שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 49

[ב] והנה כבר מפורסם הקושי' על הרמב"ם שוב מצאתיו בקרבן עדה בירושלמי מהא דאיתא במס' נזיר דף נ"ז שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזהו מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך בגמרא קתני שני נזירים כו' ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירים והך דקאי גביהון הא תלתא ה"ל ספק טומאה בר"ה ומשני שאמר ראיתי טומאה שנזרק ביניהם הרי דילפינן מסוטה דכל ספק טומאה אינו טמא היכא דאיכא תלתא וא"כ האיך אפשר לומר דאם קינא לה ממאה יהי' קינוי והרי ה"ל ר"ה ואפילו לפי מה שכתב הרמב"ם רק אם קינא לה משנים מ"מ ג"כ קשה דהרי בצירוף האשה הנסתרת ה"ל תלתא וה"ל ר"ה דספיקו להקל, והנראה פשוט דס"ל להרמב"ם דעד כאן לא מטהרינן ספק טומאה היכא דאיכא תלתא רק באנשים טהורין דכיון דבאותו מעמד איכא שלשה ונפל שמה ספק בין אם הספק הוי על כל השלשה ובין אם הספק הי' רק על אחד שבאותו מעמד הי' שלשה (ועיי' ברמב"ם פרק ט' מה' נזיר בלח"מ שם) שפיר הוי טהור אבל היכא דהטהורים אינם רק שנים רק שהמטמאים הם הרבה וכגון שהי' שם הרבה אנשים וכולם טמאים שמטמאין אדם בנגיעתן ונכנס שם טהור אחד וספק נגע באיזה טמא ס"ל להרמב"ם דבכה"ג לא נטהר משום ר"ה דאטו משום שנתרבו המטמאים יהי' עוד יותר קיל וכן הסברא דהאיך נאמר דאם יהי' רק אחד טמא ואחד טהור וספק נגעו זה בזה יהי' טמא ואם יהי' שם עוד טמא המטמא בנגיעתו שנתחזק עי"ז הספק דהרי כשהמטמאין מרובין יותר קרוב שנגעו בהטהור יהי' טהור דבר זה לא ניתן להאמר כלל ומש"ה בסוטה שנסתרה עם כמה אנשים לעולם הוי רק כמו שנים דהיינו הבועל והנבעלת ומה שנתרבו עוד אנשים לא נטהר אותה בשביל זה ואם באנו לדמותו לדין ר"ה הוא אם נסתרו שני נשים עם איש אחד ולשניהם קינא לכל אחת בעלה שלא תסתר עם אותו איש דאז הוי ר"ה ובכה"ג אפשר דגם הרמב"ם מודה דלא הוי קינוי וסתירה כלל: [ג] אמנם

אכתי אין זה מספיק דהרי ודאי נראה דלהירושלמי דקאמר דאם רצה מקנא לה גם ממאה הא ודאי דלדידי' אם נסתרה עם מאה דנאסרת עליהם אם גירשה בעלה דכללא הוא דכשם שאסורה על הבעל אסורה לבועל וא"כ נהי דלענין האשה הנסתרה שפיר כתבנו דריבוי האנשים לא משוי ר"ה לגבי דידה אבל לגבי הבועלים הרי הוי ר"ה שפיר והרי זה דומה ממש לשלשה אנשים העומדים ביחד ונזרקה טומאה ביניהם ולא ידענו אם נגעה בהם וכיון דבנסתרה עם הרבה ג"כ אסורה עליהם א"כ גם ספק טומאה נלמוד דטמא גם אם איכא תלתא וכמו דבסוטה אוסרין אותה על הבועלים אע"ג דאיכא הרבה דהרי ודאי נראה דהא דילפינן ספק טומאה ברה"י דטמא מסוטה לא רק מהא דאסורה לבעל הוא דילפינן ליה רק נוכל ללומדו ג"כ מהא דאסורה על הבועל. ועוד דגם בלאו הקושי' מרשות הרבים קשה לדעת הירושלמי דאמר דמקנא לה מהרבה אנשים א"כ תיקשה דהתוספות בריש נדה בד"ה מעל"ע הקשו בהא דבנזיר אמרי' דשני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך דהא הוי ר"ה ומשני באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם והקשו התוס' דא"כ יהיו שניהם מביאין קרבן טומאה כדין כל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי ותירצו דלא ילפינן מסוטה רק מה דיכול להיות אבל כאן דאי אפשר להיות כלל ששניהם יהיו טמאין לא ילפינן כלל והוי ככל ספק דאורייתא דהוי לחומרא והוי רק ספק והא דפריך בגמרא דהוי ר"ה ויהיו שניהם טהורים אע"ג דג"כ אינו יכול להיות דהאחד הא ודאי טמא תירצו התוספות דהכי פריך כיון דא"א ללמדו מסוטה לשוי' כודאי והוי רק ספק ונוקמא אחזקת טהרה וא"כ הא קשה דהרי בנסתרה עם הרבה אנשים ושהתה רק כדי טומאה אחת וא"כ הא בודאי לא נבעלה רק לאחד מהם והרי אפ"ה אסורה על כולם כיון דהוי קינוי וסתירה להירושלמי וא"כ נלמוד מהא דבכה"ג אסורה לבועל דכמו כן בספק טומאה אפי' היכא דאי אפשר להיות בודאי כן מ"מ יהי' טמא בודאי ברה"י, וצ"ל דס"ל להרמב"ם דמהא דאסורה לבועל אי אפשר ללמוד מיניה להחמיר גם בספק טומאה ואפי' היכא דאיכא תלתא או היכא דא"א להיות דלגבי בועל הא יש לה חזקת איסור דהספק נולד בי' בזמן דהית' אשת איש אבל בהך דשני נזירים הרי לכל אחד יש לו חזקת טהרה ובכה"ג אי אפשר ללמדו לטמא רק מהא דסוטה אסורה לבעל וכמו שהסבירו התוס' שם בריש נדה ומהא דבעל הרי אי אפשר ללמוד רק היכא דיכול להיות הספק וגם הא לא משכחת לה בתלתא. ועיי' בש"ך יו"ד סי' נ' שכתב דדין זה כל היכא דנולד ספק טרפה מחיים אם מקרי חזקת היתר או לא הוי מחלוקת דאביי ורבא עם רבה דלרבה גם בכה"ג מקרי חזקת היתר ולאביי ורבא לא מקרי חזקת היתר יעו"ש ונאמר דהירושלמי ס"ל כאביי ורבא ולרבה באמת לא להוי מהני סתירה עם הרבה אנשים:

[ד] דע דלכאורה נראה דקינוי לא מקרי רק בשחושדה לזנות ומש"ה אומר לה אל תסתרי עם פלוני אבל באומר לה אל תסתרי מפני ששונא לפלוני או משום איסור יחוד ואינו חושדה שתזנה כלל רק שמזהירה על איסור יחוד נראה דלא הוי קינוי כלל ואם נסתרה עמו מותרת וכדמשמע כן לשון הגמרא בסוטה (דף ב') דבר המטיל קנאה בינו לבינה ופרש"י שזו מקניטחו על שחושדה, וראי' לזה דביבמות (דף נ"ה) אמרינן דשכבת זרע דכתיב גבי סוטה פרט לשקינא לה שלא כדרכה ופרש"י שהי' חושדה עמו בכך וכשאמר לה אל תסתרי עמו ידוע לכל דעל דעת כן הזהירה שלא הי' חושדה בביאה אחרת לישנא אחרינא לשקינא לה שלא כדרכה אל תסתרי עמו להבעל שלא כדרכה, ומסיק שם דשכבת זרע בא למעט דרך איברים, וע"ש בתוס' ד"ה פרט, הרי דכשאמר לה שאינו חושדה או שידוע שאינו חושדה רק על דרך איברים דלא הוי קינוי כלל וכ"ש כשאומר לה אל תכנסי עם פלוני מפני שאני שונא לו או שמפרש לה משום איסור יחוד דאינו חושדה כלל דלא הוי קינוי כלל. אמנם הרמב"ם כתב' בפרק ג' מה' סוטה הכ"ד אשה שזינתה באונס או בשגגה או שבא עלי' זה שקינא לה עמו דרך איברים אין המים בודקין אותה, הרי דאינו מפרש כפרש"י והתוס' דמפרשים דמיעוטא דשכבת זרע קאי על הקינוי דבכה"ג לא הוי קינוי ואיהו מפרש דה"ק דאם בא עלי' רק דרך איברים אין המים בודקין אותה ולדבריו אין מכאן ראי' לזה, ולשון הגמרא דאמרינן פרט לשקינא לה דרך איברים צ"ע לפירושו דה"ל לומר פרט לבא עלי' דרך איברים. שוב מצאתי במדרש רבה פ' נשא הובא שם דרשה דגמר' דשכבת זרע פרט לדרך איברים ועוד איתא שם לקמן שטית טומאה תחת אישך להוציא דרך איברים ובודאי קשה דב' קראי למה לי לדבר אחד ומוכרח דפסוק אחד בא למעט אם הקינוי הי' על דרך איברים וכפרש"י ותוס' ופסוק השני דכתיב גבי שבועות הכהן קאי אם הקינוי כדין רק שאין הכהן משביעה על דרך איברים דעל דרך איברים אין המים בודקין אותה, וצ"ע על הרמב"ם דא"כ אמאי לא הביא הך דינא דגמר' דיבמות דבדרך איברים לא הוי קינוי: סימן מג יבאר במקדש אשה ואמר לה ע"מ שתחזירי לי דאינה מקודשת אם זה אינו רק בדכפלי לתנאו או גם בדלא כפלי לתנאו:

באה"ע סימן כ"ט סעיף א', על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת, ועיין בבית שמואל ס"ק א' שהביא מש"כ הב"ח דלהני פוסקים דס"ל לקמן בסימן ל"ח דגם דתנאי דעל מנת צריך תנאי כפול דוקא ואם לא כפלי בטל התנאי איירי הכא ג"כ רק בדכפלי דאם לא תחזיר אינה מקודשת דבדלא כפלי הרי אינה צריכה להחזיר לו, וא"כ ממילא היא מקודשת, ומה שהשיג עליו הבית שמואל יבואר לקמן. ולכאורה הי' נראה לישב דעת הטור ושו"ע שסתמו כאן דבריהם דס"ל דאפי' להני פוסקים דס"ל דגם על מנת צריך תנאי כפול מכל מקום זה אינו רק בשארי דברים דאין מקום לחייבו לקיים את התנאי רק מכח של התנאי ומש"ה צריך בו משפטי התנאים, אבל גבי קידושין כיון דנאמר דלהני פוסקים מדלא כפלי לתנאי בטל התנאי והמעשה קיים וחלים הקידושין וא"כ הרי שוב ממילא מחויבת להחזירם לו מהא דאמר רב גידל במס' כתובות (דף ק"ב) כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הניקנים באמירה, והרי כיון דהתנה עמה על מנת שתחזיר לי הקידושין הא איירי בע"כ דהיא נתרצה לו להתקדש על תנאי זה ובודאי נראה דלא גרע מאם פסקה ליתן לו מנה דמיד שקידשה מחויבת ליתן וכמו כן אם נאמר דחלים הקידושין ממילא מחויבת להחזירם לו, ואפי' לפי מה שכתבו התוס' בכתובות שם דהך דרב גידל אינם רק בנשואין הראשונים מ"מ הא מבואר בשו"ע בסימן נ"א דזה אינו רק באב שפסק לבתו אבל אם היא פסקה על עצמה גם בנשואין השניים מחויבת לקיים וא"כ כיון דבע"כ תתחייב להחזירם לו גם בדלא כפלי לתנאה ואין מקום לומר שתהי' מקודשת ולא תתחייב להחזיר ומש"ה שוב ממילא אינה מקודשת, ולפי זה יצא לנו דלאו דוקא נקטו הטור ושו"ע האי דינא באמר לה על מנת שתחזירהו לי אלא אפי' בתנאי דאם דאמר לה הרי את מקודשת לי אם תחזירי לי כסף הקידושין ג"כ אינה מקודשת אפילו בדלא כפלי לתנאו ואע"ג דבתנאי דאם כ"ע מודים דצריך תנאי כפול מ"מ כיון דאם נאמר דהיא מקודשת שוב תתחייב להחזירם לו מדרב גידל וממילא אינה מקודשת, ובזה נתיישב דברי החלקת מחוקק בסימן ל"ח שכתב שם הרמ"א דיש אומרים דכל תנאי בעינן שיהי' תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אבל אם הכל הוא בדבר אחד אינו תנאי ויש לחוש לן לחומרא וע"ש בחמ"ק שביאר זה כגון אם אמר לה הרי את מקודשת לי אם תחזירי לי הנייר דכיון דתנאי דאם אינו כמעכשיו ה"ה תנא ומעשה בדבר אחד דהתנאי סותר להמעשה דאימתי יחולו הקידושין רק אחר החזרה וזה אי אפשר ומש"ה בטל התנאי ומקודשת אפי' לא קיימה התנאי, וכתב עוד החמ"ק דצריך לפרש דהא דכ' הרמ"א דיש לחוש לדיעה זו לחומרא קאי אקידושי שטר דאמר לה הרי את מקודשת לי אם תחזירי לי הנייר דחוששין להסוברים דבכה"ג התנאי בטל וגם בלא החזירה חיישינן לקידושין אבל בקידושי כסף הא פסקינן בסימן כ"ט בעל מנת שתחזירי דלא מהני משום דדמי' לחליפין, ודבריו נפלאו טובא וכמו שהקשה עליו הבית שמואל דגם בקידושי כסף כיון דהני יש אומרים סברי דכיון שהתנאי ומעשה בדבר אחד בטל התנאי ואינה צריכה להחזירה ומש"ה היא מקודשת לדידהו, אבל לפמש"כ הא ניחא דהרי גם אם התנאי בטל מ"מ הא אם נימא דמקודשת תתחייב להחזירו מדרב גידל ושוב אינם קידושין דדומה לחליפין ובע"כ קאי הרמ"א רק על קידושי שטר:

[ב] אמנם לכאורה קשה על זה מהא דבקידושין (דף ח') אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר על מנת דמי ואמר ר"ה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, פי' ומש"ה מקודשת מיד אם ישלים אח"כ ולא כשישלים, וכתב שם הרא"ש דאע"פ שלא הזכיר תנאי דיינינן לי' כאלו הזכיר תנאי וכאלו כפלי לתנאו ומש"ה צריך להשלים, הרי דהוצרך הרא"ש לדחוק דהרי הוא כמו דכפלי מדקאמר וישלים ומוכח דס"ל להרא"ש דאלו לא כפלי לא הי' צריך להשלים כלל ואמאי הרי גם בלא כפלי ובטל התנאי וחלים הקידושין הרי שפיר קאמר ר"א דצריך להשלים דהא מחויב מדר"ג, וכמו כן תיקשה מדברי חידושי הרשב"א בקידושין שם שכתב וז"ל ויש מדקדקים מכאן דבעל מנת אין צריך תנאי כפול דהרי הכא סתמא קיהיב לה, ומאי מדקדקים מכאן דלמא הא דקאמר ר"א וישלים הוא רק מדר"ג אבל היכא דבאנו לחייבו רק מכח התנאי הא נוכל לומר דגם בעל מנת בעינן ת"כ, ומוכח לכאורה דהרא"ש והרשב"א ס"ל דהך דרב גידל לא שייך רק היכא דמבטיח לה ליתן בלא לשון תנאי וכדנקט בגמרא כמה אתה נותן לבנך כך וכך שהוא הבטחה בודאי בלא לשון תנאי אבל אם אמרו בלשון תנאי הרי אמרו בלשון ספק ומש"ה כל היכא דאין לנו לחייבו משום דיני תנאי גם משום הא דר"ג אינו חייב אע"ג דהקידושין חלים ומש"ה אי לאו דהוא ככפלי לא הי' צריך להשלים, ועיין בשו"ע סימן נ"א שכתב הרמ"א די"א דהא דרב גידל אינו רק כשהתנו שניהם יחד וע"ש בחמ"ק שפירש כוונתו דדוקא כשהיא אמרה לו שהוא יזון בתה אז הוא חייב כשמקדשה מדר"ג אבל אם רק הוא אמר שיזון בתה והיא לא אמרה לו כלום הוא רק פטומי מילי בעלמא יעו"ש, וא"כ הא י"ל דבהך דר' אלעזר דאמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ס"ל להרשב"א והרא"ש דלא שייך כלל הך דר"ג אבל באמר לה על מנת שתחזירי לי הכסף קידושין הא לא שייך פטומי מילי כיון דהוא אמר טובתו ושפיר כתבנו דמחויבת מדר"ג כיון דקיבלה הקידושין. אמנם אין זה ברור אצלי כל כך אם הך דהתקדשי לי במנה ויהב דינר יש לדמותו להך דינא דהרמ"א ולומר בו פטומי מילי בעלמא. אמנם בלא"ה אין מזה סתירה לדברינו כלל ודברי הרשב"א והרא"ש אתיין בפשיטות גם אם נאמר כדברינו דגם בלשון תנאי שייך הך דר"ג היכא דחלים הקידושין דמ"מ דקדקו שפיר דהוא כאלו כפלי דאם נאמר דהך דר"א הוא בלא כפלי ובאמת בטל התנאי והקידושין חלים בכל אופן והא דקאמר ר"א דמחויב להשלים אינו רק מדר"ג א"כ הא עיקר מימרא דר"א קשה דקאמר הרי זו מקודשת וישלים מ"ט כיון דאמר מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר ע"מ ואר"ה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דלמה הוצרך להך דר"ה והרי גם אם נאמר דלא כר"ה ועל מנת אינו כמעכשיו והוא כמו תנאי דאם אתן מ"מ היא מקודשת מעכשיו כיון דחשבינן לי' שלא כפלי ובטל התנאי ושוב ממילא מחויב להשלים מדר"ג, ומוכרח מהגמר' דזה אי אפשר לאומרו כלל דהרי הוא לא הזכיר שום תנאי בדבריו רק סתמא אמר לה התקדשי לי במנה ומשמעות דבריו הוא דכל ענין של הקידושין יהיו תלוים בנתינת המנה ואם לא יתן יתבטל הקידושין רק ר' אלעזר ס"ל דאנן מפרשים לדבריו דכיון דאמר מנה ונתן רק דינר בע"כ כוונתו הי' הדינר לקידושין והמנה לתנאי ומש"ה אי אפשר לנו לפרש דבריו דכוונתו הוא כתנאי דאם אתן וכלא כפלי ויתבטל התנאי והקידושין יהיו חלים גם אם לא ין רק יתחייב ליתן מדר"ג אבל הקידושין לא יהיו תלוים כלל בהנתינה דהרי זהו היפוך משמעות דבריו ומש"ה מוכרח ר"א לומר דאנו מפרשים דבריו דכוונתו הוא על תנאי המעכב הקידושין ועיקר הקידושין יהיו תלוים בו דאם לא יתן יתבטלו הקידושין, וא"כ הא לא תהי' מקודשת מעכשיו וככל תנאי דלא נתקיים המעשה רק כשמקיים התנאי כל שלא אמר להדי' מעכשיו ומש"ה הוצרך ר"א לומר דהרי הוא כאומר על מנת ואמר ר"ה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, וא"כ הא שוב ממילא מיושבים דברי הרשב"א שהוכיח מסוגיא זו דעל מנת אין צריך תנאי כפול, והרא"ש כתב דדיינינן לי' כאלו התנה וכאלו כפלי לתנאי, ולעולם נוכל לומר כמש"כ דגם היכא דאמרו בלשון תנאי ולא אמרו בלשון חיוב גמור כל היכא דבטל התנאי והקידושין חלים שוב חייב לקיים תנאי ממילא מדר"ג וכמו שנתבאר:

[ג] ובדברינו אלה נוכל לישב הא דבקדושין (דף ו' ע"ב) קאמר רב אשי דבעל מנת להחזיר קני בכולהו לבר מאשה לפי שאין אשה ניקנית בחליפין ופירשו התוס' דזה דומה לחליפין והקשו על זה התוס' דהאיך דומה זה לחליפין ואי משום דחליפין צריך ג"כ להחזיר והרי בנדרים (דף מ"ח) קאמר רב אשי בעצמו על קנין חליפין דמאן לימא דאי תפיס לא מיתפיס, הרי דאיהו ס"ל דבחליפין אפשר דאין צריך להחזירו כלל. ועיין עוד בר"ן דנדרים (דף מ"ט) דכתב שם דלהלכה קיי"ל בחליפין דמחויב להחזירו ובנדרים דיחוי בעלמא הוא דדחי לה ר"א וראייתו הוא מהא דבקידושין מדמה ר"א עצמו ע"מ להחזיר לחליפין ומוכח דאיהו בעצמו ס"ל כן להלכה, אבל לפי הנ"ל יש מקום לישבו בפשיטות דבנדרים שם קאמרי פומבדיתא דקני על מנת להקנות לא קנה ורב נחמן אמר דקנה והוכיח זה מהא דמהני בכל דוכתי קנין סודר דאינו רק קני על מנת להקנות ודחי רב אשי הוכחתו של רב נחמן דמאן לימא בסודר דאי תפיס לא מיתפיס פי' ואיך יכול להוכיח דבריו מחליפין, וכתב שם הר"ן דקני ע"מ להקנות גריעי ממתנה ע"מ להחזיר דמסקינן בקידושין דלכ"ע הוי' מתנה והכא ס"ל לפומבדיתא דלא קני דשם הא זוכה בו לשעתו ומשתמש בו ועד החזרה הוא שלו אבל בנדרים דאיירי שם דמקנה לברי' הנכסים כדי שיקנה בר בריה הא איהו לא קני לי' כלל ומש"ה פליגי בי', והנה לפי מה שכתבנו דבקידושין אם אמר לה ע"מ שתחזירי לי דמלבד חיובו של קיום התנאי אם נאמר דחלים הקידושין ממילא מחויבת ליתן לו מדר"ג והנה בהא דאמר ר"ג עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הניקנים באמירה, הרי הוא קנין ממש דאם פסק לו על חפץ מיוחד קנה מיד גוף החפץ והוא שלו מעתה ולא דהוא רק בגדר חיוב לחודא רק הוא בגדר קנין וכדאמר ר"ג עמדו וקידשו קנו ומשום הכי מחלק הרמב"ם בזה בין דבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם וכן הוא מבואר להדי' בספר בית מאיר ובמקנה בקונטרס אחרון בסי' נ"א שם והוא מוכרח ג"כ מדברי כל הראשונים, וא"כ כשמקדשה ע"מ שתחזירי לי הרי מיד שהיא קונה הכסף וחלים הקידושין חוזר הוא וקונה אותם ממנה מדר"ג והרי הוא ממש קני ע"מ להקנות ולא שייך בזה חילוקו של הר"ן דהא אינו קנוי לה כלל לשום זמן דקנייתה וקנייתו ממנה באים כאחד וגריעי מכל מתנה ע"מ להחזיר וא"כ הרי בנדרים דס"ל לפומבדיתאי דקני ע"מ להקנות לא קני ור"נ מוכיח דקנה מהא דמהני חליפין ודחי לי' רב אשי דמאן לימא לן בחליפין דמחויב להחזיר הרי דרב אשי מספקא ליה בחליפין אי מחויב להחזיר ואי נימא דבחליפין אין צריך להחזיר נשאר האי דינא דקני ע"מ להקנות על סברתו הראשונה דלא קני וא"כ הרי שפיר קאמר רב אשי דבקידושין לא מהני באמר על מנת להחזיר לפי שאין אשה ניקנית בחליפין פי' דקאמר ר"א דממ"נ לא מהני בקידושין דהוא קני ע"מ להקנות וגם אם נאמר כרב נחמן דבכל דוכתא קני ע"מ להקנות קנה הא לא קאילפית ליה רק מחליפין ובאשה הא לא מהני חליפין וע"מ להחזיר הוא דומה לחליפין וכמש"כ התוס' בקידושין, ואם תאמר דבחליפין א"צ להחזיר ושוב אינו דומה ע"מ להחזיר לחליפין הא א"כ בשום מקום לא מהני קני ע"מ להקנות כלל, ואין לומר דא"כ הא מדברי התוס' דקידושין והר"ן בנדרים שדחקו בקושי' זו דר"א אדר"א ולא תירצו כן הא מוכח דלא ס"ל כן בעיקר הסברא שכתבנו וס"ל ע"כ דבאמר בלשון תנאי לא שייך כלל הך דר"ג, זה אינו מוכרח דהא י"ל דהתוס' והר"ן לא ניחא להו בהך תירוצא וס"ל כמו דמבואר בחידושי הריטב"א בכתובות דף ק"ב וע"ש דמשמע מדבריו דבמטבע דאינו נקנה בחליפין גם הך דרב גידל לא מהני בו דיהי' נקנה קנין גמור ואפילו עמדו וקדשו אינו רק חוב בעלמא ולא קנה גוף המטבע ע"ש ודלא כמש"כ הגהות מיימוני בפרק כ"ג מה' אישות דאפילו מטבע דלא נקנה בחליפין ניקנים בקידושין באמירה, ולדברי' בקידשה במטבע ואמר לה ע"מ להחזיר אינו קני ע"מ להקנות כלל ומש"ה הקשו התוס' והר"ן שפיר דלא ניחא להו לאוקמא דהא דאמר רב אשי דאשה אינה נקנית בע"מ להחזיר לא איירי רק בקידשה בכלי ולא במטבע, ומש"ה דחקו בזה, ועכ"פ נהדר לדידן דשפיר ניחא הא דסתמו הטור והשו"ע כאן דבריהם דבכל ענין אינה מקודשת ואפילו בדלא כפלי ואפילו לדעת הפוסקים דגם תנאי דעל מנת צריך תנאי כפול בעלמא: