שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 46

הנה מקודם צריך לבאר דין שומרת יבם שזינתה בודאי מה דינה אי אסורה ליבמה או לא, והנה בסוטה (דף יח) קאמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ומדקדק לה מהא דתנן שם אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ותנן זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה, אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כי ערוה. וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מה' יבום הלכה כ' דאם רצה מייבם, וכן פסקו בפשיטות הטור ושו"ע. אה"ע סי' קנ"ט סעי' ג' דמותרת ליבם בלי שום חולק. אמנם לכאורה צ"ע טובא דהרי התוס' שם בסוטה בד"ה אמרי כתבו דהלכה כרב המנונא דהרי זה חזינן מוכח מהמשנה עכ"פ דלכל הפחות לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין נאסרת בזנות ליבם וא"כ אע"ג דבכל חייבי לאוין קיי"ל דלא כר"ע מ"מ הרי גבי שומרת יבם ס"ל לרב במס' יבמות דאין קידושין תופסין בה ושמואל נמי מספקא לי' אי קידושין תופסין או אין תופסין וא"כ נאסרת בזנות לרב בודאי ולשמואל בספק, ולפי זה הרי צ"ע טובא על הרמב"ם וטור ושו"ע דהרי הרמב"ם פסק בפרק ד' מה' אישות כשמואל דשומרת יבם שנתקדשה הוי ספק מקודשת וכן פסקו בטור ושו"ע סי' מ"ד וא"כ הרי צריך להיות אסורה ג"כ מספק אם זינתה ואמאי סתמו דמותרת בודאי, וצ"ע על האחרונים שלא כתבו בזה, והנראה דהם חולקים על התוס' בזה וס"ל דמה דמוכח מהך משנה דנאסרת בזנות הוי רק לר"ע כיון דס"ל דאין קידושין תופסין בכל חייבי לאוין ולדידי' הוי ממזר מכל חייבי לאוין וא"כ הא הוי כערוה גמורה ומש"ה דינה אם זינתה כאשת איש שזינתה, וז"ל רש"י בסוטה שם על הא דאמרה הגמ' הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין לאשה האסורה על המקדש בלאו כו' אלמא לר"ע משוי חייבי לאוין חמורות לענין איסוריהם כחייבי כריתות שהולד ממזר ולגבי לאסור על בעלה נמי כי היכי דהבא על א"א שהוא בכרת אסורה על בעלה כן הבא נמי על שומרת יבם כו' הרי דדקדק רש"י וכתב משום דלר"ע הוי גם ממזר מחייבי לאוין, אבל לדידן דס"ל דבכל חייבי לאוין קידושין תופסין ורק בשומרת יבם ס"ל לרב דאין קידושין תופסין משום קרא דלא תהי' אשת המת ודרש לא תהי' בה הויה והרי גם רב מודה דלא דמי כלל לא"א ומודה דאין הולד ממזר וכמו דמבואר בשו"ע סי' י"ב דהולד בודאי לא הוי ממזר ומש"ה אינה נאסרת בזנות כלל, זהו הנראה דעתם של הרמב"ם וטור ושו"ע, והתוס' ס"ל דתלוי רק בתפיסת קידושין לחודא אע"ג דאין הולד ממזר:

[ב] והנראה גם ראי' לזה דביבמות (דף צ"ה) קאמר רב יבמה הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כא"א ומפרש שם הגמרא בחד תי' דפליגא בדרב המנונא דרב אמר ה"ה כא"א ומפסלה בזנות ושמואל אמר אינה כא"א ולא מפסלה בזנות אי נמי בקידושין תופסין ביבמה לשוק קמפלגי הרי דלתי' הא' קאמר דלשמואל לא מפסלי בזנות והרי לשמואל דמספקא ליה אי קידושין תופסין בה צריך להיות אסורה עכ"פ מספק ומוכרח כמש"כ, וכן מוכח מדברי התוס' ביבמות שם בד"ה ודילמא שהקשו על הס"ד אמאי לא רצה הגמר' לומר דפליגא בדר"ה ותירצו דלא מסתבר ליה לאוקמא דפליגא בדר"ה דבסוטה אסיק דלית הלכתא כר"ה, הרי חזינן דגם התוס' ס"ל דלהמסקנא דסוטה דלית הלכתא כרב המנונא מצי אתי' גם כרב אע"ג דרב ס"ל בודאי דאין קידושין תופסין בה, ועיי' עוד שם ביבמות (דף צ"ב) דקאמר שמואל גבי יבמה שנתקדשה בענייתינו צריכה גט דמספקא לי', אר"א השתא דאמר אמימר הלכתא כוותי' דשמואל אם הי' יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה ופרש"י דל"ל דרב המנונא דרש"י מפרש לה דאיירי כשנבעלה להשני ואפ"ה מותרת ליבם ואין בה איסור מספק, וכן קאמר שם רב קידושין אין בה נשואין יש בה דמחלפי באשה שהלך בעלה למה"י ופירש שם האלפס קידושין אין בה להאסר על היבם אבל בנשואין לשוק נאסרת דמחלפה באשה שהלך בעלה למה"י ונשאת וע"ש במלחמות, ומוכרח דגם לרב לית לי' דרב המנונא דבזנות דלא שייך הך גזירה מותרת, שוב מצאתי להדי' בחידושי הריטב"א יבמות (דף צ"ב) שכתב בשם התוס' כמש"כ דרק לר"ע דס"ל דהוה גם ממזר הוא דנאסרת אבל לא לדידן, וניחא פסק הרמב"ם וטור ושו"ע, וא"כ צ"ע לכאורה דברי התוס' דסוטה שכתבו דלדידן ע"כ קיי"ל כרב המנונא דהרי מכל הני סוגיות מוכח דרב ושמואל מצו ס"ל דלא כרב המנונא: ג)

[ג] ואחרי שנתברר דשומרת יבם שזינתה בודאי דמותרת ליבם א"כ לפום רהיטא נראה דכ"ש הוא אם קינא לה יבם אל תסתרי עם פלוני והיא נסתרה אחר הקינוי דמותרת דהרי פשיטא דקינוי וסתירה לא גריעי מזנות גמור דהרי כל מה שנאסרת בסתירה הוא משום ספק דלמא זינתה. אמנם בדברי הרמב"ם מצינו להיפוך מזה שכתב בפרק שני מה' סוטה וז"ל ואלו הן הנשים שאינם ראויות לשתות ויאסרו על בעליהם לעולם ואלו הן ארוסה ושומרת יבם כו' הרי דס"ל דאם נסתרה אחר קינוי כיון שאינה ראוי' לשתיה אסורה לעולם, וכן בטור ושו"ע סי' קע"ח סעי' א' איתא המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה אסורה לו ושם בסעי' ב' איתא ומקנא לה בין אם היא ארוסה או נשואה או זקוקה ליבם, ועיי' בלשון הטור שם דלא הזכיר כלל דין דהפסידה כתובתה אחר סתירה ומוכח להדי' דאחר קינוי וסתירה נאסרת ובודאי קשה עליהם טובא כיון דפסקו דאפי' בודאי זינתה מותרת ליבם א"כ מי גריעי קינוי וסתירה מזנות גמור, ועיין בסוטה (דף כ"ג) דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם וכתב שם רש"י וז"ל ולא נוטלת כתובה שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אימעיט ואפילו אי לית לן דרב המנונא ושומרת יבם שזינתה מותרת ליבם נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה עכ"ל רש"י והתוס' שם הקשו על רש"י דאי לית לן דרב המנונא קרא למאי איצטריך למעוטי משתי' והא תנן כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא הי' מתנה עמה דמאי קינוי שייך היכא דלא מתסרא בסתירותה ותירצו התוס' דמש"ה ליכא מהך משנה ראי' לרב המנונא דהרי בגמרא מוקמינן לה בבא עלי' יבם בבית חמיה הלכך הוי' כאשתו להאסר בזנות, ועכ"פ הא חזינן מדברי רש"י והתוס' דלדידן דלית לן דרב המנונא אין שומרת יבם נאסרת ע"י קינוי וסתירה דלא עדיף מאילו בודאי זינתה רק בהא פליגי רש"י ותוס' דלרש"י מיהת אבדה כתובתה דאע"ג דמותרת מ"מ אין לה כתובה משום הך סברא דלא בעי למינסב אשה זונה ולהתוס' גם כתובתה לא הפסידה והמשנה איירי בבא עלי' יבם, אבל על הרמב"ם והטור ושו"ע קשה דסתמו דבריהם וכתבו דמקנא לשומרת יבם ומוכח דס"ל דגם בלא בא עלי' יבם כלל עדיין ג"כ נאסרת על ידי סתירה שאחר קינוי והרי עיקר החשש הוא שמא זינתה בסתירה וכיון דפסקו דגם בזינתה בודאי מותרת ליבם אמאי נאסרת בסתירה:

[ד] והנראה לישב דעת הרמב"ם דאזל לשיטתו ויש לו כלל אחר בדינים אלו, דהנה בסוטה (דף כ"ד) דתנן על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ומפרשינן (בדף כ"ו) הטעם דאיש אמר רחמנא ולא קטן וכתבו שם התוס' בד"ה אבל וז"ל וכן על מה שאמר רחמנא איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתי' ממעט לה קרא אבל נאסרת ע"י בן ט' שנים ויום אחד אע"פ שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה ונסקלת על ידו הרי דס"ל להתוס' דמיעוטא דקרא קאי על פחות מבן י"ג שנים, וסברתם של התוס' הוא פשוט דהא ליכא למימר דהך קרא דאיש בא למעט פחות מבן ט' שנים דא"כ הא לא הוי צריך קרא גבי קינוי וסתירה כיון דגם אם בודאי זינתה עמו אינה נאסרת על ידו, וכן הוא דעת התוס' במס' קידושין (בדף כ"ז) בד"ה הכי גרסינן שכתבו דגלגול שבועה נפקא לן מהא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דמשמע אפי' מקטן דאין מקנא על ידו לחודא ולא שייך בו שבועה בעצמו ומ"מ ע"י גלגול נשבעת, ובע"כ כוונת התוס' על פחות מבן י"ג דבפחות מבן ט' שנים הא בודאי לא מצי קאי המשנה דאמן מאיש אחר שיגלגל עלי' דהרי להדי' מסיים באותו משנה עצמה זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא הי' מתנה עמה ובודאי דעת התוס' דקידושין דאפי' אם הוא בן ט' שנים כל שהוא פחות מבן י"ג שנים קאי עליו המיעוט דאין מקנאין על ידו ומ"מ ע"י גילגול נשבעת עלי' דהרי אם זינתה עמו אסורה וזה ברור אמנם הרמב"ם כתב בפרק כ' מה' סוטה א"ל אל תסתרי עם פלוני והי' קטן פחות מבן ט' אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותך כו' הרי דס"ל דמיעוטא דקרא קאי על פחות מבן ט', ובודאי דלכאורה קשה עליו דלדידי' למה צריך קרא למעטו מקינוי כיון דגם אם בודאי זינתה עמו מותרת, והנראה בבירור דעתו וכן מצאתי כן במשנה למלך שם שמפרש כן דעת הרמב"ם דבסוטה (דף כ"ו) אמרינן דשכבת זרע דכתיב בסוטה בא למעט דרך איברים ופריך פריצותא בעלמא היא פי' ומאי צריך קרא למעטי ומשני דמה"ד בקפידא דבעל תלי רחמנא ובעל הא קפיד קמ"ל, ובהך סוגי' תלוי מחלוקת של הרמב"ם והתוס', דהרמב"ם ס"ל דכמו דצריך קרא למעט דרך איברים מקינוי וסתירה כמו כן צריך למעט גם קטן פחות מבן ט' דאע"ג דלאו בר ביאה הוא ואינה נאסרת על ידו אם זינתה עמו בלא קינוי שמקודם מ"מ הוי ס"ד דאם זינתה עמו אחר הקינוי וסתירה נאסרת דהרי איכא קפידא דבעל ומש"ה צריך קרא למעטו וכמו דצריך למעט דרך איברים ואע"ג דכבר מיעטה התורה דרך איברים מ"מ אין מזה ראי' דקינוי וסתירה אינו תלוי בקפידא דבעל דהרי י"ל דלעולם תלוי בקפידא דבעל ורק דרך איברים אימעוט וכמו דמיעטה התורה איילונית וזקינה משתי' שאינה ראוי' לילד ומ"מ בשארי דברים נשאר הסברא דתליא בקפידא דבעל ומש"ה צריך קרא למעט פחות מבן ט', והתוס' ס"ל דנהי דהוי ס"ד דתלוי בקפידא דבעל מ"מ בתר דאימעוט מקרא דשכבת זרע דרך איברים ידעינן מני' בכל הדברים דאינו תלוי כלל בקפידא דבעל רק בעינן אופן שנאסרת על ידו בזנות ומש"ה א"צ קרא למעט פחות מבן ט' וע"כ מפרשים התוס' דהמיעוט קאי על פחות מבן י"ג:

[ה] והנראה עוד ראי' לזה דהרמב"ם ס"ל דגם לפי המסקנא תלוי רק בקפידא דבעל חוץ מכל הני דממעט להו קראי בהדי' (דבדף כ"ו) קאמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה ופרש"י שחוף שבשרו נשחף ואין בו כח והתוס' שם כתבו וז"ל שחוף פי' ר"ח שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע, והנה דעת הרמב"ם הוי כפרש"י שכתב בפרק א' מה' סוטה או השחוף הוא האיש שאינו מתקשה הרי נראה דרש"י והרמב"ם מפרשים דשחוף היינו משמש מת וכן מוכרח מדברי הרמב"ם בפרק א' מה' איסורי ביאה הלכה י"א שכתב כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שיהי' האבר מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים אינו חייב לא כרת ולא מלקות אלא פוסל מן התרומה, והרי דין זה שכתב הרמב"ם דמשמש מת אע"ג דפטור מ"מ פוסל מן התרומה בע"כ לא למדו הרמב"ם אלא מדברי שמואל דקאמר דשחוף פוסל מן התרומה וכמו שכתב המ"מ שם הרי להדי' דמפרש דשחוף הוי משמש מת, והרי מסקינן בשבועות (דף י"ח) דמשמש מת בעריות פטור ולפי הנראה דג"כ אין האשה נאסרת על בעלה בביאת זנות ע"י ביאה של משמש מת דהרי באה"ע סימן כ' כתב הטור על איזה ביאה חייב מיתה ועל איזה פטור וכתב הד"מ דמש"ה כתב הטור דינים אלו אע"ג דבכל דוכתא אינו כותב הטור רק דברים הנוהגים מ"מ כתבם כדי לידע באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה וכ"כ ברמ"א שם והרי הטור כתב שם ג"כ הך דינא דמשמש מת בעריות פטור ומוכרח דס"ל דאין אשה נאסרת ע"י ביאה דמשמש מת ואפ"ה הא אמר שמואל דשחוף מקנין על ידו וכן פסק הרמב"ם וכן פסקו בטור ושו"ע סי' קע"ח סעי' א' דמי שאינו מתקשה מקנין על ידו ומוכח דקינוי וסתירה גריעי מזנות גרידא דקינוי תלוי גם לפי האמת בקפידא דבעל חוץ מה דמעטינהו קראי, ולהתוס' דס"ל דלפי האמת דידעינן מקרא למעט דרך איברים דבכל דוכתא אינו תלוי כלל בקפידא דבעל מש"ה לשיטתם אינם מפרשים הך דשחוף דהוי משמש מת וע"כ הביאו פר"ח דהוא מי שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע וכוונתם להוציא מפירש"י הנ"ל. ועיי' בבית שמואל סימן כ' שכתב על דברי הרמ"א הנ"ל דע"כ לא בכל הדברים שכתב הטור דפטור ממיתה אין האשה נאסרת דהא משמש מת פטור והיא נאסרת על ידו על בעלה כמש"כ בסי' קע"ח, וכוונתו לקושייתנו הנ"ל דהא מקנין על ידו ולדברי הב"ש דלא הוי כללא בכל הדברים שחשב הטור א"כ נפל אזדא ליה כל הכלל שכלל לן הד"מ בזה דשוב אי אפשר ללמוד כלל מדברי הטור לענין לאסור אשה לבעלה בשום דבר וא"כ הדר קושי' הד"מ דלמה נקטינהו הטור, רק הברור כדברינו דהטור ושו"ע אזלי בזה בשיטתיה של הרמב"ם דע"י קינוי וסתירה שאני דאיכא קפידא דבעל וכן צריך לומר בע"כ לדעת ר"ת המובא בתוספ' כתובות (דף ג') דס"ל דביאת עכו"ם אינה נאסרת על ידו להבעל והקשה על זה הרא"ש מהא דאיתא בסוטה (דף כ"ו) דמקנין על ידי עכו"ם ועי' ג"כ בסנהדרין (ד' ע"ד) בתוספ' ד"ה והא אסתר ולפי מה שהעלתי בדעת הרמב"ם וטור ושו"ע מיושב קושי' הרא"ש הנ"ל דקינוי שאני ונאמר דגם ר"ת ס"ל כן. וא"כ יצא לנו מזה דהרא"ש שהקשה על ר"ת בע"כ לא ס"ל סברא זו וס"ל כהתוס' דסוטה דלפי המסקנא אינו תלוי בקפידא דבעל כלל וכל היכא דאינה נאסרת על ידי ביאה גם ע"י קינוי וסתירה אינה נאסרת:

[ו] ולפי זה שפיר ניחא פסקו של הרמב"ם וטור ושו"ע שפסקו שומרת יבם שזינתה מותרת ליבם ומ"מ פסקו שפיר דע"י קינוי וסתירה נאסרת על היבם דאיכא קפידא דידי' שקינא לה זהו דעתם. והא שבדף י"ח מדקדק רב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבם מהא דתנן אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה ותנן זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה והוכרח הגמרא לדחוק הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אין מזה סתירה על דעת הרמב"ם דמאי מדקדק רב המנונא דנאסרת בזנות מדנשבעת בסוטה דלהרמב"ם הא אינה נאסרת בזנות ומ"מ נאסרת בסוטה, גם זה ניחא דהרי שם איירי בדין גלגול שמגלגל עליה גם אם לא זינתה עליו בפעם אחרת קודם קינוי זה ועל זה תני במשנה שפיר זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה דלמה יגלגל עליה כיון דאינה נאסרת עליו וגם לא היה על זה קינוי מקודם ולא היה על זה קפידא דבעל ומש"ה מדקדק רב המנונא שפיר דמדקתני במשנה שמגלגל עליה אם לא זינתה בעודה שומרת יבם דהסוגי' דסוטה ס"ל דאסורה דהא דקתני במשנה אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה היינו ע"י גלגול ומוכיח מזה דנאסרת בזנות גרידא על היבם, אבל היכא דהי' קינוי מקודם שפיר ס"ל להרמב"ם דנאסרת ואפילו אי לית לן דרב המנונא:

[ז] ובזה מיושב לנו היטב דברי התוס' דסוטה (דף י"ח) שהבאנו בראשית דברינו שכתבו דלדידן קי"ל דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבם דהרי מהך משנה מוכח דאסורה ורק דהגמר' דחי לה דהא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכיון דקיי"ל כשמואל דהוי ספק אי תפסו קידושין בשומרת יבם א"כ נאסרת ג"כ מספק והקשינו לעיל על זה מהסוגי' דיבמות (דף צ"ה ודף צ"ב) דמבואר שם דנוכל לומר דגם לשמואל מותרת וכן מוכח שם דאפי' לרב דס"ל דבודאי אין קידושין תופסין ביבמה מ"מ יש לומר דלא ס"ל הא דרב המנונא וכמו שנתבאר לעיל אות ב' והוכחנו מזה דרק לר"ע דס"ל דהוי גם ממזר מחייבי לאוין מש"ה נאסרת בזנות אבל לא לדידן דאע"ג דמספקא לן אי תפסי קידושין מ"מ ממזר ודאי לא הוי, אבל לפי דברינו ניחא שפיר דברי התוס' דמפרשים הסוגי' דסוטה כפשטיה דאיסורא דזנות תלוי רק בתפיסת קידושין לחודא מדאמר הא מני ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא קאמר דאמר יש ממזר מחייבי לאוין מוכח דרק בתפיסת קידושין לחודא תלוי דין זה וא"כ לרב ושמואל דס"ל דלא תפסי בה קידושין נאסרת ג"כ ע"כ, אבל מ"מ הרי עיקר הוכחתו של רב המנונא דמדקדק מהמשנה, דנאסרת בזנות הוא משום דס"ל דהא דתנן אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה קאי על גילגול וגם הא דהוצרכה הגמרא לדחוק הא מני ר"ע הוא הוי ג"כ רק משום דס"ל להך סוגי' הפי' של המשנה כן אבל הרי ביבמות (דף נ"ח) ובקידושין (דף כ"ז) מביא הגמרא להך משנה דאמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה ומבואר שם דלרב דאמר יש חופה לפסולות אין צריך לפרש הך משנה דקאי על גילגול וכן רב פפא משני שם דלא איירי הך משנה בגלגול רק איירי בקינא לשומרת יבם ונסתרה בעודה שומרת יבם ולפי זה הא אין הכרח כלל מהמשנה דנאסרת בזנות דשאני שם דאיכא קפידא דיבם ומש"ה הוא דנאסרת ורק הסיפא דקתני זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה קאי על גילגול אבל הרישא דשומרת יבם וכנוסה איירי בקינא לה מקודם וא"כ אע"ג דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה מ"מ נוכל לומר דלא כרב המנונא, וי"ל דהסוגי' דיבמות (דף צ"ה ודף צ"ב) ס"ל כן ומש"ה שפיר אמרה דגם לרב ושמואל מצינן לומר דאינ' נאסרת בזנות, והתוס' דסוטה כתבו לפי הסוגי' דסוטה דר"ה מוכיח מהמשנה דנאסרת והגמר' דחקה לאוקמא המשנה כר"ע ומוכח עכ"פ דלכל הפחות לר"ע נאסרת דס"ל להך סוגי' לעיקר כאוקימתא דמוקמינן להמשנה דקאי על גילגול דלא היה קפידא דידי' מקודם ומוכח מהמשנה דנאסרת בזנות לכל הפחות לר"ע ושפיר כתבו התוס' דלפי"ז לדידן נאסרת כיון דקיי"ל דהוי ספק אי תפסו בה קידושין ממילא נאסרת מספק וס"ל להתוס' דלהלכה קיי"ל כהך סוגי' דסוטה דנישנית על מקומה של המשנה דמפרשה להמשנה דאיירי בגלגול, והוא תירוץ נכון על התוס' דסוטה, ואם כן יצא לנו מדברינו דהתוס' דסוטה (דף י"ח) ס"ל ג"כ כהרמב"ם דגם להמסקנא תלוי הכל רק בקפידא דבעל:

[ח] ועתה נראה בטעמו של הרמב"ם דבדף כ"ד דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוס' ושומרת יבם וכתב רש"י לא שותות דמעטינהו קרא ולא נוטלות כתובה שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אימעוט כדמפרש בגמרא ואפילו לית לן דרב המנונא דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה, ולכאורה נראה להדי' דס"ל דלא כהרמב"ם וס"ל דלדידן דלא ס"ל כדר"ה גם אחר קינוי וסתירה מותרת והא דלא נוטלות כתובה הוא משום דלא בעי למינסב אשה זונה דלהרמב"ם הא ע"פ דין אין לה כתובה כיון דאסורה עליו עתה אחר שנסתרה, והתוספות הקשו עליו דאי ל"ל דרב הונא א"כ למה איצטריך המשנה קראי למעטה משתייה ולכאורה הוא קושי' שאין עלי' תשובה דכיון דגם עתה מותרת לו גם קודם שתי' א"כ לאיזה ענין ישקנה דכל עיקר השתיה ודאי דלא בא רק לברר אם היא אסורה לו או מותרת וכיון דגם קודם שתיה מותרת למה ישקה אותה ולמה הצריכה המשנה להביא קרא למעט שומרת יבם משתי' וע"כ תירצו התוס' דבגמר' מוקים לה כשבא עליה יבם בבית אחיו דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה הלכך הוי נמי אשתו לאסור עליו אם זינתה אפילו לדידן דל"ל דר"ה, והנה מלבד קושי' התוס' על רש"י עוד זאת קשה דלמה דחק רש"י בזה והרי בלא"ה מוקים לה בגמר' כשבא עליה יבם בבית חמיה דבלא"ה לא הוי צריך קרא למעטה משתי' דהרי בעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל, והנראה בירור דעת רש"י דס"ל לרש"י דהא דנקטה המשנה ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה בודאי איירי בכל גווני דהרי המשנה נקטה סתמא ומסתמא איירי בכל אופנים בין שבא עליה יבם בבית חמיה ובין שלא בא עלי' ובגמר' לא אמרינן רק דהפסוק לא איצטריך למעוטי רק משום היכא דבא עליה יבם דבלא"ה הא לא קדמה שכיבת בעל לבועל אבל דינו של המשנה איירי בכל גווני מדנקטה סתמא ומש"ה דחק רש"י ליתן טעם דלדידן דל"ל דרב המנונא אמאי ל"ל כתובה והוצרך להטעם משום דלא בעי למינסב אשה זונה, ובזה עמדנו על דעתו של הרמב"ם דגם הוא ס"ל כסברת רש"י דמדנקטה המשנה סתמא מסתמא איירי בכל גווני ולא ס"ל להרמב"ם לומר כסברת רש"י דמשום דאיהו לא בעי למינסב אשה זונה תפסיד כתובתה וכמו שמבואר בסמוך מה שיש להקשות על סברא זו ומוכיח מזה דע"י קינוי וסתירה נאסרת אע"ג דבזנות גרידה אינה נאסרת: