שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 48

[טו] וע"כ נראה דגם רש"י ס"ל כהרמב"ם דקינוי תלוי בקפידא דידי' וגם לדידן דס"ל דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבם מ"מ ע"י קינוי וסתירה נאסרת ומש"ה כיון דנאסרה אין לה כתובה והא דכתב רש"י הטעם משום דלא בעי למינסב אשה זונה אין כוונתו דמש"ה אין לה כתובה רק כוונת רש"י הוא לדבר אחר דקשה לי' לרש"י דכיון דהאיסור כולו הוי ע"י קינוי דידי' וסתירה דידה א"כ אמאי נאמר דהיא גרמה האיסור והיא הפסידה הכתובה נימא דהוא הגורם במה שקינא לה, דבשלמא בכל אשה דעלמא יש לו להבעל רשות לקנאות לה שלא תסתור עם זה שחושדה דמתירא שמא מזנה היא תחתיו ואסורה אבל בשומרת יבם דאם לא יקנא לה הא גם אם תזנה תחתיו תהי' מותרת לו וא"כ מה לו לקנאות לה וע"ז כתב רש"י הסברא דנהי דמותרת מיהא לא בעי למנסב אשה זונה ומש"ה יש לו רשות לקנאות לה ומש"ה היא הגורמת האיסור במה שנסתרה אחר הקינוי ועיי' בלשון רש"י ותראה שדברינו כמעט מבואר בלשון רש"י כמש"כ שכתב וז"ל ולא נוטלת כתובה שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אמעוט, ואפילו ל"ל דר"ה דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבם פי' וא"כ אע"ג דעתה אסורה מ"מ נימא דהוא הגורם האיסור נהי דמותרת מיהא לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה פי' והיא הגורמת, , והגם כי דברינו הוא ביאור חדש בפרש"י מ"מ נראין דברינו נכונים וברורים:

[טז] ואגב שדברנו למעלה בדין דאיני יודע אם פרעתיך היכא דלא הי' לו למידע אכתוב כאן הערה אחת בזה. הנה יעויין במל"מ בפרק רביעי מה' מכירה שחקר בזה דלמא איני יודע אם פרעתיך אינו חייב רק היכא דה"ל למידע אבל אי לא היה לו למידע פטור או דילמא ל"ש, ועיין באו"ת סימן ע"ה ס"ק כ"ב מה שהאריך בזה. והנה האו"ת הביא ראיה מהתוס' דכתובות (דף ט) שכתבו על הא דתנן בהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקח טעות דר"ג ור"א אומרים דנאמנת ור' יהושע אומר דאינה נאמנת ואיכא אמוראי בגמ' דס"ל דמקח טעות היינו ממאתים אבל מנה יש לה והקשו התוס' דאמאי יש לה מנה ניחוש שמא תחתיו זינתה ברצון והפסידה כל כתובתה והוכיחו התו' מזה דמוציאין ממון ע"י ספק ספיקא יעו"ש, והקשה האו"ת דהא קיי"ל דארוסה יש לה כתובה וא"כ לגבי הך חששה דשמא זינתה ברצון הרי הוא אינו יודע אם פרעתיך דחייב ומאי הקשו התוס' והוכיח מזה האו"ת דס"ל להתוס' דגם א"י אם פרעתיך פטור היכא דלא ה"ל למידע. והנה אין ראיה זו מכרעת כלל ואכתי יש מקום להסתפק בזה לענין דינא דהא אפשר דלהלכה גם התוס' מודים דחייב גם בלא ה"ל למידע דיש לומר דזהו גופה תלוי בפלוגתא דר"ג ור' יהושע דהרי בגמ' דכתובות שם אמרינן דר"ג מצי ס"ל גם כרב נחמן ור' יוחנן דס"ל באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור דלא אמרינן ברי עדיף והא דס"ל הכא דנאמנת הוא משום דיש לה מיגו אי נמי משום דאיכא חזקה, הרי דלתי' השני של הגמ' ס"ל לר"ג דבברי ושמא ואיכא גם חזקה המסייע לברי מוציאין ממון עי"ז ואפי' היכא דלא ה"ל למידע דהרי גבי משארסתני נאנסתי לא ה"ל למידע ור' יהושע ס"ל דלא מהני להוציא וא"כ הרי אפשר דגם הך ספיקו של המל"מ תלוי בזה דהרי כיון דבתחילה בודאי היה חייב לו והספק הוא אם פרעו יש לומר דזה מקרי חזקה לחיוב, ועיין ברשב"א בחידושיו על מס' גיטין (דף עה) בד"ה רבה ור"י שכתב להדיא דזה חשיבא חזקה מה שהיה חייב לו מקודם ושפיר חייב ע"י ברי ושמא בצירוף החזקה אליבא דר"ג אף ע"ג דלא ה"ל למידע, והתוס' הא הקשו אליבא דר' יהושע דס"ל דאינה נאמנת וס"ל דגם ברי וחזקה לא מהני להוציא ומש"ה הקשו דלדידיה לא יהיה לה גם מנה דשמא זינתה וברצון, אבל לדידן דקי"ל כר"ג יש מקום לומר דגם התוס' ס"ל דחייב. והנה עיין באו"ת שם שהביא דברי בעה"ת שכתב דיורש שאמר אינו יודע אם פרע אביו דפטור דרק לוה שאמר שא"י אם פרעו חייב דהוה ליה למידק ולמידע אבל יורש לא הרי דכתב להדי' דבלא ה"ל למידע פטור, ולכאורה היה נראה בדעתו דהרי בכתובות שם אמרינן שני תירוצים בגמ' אליבא דר"ג דנאמנת או משום מגו או משום חזקה ועיין בבית שמואל סי' ס"ח ס"ק כ"ב שכתב דהאלפס פסק כהטעם דחזקה והרמב"ם והטור פסקו כהטעם דמיגו וכתב שם דלדידהו באומרת מוכ"ע אני תחתיך אינה נאמנת כיון דליכא מיגו ואע"ג דאיכא ברי וחזקה לא מהני להוציא ונאמר דגם בעה"ת ס"ל כן להלכה כתי' דמיגו וא"כ אין ראיה מהא דקי"ל להלכה גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת דגם בלא ה"ל למידע יהיה חייב בא"י אם פרעתיך. אמנם זה אינו דהרי הש"ך בחו"מ סי' צ"ב הביא דברי בעה"ת שכתב בשם רבינו יוסף בן פלט גבי חנוני על פנקסו דאם אינו רק החנוני לבדו קמן בלא הפועל ותובע לבעה"ב דנוטל בלא שבועה דלא דמי למנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור דלהברי של החנווני הא איכא גם חזקת שליח עושה שליחותו המסייע לו והביא ראיה דבכה"ג מוציאין ממון מהא דנאמנת במשארסתני נאנסתי משום החזקה וכ' שם הש"ך דגם דעת בעה"ת הוא כן, הרי להדיא דס"ל להלכה כתי' השני של הגמ' דהטעם הוא משום חזקה וא"כ לכאורה קשה אמאי פוטר בא"י אם פרעתיך בלא ה"ל למידע נחייבו ג"כ משום הך סברא דברי וחזקה דמהני ע"כ גם בלא ה"ל למידע, וצ"ל דס"ל לבעה"ת דחזקת חיוב לא מקרי חזקה כלל דאין החוב עומד שלא לפרוע ואדרבא עומד להפרע ולא שייך בו חזקה כלל והרי אפי' חזקה העשויה להשתנות כתבו דלא מקרי חזקה, ועיין בכתובות (דף ט"ז) דפריך בגמ' על הא דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נימא רוב נשים בתולות נישאות וכ' המאור דפריך גם למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב משום דאיכא חזקת בתולה שלה המסייע לרוב וברובא וחזקה מוציאין ממון לכ"ע והרמב"ן במלחמות חלק על זה וכתב דלא מקרי חזקה דאין האשה עומדת בחזקת שלא ניסת מעולם ואין כאן אלא רוב וכן כתב השיטה מקובצת בשם שיטה ישינה מטעם אחר דכיון דניסת זה זמן רב אזלא לה מינה חזקת בתולה, ועכ"פ להרמב"ן ודאי די"ל דבספק פרעון לא מקרי חזקה כלל וזהו דעת בעה"ת ומש"ה ס"ל לבעה"ת דאינו יודע אם פרעתיך אינו חייב רק משום דה"ל למידע ומדלא דייק לידע אם פרעו או לאו איהו דאפסיד אנפשי' אבל בלא ה"ל למידע פטור, אבל לדעת חידושי הרשב"א בגיטין שכ' דא"י אם פרעתיך איכא חזקת חיוב ודאי נראה דגם בלא ה"ל למידע חייב כדקיי"ל כר"ג דנאמנת משום דהוא ברי ושמא וחזקה וכמש"כ:

[יז] ובזה נוכל לישב מה דקשה לי דבב"ק (דף קי"ח) תנן גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב ואם אמר א"י אם גזלתיך אם הלויתני פטור ומביא הגמרא שם פלוגתא דאמוראי במנה לי בידך והלה אומר א"י דר"ה ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור ומקשה מסיפא דהמשנה לר"ה ור"י ומשני דאיירי כשאינו תובעו בברי וברישא דקתני חייב הוא בבא לצאת ידי שמים ובירושלמי שם איתא להך אוקימתא משמי' דר"י יוחנן דר"י מוקים לה באינו תובעו ובבא לצאת ידי שמים ובודאי קשה דלר"י דלא ס"ל ברי עדיף הרי מצי המשנה איירי שפיר גם לענין דיני אדם ובתובעו ולמה ליה לדחוקי ולאוקמא באינו תובעו, אבל להרשב"א דבכל א"י אם פרעתיך איכא חזקה לחיוב ניחא שפיר דאם כן דבא"י אם פרעתיך הא איכא כמה סברות לחייבו, א' משום דהוא ברי ושמא וחזקה דחייב כדמוכח בכתובות, ב' כסברתו של בעה"ת דאיהו הא ס"ל דלא שייך חזקת חיוב ואפ"ה הא חייב בא"י אם פרעתיך ובע"כ הטעם משום דאיהו אפסיד אנפשי' בהא דלא דק למידע, ג' משום דאין ספק פירעון מוציא מידי ודאי חיוב גם בלא סברא דחזקה דהרי כ' הש"ך בסי' ע"ה ס"ק כ"ז דאפי' אם הספק של פירעון הוא קודם להחיוב מ"מ חייב והרי בכה"ג ליכא חזקת חיוב ובע"כ הטעם משום דאין ספק מוציא מידי ודאי. וזה דהוקשה ליה לר' יוחנן דאמאי תני המשנה חיובא בא"י אם פרעתיך ופטורה בא"י אם נתחייבתי והלא בכל א"י אם פרעתיך איכא גם חזקה המסייעו להברי ובכה"ג הא גם בא"י אם נתחייבתי חייב וה"ל להמשנה למתני רבותא יותר בא"י אם נתחייבתי ובאופן דאיכא חזקה המסייעו דחייב כיון דבא"י אם פרעתיך בע"כ איכא חזקה ור' יוחנן אזל בזה לשיטתו דבכתובות שם הא אמרינן שני תירוצים הא דלר"ג נאמנת או משום טעם דמיגו [דבאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מיגו דמכ"ע אני דלא פסלה נפשה מכהונה ובסיפא באומרת מוכ"ע אני יש לה מיגו דהיתה אומרת מוכ"ע אני תחתיך דהיתה תובעת מאתים ועכשיו אומרת מוכ"ע אני מעיקרא ותובעת רק מנה] או משום טעם דחזקה וכתבו שם התוס' דלר' יוחנן דמוקים שם המשנה דהיא אומרת מוכ"ע אני כר"מ דאמר מוכ"ע כתובתה מאתים לא אתיא התי' דמיגו כיון דגם עתה תובעת מאתים. וא"כ לר' יוחנן מוכרח כתי' של חזקה ומוכרח דבחזקה וברי מוציאין ממון וזהו שהוקשה לנו דלתני המשנה בב"ק רבותא יותר ולמה נקטה רק בא"י אם פרעתיך, וזה לא ניחא ליה לר' יוחנן לפרש המשנה דאיירי באופן דספק פרעון הוא קודם החיוב דאז לא שייך חזקה וא"כ רק בא"י אם פרעתיך חייב חדא דלשון המשנה דתני וא"י אם החזרתי לך קשה לפרש דאיירי דספיקו של החזרה הי' קודם ההלואה ועוד דהרי הרבה פוסקים החולקים בזה על הש"ך וס"ל דבכה"ג גם איני יודע אם פרעתיך פטור ומש"ה מוקים לה ר"י באינו תובעו ובבא לצאת ידי שמים ובכה"ג א"י אם נתחייבתי פטור ואפי' היכא דאיכא חזקה. ונהדר לדידן דלהרשב"א גם בלא ה"ל למידע חייב רק דזה תלוי בשני תירוצים של הגמ' בכתובות ובמחלוקת של הראשונים שהביא הב"ש אי קיי"ל כתי' דמיגו או כתי' דחזקה: סימן מא יבאר דין קינוי וסתירה בלא עדים.

בשו"ע אה"ע סי' קט"ו סעיף ט' אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה אסורה לו וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות, והראה הכ"מ מקור לדבריו מהא דבסוטה דף ב' אר"ח מסורא לא לימא אינש לאיתתי' בזה"ז לא תסתרי בהדי פלוני דלמא קיי"ל כר' יוסי בר' יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו וליכא האידנא מי סוטה למבדקה, אמנם הרשב"א כתב בתשובה הובא בב"י סי' קע"ח וז"ל קרוב אני לומר במי שאמר לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני בלא עדים ונסתרה בפניו בלא עדים אע"פ שמדין תורה אינה מתגרשת מ"מ מצוה לגרשה, הרי דס"ל להדיא דלא כהרמב"ם וס"ל דע"פ דין אינה אסורה עליו, וצ"ע על הב"י ושו"ע שלא הביאו דעת הרשב"א כאן, ובאמת לפום רהיטא נראה מסוגי' הגמרא מפורש כהרשב"א דבריש סוטה תנן דר"א אומר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ אחד ר' יהושע אמר מקנא לה ע"פ ב' ומשקה ע"פ שנים ומפרשינן בגמרא טעמא דר' יהושע דכתיב ועד אין בה ולא בקינוי ולא בסתירה ומש"ה מצריך בתרוייהו שני עדים ור"א ס"ל בה ולא בקינוי ואמרינן שם מתניתין דלא כהאי תנא דתניא ר"י בר"י אומר משום ר"א מקנא לה ע"פ ע"א ומשקה ע"פ שנים דאיהו דריש בה ולא בסתירה הרי דליכא שום מ"ד דיסבור דבין בקינוי ובין בסתירה סגי בע"א דבהא פליגי דר"י סבר דבתרווייהו בעי ב' עדים ור"א ס"ל דהך קרא אינו ממעט רק חדא מהני תרתי ואליבא דר"א פליגי תנאי דהמשנה ס"ל דמוקים ר"א המיעוט של הפסוק על קינוי ור"י בר"י ס"ל דר"א מוקים לה על סתירה אבל עכ"פ חדא מנייהו בודאי צריך ב' עדים דהרי איכא מיעוטא דבה דממעט לכל הפחות חדא מהני תרתי וזהו שכתב הרשב"א דאם הקינוי וגם הסתירה הי' ע"פ ע"א אינה אסורה עליו ע"פ דין, והא דאמר ר"ח מסורא לא לימא אינש בזה"ז כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י בע"כ מוכרח לפרש דחיישינן שמא יהיו שני עדים בסתירתה דלר"י בר"י צריך ב' בסתירה אבל בלא"ה הא ממ"נ מותרת, שוב מצאתי בהלכות גדולות ה' מיאון וז"ל אר"ח לא נימא אינש כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י כו' ודלמא מקרי ומסתתרא ואתו עידי סתירה וליכא האידנא מי סוטה כו' הרי דהוסיף ביאור על דברי הגמרא דחיישינן שמא יהי' הסתירה בפני עדים וכמש"כ דבלא"ה הא שרי' ולכאורה צע"ג על הרמב"ם וטור בזה שכתבו דבשניהם בלא עדים ג"כ אסורה והרי לכאורה ממ"נ מותרת ולא ראיתי מי שנתעורר בזה:

[ב] והנראה דס"ל להרמב"ם דאע"ג דחזינן להדי' דהאי תנא דמצריך בקינוי ב' עדים אין הכוונה משום נאמנות לחודא אלא דבלא עדים לא הוי הקינוי כלל וראי' לזה מדקאמר לא לימא אינש כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י ואם נאמר דמאן דמצריך ב' עדים הוי רק משום שאין הבעל נאמן א"כ הרי לכ"ע תהי' אסורה לו דהבעל הא יודע האמת דקינא לה אלא ע"כ דלדידי' בלא עדים לא הוי קינוי כלל ואינה אסורה לו מ"מ ס"ל להרמב"ם דלר"י בר"י דמצריך ב' עדים גבי סתירה הוי רק משום נאמנות דאין ע"א נאמן להשקותה ולהפסידה כתובתה אבל לענין איסור כיון שהוא בעצמו ידע וראה שנסתרה אסורה לו, ובאמת דהסברא הוא כן דבשלמא קינוי בלא עדים י"ל דלא איכפת לה בקינוי שלו ולא אבדה חזקתה במה שלא נזהרה אח"כ כיון דראתה דקינא לה בלא עדים ואפשר דגם באיכא עדים רק שהיא לא ראתה את העדים דלא מהני אבל סתירה מה סברא לומר דבלא עדים לא להוי סתירה והרי סתירה דסוטה במקום זנות קיימא וכמו דאם הבעל ראה שזינתה אסורה לו כמו כן בראה שנסתרה, ועוד נראה יותר דגם הרשב"א אינו חולק על הרמב"ם בסברא זו דלהך מ"ד דמצריך עדים בסתירה הוא רק משום נאמנות וגם בלא עדים אם הבעל בעצמו יודע האמת שנסתרה אסורה עליו והא דכ' הרשב"א דע"פ דין מותרת הוא משום דהא ר' יהושע ס"ל במשנה דבין בקינוי ובין בסתירה בעי שני עדים ור"י בר"י דקאמר דקינוי סגי ע"פ עצמו הא הוי רק אליבא דר' אליעזר אבל ר' יהושע לכ"ע ס"ל דקינוי הוי ע"פ ב' והרי בכל דוכתא קיי"ל דהלכה כר' יהושע לגבי דר"א ורק בד' מקומות פסקינן בנדה דף ח' דהלכה כר"א והא דאר"ח לא לימא אינש כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י י"ל דר"ח קאמר דלכתחילה לא לימא דלמה לו להכניס עצמו בפלוגתא ויש לו לחוש לכתחילה גם לדברי ר"י בר"י אבל בדיעבד ס"ל להרשב"א דקיי"ל כר' יהושע והא דמסיים ר"ח דלמא מסתרה ונאסרה עליו אין הכוונה דאם תסתרה תהי' אסורה רק קאי על הך דלמא קיי"ל כר"י בר"י ומתסרה כו' דלר"י בר"י אסורה, והרי דברי השו"ע בע"כ צריך לפרש כן דבסי' קע"ח סעיף ב' כתב כיצד הוא הקינוי אומר לה בפני ב' אל תסתרי ובסעיף ו' שם כתב וכן אם נסתרה בפני ב' עדים ושהתה כדי טומאה עמו ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים על היחוד אפילו נסתרה על דעת ערוה אלא א"כ קינא לה בפני ב' הרי דפוסק להדיא דבלא קינא לה בפני ב' מותרת ובסעיף ז' כתב הא דר"ח דלא לימא אינש כו' ומוכרח לומר דס"ל דהך דאר"ח הוי רק לכתחילה [ודברי השו"ע צע"ג דהוא סותר לדבריו שבסי' קט"ו דפסק שם דגם בקינוי ע"פ עצמו אסורה, וכן קשה דבסי' קע"ח סעיף ד' כ' כיצד הוא הסתירה שנסתרה בפני ב' עדים כו' הרי דפוסק לגמרי כר' יהושע דבלא עידי סתירה אינה אסורה ובסי' קט"ו כתב דבראה בעצמו שנסתרה אסורה] רק דלפי"ז אינו מדוקדק למה כ' הרשב"א דאם הקינוי וגם הסתירה הי' בלא עדים דשרי והרי לפי"ז גם אם הסתירה הי' בעדים ורק הקינוי בלא עדים הא שרי' לר' יהושע ומשמע דכוונת הרשב"א דבכה"ג שרי' לכ"ע:

[ג] שוב מצאתי בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ז וז"ל ראובן השביע לאשתו שבועת התורה בנק"ח שלא תדבר עם פלוני ופלוני ולא תכנס עמהם לבית אחד וקיבלה שבועתו בפני עדים כו', תשובה אם נכנסה עם אחד מהם או עם שניהם לבית הסתר ושהתה כדי טומאה ע"פ עדים אסורה לבעלה עד שתשתה כו' ודוקא שיש עדים שנסתרה אבל נסתרה בע"א אינה אסורה והלכה כר' יהושע דאמר מקנא לה ע"פ ב' ומשקה ע"פ ב', והנה במה דמצריך הרא"ש ב' עדים בסתירה אין ראי' דחולק על סברת הרמב"ם דהא י"ל דלא בא למעט רק ע"א משום דאינו נאמן שנסתרה אבל אם הבעל בעצמו ראה שנסתרה י"ל דמודה דאסורה וכמש"כ בדעת הרמב"ם, אבל הרי בקינוי חולק להדי' על הרמב"ם וכתב דקיי"ל כר' יהושע דבעי קינוי בפני ב' וזהו כאופן השני שכתבנו בדעת הרשב"א, מסקנת הדברים דאם הקינוי והסתירה שניהם הי' בלא עדים דעת ההלכות גדולות והרשב"א והרא"ש דמותרת ואם הקינוי לחוד בלא עדים לא מצינו מי שמקיל בדיעבד רק דעת הרא"ש בתשובה וצ"ע על הב"י שלא הביא כאן דעתם כלל: סימן מב יבאר דין קינא לאשתו משנים ונסתרה עם שניהם כא' אם נאסרה או לא

הרמב"ם פרק א' מה' סוטה הלכה ג' כתב קינא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שני אחים או אביה ואחי' הרי זו אסורה עד שתשתה, ועיי' בכ"מ שהראה מקורו בירושלמי דקאמר מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת ר' יודן אמר במחלוקת מאן דמר מקנא לה מאבי' ומבנה מקנא לה משני בני אדם כאחת פי' הרי דס"ל דאע"ג דליכא איסור יחוד מ"מ הוי קינוי ונאסרת בסתירתה ה"ה דמשני ב"א אע"ג דאם נסתרה עם שניהם כאחת ולא קדם לה שום קינוי ליכא איסור יחוד מ"מ אם נסתרה אחר קינוי הרי הוא סתירה (ודלא כמו שראיתי בספר אחד חדש שכתב דכוונת הירושלמי הוא רק שמקנא לה משניהם כאחד אבל הסתירה הי' עם כל אחד בפני עצמו דא"כ מה תלוי זה בהא דמקנא לה מאבי' ומבנה) ר' יוסי בעי [פי' אם רצה] מקנא לה ממאה בני אדם, והנה הרמב"ם לא כתב סוף לשון הירושלמי דהוי רבותא יותר דאפי' ממאה כאחד הוי סתירה ותפס ליה רק דין הראשון דנקט הירושלמי שמקנא לה משני ב"א כאחד וצ"ע קצת למה, ולכאורה נראה בדעת הרמב"ם דס"ל דבזה בע"כ חולק ש"ס דידן על הירושלמי דבמס' סוטה דף ו' קאמר רב ששת דסוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה וא"כ אם נסתרה עם שלשה ב"א כאחד הא ודאי לא שייך לומר שישקנה דלאיזה ענין ישקנה דהרי גם אם זינתה עם אחד מהם הרי לא יהיו המים בודקין אותה דנמצאו השנים הנותרים הם עדים על זנותה דהרי אע"ג דנסתרה עמהם מ"מ הם כשרים לכל עידות שבתורה דהרי הם כשרים לכל דבר ולא עשו שום איסור בהסתירה דהרי בשלשה ליכא איסור יחוד אם הם כשרים דרק על האשה שייך לומר דנאסרת שפיר בסתירתה ואפילו הם מאה דהוא תלוי בקפידא דבעל והבעל הא מוחה בה שלא תסתר אבל הם הא אינם משועבדים לבעל ואינם תלוים בקפידא דידי' ולא עשו שום איסור בהסתירה ופשיטא דאם הם לפנינו ומעידים עליה שזינתה דנאמנים וגם אם הלכו להם ואינם לפנינו מ"מ הא לא שייך לומר דישקנה דהרי מה שלא יבדקו אותה המים אינו בירור שלא זינתה די"ל דזינתה ורק משום דיש בה שני עדים אינה נבדקת ומש"ה נקט הרמב"ם רק אם נסתרה עם שנים דאז אם זינתה עם אחד מהם ליכא רק עד אחד על זנותה ושפיר בודקין אותה ומש"ה שותה, ועיי' בסוטה דף ו' בתוס' ד"ה שבאו שנסתפקו אם יש רק ע"א על זנותה אם בודקין אותה המים ומדברי הרמב"ם הללו מוכח דבאחד נבדקת שפיר מדכתב דשותה ועיי' במל"מ בפרק ג' מה' סוטה דבלא"ה העלה דדעת הרמב"ם דבע"א שפיר בודקין אותה המים, והירושלמי דנקט דמקנא לה ממאה אפשר דחולק על מימרא דרב וס"ל דגם דיש לה עדים מ"מ המים בודקין אותה, גם נוכל לומר דהירושלמי לא קאמר רק דמקנא לה ממאה והוי קינוי שפיר ואם נסתרה עמהם אסורה עליו עולמית אם אינם לפנינו להעיד עלי' ובאמת לא היתה שותה כיון דהשתי' אינו בירור כלל שלא זינתה והרמב"ם דנקט הרי זו אסורה עד שתשתה מש"ה לא נקט רק שנים דבשלשה הרי אינה שותה, ולפי זה אם נסתרה עם הרבה קרובים הפסולים לה לעידות בשארי דברים ולא עדיפא כולם מעד אחד כשר גם הרמב"ם יודה דאפילו הם שלשה הוי קינוי ושותה ורק כיון דהרמב"ם איירי סתמא גם בכשרים מש"ה נקט רק בשנים: