שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 43

[ט] והנראה ביאור דברי' דהא דכתב בקידושין דרק להוציאה מחזקתה אינו נאמן אין כוונתו דוקא שיהי' לה חזקת איסורא דמעיקרא דודאי דגם בדליכא חזקה דמעיקרא אינו נאמן להר"ן רק כוונתו היכא דבא העד להוציאה ממה שהיינו מחזיקין אותו בב"ד מעיקרא קודם שהעיד וכמו בהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דקודם שבאו הקרובות אסרנו עליו אשה זו והוחזקה בספק איסור שמא קידש השליח אחת מהקרובות שלה ושוב אינו מועיל עידותן להכריע ולהוציאה מידי ספק איסור זה שהחזקנוה אבל בהך דהאומר קידשתי את בתי הרי קודם שהעיד לפנינו החזקנו להבת שאסורה לכל העולם ומותרת לאדם אחד וגם עכשיו כשבא העד ואמר אני קידשתי הרי אינה מוציאה כלל ממה שהוחזקנה אותה בלא עדותו דגם לדבריו אסורה לכל העולם ושרי לאחד רק אומר לנו מי הוא האחד וכיון דעידותו הוא ממש כמו שהחזקנו אותה מקודם ואינו מחדש באשה זו לא איסור ולא היתר מש"ה נאמן וזהו שכתב הר"ן ואע"ג דאין דשב"ע פחות משנים התם הוא להוציאה מחזקתה פי' ממה שהחזקנו אותה באיסור קודם עידותו והעד בא להתירה או להיפוך אבל זה שמעמידה על חזקתו אלא שאמר שנתקדשה לו פי' דעידותו הוא ממש כמו שהחזקנו אותה וזה ברור בכוונת הר"ן ולא נתכוין כלל לחזקת איסור דמעיקרא התשובת מיימוני בעובדא דידיה דהשליח אמר הרי את מקודשת לי ואמר שטעה וכוונתו היה לקדשה לראובן והשיב דע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא ואף על גב דכאן איתחזק איסורא כל כמה דלא אמר דאטעי לדבוריה הא לא מיקרי איתחזק איסורא אלא היכא דגם לדברי העד הבא להתיר מעיקרא הי' אסורה וכהך דריש גיטין דבפני נכתב עכ"ד הרי כתב דאע"ג דאיתחזק איסורא בב"ד קודם עידותו מ"מ נאמן כיון דאין לה חזקת איסור דמעיקרא, והר"ן אע"ג דחולק על סברתו זו וס"ל דגם בלא חזקה דמעיקרא אינו נאמן מ"מ לסברה הראשונה מודה דבעינן דוקא שיעיד נגד מה שהחזקנו אותה קודם עידותו אז הוא דאינו נאמן. והנה נ"מ טובא לדינא בין הרמב"ן והר"ן דלהרמב"ן דטעמו של המשנה דנאמן לומר אני קדשתי משום דאינו רק מברר א"כ ה"ה באב שיש לו שתי בנות קטנות ואמר קידשתי אחת מהן לפלוני ואין אנו יודעין איזו נתקדשה דשתיהן אסורות ובא ע"א והעיד שזו היא שנתקדשה דלהרמב"ן נאמן כיון דאינו רק מברר לנו איזה אסורה ואיזה מותרת וכמו דס"ל דהקרובות נאמנים על אשה זו להעיד שמותרת להמשלח ומבואר בדבריו להדיא דאפילו אם היינו יודעין דודאי קידש לו השליח אשה אחת ג"כ הי' מועיל עידותן, ולהר"ן אינו נאמן כיון דכל אחת הוחזק לנו בספק מקודשת אין ע"א נאמן להתירה ולהוציאה מידי ספק זה ורק בדינו של המשנה דאין הספק על הבת כלל דאינו מחדש בעידותו על האשה שום דבר לא איסור ולא היתר מש"ה נאמן, ואין להקשות דגם בהך דינא של המשנה דאני קדשתי דאע"ג דלגבי הבת אינו מחדש בעידותו מ"מ אמאי לא נדון עליו ונאמר דקודם עידותו היתה אשה זו אסורה לכל א' מספק וגם זה האיש היה בספק איסור ועכשיו בא להתירה לו ואמאי נאמן, ז"א דלגבי עצמו דאומר ברי לי שאני קדשתי הא ודאי דנאמן בעצמו והרי יותר מזה מבואר בכתובות (דף כ"ד) בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאם ניסת לא תצא ופריך תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי ומשני בשניסת לא' מעידי', וכל הקושי' הוא אמאי נאמן לגבי דידה להתירה דהיא אינה יודעת וע"ז שפיר מתרץ לה הר"ן דבה אינו מחדש בעידותו לא איסור ולא היתר וכמש"נ:

[י] והנה בירושלמי איתא על הך משנה דבא אחד ואמר אני קדשתי' דנאמן מהו נאמן שמואל אמר נאמן ליתן גט כו' ר"י אומר נאמן לכנוס ואין למדין הימנו לדבר אחר מהו אין למדין הימנו לדבר אחר אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתי לא כל הימנו אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי לא כל הימנו, והנה לדעת הר"ן אתיין דברי הירושלמי כפשטן כיון דהספק הוא על איזה בת קידש ושניהם נאסרו מקודם בספק מקודשת מש"ה אינו נאמן אבל להרמב"ן דכל היכא דבא רק לברר נאמן צ"ע דברי הירושלמי, אמנם גם להרמב"ן ניחא דלדידי' נאמר דלשמואל דאמר דנאמן ליתן גט באמת גם בכה"ג והא דקאמר אין למדין הימנו לדבר אחר הוא רק דברי ר"י דקאמר דנאמן גם לכנוס וקאמר דבכה"ג אינו נאמן לכנוס, וטעמא דהא מילתא הוא משום דבגמר' דידן איתא להא פלוגתא דרב קאמר דנאמן רק ליתן גט ולא לכנוס חיישינן שמא יצרו תוקפו פי' דמדרבנן חיישינן שלא להתירה לו ור"א קאמר דנאמן גם לכנוס דמירתת שמא אח"כ יזכור האב ויכירנו דאינו הוא רק אחר ומודה ר"א באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי דאינו נאמן לכנוס דלא מירתת דהיא תחפה עליו, הרי דהא דנאמן לכנוס הוא רק משום סברא דמירתת ובלא"ה היינו חוששין לו מדרבנן שמא יצרו תוקפו וס"ל להירושלמי דסברא דמירתת הוא רק אם הספק הוא על המקדש שאין האב יודע למי נתקדשה ושפיר מירתת לשקר דלמא אח"כ יכירנו האב ויתגלה קלונו שיתברר שרצה לעבור במזיד ובשאט נפש על איסור אשת איש דהרי בודאי שיקר במזיד אבל באם אין האב יודע איזו בת קידש לא מירתת כלל לומר שקידש לזו אפי' אם האמת אינו כן דהרי גם אם יזכור אח"כ האב דלא זו היא שקידש רק לאחותה יתרץ עצמו גם אנכי טעיתי בזה וכמו דאתה שכחת כן שכחתי גם אני ונדמה לי שזו היא ומש"ה אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תוקפו אבל לענין ליתן גט דלא בעינן לסברא דמירתת יסבור הרמב"ן דגם כשהספק הוא על הבת נאמן ולהר"ן אינו נאמן בכה"ג גם ליתן גט כן היה נראה לכאורה, אמנם עדיין קשה לי על לשון הירושלמי דנקט באומר אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי דאינו נאמן דלפי מש"כ בין להרמב"ן ובין להר"ן עיקר הטעם דאינו נאמן הוא משום דהספק הוא על הבנות וא"כ למה נקטה הירושלמי באופן דיש ספק על הבנות וגם על המקדש והרי גם בידוע מי הוא המקדש רק הספק איזו בת קידש ובא המקדש ואמר לזו קידשתי אינו נאמן וגם לשון של הירושלמי אינו מדוקדק דנקט ואמר אני קדשתי לא כל הימנו והרי מה שאומר שהוא המקדש היינו מאמינין לו ועיקר החיסרון הוא שאין מאמינים לו שלזו קידש וה"ל למינקט ובא א' ואמר לזו קידשתי לא כל הימנו, שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א בחדושיו לקידושין פ"א שהביא לדברי הירושלמי הלז וכתב בו ביאור יותר נכון דטעמו של הירושלמי דמרתת לא שייך רק באם שכשיוכר שיקרו יתברר שעבר ודאי עבירה וכמו בקידשתי את בתי דהיא ודאי נתקדשה והיא א"א מש"ה נאמן לומר אני קדשתי דכשיכירנו אח"כ האב יתברר שעבר עבירה ודאית אבל כשנסתפק האב על שניהם דאינו יודע איזו בת נתקדשה וגם אינו יודע למי קידשה אינו נאמן לומר אני קדשתי ולזו קדשתי דכשיכירנו דאחר הוא הרי לא עבר רק על ספק איסור דלמא זו שנשאה לא נתקדשה מעולם ופנוי' היתה ומש"ה אינו נאמן לכנוס וכל זה ניחא לדעת הרמב"ן דלדידי' ע"פ דין נאמן כיון דלא בא רק לברר מי הוא האיסור ומי הוא ההיתר ורק משום חששה דרבנן שמא יצרו תוקפו החמירו עליו לאסור לכנוס אם לא היכא דמירתת, ושפיר ניחא הא דנקט הירושלמי רק באופן זה דאיכא שני ספיקות אבל אם היה רק ספק אחד איזו בת נתקדשה ס"ל להירושלמי דנאמן דהרי אם יוכר שיקרו דלא קידש אותה רק אחותה הרי עבר בודאי על איסור אחות אשה ולא ס"ל הסברא שכתבנו למעלה דיכול לתרץ עצמו כמו ששכחת אתה כן שכחתי גם אני דהרי אינם דומים זה לזה כלל דהאב כששכח אמר איני יודע אבל הוא אם שכח לא היה לו לומר ברי שלזו קידשתי ושפיר מירתת לומר ברי ומש"ה נאמן ועיקר מה שאינו נאמן הוא מה שאומר שהוא המקדש ומדוקדקין דברי הירושלמי, אבל להר"ן הרי גם אם אין הספק רק על הבנות לחוד איזו נתקדשה הא ע"פ דין אין ע"א נאמן בה וגם בלא הך סברא דשמא יצרו תוקפו וכמו דס"ל להר"ן באומר לשלוחו דאין הקרובות נאמנים לומר שזו מותרת להמשלח ולדידיה הא קשה דברי הירושלמי כנ"ל דלמה נקט באופן דאיכא גם ספק על המקדש וגם נקט אני קדשתי ומוכח דבלא"ה היה נאמן וכהרמב"ן, ונהדר לדידן דדעת הרמב"ן והר"ן שקולים הם דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן גם בליכא חזקת איסור דמעיקרא ואע"ג דלדברי העד לא הי' מעולם כאן איסור וחולקים על התשובת מיימוני וכל זה הוא רק היכא דעידותן הוא נגד מה שהחזקנו אותה בב"ד קודם עידותן אבל אם מעיד ממש כמו שהחזקנו אותה לכ"ע נאמן והיכא דמעיד נגד מה שהחזקנו אותה ואינו בא רק לברר מי האיסור ומי ההיתר בזה פליגי דלהרמב"ן נאמן ולהר"ן אינו נאמן, ונ"מ באומר אחת מבנותיי קדשתי ואיני יודע איזו ובא ע"א ואמר זו היא שנתקדשה דלהרמב"ן נאמן לכל הפחות ליתן גט ולהר"ן אינו נאמן, וצ"ע שלא הובא בשו"ע אה"ע דברי הירושלמי וחילוקי הדינים שבזה וכמו שיתבאר: סימן לח יחקור קצת בחזקה העשוי' להשתנות אם חשיבה חזקה לענין שנאמר בספיקו העמידו על חזקתה, וגם לענין נאמנות עד אחד אם נאמן בזה, ושייך לסימן של מעלה:

בשו"ת מהרי"ט חלק א' סי' י"א חקר באשה שנתקדשה ונסתפקו במנין שנותי' אם יש לה י"ב שנים או לא וכתב דבזה לא שייך לומר דנעמידה על חזקת קטנותה וקטנה היתה בעת קבלת הקידושין דזה לא חשוב חזקה כיון דעשוי' להשתנות וסיים שם דבזה ניחא הא דבמס' יבמות (דף פ"ח) מספקא לי' להגמר' אם ע"א נאמן בשארי איסורין היכא דאיתחזק איסורא או לא והרי עיקר הדבר דע"א נאמן באיסורין ילפינן לה מנדה והתם הא איתחזק איסורא דמעיקרא ודאי טמאה היתה אלא דבנדה לא חשיבא חזקה דיודעין אנחנו שלסוף ימים ישלמו לה ימי טומאתה הלכך כי אמרה שלא סתרה מניינה מהימנא. וכבר הקשה עלי' בספר שב שמעתתא שמעתתא ג' פרק י"א דקושי' זו עצמה הקשו התוס' בריש גיטין דנילף מנדה דנאמן גם באיתחזק איסורא ותירצו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול, וביאור דבריהם דהא דנאמנת על הטבילה הוא משום דבידה לטבול והא דלא חיישינן דלמא חזרה וראתה וסתרה מניינה הרי לזה אין לה חזקה דכי בשביל שראתה פעם אחת הוחזקה לראות לעולם וכיון דלסתור מניינה צריך ראי' חדשה ואין לה חזקה שתראה מש"ה לא חשיבא חזקה הרי דתירצו בטוב ואין מזה ראי' לסברתו של מהרי"ט דעשוי' להשתנות לא חשיבא חזקה, ואדרבה מלשון התוס' שהאריכו בסברתם מוכרח דס"ל דלא כמהרי"ט דבלא"ה חשיבא חזקה אע"ג דרגילה להשתנות, ועיי' בחידושי הרשב"א על יבמות דף פ"ח בד"ה ולענין פסק שכתב וז"ל משמע מהכא דבשארי איסורין אין ע"א נאמן באיתחזק איסורא ואין בידו כו' וא"ת תפשוט מנדה כו' ואע"ג דאיתחזקה נדה ותי' כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת וההיתר בא מאלי' נאמנת וקרובים דבריו לדברי מהרי"ט אבל מדברי התוס' נראה לכאורה דלא כמהרי"ט, אמנם הנראה דראייתו של מהרי"ט נכונה מאד וגם התוס' מודים לסברתו דקטנות לא חשיבא חזקה, דהרי הך סברא של התוס' שייך רק גבי זבה דצריכה שבעה נקיים וא"כ משעה שנודע לנו דבזו השעה ראתה דם הא אי אפשר לה לומר דטהורה היא רק אחר שעברו שבעה ימים משעה זו ובזה שפיר כתבו התוס' דהרי מראייה זו שהוחזקה לנו שבודאי ראתה הא ודאי כבר עברו לה שבעה ימים והמשך ימי טומאה שמראיה זו הא ודאי כבר עברו וליכא למיחש רק שמא חזרה וראתה שנית תוך הז' ימים ועל זה לא שייך חזקה דאין לה חזקה שתראה לעולם, אבל הרי אכתי תקשה מנאמנות של נדה דמה"ת אינה צריכה נקיים וגם כשרואה כל שבעה ובסוף שבעה פסקה בטהרה טהורה לערב וגם אם לא ראתה רק פעם אחת טמאה כל ז' וא"כ כשראו אותה בבוקר רואה דם ולערב באתה ואמרה טהורה אני דאומרת דראי' של בוקר לא הי' תחילת נדתה רק עוד ששה ימים מקודם התחילה לראות אמאי נאמנת ניחוש דהיום התחילה לראות והרי יש לה חזקת טומאה דאם היום התחילה לראות הרי משום ראי' זו עצמה טמאה עוד ששה ואינה צריכה לראי' חדשה לטמאה והרי זה דומה ממש לקטנה שנסתפקו במנין שנותי' דהספק לנו אימתי נולדה והתחילו מספר שנותי' אם עברו כבר מלידתה י"ב שנים או לא וכמו כן בנדה הספק לנו אימת התחילו ימי נדתה אם היום או ששה ימים מקודם ואם נאמר דלא כמהרי"ט ושייך בקטנה חזקת קטנות א"כ גם בנדה שייך חזקת טומאה ואמאי נאמנת דאע"ג דהך קרא דוספרה לה דדרשינן לה לעצמה כתיב גבי זבה שצריכה ספירת נקיים מ"מ הרי ודאי לדינא גם נדה נאמנת בעצמה ותקשה אמאי, וכן בשומרת יום כנגד יום הרי אם ראו אותה רואה היום ולמחר אומרת טהורה אני משום שכבר התחילה לראות מקודם ועומדת תוך י"א יום שבין נדה לנדה הרי היא נאמנת דהא ודאי דגם שומרת יום בכלל מה שאמרה התורה וספרה לה לעצמה ובפרט לפי גירסא דידן במס' הוריות דף ד' עיקר הך פסוק דוספרה לה קאי על שומרת יום וע"ש בתוס' בד"ה הכתיב, ואמאי נאמנת ניחוש דלמא הוא התחלת ראייתה ומשום ראיה זו לחודא טמאה עוד שבעה, ומזה מוכרח כמהרי"ט דכיון דכל חזקת נדה רגילה להשתנות דרגילה היא תדיר לראות וכן להפסיק מש"ה לא מקרי חזקה כלל, והן אמת דאין כוונות המהרי"ט כן דהרי כתב בסוף דבריו הלכך כי אמרה שלא סתרה מניינה מהימנא הרי דמוכיח מהא דלא חיישינן שסתרה ועל זה הקשה שפיר השב שמעתתא מ"מ לפמש"כ היא ראי' נכונה וברורה, ואי דא"כ קשה על התוס' דגיטין שהוצרכו לסברא דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ומוכרח דבלא"ה מקרי שפיר חזקה אע"ג דעשוי' להשתנות וגם דהרי לדידהו הרי תקשה עדיין מנדה ושומרת יום כנגד יום דלא שייך סברתם כמש"כ, גם זה ניחא דאע"ג דהתוס' ס"ל דגם עשוי להשתנות מקרי חזקה מ"מ בדבר התלוי בזמן גם הם מודים דלא מקרי חזקה ומש"ה אע"ג דראו אותה רואה ביום נאמנת לומר בלילה דטהורה היא כיון דידעינן בודאי דימי טומאה של ראי' זו בודאי ישלמו אחר איזו ימים ומוכרח להפסק מש"ה נאמנת לומר שכבר פסקו, ומעיקרא לא הוקשה להם להתוס' מנדה בהא דנאמנת לומר ששלמו ימי טומאה שלה כיון דזה מוכרח להיות נפסק בלא שום ספק בודאי דלא מקרי חזקה כלל ולא הוקשה להם להתוס' רק מזבה לחודא דאמאי נאמנת שספרה נקיים שלה דלמא סתרה והרי זה אינו מוכרח שיהי' לה שבעה ימים נקיים דהרי יכול להיות דתסתור לעולם וס"ל להתוס' דרק מה שמוכרח להיות לא חשיבא חזקה אבל מה שאינו מוכרח אע"ג דרגיל להיות כן חשיבא שפיר חזקה ועל זה תירצו התוס' כיון דלסתור צריכה ראי' חדשה לא חשיבא חזקה דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ויצא לנו מזה דאע"ג דעל הטעם של מהרי"ט שכתב משום דרגילה להשתנות ודאי דהתוס' חולקים על זה אבל מ"מ בעיקר הדין שלו בקטנה שנסתפקו במנין שנותיה בע"כ מוכרח כוותי' דלא חשיבא חזקה מדחזינן בנדה דנאמנת, אמנם כל, ראי' זו הוא רק להתוס' והראשונים העומדים בשיטתו דס"ל דעיקר נאמנות דע"א ילפינן לה מנדה ולדידהו הא מוכרח דבנדה לא מקרי איתחזק איסורא מדקיי"ל דכל היכא דאיתחזק איסורא ואינו בידו אין ע"א נאמן, אבל הרי מצינו חולקים על זה דרש"י הא כתב בריש גיטין דנאמנות דע"א ילפינן מדהאמינה תורה לכל אחד על השחיטה וניקור הגיד והחלב והפרשת תרומה ומעשר ועיי' בחידושי הרמב"ן ריש גיטין שהקשה דנילף מנדה גם באיתחזק איסורא ותי' דמנדה אי אפשר ללמוד דשאני נדה דגם היא שייך בגוה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעלה, ועוד דהרי אי אפשר לה להביא עדים על זה מש"ה האמינתה תורה ונאמנות דע"א באיסורים ילפינן ממקום אחר ולדידהו הא י"ל דחזקת קטנה חשיבא שפיר חזקה, אמנם גם לדעת התוס' אין מכאן ראי' גמורה להמהרי"ט דשני עניינים הם, דהתוס' איירי בדיני נאמנות דע"א דילפינן לה מנדה וממילא ילפינן מינה דכל היכא דליכא חזקה אלימתא רק דרכה להשתנות או דתלוי בזמן נאמן כיון דבנדה הוא כן והרי בגמרא דיבמות לא מצינו דאינו נאמן רק בחזקה גמורה כאשת איש והקדש וטבל וכדומה, אבל לענין הך כללא דכל ספיקא נוקמא אחזקתה י"ל דגם התוס' מודים דאפי' בחזקה כי האי מוקמינן לה אחזקה דהרי מנגע הוא דילפינן לה ומאן לימא לן דנגע אין רגילה להשתנות והרי ודאי דרכו להיות נתרפא ולא יעמוד לעולם על עמדו ואין מזה שום ראי' לכללא דמהרי"ט וכבר הביא המהרי"ט בעצמו דברי התוס' ביבמות דף ס"ו שכתבו גבי ספק בן תשע דנוקים אותו על חזקת קטן וכן הביאו מדברי התוס' מס' קידושין דף ס"ד יעו"ש ואין לנו לעשות מחלוקת ולומר דהם חולקים על מש"כ התוס' דנאמנות דע"א ילפינן מנדה אלא ודאי דשני עניינים הם ומחולקים הם בכללותיהם זה מזה:

[ב] והנה יעויין בב"ק דף י"א שלי' שיצאת מקצתה בראשון ומקצתה בשני חוששת מראשון ומונה משני והקשו התוס' דביום ט"ו נטהרנה משום ספק ספיקא שמא יצא רובו בראשון וא"ת בשני שמא הוא זכר ונשלמה כבר ימי טומאה שלה ותירצו דאם תראה ביום מ"א הרי ג"כ נטהרנה משום ס"ס שמא יצאה רובו בשני ואת"ל בראשון שמא נקבה היא והוא תרתי דסתרי ומש"ה אזלינן בהו לחומרא, והנה ידוע מחלוקת הפוסקים היכא דאיכא חזקת איסור אם מהני בו ס"ס להקל, ועיי' בש"ך יו"ד סי' ק"י שהעלה בזה להחמיר וא"כ אם נאמר דגם דבר התלוי בזמן אע"ג דבודאי לסוף יפסוק הזמן מ"מ על אותו שעה שאנחנו מסופקין אם כבר נשלם זמנו שייך בו חזקה וכספק בן ט' שנים וכדומה א"כ הרי להני פוסקים לא קשה כלל קושי' התוס' דבט"ו הא אי אפשר לטהרה משום ס"ס כיון דאיכא חזקת טומאה דעד השתא טמאה היא, וא"כ לדידהו הרי תקשה להיפוך דביום מ"א נטהרנה משום ס"ס דלדידהו הא ליכא תרתי דסתרי, ומשמע דהני פוסקים דס"ל דס"ס לא מהני במקום חזקה דהם יסברו כמהרי"ט דדבר התלוי בזמן לא חשיבא חזקה וגם בט"ו יש להקל בו משום ס"ס ואיכא תרתי דסתרי ומש"ה אזלינן בתרווייהו להחמיר: סימן לט יחקור בעדים המעידים על א"א שזינתה רק כל אחד מעיד על זמן אחר אם נאסרת על ידי עידותן או לא: