שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 45

[ז] ועכ"פ זה נתברר לנו דודאי הוי ב' עניינים ואינו תלוי זה בזה כלל ואפי' לת"ק דפליג על ריב"ק מ"מ בב' חלונות מודה דכשר בממון וא"כ הא נסתרה הוכחה שלנו שכתבנו באות ג' דע"כ כל הפוסקים מודים לדינו של המרדכי דנאסרת ע"י עידות מיוחדת מהא דחזינן דמכניסין אותו לכיפה עי"ז ומוכרח דהוי בירור גמור גם בנפשות דהמעשה בודאי הוי אמת וא"כ בזנות ודאי דאסורה ולפי זה אין מכאן ראי' כלל דהרי י"ל דהא דמכניסין לכיפה איירי רק בעידות מיוחדת ששניהם מעידין על מעשה אחת רק כל א' ראה מחלון אחר, וז"ל רש"י בסנהדרין שם (דף פ"א) בעידות מיוחדת ששניהם מעידין ועידותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד כגון ב' רואין אותו א' מחלון זה וא' מחלון זה דאמר במס' מכות דלא מקטל עלי' עכ"ד, וא"כ הא י"ל דרק בכה"ג דשניהם מעידין על מעשה אחת הוא דנאמנים על עיקר המעשה דהוא אמת גם גבי נפשות ומוכח דלא כשו"ת הפני משה שהבאנו בראשית דברינו שכתב להתיר גם בכה"ג בעידי זנות אבל בדינו של המרדכי דמעידים על ב' דברים ובכל דבר ליכא רק ע"א אפשר דלא האמינם התורה כלל בנפשות גם על עיקר הדבר דכדבריהם כן הי' המעשה ואם נאמר דעידי נשים הוי כדיני נפשות אפשר דלא מהני גם גבי עידי זנות:

[ח] אמנם ראיה הראשונה שכתבנו לעיל דמדחזינן דבכה"ג כשר בממון מכלל דעל עיקר המעשה נאמנים גם במעידים על שני מעשים וא"כ גם אם נאמר דעידי נשים כנפשות דמיין מ"מ בודאי דנאסרת ע"י עידות זו בזנות דאין מקום לחלק כלל ולומר דבממון נאמנים על עיקר המעשה ובנפשות אינם נאמנים כלל וכמש"כ לעיל וע"כ הטעם הא שבנפשות לא מהני עידות מיוחדת הוא משום דהוי גזה"כ דבכה"ג אין שם עדים עליהם אבל מ"מ בירור על הדבר הוי מדחזינן דכשר בממון, ועוד דהרי ליכא שום פסוק לפסול עידות מיוחדת של שני מעשים בנפשות רק דידעינן לה מהא דפסול גם בשני חלונות וכ"ש דבשני מעשים פסול והרי זה חזינן דבב' חלונות דפסול הוי רק גזה"כ אבל על המעשה נאמנים דהרי מכניסין אותו לכיפה עי"ז וא"כ מנ"ל לומר דכשמעידים על שני מעשים אינם נאמנים כלל על המעשה דהרי מצד הסברא צריך להיות נאמנים וכמו דנאמנים גבי ממון לריב"ק מצד הסברא ומנ"ל להוציא נפשות מסברא זו דמהא דפסול בנפשות הא אין ראי' דאינם נאמנים דהרי בב' חלונות ודאי דהוי האמת כדבריהם וג"כ פסול וא"כ פשיטא דנאסרת גבי זנות לכ"ע וכהמרדכי, ואע"ג דהאו"ת נסתפק בהא דכשר בד"מ אי הוי דאורייתא או מדרבנן הביאותיו לעיל באות ג' מ"מ הרי ודאי נראה כיון דחזינן בסוגי' דסנהדרין שם דת"ק פסל עידות מיוחדת גם מדרבנן ולריב"ק כשר גם מה"ת כדאמרינן שם בתי' השני דריב"ק נפק לי' מדכתיב או ראה או ידע מכל מקום וא"כ אנן דפסקינן דכשר בודאי דהוי מה"ת דמהיכי תיתי נימא דאנן פסקינן דלא כת"ק ודלא כריב"ק רק דמה"ת אינן נאמנים ומדרבנן נאמנים, ובלא"ה לא ידעתי שום מקום לספיקו של האו"ת דמהיכי תיתי נימא דהוי רק מדרבנן ובגמר' משמע דהוי דאורייתא או מסברא או מקרא, ומוכרח דבזנות נאסרת גם בעידות מיוחדת וכהמרדכי. ועוד דהרי גם ראיה השני' אכתי הוה דנוכל להוכיח כדברינו מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ד' מה' רוצח הלכה ח' וז"ל ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין כאחד אלא ראוהו האחד אחר אחד כו' כונסין אותו לכיפה הרי דס"ל להדי' דגם במעידים על שני מעשים נפרדים כונסין אותו לכיפה דכיון דכתב דראוהו זה אחר זה הרי אי אפשר שיראה כל אחד מעשה שלמה רק בשני מעשים נפרדים וכמבואר במס' מכות (דף ו' ע"ב) בזה אחר זה דהאי קא חזי פלגא דמעשה כו' לא נצרכה אלא לבועל את הערוה כו' יעו"ש אבל ברוצח ע"כ הוי על שני נרצחים ומדברי הרמב"ם הללו הא מבואר דגם בנפשות נאמנים על עיקר המעשה שהוא אמת ופשיטא דגבי זנות נאסרת, ואין לומר דאדרבא מדברי רש"י נדקדק להיפוך מדברינו ובע"כ רש"י חולק על הרמב"ם מדכתב בסנהדרין (דף פ"א) לפרש הך עידות מיוחדת דקאמר רב שמכניסין אותו לכיפה דקאי על אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ומוכרח דס"ל לרש"י דאם מעידים על שני מעשים נפרדים אין מכניסין אותו לכיפה דס"ל דבכה"ג אין נאמנים שהמעשה אמת גבי נפשות, זה אינו דודאי דמרש"י אין ראיה כלל דחולק על הרמב"ם להלכה דרש"י הוכרח לפרש כן דבסנהדרין שם הא הוי מימרא דרב דרב הוא דמפרש להמשנה בעידות מיוחדת ואליבא דרב מוכרח לפרש כן דהרי בסנהדרין (דף ל') ס"ל לרב יוסף דרב סבר דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין הרי דגם בממון דודאי לא איברי סהדי אלא לשיקרא וא"צ עידות רק לברר האמת לב"ד ואפ"ה ס"ל לרב דאין מצטרפין ומוכרח דרב ס"ל דבכה"ג לא הוי בירור כלל על המעשה שהוא אמת ומש"ה מוכרח רש"י לפרש הא דקאמר רב דבמיוחדת מכניסין אותו לכיפה דלא קאי רק על אחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה דבכה"ג לכ"ע כשר גבי ממון אבל להמסקנא דקיי"ל דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפין שפיר מודה רש"י להרמב"ם דגם בכה"ג מכניסין אותו לכיפה, [ועוד הוסיף אחד מידידיי דרש"י הוכרח לפרש כן דבמשנה הא תני ההורג נפש שלא בעדים ומשמע מלשון המשנה דקאי היכא שהרג רק לאחד ומוקים להרג בעידות מיוחדת ומש"ה הוכרח לפרש בשני חלונות והנכון עמו], ומש"ה נקט הרמב"ם בלשונו ההורג נפשות דתפס לי' הרמב"ם רבותא יותר דאפי' בשני מעשים נפרדים מכניסים לכיפה, ועיי' בירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ו וז"ל רב אמר במפנים עידיו היא מתניתא ריב"ח אמר כשאינו יכול לקבל התרייה הרי דבירושלמי מבואר להדיא לרב דאיירי בשני חלונות וכפרש"י וכמש"כ, אבל לדינא כ"ע מודים להרמב"ם וכמו שנתבאר:

[ט] מסקנת הדברים הוא דגם להר"ן והתוס' והרא"ש דס"ל דעידי נשים כנפשות דמיין מ"מ לגבי זנות לכ"ע מהני עידות מיוחדת וכהמרדכי משני טעמים שכתבנו או משום דזנות אין בו נפקא מינה לנפשות ומש"ה יש לו כל דין ממון וכמו שכתבנו למעלה באות ב' או משום דגם גבי נפשות הא נאמנים לנו על המעשה שהיא אמת רק דאין שם עדים עליהם ומש"ה גבי זנות דא"צ עדים רק לברר המעשה לב"ד נאסרת, גם מדברי התה"ד בפסקי' סי' רכ"ב והובא בשו"ע אה"ע סי' קט"ו סעי' יו"ד בהג"ה שכתב דבע"א מעיד שזינתה וע"א מעיד שבפניו הודית שזינתה וכתב דמצטרפין הרי מוכח ג"כ כן ודלא כמהר"א ששון אכן לדעת הסמ"ג והגהות מיימוני והפוסקים שהובא בב"י בחו"מ סי' למ"ד שפסקו דגם בממון לא מהני עידות מיוחדת של שני מעשים נפרדים לדידהו ודאי דלא מהני גם בזנות אכן הרי גם בממון לא קיי"ל כוותייהו ומוציאין מן המוחזק ק"ו דאין להקל בעידי זנות, ורק בעידי כיעור דבלא"ה דעת הרבה פוסקים דס"ל דאין מוציאין אותה מבעל ע"י כיעור וכמבואר בסי' י"א סעי' א' נוכל לצרף דעתם היכא דאיכא עוד איזה צד להקל:

[י] והנה בירושלמי פרק א' דסוטה ה"א איתא וז"ל נסתרה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים יבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני כו' באחד בשחרית ובא' בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר"א בן תדאי את חכמים ואמרו אין זה יחוד קינא לה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים מאחד שהוא איש והיא אשה אין קינויו קינוי או יבא כהדא אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו שניהם כאחד ריב"ק אמר ואפי' באו זה אחר זה, והב"י בחו"מ סי' למ"ד הביאו וכתב בו פירוש דחוק יעו"ש דלפירושו אין חילוק בין קינוי לסתירה וה"ק הירושלמי נסתרה בע"א שחרית כו' יבא כהדא דאמרו חכמים אין זה יחוד וה"ה דלא הוי סתירה וכמו כן בקינוי לא הוי קינוי כה"ג או יבא כהדא דפליגי ריב"ק ורבנן בממון אי מצטרפין וכתב הב"י דהירושלמי מספקא ליה אי דמי' לנפשות או לממון, ובודאי דפירושו דחוק טובא, ומפשטות לשון הירושלמי נראה דס"ל לחלק בין קינוי לסתירה דבסתירה קאמר דודאי בכה"ג לא הוי סתירה וכמו דאמרו דאין זה יחוד גבי גט ישן להצריכה גט שנית ובקינוי תלוי בפלוגתא דריב"ק ורבנן גבי ממון אי מצטרפין ובודאי דלפום רהיטא אינו מובן מהו החילוק שבין קינוי לסתירה בזה גם עוד יותר קשה לכל הפירושים לפי מה שהעלנו לקמן (בסימן מ"א) דגבי סתירה אפי' למאן דאמר סתירה בפני שנים מ"מ אין צריך העדים רק לברר האמת שנסתרה ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה אסורה עליו יעו"ש ולדברינו הא הוי כעידי זנות דבודאי מהני בי' עידות מיוחדת ומאי מדמי לי' הירושלמי להא דבכה"ג א"צ הימנו גט שני דלא הוי קידושין דמאי מדמה קידושין דלא מהני כלל בלא עדים לזנות דא"צ עדים רק לברר האמת ולכאורה הירושלמי הלז הוי סתירה לכל עיקר דברינו הנאמרים למעלה, שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע נדפס שם תשובה אחת מהגאון בעל ש"א ומביא שם דברי הירושלמי הלז ומהפך בו הגירסא דבסתירה תלוי בפלוגתא דריב"ק ורבנן וקינוי מדמה להא דגט שני וכ' הסברא כמש"כ דבסתירה דא"צ רק לברר האמת מהני כמו בממון אבל בקינוי דבלא עדים לא הוי קינוי כלל ואע"ג דהוא יודע האמת שקינא לה מותרת לו מש"ה מדמי לה להא דגט שני ושמחתי שבעיקר סברתו כוונתי לדעתו הגדולה רק לא הביא כל הראיות שהבאנו לעיל:

[יא] אמנם נהי דנתברר לנו דעידות מיוחדת מהני בודאי בזנות לכ"ע מדחזינן דכשר בממון מן התורה מ"מ עדיין יש לדבר בזה, דזה שייך רק לענין פסול זה דעידות מיוחדת עצמו דזהו דמצינו דכשר בממון מן התורה, אבל אכתי כשמעידים על שני מעשים נפרדים הרי יש בו פסול מצד אחר, דהרי בסנהדרין (דף ל"ב) אמרינן דמן התורה גם דיני ממון צריך דרישה וחקירה, גם מבואר שם (בדף מ"א) דמש"ה באמרו העדים איני יודע על החקירות בטלה עידותן משום דהויא עידות שאי אתה יכול להזימה והרי אחד מן החקירות הוא באיזו שעה והרי אפילו אם אינם יודעים באיזו שעה יכול להזימם שיאמרו המזימין עמנו הייתם כל אותו היום ואפ"ה הא חזינן דבאינו יודע השעה פסול מן התורה ומוכרח דבעינן שיהי' יכול להזימו ע"י כל השבעה חקירות שהצריכה התורה וגם ע"י השעה לחודא ג"כ בעינן שיהי' יכול להזימם ולא מהני מה דיוכל להזימן ע"י כל היום כולו, וא"כ הרי לכאורה נראה כשמעידין על שני מעשים נפרדים אחד מעיד על שחרית וא' מעיד על בין הערבים הרי חסרה כאן ההזמה של השעה דהרי לשני העדים אי אפשר להזימן רק אם המזימים יעידו על שני הזמנים שהיו עמהם במקום פלוני אבל על ידי הזמה של שחרית לחוד הרי לא יזימו אלא אחד מהם ומבואר במס' מכות (דף ה') דאינם חייבים עד שיזומו את שניהם וא"כ הרי כשמעיד א' על שחרית וא' על ערבית הרי חסרה לה ההזמה של השעה וכן כשמעידים על שני ימים נפרדים חסרה ההזמה של היום דא"א להזימם על ידי החקירה של באיזו יום ולכאורה הוא דומה ממש כאלו לא אמרו כלל באיזו יום וצריך להיות פסול מן התורה עידות מיוחדת גם בממון משום הא דחסר ליה החקירות דמעכב גם בממון מן התורה דהרי הוא כמו בלא דרישה וחקירה דפסול מן התורה, ולפ"ז הא צריך לומר הא דאיתא במס' סנהדרין (דף למ"ד) אין עידותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ריב"ק אומר אפילו בזה אחר זה ומפרשינן שם פלוגתייהו אבע"א סברא ואבע"א קרא דת"ק סבר דכתיב והוא עד הרי כאן שנים דכל מקום שנאמר עד הוא שנים ואפקי' רחמנא בלשון חד למימרא עד דחזי תרווייהו כחד וריב"ק סבר או ראה או ידע מכל מקום והרי ודאי אין מקום לומר דריב"ק לא מכשירם רק כשראו זה אחר זה ושני המעשים היו רק בשעה אחת ולא באופן אחר דזה ודאי אינו דסתמא נקט וצריך לומר לכאורה דבאמת ריב"ק לא מכשירו רק עתה אחר התקנה שתיקנו חכמים דבממון א"צ דו"ח משום נעילת דלת ומדרבנן הוא דמכשירו ריב"ק והא דקאמרינן דפליגי בקרא ה"פ דבהאי פסולה דעידות מיוחדת לחודא היכא דלא שייך פסולה דחסרון דו"ח וכגון ששני המעשים היו בשעה אחת בזה הוא דפליגי בקרא דרבנן ס"ל דעידות מיוחדת פסול בממון מצד עצמו מן התורה ואפי' היכא דיכול להזימן מ"מ לא מצטרפינן גם עתה דהרי רבנן לא תיקנו בממון רק בהא דלא צריך דו"ח אבל בשארי הדברים הא אוקמוה על דין תורה וריב"ק סבר או ראה מכל מקום דהתורה הכשירה עידות מיוחדת והפסוק באמת לא קאי רק אם שניהם היו בשעה אחת אבל בזמנים רחוקים פסול מה"ת מצד דו"ח וא"כ ממילא עתה אחר התקנה כשר בכל גווני כן היה נראה לכאורה, ולפי"ז קשה לכאורה דעת הש"ך בחו"מ סימן ל"ו ס"ק י"ו שכ' דהא דתיקנו רבנן דבממון א"צ דו"ח היינו דלכתחילה א"צ ב"ד לחקור אצל העדים הזמן ותלינן דבודאי יודעים אבל אם שאלו אותם ואמרו שאין אנו יודעים הזמן עידותן בטלה דגם עתה בעינן עידות. שאתה יכול להזימה דלדבריו קשה אמאי כשר בממון עידות מיוחדת של זמנים נפרדים וצ"ע, וא"כ הרי כבר כתבנו באות א' מה שכתבו הב"י והד"מ לישב דברי המרדכי דמכשיר בזנות עידות מיוחדת דס"ל דדינו כממון והקשו עליו מהפוסקים המצריכים בעידי נשים דרישה וחקירה דס"ל דדינם. כדין נפשות ותירצו לחלק דבדו"ח דגם בממון מן התורה ורק דמדרבנן א"צ בזה ס"ל דבעידי נשים אוקמוה אדין תורה אבל במיוחדת דבממון כשר מן התורה גם בעידי נשים כשר יעו"ש, ולפי דברינו הרי גם עידות מיוחדת אם הוא על שני ימים גם בממון פסול מן התורה ודינו ממש כמו בלא דו"ח וא"כ צריך להיות פסול גם בעידי נשים, ולכאורה נראה מוכרח דהמרדכי ס"ל כהפוסקים דעידות נשים א"צ דו"ח אבל הפוסקים המצריכים דו"ח פסלי גם עידות מיוחדת אם אין שני המעשים בשעה אחת, אמנם לפי"ז הרי צ"ע דברי הרמב"ם דבפרק ד' מה' עידות הלכה א' כתב עידי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין את העושה עבירה כאחד ובב"ד אחד אבל דיני ממונות א"צ לכך כו' אבל בדיני ממונות אע"פ שלא ראו אלו את אלו כו' כיצד אמר הא' בפני הלוהו או הודה לו ביום פלוני ואמר השני וכן אני מעיד שבפני הלוהו או הודה לו ביום אחר ה"א מצטרפין הרי דכלל הדברים דבממון מצטרפין גם במעידים על ימים מופרדים והוציא מן הכלל רק דבנפשות פסול, והרי מבואר בריש פ' אחד דיני ממונות דבקנס לא הפקיעו חכמים דו"ח והעמידוהו על דין תורה דצריך דו"ח וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות עידות וא"כ גם בקנס צריך להיות פסול עידות מיוחדת לפי דברינו ועיי' בלח"מ בפ"ג מהלכות עידות שהוכיח דהרמב"ם ס"ל דגזלות וחבלות צריך דו"ח כעידי קנס וא"כ לפסול גם בהו עידות מיוחדת: וע"כ הנראה בדעת הרמב"ם דהרי עיקר הדבר דעדים צריכים דו"ח אינו כדי שיהיה יכול להזימן דהרי מקרא מלא כתיב ודרשו וחקרו היטב ובסנהדרין (דף מ') מביא הגמרא דרשות לכל השבעה חקירות ולא סגי להגמרא הטעם דבעינן יוכל להזימם והטעם לזה משום דאע"ג דלא יאמרו באיזה יום הרי יוכל להזימן ע"י שיאמר כל השנה וכל היובל עמנו הייתם והא דאמרינן (בדף מ"א) דמש"ה אם אמרו אינו יודע עידותן בטלה משום דא"י להזימם ע"כ אין זה עיקר טעם פסולם רק דהגמר' באה ליתן טעם על הא דבבדיקות כשר איני יודע אע"ג דמה"ת צריך בדיקה ובע"כ הסברא לזה דהא דהצריכה התורה בדיקות אינו תנאי בדיני עידות לומר דבלא"ה אינם עדים לדון על פיהם רק היא מצוה מיוחדת על הב"ד שיבדקום שמא מתוכם יתברר דעידותם שקר והיא מצוה בפני עצמה על הב"ד וכמו דמצוה על ב"ד לפתוח בזכות תחילה בנפשות וכמו המצוה של בצדק תשפוט אבל קיום העדים אינו תלוי בזה כלל ומש"ה אם אמרו אינו יודע עידותן קיימת משום דאין התכלית של הבדיקה כדי שידעו ב"ד האיך הי' המעשה אם היו תאנים שחורות או לבנות רק תכלית הכוונה של הבדיקות שמא על ידי זה יוכחשו העדים ואם בדקום ולא הוכחשו עידותם כשירה אע"פ שלא נתברר לב"ד אותו הספק ששאלו מהם ואמאי בחקירות אם אמרו איני יודע עידותן בטלה ומוכרח דדו"ח הוא תנאי בדיני העידות שאם אינם אומרים הזמן עידותן בטלה ודלמא הוא ג"כ רק מצוה על הב"ד כמו בדיקות ועל זה תירצה הגמר' דהרי ודאי הא דהצריכה התורה לשאול מהם הזמן הוא דבלא"ה בטלה עידותן דהרי אם לא יאמרו כלל הזמן הרי אי אפשר להזימן כלל וכל היכא דאי אפשר להזימן הרי אינו עידות כלל וידעינן מניה דדו"ח הוא פרט בדיני עידות וממילא כל השבעה דו"ח מעכבין בהו אע"ג דהדו"ח של באיזו שעה אינו מעכב הזמה דהרי יוכל להזימן על כל היום מכל מקום הרי על ידי הך סברא ידעינן פירושו של הפסוק הא דהצריכו לחקור על הזמן דהוא תנאי בדיני עידות וממילא כל השבעה חקירות מעכבין בו ומש"ה גם באינו יודע על איזו שעה פסול אבל באומרים הזמן והשעה אע"ג דכל א' אומר על זמן אחר הרי נתקיים בהם הפסוק של ודרשת וחקרת היטב אע"ג דלא נוכל להזימן רק על ידי יום או שנה שלמה זה לא איכפת לן דגם זהו בכלל יכול להזימה ומש"ה מכשיר הרמב"ם גם בעידי קנס עידות מיוחדת ורק בנפשות פסול כה"ג מקרא אחר כדאיתא במס' מכות (דף ו') יעו"ש, וא"כ עידות מיוחדת כשר בממון מן התורה והדרינן למש"כ למעלה דפשיטא דמהני בעידי זנות לכ"ע וכל הראשונים מודים בזה להמרדכי. וגם בלא"ה נראה להכשיר בעידות מיוחדת דהא לא גריעי מעד אחד דכל היכא דנאמן עליו כבי תרי דמבואר באה"ע סי' קע"ח סעי' ט' דאסורה עליו וע"ש בב"ש ס"ק ח' והכא הא הוי תרי ממש ואע"ג דחד ונאמן כתרי אינו מחויב לגרשה רק לצאת ידי שמים מ"מ הרי כתב הט"ז בסי' קט"ו דגם בדיני אדם הי' חייב להוציאה ורק דב"ד אין יכולים לכופו דהדבר מסור ללב אי נאמן עליו כתרי ויוכל להכחישם יעו"ש אבל בהך דעידות מיוחדת דכ"ע יודעין דלא גריעי מחד ונאמן כתרי ומחויב להוציאה ואסורה עליו בודאי לכל הדיעות:

[יב] ואגב נכתוב כאן דבר קטן מה דנראה לישב דברי הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות עידות הלכה א' וז"ל עידי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין את העובר עבירה כאחד וצריכין להעיד שניהם כאחד ובב"ד אחד אבל בדיני ממונות א"צ לכך, והנה מה שכתב שיראו כאחד מבואר כן במס' מכות (דף ה' ע"ב) אבל מה דהצריך שיעידו כאחד נעלם מקורו, והכ"מ כתב דיצא ליה זה מהא דאיתא בסנהדרין (דף ל') ואין עידותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו כאחד ר' נתן אומר דיני ממון שומעין דבריו של זה היום ולמחר כשיבא חבירו שומעין דבריו ומוכח דבנפשות גם ר' נתן מודה, והנה דבריו מופלאים דבגמר' ליתא כלשון הזה שהעתיק הכ"מ רק הכי איתא ר' נתן אומר שומעי' דבריו של זה היום ולא הוזכר כלל בגמר' דר' נתן איירי רק בממון לחודא וכבר ראיתי קושיא זו זה זמן כמה בספר מכתב מאלי' על עיגונא למוהר"א אלפאנדרי זצ"ל. ועוד דאדרבה מסוגי' הגמרא משמע קצת דר' נתן מכשיר גם בנפשות דקא מפרשינן שם טעם פלוגתייהו איבעי' אימא סברא רבנן סברי ע"א כי אתא לשבועה הוא דאתא ור' נתן אטו כי מסהדי בהדדי בחד פומא קמסהדי אלא מצטרפי הכי נמי מצטרפי והרי גם בנפשות איכא הך סברא דאטו כי מסהדי בהדדי בחד פומא מסהדי ואם נאמר דבנפשות מודה ר' נתן דלא מצטרפין הרי בזה גופה נסתרה סברתו של ר' נתן דהא חזינן גבי נפשות דבהעידו זה שלא בפני זה לגמרי גרע מהיכא דמעידים בבת אחת אע"ג דלאו בחד פומא מסהדי ובודאי משמע קצת דגם בנפשות מכשירו ר' נתן.. והנראה ברור דיצא לי' להרמב"ם דין זה דבגמרא אמרי' שם עוד טעם על פלוגתא דרבנן ור' נתן דתרווייהו ס"ל כרבנן דריב"ק דאין עידותן מתקיימת עד שיראו כאחד וס"ל לרבנן מדכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד כו' מקיש הגדה לראי' ור' נתן ס"ל לא מקשינן, ופוסק הרמב"ם כהך תירוצא בתרא דפליגא בקרא וכדרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא ואפי' לפי מה שנתבאר בספרי רבותינו מחברי הכללים דכל היכא דאיכא איבעית אימא ואיבעית אימא ליכא להך כללא דהלכה כלישנא בתרא ועיי' בכסף משנה בפרק ח' מהלכות קרבן פסח הלכה ד' מ"מ הכא ניחא בלא"ה הא דפוסק כלישנא בתרא דהוא להקל בנפשות וכמו שיתבאר, ולהך לישנא הא פליגא רבנן ור"נ אי מקשינן הגדה לראי' או לא מקשינן ופוסק הרמב"ם בעיקר הך פלוגתא כרבנן דר' נתן דמקשינן דהרי יחיד ורבים הלכה כרבים ועיי' ברא"ש פרק נערה שנתפתתה סי' ט' שכתב להדיא דגם בממון אע"ג דר' נתן דיינא הוא מ"מ לית הלכתא כוותי' נגד רבים. ומ"מ לדינא שפיר פוסק הרמב"ם כר' נתן דשומעין דבריו של זה היום דהרי אנן קיי"ל כריב"ק דבממון כשר עידות מיוחדת וכדפסקינן בסנהדרין שם הלכה כריב"ק דהלואה אחר הלואה מצטרפין ומש"ה כשר גם לשמוע דבריו של זה היום וכדאמרי' בגמרא דלריב"ק גם ת"ק דר"נ מודה דכשר מק"ו השתא ראי' לא בעינן בהדדי הגדה מבעי אבל בעיקר הסברא מה דס"ל לת"ק דמקשינן הגדה לראי' יש לפסוק כוותי' דהלכה כרבים, וא"כ בנפשות דכ"ע מודים דבעי' שיראו כא' וכדאיתא במכות (דף ו') ויליף לה שם מקרא מש"ה פוסק הרמב"ם דצריך שיעידו כאחד והוא תי' ברור בדברי הרמב"ם, וכן נראה לי דעת רש"י בב"ק (דף ע"ד) דאיתא שם מה ע"פ ע"א כי אתי עוד אחד מצטרף בהדי מחייב כו' וכתב שם רש"י וז"ל דקיי"ל כריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום ובודאי דלשונו זה קשה טובא דהך דשומעין דבריו של זה היום ר' נתן הוא דקאמר לה ולא ריב"ק וריב"ק לא איירי בהך דינא כלל ואע"ג דבגמרא איתא דלריב"ק דס"ל דלא בעינן שיראו כאחד ס"ל בודאי כר"נ מק"ו מ"מ בודאי קשה דלמה דלג רש"י לר' נתן דהוא עיקר האומר דבר זה ותפס לי' לריב"ק דלא איירי בזה כלל אבל לפי הנ"ל ניחא דרש"י ס"ל כמש"כ דבעיקר הסברא מה דס"ל לר' נתן דלא מקשינן הגדה לראי' וגם היכא דפסול בראי' עד שיראו כאחד מ"מ מכשירו בהגדה בזה לא קיי"ל כר"נ, ורק משום דקיי"ל כריב"ק דגם בראי' מצטרפין מש"ה מצטרפין לדידן בהגדה וזהו שכתב רש"י דקיי"ל כריב"ק: סימן מ יחקור דין המקנא ליבמתו ואמר לה אל תסתרי ונסתרה אם נאסרה עליו או לא: