שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 42

[ג] גם בדעת רש"י נראה להוכיח כן דבגטין שם דמשני ע"א נאמן באיסורין ודחי אימור דאמרינן נאמן היכא דלא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דא"א וכתב רש"י ע"א נאמן באיסורין שהרי האמינה תורה לכל אחד על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב ועיי' בחולין (דף יו"ד) דאמרי' ע"א נאמן באיסורין ופרש"י דכל יחיד האמינתו תורה וזבחת ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים על דבר, וכתבו שם התוס' דלא ה"ל לרש"י להביא להוכיח כאן שחיטה דהרי בשחיטה איתחזק איסורא והא דע"א נאמן בו הוא מטעם אחר משום דבידו לשוחטו. ובודאי דקושי' גדולה הוא על רש"י דמפרש דעיקר מה דמשני ע"א נאמן הוא משום דחזינן דנאמן על השחיטה א"כ מאי דחי משום דלא איתחזק וה"ל להגמר' לומר גם סברא משום דבידו. והנראה מוכרח דס"ל לרש"י דהני שני סברות אחת הם דהא דנאמן היכא דלא איתחזק וגם הא דנאמן היכא דבידו תלוים זה בזה דהרי הך טעם דבידו בע"כ אין הסברא משום מיגו לחודא דזהו ניחא בדבר דגם עתה בעת שמעיד עלי' לפנינו הוא בידו לתקנו וכמו הקדש וקונם דגם עתה יכול לשאול עלי' ושייך לומר סברא דמיגו אבל בשחיטה הרי בעת שמעיד על הבשר שהיא שחוטה הרי אין בידו לתקנו כלל דאם בתחילה לא נשחטה כהוגן הרי אין בידו עתה לסלק ממנה האיסור ועיקר נאמנותו הוא משום דמקודם הי' ביד לשוחטו וכמש"ש התוס' בגיטין להדי' כן, ובכה"ג הרי ע"כ אין נאמנתו משום מיגו דהוא מיגו למפרע, וס"ל לרש"י דהטעם בזה הוא משום דכיון דכל שעה שהבהמה היא בחיים הי' בידו לסלק ממנה הך איסורא הרי הוא כמו לא איתחזק איסורא לענין האי דינא דנאמנות דלא מקרי איתחזק רק אם בעת האיסור היה מוכרח להיות אסור אבל דבר דגם בתחילה הי' תלוי הכל ברצונו ובידו לסלק האיסור הרי הוא כמו לא איתחזק לענין זה גופי' שהוא בעצמו נאמן לומר שסילק האיסור שוב מצאתי בחידושי הר"ן בגיטין שם שכתב וז"ל פרש"י שהרי האמינה תורה על השחיטה ולא הי' לו לומר כן דבשחיטה הא איתחזק איסורא וכ"ת משום דבידו לתקנו אינו נוח לישנא דגמרא דקאמר משום דלא איתחזק אלא א"כ תאמר דאיתחזק איסורא ובידו לתקנו שוה ללא איתחזק ואין בידו לתקנו הרי דכתב להדיא בדעת רש"י כן, ועכ"פ הרי זה ודאי מוכרח בדעת רש"י דשחיטה לענין דינא דנאמנות דומה ממש ללא איתחזק ואין שום סברא להחמיר בשחיטה יותר מהיכא דלא איתחזק מדחזינן דדחי הגמרא הראי' דשחיטה בהך סברא דלא, איתחזק, והנה בדבר שבערוה בכה"ג כשחיטה הרי בודאי דכ"ע מודים דאינו נאמן דאע"ג דמה שהוא גם עתה בידו נאמן גם בדשב"ע וכדאיתא במס' ב"ב דף קל"ד דבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן משום דבידו לגרשה אבל דבר דעתה אינו בידו אע"ג דמקודם הי' בידו הא ודאי דאינו נאמן וכמו שהעלה כל זה בספר שב שמעתתא שמעתתא ו' ומקורו ברוך מהך סוגי' דב"ב גופה דבעל שאמר גרשתי את אשתי דעל למפרע לכ"ע אינו נאמן ולא פליגי שם אמוראי רק באם אמר גרשתי' למפרע אם נאמן על להבא או לא אבל על למפרע ודאי דאינו נאמן וא"כ הרי ממילא מוכרח בדעת רש"י דבדבר שבערוה גם בלא איתחזק איסורא אינו נאמן:

[ד] עוד נראה להוכיח כן מהא דבמס' עירובין (דף נ"ח) תנן ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים לומר עד תחום שבת שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל ומפרשינן בגמרא הטעם משום דתחומין דרבנן, וכתבו שם התוס' משמע דאם היה דאורייתא לא מהמני' ואע"ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים על השחיטה וניקור ולתרום חלה הוא משום דבידה דבשחיטה מקודם הי' בידה לשחוט אבל תחומין לא הי' כלל בידה עכ"ד, וא"כ נחזי אנן הרי בתחומין ליכא שום חזקת איסור כלל ונשים אינם נאמנים ומוכח דדבר שאינו בידו כלל אע"ג דאין לו חזקת איסור חמירא מדבר שהי' מקודם בידו ויש לו חזקת איסור דבשחיטה אשה נאמנת ובדבר דהוא דומיא דתחומין אינה נאמנת בדבר דאורייתא וא"כ כיון דכתבנו דבדבר ערוה אין ע"א נאמן גם בדבר דהי' בידו מעיקרא דאינו נאמן לומר גרשתי למפרע א"כ ק"ו הוא דאינו נאמן בדבר דלא היה בידו כלל אע"ג דלא איתחזק איסורא, ולכאורה הא ראיה היא נכונה וברורה בדעת התוס' וגם מדברי התוס' בריש גטין במקומם מוכרח כן וכמו שמובא במהרי"ק שורש ע"ב אחר שכתב דבלא איתחזק נאמן גם בדבר ערוה והקשה בעצמו מהא דכתבו התוס' בריש גיטין בד"ה ע"א דהא דקיי"ל בכל דוכתא דע"א נאמן באיסורין ילפינן לה מנדה דכתיב וספרה לה ודרשינן לה לעצמה. וא"ת א"כ נילף דאפי' באיתחזק איסורא נמי נאמן ובמס' יבמות (דף פ"ח) הא מסתפקא הגמרא אי נאמן בשארי איסורין גם באיתחזק או לא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול, ביאור דבריהם דבנדה לא איתחזק דלענין חששה דלמא חזרה וראתה שנית וסתרה מניינה הרי לא נתחזקה שתהא רואה כל שעה ובמה שמאמינים לה שטבלה דלגבי זה הא מקרי שפיר איתחזיק איסורא מ"מ נאמנת דהרי בידה לטבול ושוב הקשו התוס' שם בדיבור שאחר זה דמאי מספקא להגמר' ביבמות אי נאמן בשארי איסורין גם באיתחזק דא"כ למה לי קרא דוספרה לה לעצמה גבי נדה וקושי' זו אזלי לפמש"ש מקודם דנדה מקרי לא איתחזק וא"כ אם נאמר דגם באיתחזק נאמן בשארי איסורין בע"כ לא מנדה יליף לה א"כ קרא בנדה למה נאמר וי"ל דס"ד דהוא כמו דבר שבערוה, ומוכרח להדיא דס"ל להתוס' דבדשב"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן, ומהרי"ק דחק לישב דברי התוס' גם לדעתו וכתב דכוונת התוס' הוא דהי' ס"ד דנדה הוא כמו דשב"ע ולא תהא נאמנת לומר שטבלה, ותי' זה דחוק טובא מכמה טעמים חדא דקשה לומר כן דעיקר קרא דוספרה לה לעצמה לא איצטריך כלל לאשמעינן דנאמנת על הספירה רק קמ"ל דנאמנת על הטבילה והרי בפסוק זה לא נזכר כלל טבילה ואיירי רק לענין ספירה, ועוד דא"כ מאי תירצו התוס' דהי' ס"ד דהוא כמו דשב"ע דהוא ודאי דגם בדשב"ע נאמן היכא דהוא עתה בידו אפי' באיתחזק דבעל שאמר גרשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה ואע"ג דלבסוף מסקינן בב"ב (דף קל"ד) דאין נאמן לומר גרשתי הוא מטעם אחר משום דאי איתא דגרשה קלא אית לה אבל בלא"ה נאמן וכן כתב להדי' בתשובת מיימוני ה' אישות סי' ג' יעו"ש, ובודאי מוכרח דהתוס' ס"ל דבדשב"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן, ודברי מהרי"ק שם נפלאו ממני ולא ידעתי להבינם שכתב לתרץ דברי התוס' לדעתו וז"ל דאי לאו וספרה לה הוי ילפינן נדה מאיסור ערוה דלא מהימנא שטבלה דאיכא חזקת איסור דודאי גבי איסור ערוה לא מהימני כה"ג כיון דאיתחזק איסורא ואע"ג דבידו (וזה צ"ע דהרי גם בדשב"ע נאמן לומר גרשתי משום דבידו לגרשה) וכ"ת כיון דנדה מקרי איתחזק אלא שבידו א"כ היכי ילפינן מינה דע"א נאמן היכא דלא אתחזק אע"ג דאין בידו וכחתיכת ספק חלב ספק שומן (גם זה צ"ע דהרי זה נוכל ללמוד מהא דנדה נאמנת לומר שלא סתרה מניינה דלענין זה הרי אינו בידה ורק דלא איתחזקה ברואה כל שעה) וי"ל דכ"ש הוא כיון דידעינן מנדה דאפי' איתחזק נאמן משום דבידה לטבול כ"ש לא איתחזק אפי' אין בידה דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שלה וכ"ש כשאין חזקת איסור כלל דנאמן, וצ"ע דהוא סותר את עצמו כיון דכתב דעיקר הדבר דבשארי איסורין נאמן ילפינן מק"ו דנאמנת על הטבילה ואיהו גופו כתב דבדשב"ע כה"ג דומי' דטבילת נדה ודאי דאינו נאמן וא"כ מנ"ל להאמינו בדשב"ע בלא איתחזק ובע"כ דיש איזה חסרון בדברי מהרי"ק ונשמט קצת מדבריו בדפוס וצ"ע:

[ה] והנה לדעת התשובת מיימוני והרשב"א דס"ל להדי' כמהרי"ק הרי תשאר קושי' התוס' דאי נאמר דבשארי איסורין ע"א נאמן ואפילו היכא דאיתחזק א"כ קרא דוספרה לה בנדה למה לי דבנדה הרי לא איתחזק איסורא וכמו שהסבירו התוס' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ובשלמא על התשובת מיימוני י"ל דחולק על עיקר סברת התוס' וס"ל דגם לענין הך חששה דלמא חזרה וראתה וסתרה מניינה ג"כ מקרי איתחזק דהרי בחידושי הרמב"ן על גיטין וכן הוא בחידושי הריטב"א שהביא דעת התוס' דעיקר נאמנות דע"א ילפינן לה מנדה והקשו עליהם דא"כ נילף מני' גם באיתחזק איסורא וע"כ כתבו דמנדה אי אפשר ללמוד דשאני שם דגם היא שייכה באיסור זה ועוד דאי אפשר לה להביא עדים על זה ומש"ה. האמינתה תורה ועכ"פ הרי ס"ל להדיא דמקרי איתחזק וא"כ שפיר צריך קרא להאמינה, דאפילו אם נאמר דבשארי איסורין נאמן גם באיתחזק מ"מ היה ס"ד דנדה הוא כדשב"ע, אמנם בזה ניחא רק דברי התשובת מיימוני אבל דברי הרשב"א עדיין צ"ע דבחידושו ביבמות דף פ"ח כתב וז"ל ולענין פסק משמע מהכא דבשארי איסורין אין ע"א נאמן באיתחזק איסורא ואין בידו כו' וא"ת ותיפשוט מנדה דאע"ג דאיתחזקה נדה נאמנת ותי' דכיון שדרכה להיות רואה ופוסקת וההיתר בא מאליו נאמנת כו' ומיהו ודאי היכא דלא איתחזק איסורא בגוף זה ממש כאשת איש ע"א נאמן בו עכ"ד, הרי דס"ל דגם בדשב"ע בעינן דוקא איתחזק וגם כ' דנדה לא מקרי איתחזק משום דרגילה להשתנות וההיתר בא מאלי' ולדידי' הא תשאר קושי' התוס' דמאי מספקא להגמר' דאי נאמר דבשארי איסורין נאמן גם באיתחזק קרא בנדה למה לי ולדידי' לא שייך תי' התוס' דס"ד דהוא כדשב"ע כיון דגם בדבש"ע בלא איתחזק נאמן, וצ"ל דהרשב"א חולק על עיקר סברת התוס' וס"ל דנדה לפי האמת מקרי דשב"ע ועיי' בחידושי הרשב"א בחולין דף יו"ד שכתב להדי' כן דנדה הוא דשב"ע ונאמר דהא דבדשב"ע נאמן בלא איתחזק מנדה הוא דילפינן לה ושפיר צריך קרא דוספרה לה, ועיי' בחידושי הרשב"א בחולין (דף יו"ד) ודבריו סותרים לדבריו ביבמות וצ"ע:

[ו] גם עוד נראה לישב קושי' זו להרשב"א ולהתשובת מיימוני באופן אחר וגם מהתוס' דגטין אין הכרח דחולקים עליהם בעיקר ההלכה וגם הם מצו ס"ל דגם בדשב"ע נאמן בלא איתחזק ומ"מ שפיר תירצו דס"ד דנדה הוא כדשב"ע, דהנה בסדרי טהרה סימן קצ"ב הביא דברי תשובת מעיל צדקה באשה שמצאה כתם בימי ליבונה ופסקה לערב בטהרה והתחילה למנות מחדש ולמחר אמרו לה שכנותי' שצריכה להמתין חמשה ימים קודם שתתחיל למנות שבעה נקיים ואחר שעברו שני ימים נודע לה הדין שא"צ להמתין הני חמשה ימים ופסק דאינה יכולה לחשוב הנקיים שלה מיום שפסקה בטהרה בתחילה כיון דאח"כ לא נתכוונה למנות השני ימים בתוך ז' נקיים שלה אינם עולים למניינה דאפי' למ"ד דסגי בתחילתן לחודא או בסופן לחודא ואפילו לא בדקה עד יום שביעי סגי מ"מ זה בעינן לכ"ע שתחזק כל השבעה ימים שלה בסופרת וכפשטי' דקרא דוספר' לה שבעת ימים דבעינן ספורין דוקא, ועי' בסדרי טהרה סי' קצ"ו דהביא משמעות כמה מהראשונים דס"ל כן, ולדידהו כל שלא נתכוונה שיעלו לה לספירת שבעה אינם עולים לה גם בלא חששה דלמא ראתה דם דאפי' אם יבא אליהו ויאמר דודאי לא ראתה מ"מ אינם עולים לה לספירה ועדיין טמאה היא מחמת ראייה ראשונה שקודם שבעה, ולפי"ז בנדה דנאמנת איכא שלשה סברות הא דנאמנת על הטבילה הוא משום דבידה לטבול והא דנאמנת שלא חזרה וראתה וסתרה מניינה דזה אין בידה כלל הוא כסברת התוס' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה או כמש"ש הרשב"א דרגילה להשתנות וההיתר בא מאליו ומקרי לא איתחזק והא דנאמנת השתא לומר שפסקה בטהרה ומנתה שבעה נקיים דלגבי חשש זה הא מקרי שפיר איתחזק דהא אם לא נתכוונה למנות טמאה משום ראי' ראשונה עצמו צ"ל משום דבידה למנות ואע"ג דהשתא אחר שעברו השבעה ואומרת טהורה אני אין בידה למנות למפרע מ"מ הרי מעיקרא היה בידה למנותן ומש"ה נאמנת שמנתה אותן וכמש"ש התוס' דנאמן על השחיטה משום דמעיקרא היה בידו אע"ג דהשתא אינו בידו, והרי כבר כתבנו לעיל דבדשב"ע בעינן דוקא שיהי' עתה בידו אבל מה שהי' בידו מקודם לכ"ע לא מהני וכמו בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע דעל למפרע לכ"ע אינו נאמן, וא"כ הרי אתי שפיר תי' התוס' דאיצטריך וספרה לה דס"ד דהוא כדשב"ע פי' ולא נאמינה שפסקה בטהרה וספרה שבעה נקיים, ובמקום אחר כתבנו סברא אחרת דנדה מקרי איתחזיק ואכמ"ק:

[ז] גם דעת הר"ן הוא להדיא כן דבמס' גיטין דף ס"ד גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח דהמשלח אסור בכל הנשים שיש להם קרובות דחיישינן שמא קידש לו אחותה וכ' שם הר"ן בשם הרמב"ן דאם באו הקרובות ואמרו שלא קידש אותם השליח דמותרת והקשה ע"ז הר"ן דאם ע"פ דין אסורה מה מועיל עידות הקרובות הרי אין דבר שבערוה פחות משנים אע"ג דלא איתחזק איסורא שהרי אפי' לאיסור אמרו כן גבי אשתו זינתה בע"א דלרבא אינו נאמן והרי דכ' מפורש כן, ועיי' בקידושין דף ס' דתנן ע"מ שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו ופריך וניחוש שמא יש לו ומשני כאן בקידושי ודאי כאן בקידושי ספק,, ולכאורה קשה מכאן דאמאי לא יהיה נאמן בעצמו דאין לו דלפי דבריו הא לא חלו הקידושין וליכא חזקת איסור רק זה ניחא וכמו שכתבו הר"ן שם וז"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקדיש אדעתא דהכי רגלים לדבר דיש לו דאל"כ למה קידשה והשתא הוא דרוצה לחזור בו עכ"ד, וזה אין להקשות דהר"ן לשיטתו למה הוצרך לזה דאיהו הא ס"ל דגם בלא איתחזק אינו נאמן די"ל דהר"ן בא לישב אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי מגרשה ועיי' בב"ב (דף קל"ה) דפליגא באומר גרשתי למפרע אם נאמן על להבא או לא, גם י"ל דעד כאן לא ס"ל להר"ן דאינו נאמן רק היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אבל באומר שאין לו הרי לדבריו לא חלו הקידושין כלל ויש לה חזקת פנוי' וצ"ל נאמן אי לאו משום רגלים לדבר ולא דמי להך דהאומר לשלוחו דשם חיישינן שמא קידש אחת מהקרובות ולא שייך חזקת פנוי' וכמש"כ הר"ן בגיטין שם בשם הרמב"ן דאין חזקת פנויה דקרובות שאין באין לפנינו לדין מועיל לה ומה דלא מוקמינן אותה על חזקת היתר להמשלח מבואר במקום אחר משום דהספק לא נולד בה רק בהקרובות וס"ל דאין לדון חזקה רק בדבר שהספק נולד בה משא"כ במקדש על תנאי הרי יש לה חזקת פנוי', רק עדיין הא קשה לי דהרא"ש שם בפ"ג דקידושין סימן ג' הביא תוספתא ה"א מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשילטון ואעשה עמך כפועל ונתן לה ש"פ ה"ז מקודשת מיד עד שיאמר לא דברתי ולא עשיתי דברי ר"מ וחכ"א נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת והקשה הרא"ש אמאי לא חיישינן שמא קיים התנאי רק אח"כ רוצה לחזור בו ואומר שלא קיים וכמו דחיישינן בגמר' שמא יש. לו ותי' דה"ק אם נתקיים התנאי הם קידושי ודאי ואם לאו קידושי ספק, ומאי מדמה להו דבמשנה הא איכא רגלים, לדבר דיש לו מדקידשה אבל בהך דתוספתא הא ליכא שום רגלים לדבר דקיים אח"כ התנאי דלמא תיכף נתחרט ולא קיים ומוכרח דס"ל להרא"ש דגם בכה"ג אין ע"א נאמן בדשב"ע אמנם צע"ק דברא"ש פרק הנזקין כתב י"ד כללים בדיני נאמנות ע"א וכתב שם דנגד חזקה אינו נאמן והיכא דליכא חזקה דמעיקרא נאמן ולא כתב כלל לחלק דבדשב"ע גם בדליכא חזקה אינו נאמן ומשמע קצת דס"ל כהתשובת מיימוני דגם בדשב"ע נאמן וצ"ע:

[ח] והנה בדעת הרמב"ן והר"ן יש לעיין וכמו שיתבאר דהנה כבר הבאנו לעיל דברי הרמב"ן בחידושיו ריש גיטין שכתב להדי' דבדשב"ע אינו נאמן גם בלא איתחזק איסור וע"כ הקשה על הא דאמרי שם אימור דאמרי' ע"א נאמן כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא איתחזק איסורא דא"א וה"ל דשב"ע דלמה צריך הגמר' להני ב' הסברות ודחק דהגמר' פריך שתי קושיות, ולכאורה סותר דברי עצמו בגיטין (דף ס"ד) באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח דאסור בכל הנשים וכ' שם הר"ן בשם הרמב"ן דהאיסור הוא ע"פ דין דודאי כל הנשים שבעולם שריין להנשא לאחר ואפילו קטנות שמת אביהן ולא חיישינן לה שמא היא נתקדשה לפי שבחזקת פנויות הן ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציא אותן מחזקתן אבל הוא אסור בכל הנשים שיש להם קרובות האוסרות אותה בקידושין וחיישינן שמא אחת מהקרובות נתקדשה לו לפי שאין חזקת פנויות של הקרובות שאין באין לפנינו לדין מועיל להם הא אם באו כל הקרובות שלה ואמרו שלא קידש אותם השליח ודאי מותר בה דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששה בעלמא הוא, והר"ן הקשה עלי' דאם ע"פ דין אסורות מה מועיל עדות הקרובות הא אין דשב"ע פחות משנים ואפילו בדלא איתחזק איסורא וא"כ דברי הרמב"ן לכאורה סותרים זה את זה, וזה כמה שנים שראיתי קושי' זו בספר מקור מים חיים סי' קכ"ג ונשאר בצ"ע, והנראה ברור דודאי ס"ל להרמב"ן דגם בלא איתחזק אינו נאמן רק זהו בכל ספק שנולד לו באשה אחת וכמו הך דריש גיטין דהספק באשה זו אם גיטה נכתב לשמה או לא ואז אין ע"א נאמן להכריע לנו הספק אבל בהך דהאומר לשלוחו דגם בלא עידותו ידעינן שיש הרבה נשים בעולם המותרות לו רק לא ידענו מי המה המותרות ומי המה האסורות ולא בא העד רק לברר שזאת מן המותרות מש"ה ס"ל דבכה"ג שפיר נאמן, ותדע דהרי כתב הרמב"ן הא אם באו הקרובות כו' דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששה בעלמא הוא, וחזינן להדיא מדבריו דאפילו אם היה כאן איתחזק איסורא ג"כ היה נאמן והרי זהו דבר שהכל מודים דבאיתחזק איסורא ודשב"ע דאינו נאמן רק כוונתו הוא כמש"כ דאפילו אלו היינו יודעים דבודאי קידש לו השליח אשה אחת שיש לה קרובת רק לא ידענו אותה והיה כאן איתחזק איסורא פי' דודאי יש כאן איסורא ג"כ היה נאמן ע"א לברר לנו איזהו שרי ליה וכ"ש דאינו רק חששה בעלמא פי' דלא ידעינן אם יש כאן איסור כלל דשמא לא קידש לו כלל דחזקה שליח עושה שליחותו אינו חזקה גמורה דהא לא סמכינן עלה להקל בדאורייתא ובפרט בכה"ג דאין הדבר תלוי בו דלמא לא תתרצה להתקדש לו ואפי' אם קידש דלמא קידש לו אשה שאין לה קרובות בודאי דנאמן, וטעמו של הרמב"ן בחילוק זה נראה דיצא ליה מהא דתנן בקידושין (דף ס"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן ובודאי דלהני פוסקים דס"ל דבדבש"ע גם בלא איתחזק אינו נאמן קשה לכאורה אמאי נאמן ומוכרח כמש"כ כיון דגם בלא עידותו ידעינן דיש אדם אחד בעולם שהיא מותרת לו רק לא ידענו מי הוא והעד בא רק לברר לנו מי הוא ההיתר נאמן, והר"ן חולק עלי' וס"ל דאפי' בכה"ג דלא בא רק לברר ג"כ אין ע"א נאמן בדשב"ע ומש"ה כתב דאם הי' האיסור ע"פ דין לא היו הקרובות נאמנים, ולכאורה הרי תיקשה על הר"ן מהך משנה דנאמן לומר אני קידשתי הרי דגם הוא בעצמו נאמן וכ"ש ע"א ועיין בר"ן בקידושין שם שכ' על הך משנה וז"ל ואע"ג דאין דשב"ע פחות משנים כו' התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן, ועיי' בתשובת הגאון רבינו עקיבא איגר זלצ"ה זיע"א בסי' קכ"ג שהקשה דדברי הר"ן הללו סותרים דברי עצמו בגיטין שכתב דאין הקרובות נאמנים דגם בלא איתחזק אינו נאמן בדשב"ע ובודאי דיש להבין להר"ן דמה בין האי דקרובות דאינן נאמנים לבין הך דאני קדשתי דנאמן: