליתן דמיו והקשה על זה מהא דבגיטין אמרי' גם לרשב"ג דלא ס"ל דלצעורה קמכוין מ"מ כל היכא דאיכא בעין מודה דאינה יכולה ליתן דמים וכמו כן הוא לרבנן בשארי תנאים חוץ מגיטין, ועיי' בשו"ת שבית יעקב ח"ב סימן פ"ג שדחה קושי' הפנים מאירות דרק בגיטין קאמר אביי דאיכא גם סברא דלצעורי מש"ה מודה רשב"ג כשהוא בעין ולא בשארי תנאים, ובאמת דבדברי תה"ד סימן שי"א הביאו הקצה"ח בסי' רמ"א מבואר להדיא כהפ"מ דבכל תנאי דעלמא אם הוא בעין מחויב ליתן החפץ דוקא וז"ל שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו אם הי' רוצה בדמיו הי' אומר תן לי שוה כך וכך אלא ע"כ דוקא החפץ הי' חביב עליו ואפ"ה היכא דנאבד אמדינן דעתי' שאין רצונו שבשביל כך יתבטל התנאי אלא יטול את דמי' עכ"ל, וא"כ נאמר דגם הר"ן ס"ל כן ומש"ה מודה רשב"ג כשהוא בעין, אבל לפי מה דמשמע מסתימת לשון הרמ"א בחו"מ דגם כשהוא בעין יכול ליתן דמים ולדידי' הא ע"כ מוכרח דטעמא דרשב"ג בגיטין הוא משום לצעורה קמכוין דגם רשב"ג מודה לסברא דלצעורה כשהוא בעין ולדידי' הא מוכרח לומר דגם גט מקרי אצלה כחפץ חשוב ומצערה בגוף הגט יותר מבדמיו וכמש"כ ושוב אין ראי' דלא כדעת בעל העיטור וי"ל דבאינו חשוב גם רבנן מודים ולא אמרינן כלל דנתכוין לצעורה בביטול הגט רק בגוף החפץ וכמש"כ:

[ה] ובדברינו אלה יש מקום להסתפק לענין דינא לפי מה שהסברנו דלענין לצעורה בגוף החפץ בודאי דלא שייך רק בחפץ חשוב ולא באינו חשוב, ורק דטעמו של הר"ן הוא משום דמפרש לצעורה בביטול הגט דכוונתו דהגט יהי' תלוי ואם יאבד זה החפץ יתבטל הגט, וא"כ י"ל דרק בהתנה על חפץ ידוע וכמו בע"מ שתחזירי לי הנייר דכוונתו רק על זה הנייר של הגט ולא מהני נייר אחר ומש"ה ס"ל להר"ן דלא מהני דמי' דכוונתו דאם יאבד יתבטל אבל היכא דהתנה ע"מ שתתני לי נייר דעלמא דמהני גם בנייר אחר די"ל דגם הר"ן מודה דגם לרבנן מהני דמי' דבגוף החפץ הא אינו מצערה כיון דהוא אינו חשוב יותר מדמי' וגם לצערה בביטול הגט לא שייך כאן כלל דהרי בידה לקנות לו נייר לעולם דהוא דבר המצוי בשוק ומש"ה מהני גם דמי' כן י"ל, ובזה היה מקום להצדיק דברי מהר"י בירב הובאו בשו"ת רלב"ח סימן קל"ד שכתב דגם לרבנן דקיי"ל כוותייהו באיצטלית מ"מ אם אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז מודים רבנן דלאו דוקא זוזים אלא אפי' נתנה לו חפצים או סובין כדי שוין מגורשת, והרלב"ח חלק שם עליו א' מצד הסברא דהמזומן חשוב יותר מחפצים והנה בזה לא נכניס כאן כלל דמהר"י בירב ס"ל דגם מטלטלים מיטב הם דאי לא מזדבין הכא מזדבין במתא אחריתא ובפרט במילתא דקפיצא עלי' זבינא רק במה דהוסיף הרלב"ח לומר דגם בזוזים הא שייך לומר לצעורה מכוין והוכיח זה מהא דלא מהני מחילה, ולפי"ז ניחא דס"ל למהרי"ב דלענין שצריך ליתן גוף החפץ דוקא לא שייך רק בייחד לה חפץ מיוחד וכמו דאמר לה איצטלתו דדוקא איצטלא זו קאמר וכן בע"מ שתחזירי הנייר אבל היכא דלא ייחד גוף החפץ רק המין והוא דבר המצוי שפיר יכולה ליתן דמי' וכמו שנתבאר וצ"ע לדינא:

[ו] גם עוד י"ל לישב דעת בעל העיטור ולעולם נוכל לומר דגוף הגט הוא חפץ שאינו חשוב גם לגבי דידה וכמו דס"ל להר"ן והריטב"א רק דבעה"ע ס"ל דהא בגיטין (דף ע"ד) איתא ההוא דא"ל לאריסי' כ"ע דלי תלתא ושקלי ריבעא את דלי ארבעה ושקול תילתא לסוף אתא מיטרא וקאמר רב יוסף דהא לא דלה ואין לו אלא ריבעא ומוקמי ליה כרבנן דאמרי איצטלית דוקא ולא אמרינן דמים במקום איצטלא ורבה אמר דשקיל תילתא דהא לא צריך לדלות דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא גבי גט דלצעורה קמכוין אבל הכא משום הרוחה והא לא צריך, וא"כ הא י"ל דעד כאן לא כתב בעל העיטור דבחפץ שאינו חשוב יכולה ליתן דמים גם לרבנן רק אליבא דרבה דקיי"ל כוותי' דס"ל דהיכא דלא שייך לצעורה גם רבנן מודים דיכול ליתן דמים ומזה למד בעה"ע דבאינו חשוב דאינה מצטערת כלל במה שצריכה ליתן גוף החפץ יותר מבדמי' דיכולה ליתן דמים אבל לרב יוסף דלא מחלק בין גט לשארי דברים וס"ל דגם היכא דלא שייך לצעורה מ"מ כל היכא דלא קיים ממש כפי התנאי מקרי לא קיים התנאי אליבא דרבנן הא נוכל לומר דגם בעה"ע מודה דאפילו בחפץ שאינו חשוב בטל הגט אם נאבד, וא"כ הא י"ל דרב חסדא דקאמר הא מני רשב"ג היא ס"ל כרב יוסף אבל לרבה נאמר דלא פליגי רבנן בנייר כלל ומש"ה פסק בעה"ע דבנשרף משלמת דמי', ועיי' בגיטין (דף ע"ה ע"ב) דתנן הרי זה גיטך ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ופריך בגמרא דהא תני' הניקתו יום אחד הרי זה גט ומשני ר"ח מתניתין רשב"ג היא וברייתא רבנן ופירשו התוס' דמתניתין אתי' כרשב"ג דס"ל גבי איצטלית דתתן דמי' דלהרווחה קמכוין הכי נמי צריכה להניקו כל זמן שהוא צריך והברייתא אתי' כרבנן דאמרי באיצטלית דלצעורה קמכוין וכיון דצערה יום אחד סגי, ולפי פירושם הא משמע דר"ח ס"ל כרבה דטעמם של רבנן הוא משום דלצעורה קמכוין ודלא כרב יוסף ואי אפשר לומר כמש"כ, אבל, רש"י פי' שם דהמשנה כרשב"ג דלא אזיל בתר הלשון דוקא ולהרוחה קמכוין הכי נמי צריכה להניקו שתי שנים וברייתא רבנן דאזלי בתר דיבורו דוקא ולא לפי משמעות הענין וע"מ שתינק קאמר ובהנקה של יום אחד סגי וע"ש דבפירש"י אינו מפורש כן כל כך להדי' רק בחידושי הריטב"א לגיטין שם הסביר כן לפרש"י יעו"ש ולפי"ז הא נוכל לומר כמש"כ דר"ח ס"ל כרב יוסף ומש"ה אמר הא מני רשב"ג היא, אבל לדידן דקיי"ל כרבה שפיר ס"ל להעיטור לחלק בין חפץ חשוב לאינו חשוב:

[ז] גם י"ל עוד דרך שלישי בדעת בעל העיטור לישבו מקושיית הר"ן והריטב"א מהא דקאמר ר"ח הא מני רשב"ג היא ונאמר דגם הוא מודה דאין מקום לחלק כלל בין חפץ חשוב לאינו חשוב ובכל גווני שייך לצעורה קמכוין דאין הצער בגוף החפץ רק במה דע"י אבידת זה החפץ יתבטל הגט ומ"מ שפיר כתב דנותנת דמי' ומגורשת, דהנה בעיקר הדין דאיתא בשו"ע דבאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר דמגורשת ותתן הא אם לא נתנה אינו גט כלל הרי אינו רק בדכפלי לתנאי וסיים לה ואם לא תחזירי לי לא יהי' גט או אפילו בדלא כפלי וכהפוסקים דס"ל בשו"ע אה"ע סימן ל"ח דבתנאי דעל מנת דכאומר מעכשיו דמי אינו צריך תנאי כפול כלל, אבל להפוסקים דס"ל שם דגם בתנאי דע"מ צריך ת"כ ואי לא כפלי לתנאי בטל התנאי והמעשה קיים הרי נראה פשוט דלדידהו הכא אם לא כפלי דהיא מגורשת גם אם לא החזירה לו הנייר וכן כתב הב"ש דהא דאיתא בשו"ע ותתן הוא רק להפוסקים דבע"מ א"צ ת"כ. ולכאורה נראה פשוט דלהפוסקים המצריכים ת"כ אם לא כפלי גם אם לא החזירה כלל לא הנייר ולא דמי' מגורשת כיון דכל התנאי בטל לדידהו וכן נראה מסתימת דברי הבית שמואל. אמנם אחרי העיון יש לדבר עוד בזה ויש מקום לחלק לדידהו בין גוף הנייר דאינו מעכב ובין לא נתנה כלל לא הנייר ולא דמי' דיהי' מעכב, דהנה במס' קידושין (דף ו') מביא הגמרא להא דאמר רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא והקשו התוס' דאמאי בלא החזירו לא יצא והרי לא כפלי לתנאה דס"ל להתוס' דגם בעל מנת צריך תנאי כפול וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו ועיי' בתוס' סוכה (דף מ"א) בד"ה הילך שכתבו דהך דרבא איירי רק בדכפלי לתנאי רק דלא חשש להזכיר כאן כל דיני תנאי וכן ס"ל להתוס' בגיטין (דף ע"ה) וכן כתב הרא"ש במס' ב"ב סוף פרק יש נוחלין הרי דחולקים על סברת התוס' דקידושין וס"ל דלא מהני אומדנא בכאן, והנה דברי התוס' דקידושין הנ"ל סתומים קצת ולא מבואר כל כך כוונתם דאמאי אין צריך כאן ת"כ ומ"ש כאן מכל תנאי דעלמא, ועיין בבית שמואל סימן כ"ט ס"ק א' שהביא שם לדברי התוס' דקידושין הללו ומבואר שם בדבריו שני כוונות בביאור דבריהם אחד דרק באתרוג כתבו כן דכיון דהנותן בעצמו צריך לאותו אתרוג מש"ה איכא אומדנא דלא נתכוין ליתן לו רק ע"מ להחזיר והבית שמואל בעצמו דחה פירוש זה והסכים דהתוס' דקידושין ס"ל דכל נותן מתנה שהתנה על מנת להחזיר חשיבא אומדנא דמוכח דלא הקנה לו רק על תנאי זה ואין צריך תנאי כפול לו, והנה שני הפירושים הללו דחוקים הם דמה שרצה הב"ש בתחילה לומר דרק באתרוג כתבו כן משום דגם הנותן צריך לו ודאי דקשה דהך סברא לא נזכרה כלל בדבריהם ואין לו שום רמז בלשונם שכתבו וז"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו ולא הזכירו עיקר הסברא שבזה משום דגם הנותן בעצמו צריך לאותו אתרוג דזהו יסוד תירוצם וגם דעיקר הדבר דחוק מצד עצמו דהרי רבא סתמא קאמר לא החזירו לא יצא ומשמע בכל גווני והאיך נאמר דרבא לא איירי רק כשאין להנותן אתרוג אחר עבור עצמו אבל ביש לו גם אם לא החזירו יצא, ועיין ברא"ש במס' סוכה סוף פרק לולב הגזול שכתב בשם בעל העיטור דגם בנותן לחבירו במתנה אתרוג בסתם ולא הזכיר לו שום תנאי כלל מ"מ מחויב להחזירו אם אין להנותן אתרוג אחר עבור עצמו דודאי לא נתן לו רק ע"מ להחזיר וכן כתב הר"ן שם בשם יש אומרים והסכים עמהם וכן מבואר בשו"ע או"ח סימן תרנ"ח דגם בנתן סתמא לא יצא אם לא החזירו ולדידהו הא ע"כ נראה דהא דאמר רבא הילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא ולמה הוצרך רבא למינקט תנאי בדברי' ולא נקט רבותא יותר גם בסתמא ובע"כ צ"ל משום דרבא איירי בכל גווני וגם ביש להנותן אתרוג אחר עבור עצמו, ומש"ה נקט תנאי בדברי' דבאין לו לא הוצרך לתנאי כלל לדעת בעה"ע עצמו (אמנם לפי מה דמבואר במק"א פירוש דברי הרא"ש דסוכה אין לזה הכרח) ואפי' אם נאמר דהתוס' דקידושין לא ס"ל כבעל העיטור בזה מ"מ לומר דרבא לא איירי רק באין לו לחודא בודאי דחוק טובא דהרי סתמא נקט וגם דהמשך לשון הסוגיא דב"ב (דף קל"ז) משמע קצת להיפוך דהכי איתא שם אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאוכלו פי' דיש לאחרים אתרוג אחר יצא ואם לאו לא יצא אמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזיר נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא ומדמחלק מעיקרא בין יש להאחרים אתרוג אחר לאין להם אחר ותיכף לזה במימרא דרבא לא קמחלק כלל ומשמע דאיירי בכל גווני גם אם יש לו להנותן לא יצא אם לא החזירו וע"כ פי' הראשון דחוק טובא. אמנם גם פירוש השני של הבית שמואל דס"ל להתוס' דקידושין דכל מי שנותן ע"מ להחזיר חשיבא אומדנא ואין צריך תנאי כפול גם כן קשה טובא דמאי מעליותא דתנאי זה יותר מבכל תנאי שהתנה הנותן דמצרכינן תנאי כפול דוקא וכגון בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ולא חשבינן לי' אומדנא כלל, ועוד ראיתי בספר המקנה בקונטרס אחרון בסימן כ"ט שהקשה טובא על זה מהא דבגיטין (דף ע"ה) גבי הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר דמגורשת ופריך בגמ' דאמאי מגורשת דהי' ס"ל דע"מ לא הוי כמעכשיו ומשני שם אביי דאתי' כר' מאיר דמצריך בכל דוכתא תנאי כפול והכא דלא כפלי בטל התנאי ואינה צריכה להחזירו ומש"ה מגורשת הרי להדי' דגם באמר ע"מ שתחזירי לי הנייר בעינן תנאי כפול דוקא ולא חשיבא אומדנא דמוכח והיא קושי' גדולה על הב"ש:

[ח] ועל כן נראה ביאור דברי התוס' דהאומדנא הוא דהרי זה הנותן האתרוג הא אין כוונתו בהנתינה המתנה בעצמו ולהנות לחבירו להוסיף על ממונו באתרוג זה וכל עיקר כוונתו בהנתינה אינו החפץ בעצמו רק כל כוונתו כדי שיהי' חבירו יכול לצאת בו ידי חובתו וראי' דזהו עיקר כוונתו דהרי התנה עמו ע"מ שיחזירהו לו וא"כ הא לא נתוסף עושרו של המקבל בהנתינה זו כלל רק תכלית הנתינה הוא שיצא בו י"ח וכיון דלתכלית זה דהיינו שיהי' חבירו יוצא בו הא סגי גם במתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה ויוצא בו מש"ה אנן סהדי דלא נתכוין להקנותו רק ע"מ להחזירו ועי"ז שהתנה עמו שיחזירנו לו איגלאי דעתו שאין כוונתו להקנותו מצד עצמו רק כל כוונתו שיהי' יוצא בו ומש"ה בודאי לא נתכוין להקנותו רק כפי מה שנצרך לאותו תכלית המבוקש ולא יותר ולהא הא סגי גם בע"מ להחזיר, וכל זה מדוקדק היטב בלשון התוס' בתירוצם שכתבו דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו פירוש דהתנא מועיל לנו דעל ידו ידעינן כוונתו דלא נתכוין רק בשביל שיברך חבירו על האתרוג ומסתמא לא נתן לו רק כפי מה שנצרך לזה התכלית לא יותר, והוא ביאור נכון בדברי התוס' שוב אחר זמן מצאתי בספר אבני מילואים סימן כ"ט ס"ק א' שביאר כן כוונת התוס' רק דלבסוף דחה בעצמו זה דאם לזה נתכוונו בתירוצם א"כ אכתי תשאר קושייתם על הא דאמר שם רבא מקודם לזה הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי דהי' ס"ל לרבא דמתנה ע"מ להחזיר לא שמי' מתנה והרי לפי הס"ד תשאר קושי' התוס' דהא לא כפלי לתנאי דלפי הס"ד הא ליכא אומדנא כיון דהי' ס"ל דלא מהני בכל הני ע"מ להחזיר לקנות לא במכר ולא באשה וצריך להיות בטל התנאי משום דלא כפלו וא"צ להחזירו וממילא יקנה במכר ובאשה, ודחי' זו אינה דהרי גם אם נפרש לתי' של התוס' דלא כמש"כ רק כפי פירושו של הב"ש ויהי' ניחא לפי תירוץ של התוס' גם מימרא הראשונה דרבא מ"מ אכתי תיקשה על התוס' בקושייתם דלמה נטר להקשות עד לבסוף במימרא השני' של רבא דאתרוג ואמאי לא הקשו כן תיכף במימרא ראשונה של רבא וכבר הקשה כ העצמות יוסף שם וע"ש במקנה שכ' לתרץ זה דבתחילה היינו יכולין לפרשו דאיירי בכפלי ורק מימרא השני' של אחרו משמע להו להתוס' דאיירי גם בלא כפלי דמסיים רבא לא החזירו לא יצא ואי בדכפלי הא פשיטא דלא יצא ומש"ה הקשו התוס' רק על מימרא השני', וא"כ גם לפי תירוצם של התוס' נוכל לומר להס"ד דאיירי רק בכפלי ולקמן כתבנו עוד ישוב אחר על הא דלהס"ד לא קשה כלל מהא דלא כפלי לתנאי יעו"ש, ועכ"פ ביאור דברי התוס' ודאי נראה כמש"כ דכיון דלצאת בו אין צריך שיהי' שלו לגמרי ומהני גם בע"מ להחזיר מסתמא גם הנותן לא הקנה לו יותר, וא"כ הא מיושב היטב קושי' המקנה בקונ"א מהך דגיטין שהבאנו גבי הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר דמצריך לי' אביי תנאי כפול דאע"ג דגם גבי גט הא ודאי דאין כוונתו לעיקר להקנות לה במתנה הנייר רק תכלית כוונתו הוא רק כדי שתתגרש בו מ"מ הרי שם ס"ל להסוגי' דעל מנת אינו כמעכשיו וזהו שהקשה שם בגמר' דאמאי מגורשת דהגט הא לא חל רק בשעה שמחזירה ואז אין הגט בידה ועל זה משני אביי שפיר דאינה צריכה כלל להחזירו משום דלא כפלי לתנאי דהרי לעיקר כוונתו דהיינו שתתגרש בו הא לא מהני כלל כפי מה שאמר ע"מ להחזיר דאדרבה אם נקיים התנאי ונחייבה להחזיר יתבטל הגט ושוב ליכא אומדנא כלל דדעתו רק ע"מ להחזיר ואין מקום לחייבה להחזיר רק מכח התנאי ובאמת יתבטל הגט וא"כ שוב הדרינן לכללא דדיני תנאי דצריך להיות כפול וכיון דלא כפלי בטל התנאי והמעשה קיים ומש"ה מגורשת:

[ט] ובדברים הללו נתחדש לנו סברא חדשה דלפי המסקנא דקיי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ויכולה להתגרש גם בע"מ להחזיר א"כ גם להסוברים בכל ע"מ דצריך ג"כ תנאי כפול מ"מ גבי גט גם בלא כפלי מהני דאיכא אומדנא דמוכח דודאי לא נתכוין להקנות לה רק כפי מה שנצרך למעשה הגט לא יותר ומחויבת להחזירו ואם לא החזירתו בטל הגט וכמו דס"ל להתוס' דקידושין גבי אתרוג דאם לא החזירו לא יצא גם בלא כפלי לתנאי. אמנם כל זה הוא רק לענין דצריכה להחזיר לו גוף הגט אם הוא בעין ואם יהיה נאבד תתחייב להחזיר לו דמים וכמו דהוי הדין בכל ע"מ להחזיר דכשישנו לאותו חפץ בעין מחויב להחזיר לו ואם נאבד נותן לו דמים וכמו כן צריך להיות גם בגט, אבל בהא דס"ל לרבנן דין חדש גבי גט מה שאינו בכל שארי מתנה ע"מ להחזיר והוא דאמרינן דלצעורה קמכוין דמלבד ממונו של החפץ עוד דעתו לצעורה בזה התנאי דאם יהיה נאבד יתבטל הגט ולא יהיה מהני מה שתתן לו דמיו הרי זהו סברא מחודשת רק בגט לחודא והרי על זה דרוצה כן להטיל בו תנאי כזה דאפי' אם יאבד ותתן דמיו ג"כ יתבטל הגט הרי על זה אין כאן שום אומדנא מצד עצמו ואין לנו לומר כן רק משום התנאי לחודא ושוב צריך לזה תנאי כפול. והיא סברא נכונה. היוצא מזה לדינא דלהפוסקים דס"ל דגם בע"מ צריך תנאי כפול דאם נתן לה גט ואמר ע"מ שתחזירו לי הנייר ולא כפלי לתנאי דמ"מ מחויבת להחזירו משום האומדנא ואם נאבד מהני נתינת דמי' דע"ז ליכא אומדנא ואם לא החזירה וגם לא נתנה דמים בטל הגט וכמו שנתבאר. וכל זה הוא רק לדעת התוספות דקידושין שכ' דבאתרוג אין צריך ת"כ אבל לדעת הרא"ש בב"ב שהבאנו דס"ל דגם באתרוג אם לא כפלי יצא גם אם לא החזירו וכן הוא דעת התוס' בסוכה (דף מ"א) ובגיטין (דף ע"ה) הרי דלא ס"ל סברא זו ולדידהו אפילו לא נתנה כלל לא הנייר ולא דמים מגורשת כל היכא דלא כפלי: