שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 47

[ט] גם נראה דיצא ליה ז"ל דעתו דודאי דלשון המשנה משמע ממש כדבריו, דהרי במשנה תנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה וש"י אלמנה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה והדר תני ע"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש וקאמר בגמרא על הרישא משתי הוא דלא שתי' הא קינוי מקנא לה יע"ש בדף כ"ה ע"א דמפרש אביי להך דיוקא דהא קינוי מקנא לה דהיינו לענין לאוסרה על בעלה מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ובודאי משמע להדי' דהא דקתני במשנה חוץ מן הקטן הוי הפירוש דאינו מקנא לה כלל ולא הוי קינוי כלל גם לענין איסור אם נסתרה עמו אחר הקינוי דהרי בכל הני דמקנא לה לענין שתאסר בסתירה קתני לא שותות ולא נוטלות כתובה והדר קתני ע"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ומי שאינו איש ומוכח להדי' דבקטן לא הוי קינוי כלל דהרי לא תני ליה בהדי הני דרישא דלא שותה על ידו ולא נוטלות כתובה רק קתני בו דאינו מקנא על ידו כלל וגם דהא קתני חוץ מן הקטן ומי שאינו איש ומפרשינן ליה בגמרא (דף כ"ו) דהיינו בהמה ובבהמה הא ודאי דלא הוי קינוי כלל דאין זנות לבהמה ומדכללינהו להני תרתי בהדדי מוכרח דהמשנה ממעטה לקטן גם מקינוי וכן כתב להדי' הרמב"ם בפרק א' מה' סוטה הלכה ו' א"ל אל תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן ט' שנים ויום א' אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותך פרט לקטן ובהמה שאין אוסרין אותה עליו, הרי להדי' דהרמב"ם מפרש כן להמשנה דלא הוי קינוי כלל מקטן, אמנם עיין בדף כ"ו בתוס' בד"ה אבל שכתבו וז"ל וכן על מה שאמר איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתי' קממעט ליה קרא אבל נאסרה ע"י בן ט' שנים ויום אחד אע"פ שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה ונסקלת על ידו דומיא דעל ידי כל עריות מקנין דלא איצטריך לאשמעינן אלא דשותות אבל דנאסרו פשיטא דכי משום דעריות נינהו גריעי וע"ש במהרש"א ביאור דבריהם, וחזינן דהתוספות מפרשים דלא כמש"כ רק דהא דקאמר חוץ מן הקטן היינו שאינו שותה מן הקטן אבל נאסרת ע"י קינוי וסתירה דידי', ובודאי דלשון המשנה משמען כפי' הרמב"ם וגם דהא תני ליה דומיא דבהמה וכיון דהרמב"ם תפס ליה פירוש של המשנה כפשטיה דהא דאמרה חוץ מן הקטן היינו דלא מקנא כלל על ידו בודאי נראה מוכרח ג"כ לפרש דקאי על קטן פחות מבן ט' ולא כמו שכתבו התוס' דקאי על פחות מבן י"ג דהרי במשנה דתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ומדקדק עליה בגמר' משתי הוא דלא שתי' הא קינוי מקנא לה מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי והרי במשנה תני שם ג"כ איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותות ולא נוטלות כתובה וגם בהך בבא נדקדק משתי הוא דלא שתי' הא נאסרת עליו ע"י קינוי וסתירה דידי' מנה"מ דהרי איילונית אימעוטי מקרא מדכתיב ונקתה ונזרעה זרע כדאיתא בדף כ"ה ע"ב ואפ"ה נאסרת וכן כל הני וכן כל הט"ו נשים דחשיב הרמב"ם בפ"ב מה' סוטה הלכה ב' דאינם שותין רק נאסרין הא תיקשה עליהם מה"מ ובע"כ ההכרח לומר דכל הני כולהו איתרבאי מהך קרא דואמרת לענין קינוי דהך ואמרת לא כתיבה לא בארוסה ולא בשומרת יבם רק הוא ריבוי לקינוי לכל הני דממעט ליה בהך פרשה ובא הכתוב דואמרת לרבינהו לקינוי ומוקמינן מיעוטא דידהו דרק משתי' קממעט להו וא"כ הרי תיקשה על המשנה דממעטה לקטן גם מקינוי דמה בין קטן דמעטי' קרא דאיש ומוקמינן דמעטי' גם מקינוי ואמאי לא נרבה גם זה מקרא דואמרת לקינוי וכמו דמרבינן ארוסה ושומרת יבם וכל הני, אבל אם נאמר כהרמב"ם דקאי על פחות מבן ט' שנים ניחא שפיר החילוק שביניהם דארוסה וכל הני ט"ו נשים הרי מצד הסבר' צריך להיות נאסרין ע"י קינוי וסתירה וגם הי' שותה וכמו כל הנשים שהרי גם המה נאסרין על בעליהם אם ידוע שזינתה בודאי ורק דמגזה"כ אימעוטי כל הני ט"ו נשים בהך פרשתא כמבואר ברמב"ם שם כל הדרשות שבפרשה וכיון דאית לן קרא דואמרת לרבות לקינוי מוקמינן להך מיעוט דקאי רק על שתי' לחודא אבל בקטן פחות מבן ט' דע"פ דין אינה נאסרת ורק דהוי ס"ד דע"י קינוי וסתירה תאסר משום דתלוי בקפידא דבעל וכיון דכתיב קרא דאיש למעט קטן פחות מבן ט' מנ"ל לרבות אותו: כיון דחזינן דאימעוט דבו לא, יהי' מהני קפידא דבעל והך ריבוי' דואמרת מוקמינן על מסתברא על הני דנאסרין ע"י זנות דהרי רק חד ריבוי' כתיב ויש לנו לאוקמא על מסתברא הני ט"ו נשים וא"א לנו לרבות מחד קרא הני ב' אופנים הני דנאסרין והני דאינם נאסרין כלל, וגם בלא"ה י"ל דס"ל להגמר' דהך ריבוי' לא קאי רק על הני דנאסרין בזנות וכמבואר בירושלמי הובא בפירוש הראב"ד מס' עדיות פרק ה' משנה ו' גבי גיורת דמרבה לי' רבנן מדכתיב ואמרת אליהם לרבות כל האמור בפרשה ומה אמור בפרשה ושכב איש אותה איש ששכיבתה אוסרתה בעלה מקנא לה ומשקה כו' הרי דמוקמינן להך ריבוי' של ואמרת על קרא דבתרי' דכתיב ושכב איש אותה דכל הני דנאסרין בשכיבה מרבי להו הך קרא או בגיורת לענין שתי' או בהני ט"ו נשים לענין איסור של קינוי וסתירה וזהו דדחק לי' להרמב"ם לפרש דהמשנה קאי על פחות מבן ט' כיון דמשמע לי' מהמשנה דממעטי' גם מקינוי ואם נאמר דכוונת המשנה בפחות מבן י"ג הא תשאר הקושי' הנ"ל דמה בין קטן ובין ארוסה ושומרת יבם כיון דגם בפחות מבן י"ג נאסרת אם זינתה וצריך לרבות אותו מקרא דואמרת אליהם, והתוס' דמפרשים על פחות מבן י"ג הרי באמת מפרשים דהמשנה ממעטו רק משתיה ולא מקינוי ואיסור וכבר נתבאר דלדידהו דחוק טובא לשון המשנה, ונתבאר לנו מדברינו בהא דמבואר בשו"ע סי' קע"ח סעי' מ"ב והוא שיהי' גדול הך גדול דנקט סתמא הוי לאו דוקא ופירושו גדול מבן ט' שנים ואילך דהרי ברמב"ם מבואר להדי' דרק פחות מבן ט' קממעט והתוס' דמפרשים דקאי על פחות מבן י"ג הרי ס"ל דרק משתי' ממעטה המשנה ולא מאיסור וכמו שהבאנו לשון התוס' שם וכמו שביררנו דזה תלוי בזה דפחות מבן י"ג שנים ע"כ לא אימעוט רק משתי' ולא מאיסור וצ"ע על מפרשי השו"ע דלא ביארו כל זה דהך גדול הוי לאו דוקא:

[י] ובדברינו אלה יתבאר לנו בהא דבברכות (דף י"ט) בהא דקאמר עקביא בן מהללאל אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת וחכ"א משקין א"ל מעשה בכרכמית שפחה משוחררת בירושלים והשקוה שמעי' ואבטליון א"ל דוגמא השקוה. ודחק שם רש"י בפירושו והתוס' כ' בשם הערוך דהשקוה מי צבע ליראה ולפחדה ולפי המבואר לעיל הא אי אפשר לפרש כהערוך דבשלמא היכא דאם זינתה אסורה וכל זמן שלא תודה מותרת שייך לומר שעשו כן כדי לפחדה שתודה אם זינתה אבל הרי גיורת לעקביא אע"ג דאימעוט לדידי' מקרא דבני ישראל מ"מ הרי הוי ממש כארוסה וכל הט"ו נשים כיון דאם זינתה אסורה יש לנו לרבות אותה מקרא דאמרת לקינוי דנאסרת ע"י קינוי וסתירה ורק משתיה ממעט לה קרא וא"כ הא כיון שנסתרה נשארת באיסורה לעולם גם אם לא תודה שזינתה כיון דא"א להשקותה וא"כ לאיזה ענין השקוה דמה לנו לדבריה כלל כיון דבכל גווני שתאמר אסורה ומש"ה פרש"י בענין אחר ועי' בעדיות פרק ה' דהרמב"ם ג"כ מפרש כפרש"י ואזל לשיטתו בזה דס"ל כמו שכתבנו ומדברי הערוך הא מוכח דס"ל דלעקבי' אימעוט גיורת גם מקינוי ואיסור וצ"ע דמאי בין גיורת לכל הט"ו נשים דג"כ אימעוטי בהך פרשה ואפ"ה מרבינן להו לקינוי ואיסור מקרא דואמרת:

[יא] ונהדר לדידן דהרמב"ם לשיטתו דמפרש להמשנה דקאי על קטן פחות מבן ט' והרי תיקשה דלמה לן קרא למעטו והרי אינה נאסרת ע"י ביאתו כלל ומוכרח ע"כ דקינוי וסתירה תלוי העיקר בקפידא דידיה ואף היכא דאם זינתה עמו היתה מותרת מ"מ ע"י קינוי שמקודם נאסרת ומש"ה צריך קרא למעט קטן וזהו טעמו של הרמב"ם דאע"ג דפסק דלא כרב המנונא ושומרת יבם אם זינתה מותרת ליבמה מ"מ פוסק דנאסרת ע"י קינוי וסתירה וכדמשמע מלשון המשנה דקתני ארוסה ושו"י לא שותות ולא נוטלות כתובה דמשמע דאיירי בכל אופני שומרת יבם ואפי' בלא בא עלי' יבם כלל ואפ"ה אבדה כתובתה, ואין להקשות על זה דהרי לדידן דל"ל דרב המנונא ואינה נאסרת בזנות א"כ הא הוי כמו קטן פחות מבן ט' וכיון דכתוב בקרא תחת אישך למעט שו"י הרי יש לנו למעטה גם מקינוי ואיסור וכמו שכתבנו למעלה גבי קטן דכל היכא דאינה נאסרת בזנות אין לנו לרבות אותו מקרא דואמרת לענין קינוי והדר קשה אמאי פוסק הרמב"ם דנאסרת ע"י קו"ס. זה אינו דהרי הפסוק דתחת אישך דממעט לשומרת יבם הרי ע"כ לא קאי רק בבא עלי' יבם בבית חמיה וכדאמרינן בגמרא דאל"כ הא בלא"ה לא הוי צריך קרא למעטו משתי' דהא בעינן קדמה שכיבת בעל לבועל והרי עיקר הפרשה איירי לענין שתי' ומני' הוא דקממעט לי' וע"כ איירי המיעוט בבא עלי' יבם בבית חמיה וכיון דבא עלי' יבם הרי נאסרת בזנות ומרבינן לי' מקרא דואמרת ומוכרח דהמיעוט דממעט שומרת יבם קאי רק לענין שתי' לחודא והרי יבמה שלא בא עלי' יבם ליכא קרא למעטו כלל ורק משתי' ידעינן מק"ו דאינה שותה מק"ו דגם בבא עליה יבם אינה שותה אבל מיעוטא מקינוי הא ליכא ומש"ה ס"ל להרמב"ם דנאסרת ע"י קו"ס:

[יב] גם נראה עוד לומר דגם דעת רש"י הוי כהרמב"ם דבמשנה דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם וכתב רש"י וז"ל לא שותות דמעטינהו קרא ולא נוטלות כתובה שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אימעוט כדמפרש בגמרא ואפילו לית לן דר"ה ושומרת יבם שזינתה מותרת. ליבמה נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה, ולכאורה חזינן להדי' דס"ל דלא כהרמב"ם וס"ל לרש"י דלדידן דל"ל דר"ה גם ע"י קינוי וסתירה אינה נאסרת ומש"ה דחק רש"י ליתן טעם על הא דמפסדת כתובה משום דלא בעי למינסב אשה זונה דלהרמב"ם דנאסרת הא ע"פ דין אין לה כתובה כיון דגרמה שתאסר עליו עולמית והוי כודאי זינתה, אמנם לדעתי י"ל דגם רש"י ע"כ ס"ל כהרמב"ם דהרי ודאי דדברי רש"י קשים טובא דנראה סותר דבריו תוך כדי דיבור שהתחיל דמש"ה לא נוטלות כתובה משום דהיא גרמה לאסור עצמה דמקינוי ואיסור לא אימעוט וסיים משום דלא בעי למינסב אשה זונה מפסדת הכתובה הרי דבתחילה לא ניחא לי' בסברא זו דמחמת זה תפסיד כתובתה ונתן טעם משום דנאסרת עליו ואח"כ כתב דאפי' אם לא נאסרה ג"כ מפסדת כתובתה משום הך סברא, ועוד קשה לי טובא דבגמרא (דף כ"ד) קאמר על הך משנה משתי הוא דלא שתי' הא קינוי מקנא לה ופרש"י האי קינוי מקנא לה להאסר עצמה עליו מדקתני ולא נוטלות כתובה והרי נראה לכאורה דברי רש"י סותרים זה את זה דבמשנה הא תני דמהא דלא נוטלות כתובה אין ראי' דנאסרת ורק משום דלא בעי למינסב אשה זונה מפסדת כתובתה ותיכף אח"כ בגמרא כתב רש"י דמדלא נוטלות כתובה מוכרח דנאסרת עליו ע"י קינוי וסתירה, ואחד מן הגדולים ושכחתי שמו העיר לי בסתירה הלזו דלמא לא כתב רש"י כן במשנה רק גבי שומרת יבם ולא בארוסה ובאמת דיש מקום לחלק כן דהיכא דנתחייב לה כתובה על ידי עצמו שקידשה או נשאה לא אמרינן דע"י שמצאה אח"כ עוברת על איסור זנות שתפסיד הכתובה משום דאינו רוצה אשה זונה וכל היכא דאינה נאסרת עליו ע"י זנותה יש לה כתובה ולא כתב רש"י במשנה סברתו רק גבי שומרת יבם דלא איהו קידשה רק אחיו ונפלה ממילא לפניו לא ע"י מעשיו ובזה הוא דכ' רש"י דהיבם יכול לטעון דאינו רוצה אשה זונה וע"כ אינו רוצה ליבמה ומפסדת הכתובה והגמרא מדקדק הא קינוי מקנא לה על ארוסה דע"כ נאסרת ע"י קינוי וסתירה מדלא נוטלות כתובה ולפ"ז מתורץ לנו ג"כ סתירת דברי רש"י במשנה דתחילת דבריו קאי על ארוסה ולבסוף על שומרת יבם, אמנם אכתי קשה דהרי התוס' הקשו על רש"י דא"כ למה צריך המשנה למעט שומרת יבם מקרא משתי' דלאיזה ענין ישקנה כיון דגם עתה קודם ששתתה מותרת ועיין בסוטה (דף כ"ז) בד"ה איש איש, ומה שכתבנו למעלה באות ח' דרש"י ס"ל דהמשנה נקטה סתמא שומרת יבם ואיירי בודאי בכל גווני בין בא עלי' יבם בבית חמיה ובין לא בא עלי' יבם ובכולהו גווני קתני לא שותות ולא נוטלות כתובה והפסוק שהביא המשנה הוא משום בא עלי' יבם דאע"ג דנאסרת מ"מ אינה שותה משום דמיעטה קרא ורש"י דחק ליתן טעם הא דאין לה כתובה בלא בא עלי' יבם, זה אינו מספיק דהרי חזינן דהגמרא מדקדק מלשון המשנה דקתני לא שותות הא קינוי מקנא לה לענין שתאסר עליו וא"כ הא ע"כ לא איירי המשנה רק באופן שנאסרת עליו ע"י קינוי דידי' ולמה דחק רש"י ליתן טעם על הא דלא נוטלות כתובה כיון דע"כ אע"ג דנקטה סתמא מ"מ לא קאי המשנה רק היכא דנאסרת על ידי קינוי וסתירה וכגון היכא דבא עלי' יבם, ואין לומר דהרי רש"י כתב הא קינוי מקנא לה לאוסרה עליו מדקתני ולא נוטלות כתובה הרי מוכרח מדברי רש"י דלא מלשון המשנה מדייק דמקנא לה רק מדלא נוטלות כתובה מוכיח דמהני הקינוי לאוסרה עליו וא"כ הא שוב מצי רש"י לסבור דהמשנה דנקטה סתמא איירי בכל גווני ובלא בא עלי' יבם אע"ג דאינה נאסרת מ"מ אין לה כתובה משום דלא בעי למינסב אשה זונה ובבא עלי' יבם דהוי כארוסה ממש ולא מצי למטען לא בעי למינסב אשה זונה מ"מ אין לה כתובה משום דנאסרה עליו, אמנם זה אינו דאע"ג דמלשון רש"י משמע קצת כן מ"מ בודאי מוכרח דמלשון המשנה דקתני לא שותות מוכיח דהא קינוי מקנא לה ולא דעיקר ההוכחה הוי מדקתני ולא נוטלות כתובה, דהרי בסוטה (דף כ"ה) איבעי' להו עוברת על דת צריך התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה ת"ש ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה הא קינוי מקנא לה למאי לאו להפסידה כתובתה ומוכיח דצריך התראה דאי א"צ הא בלא קינו עוברת על דת היא שמסתתרת עם אנשים ומסיק אביי לא לאוסרה עליו, הרי דהגמרא מדקדק דמקנא לה ומוכיח דצריך התראה דאי אין צריך התראה למה מקנא לה ומוכרח דמלשון המשנה מדייקינן דמקנא לה ולא מדקתני לא נוטלות כתובה דאם נאמר כמו שכתב רש"י אם כן האיך מדקדק דצריך התראה דהרי אי אין צריך התראה ג"כ ניחא הא דלא נוטלות כתובה משום דעברה על דת ובאמת אינו מקנא לה, גם הא מסיק אביי דהקינוי הוי לאוסרה עליו אבל הכתובה אבדה בלא התראה וא"כ למה צריך אביי לומר לאוסרה עליו הא שוב ניחא הא דלא נוטלות כתובה ומוכרח דמלשון המשנה בעצמה משמע דהא קנוי מקנא לה בלא הא דלא נוטלות כתובה, וא"כ הדר קשה דלפי המסקנא דמקנא לה לאוסרה עליו הא ע"כ לא מצי קאי המשנה רק באופן שנאסרת עליו אחר קינוי וסתירה וכגון בבא עלי' ולמה דחק רש"י בזה במשנה:

[יג] גם קשה לי על פרש"י דעיקר סברתו של רש"י דאע"ג דמותרת לו מ"מ משום דלא בעי למינסב אשה זונה תפסיד הכתובה לא שמענו סברא זו בשום מקום והרי במארס אשה ונודע אח"כ שזינתה קודם האירוסין הא אינה מפסדת הכתובה אם לא היכא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דפליגא בי' אמוראי בכתובות (דף י"א) אבל היכא דקידשה בחזקת בעולה אפי' נודע אח"כ שזינתה מקודם שנתארסה גם בזינתה עם חייבי מיתות או בעודה אשת איש מבעל אחר לא ונימא ג"כ דלא בעי למינסב אשה זונה ותפסיד הכתובה ואפי' לפמש"כ דבארוסה לא כתב רש"י כן רק בשומרת יבם דנפלה לפניו מעצמה מ"מ היכא דאשה זינתה בעודה א"א ונתגרשה ואח"כ קידשה אחר ומת ונפלה ליבם הכי נמי נימא דאין לה כתובה משום דלא בעי למינסב אשה זונה, וכן כל יבמה שנפלה ליבום ובעודה יבמה זינתה עם בהמה או עם קטן פחות מבן ט' שנים האם נאמר דאבדה כתובתה, דבר זה לא שמענו, ומוכרח דכל היכא דלא נאסרת עליו אע"ג דעשתה עבירה של זנות לא אבדה כתובתה דאע"ג דכל עוברת על דת משה ויהודית תנן בכתובות (דף ע"ב) שהפסידה כתובתה ואע"ג דבמה דיצאתה ראשה פרוע לא נאסרה עליו שאני שם דכיון שעשתה דבר פריצות שמא זינתה ונאסרת עליו וכמש"כ המל"מ בפ"ב מה' סוטה ה"א יעו"ש שהוכיח כן דרק משום זה מפסדת כתובתה ולא משום האיסור עצמו דמ"ש מאלו אוכלת חלב ודם יעו"ש וא"כ יבמה דודאי לא נאסרה עליו אמאי תפסיד הכתובה:

[יד] גם קשה לי דאפילו אם נאמר דמשום סברא זו יש לה להפסיד כתובתה אע"ג דמותרת לו מ"מ זה שייך אם הי' ידוע לנו שבודאי זינתה אבל כאן הא לא ידעינן כלל אם זינתה רק נסתרה עם מי שקינא לה ממנו והיא הרי טוענת ברי שלא זינתה כלל ולהיבם הא הוי רק ספק שמא זינתה ובמה מפסדת כתובתה והרי הוי ברי ושמא ולא מבעי לר"ה ורב יהודה דס"ל בכתובות (דף י"ב) דברי עדיף הרי גם הכא יש לה ליטול כתובתה אלא אפילו לר"נ ור' יוחנן דס"ל שם דפטור דאוקי ממונא בחזקת מרי' מ"מ הרי גם הם לא פטרי רק באומר איני יודע אם נתחייבתי לך אבל באומר איני יודע אם פרעתיך הרי כ"ע מודים דחייב וכמו דתנן להדי' בב"ק (דף קי"ח) והרי קודם שנסתרה ודאי דהי' לה כתובה והספק הוי שמא זינתה בסתירתה ואבדה כתובתה הוי איני יודע אם פרעתיך, ובשלמא אם נאמר דאסורה עליו אחר הסתירה ניחא דכיון דאסורה עליו מספק ואי אפשר לו להשקותה ולברר ספיקו ואסורה עליו לעולם והוי כודאי זינתה אבל בשומרת יבם ולדעת רש"י דאינה אסורה עליו כלל רק דבא לפטור עצמו מכתובה בטענה דלא בעי למינסב אשה זונה והרי אם האמת כדברי' שלא זינתה הרי אינה זונה ויש לה כתובה וא"כ הא הוי א"י אם פרעתיך. ועיין בסוטה (דף כ"ה) בתוס' ד"ה בית הלל שהקשו כן על הא דתנן גבי סוטה שנסתרה דאם מתו בעליהן עד שלא שתו דאין לה כתובה והקשו התוס' הא ה"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ותירצו דהתורה עשתה ספק סוטה כאלו בודאי זינתה עד שתשתה, וסברא זו לא שייך רק היכא דנאסרת עליו בסחירתה מן התורה י"ל דהתורה עשאו כודאי אבל בשומרת יבם דגם עתה מותרת לו ולא הוי ספק סוטה כלל רק דהוא טוען מעצמו דלא בעי למינסב אשה זונה הא לא שייך סברת התוס' כלל כיון דאינה סוטה כלל ואמאי מפסדת כתובתה, דהרי ודאי דאין לומר דמשום הסתירה בעצמה שנסתרה אחר קינוי אובדת כתובתה דהוי פריצותא ולא בעי למינסב אשה פרוצה וגם בלא הך ספק דשמא זינתה רק אפילו בודאי לא זינתה אין לה כתובה דא"כ אמאי תנן דשומרת יבם לא שותה ולא נוטלת כתובה הרי אפי' אם הי' הדין דשומרת יבם שנסתרה הית' שותה ג"כ לא הי' לה ליטול כתובה דהשתי' הא לא הוי רק בירור שלא זינתה אבל מ"מ הא בודאי נסתרה לפני עדים ועוד דכל שומרת יבם שנתייחדה עם אחרים לא יהי' לה כתובה ואפילו שלא קינא לה מקודם, ובודאי דכל הטעם שמפסדת כתובתה הוי רק מספק שמא זינתה ותקשה הא הוי איני יודע אם פרעתיך, רק על זה יש לומר לפי מה שהעיר המשנה למלך בפ' רביעי מהלכות מכירה דהיכא דלא ה"ל למידע גם באיני יודע אם פרעתיך הוי מחלוקת הפוסקים אם חייב או לא ונאמר דרש"י ס"ל דפטור, אמנם עדיין קשה דהרי בכתובות (דף י"ב) דתנן הוא אומר עד שלא ארסתיך והיא אומרת משארסתני נאנסתי ר"ג ור"א אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין ופסקינן שם הלכה כר"ג ואמרינן שם דאפילו ר"נ ור"י דלא ס"ל ברי ושמא ברי עדיף מ"מ בהך דמשארסתני נאנסתי שפיר ס"ל כר"ג דנאמנת משום דאיכא גם חזקה המסייע לברי דידה ובכה"ג גם הם מודים דנאמנים והרי שם ג"כ לא הי' לי' להבעל למידע אימת נאנסה ומוכרח דבלא ה"ל למידע מ"מ אי איכא ברי ושמא וחזקה לכ"ע נאמנת ומוציאין ממון וא"כ גבי שומרת יבם שנסתרה הא הוי ג"כ ברי ושמא וגם יש לה חזקת הגוף שלא נבעלה וצריך להיות לכ"ע נאמנת דאע"ג דחזקת היתר לא שייך הכא כיון דל"ל דר"ה וגם אם זינתה מותרת ליבם מ"מ נימא דחזקת הגוף שלא נבעלה מסייע לברי דידה, והרי כמו כן הקשו התוס' בסוטה (דף כ"ה) גבי מתו בעליהם עד שלא שתו דנימא העמד אשה על חזקתה ותירצו דרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכתוב הוציא אותה מחזקתה ועשאה ספק וסברא זו הא לא שייך רק באופן דאסורה מן התורה בסתירתה אבל היכא דמותרת ורק משום דלא בעי למינסב אשה זונה נפסידה הא שפיר שייך לומר דנוקים אותה על חזקתה, ובודאי דוחק גדול לומר דלרש"י מוקמינן להך משנה כר' יהושע דס"ל לגבי משארסתני נאנסתי דאינה נאמנת: