שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 40

[ה] ודברי הרמ"א צריכים עיון דבסימן ק"א סתם הדברים דבריה וחתיכה הראוי' להתכבד גם שלא במינו לא בטל ובסימן ק"י כתב המחבר לשון הרמב"ם וז"ל דבר חשוב אוסר במינו בכל שהוא והם ז' דברים ואלו הן אגוזי פרך כו' וע"ש בש"ך ס"ק א' שהקשה מדוע לא הגיה שם הרמ"א דה"ה שלא במינו וכמש"כ בסי' ק"א וכתב דהרמ"א ס"ל דלאו דוקא נקטו הרמב"ם והמחבר במינו אלא משום דשלא במינו קשה לצייר התערובות אבל לענין דינא ה"ה דשלא במינו, ובודאי הוא דוחק גדול וכמש"כ בביאורי הגר"א שם דא"כ שפת יתר הוא מה שכתבו במינו ובודאי דכוונתם דרק במינו לא בטל אבל שלא במינו ס"ל דבטל ובפרט דהרי המחבר בשו"ע העתיק לשונו של הרמב"ם והרמב"ם הרי ודאי דבדוקא נקט במינו וכמו שהוכיח הכו"פ בסי' ק"א דדעת הרמב"ם הוא כאו"ה והביא דבריו בפי' המשנה בפ"ב דערלה משנה ז' וז"ל וכל הדברים באלו דינים בזה הין שכל דבר איסור שלא נתנו בו חכמים שיעור אלא נאמר בו אסור בכל שהוא כמו יין נסך ומה שמנו מן הדברים במינו בכל שהוא שלא במינו בנו"ט וא"כ הרי ודאי דבדוקא נקט בחיבורו במינו, וא"כ הא ודאי קשה על הרמ"א מדוע לא הגיה גם בסי' ק"י וכמש"כ בעצמו בסי' ק"א גבי בריה וחהר"ל:

[ו] והנראה ברור בדעת הרמ"א דאחרי שהוכיח בד"מ סי' ק"א מדברי הרשב"א וש"ד דמבואר שם להדי' דבריה וחהר"ל גם שלא במינו לא בטל וגם חזינן בדברי המחבר והרמב"ם גבי דבר שבמנין שנקטו דוקא במינו ולא מצינו שהוזכרה מחלוקת זו בין הראשונים דהרשב"א לא הזכיר כלל בדבריו דהם מנגדים להרמב"ם מש"ה הניח הרמ"א הדברים כמו שהם וגבי בריה וחהר"ל כתב גם שלא במינו כמש"כ הרשב"א וגבי דשב"מ לא הגיה כלום ובעי מינו דוקא וס"ל דאין כאן מחלוקת כלל רק מחלקין בין בריה וחהר"ל ובין דשב"מ דאין לנו לעשות מחלוקת בין הראשונים בלא הכרח גמור וצריכין אנו להשוות דעתם כל מה שנוכל. והנראה די"ל דהחילוק שביניהם דבריה וחהר"ל הרי מעלתם הוא בעצם מצד עצמם ומש"ה גם שלא במינו לא בטלה דגם בנתערב באינו מינו ברי' הוא בכל מקום שהוא וכן בחהר"ל אבל בדשב"מ הרי כל חשיבותו הוא רק ע"י צירוף מה שנצטרף עם אחרים ולא מצד עצמו משום גודלו דהרי היש"ש כתב בפרק גיד הנשה על הא שכתבו הפוסקים בשם ר"ת דכבש בעורו וכן תרנגולת בנוצתה בטלה דלא מקרי חהר"ל משום דמחוסר תיקון והקשה היש"ש דאכתי אמאי לא חששו בו משום דבר שבמנין ותי' משום דרוב פעמים מוכרים תרנגולת ביחידות לא שייך כאן דבר שבמנין ועיי' בב"ח סי' ק"א שהביא דגם בשו"ת מוהר"י ברונא כתב כן דמה שמוכרין ביחידות לא מקרי דבר שבמנין, והוא חידוש גדול לא הזכירוהו האחרונים הרי דעיקר חשיבות דדשב"מ אינו מצד עצמו ומשום גדלו דהרי אדרבה אם הוא גדול עוד יותר עד שנמכר ביחידי הדר בטל וכל החשיבות שלו הוא רק ע"י צירוף מה שמצטרף עם האחרים ונתוסף על ידו המנין של כל הסך, וא"כ הרי בפשיטות י"ל דהא דקיי"ל דדבר שבמנין לא בטל הוא רק משום דהחתיכה האסורה הוא עתה בזה התערובת דבר שבמנין שנתוסף על ידה המנין בתערובות זו דאם ימכור כל התערובות ביחד יתוסף מניינה ע"י החתיכה האסורה ומש"ה ס"ל דזה אינו רק בנתערב במינו ולא שלא במינו דבתערובת שלא במינו לא מצטרפי' ביחד (וכל המעלה שבה שלא יתבטל הא אינו רק ע"י הצירוף] וגם דכשימכור התערובות הרי לא יהי' נמנה הכל ביחד דאם יתערב שור א' בין הרבה כבשים הרי לא יהי' נתפס הכל במנין אחד ומש"ה ס"ל דבטל דחתיכות האיסור הוא כעומד בפני עצמו וכשהוא בפני עצמו הרי לא מקרי דבר שבמנין דהרי בעינן דהחתיכה האסורה יהי' בתערובת זו שאנחנו חוקרים עלי' דשב"מ ולא מהני מה דהוא דבר שבמנין אם הי' נתערב בבהמות אחרות שהם מינו וכמו בחהר"ל דאע"ג דמקודם הי' חהר"ל אם בזו התערובות אינו חהר"ל בטל שפיר וכמש"כ הפוסקים וכמו כן הוא בדשב"מ ומש"ה בא"מ דעומד בפני עצמו בטל שפיר, אבל גבי ברי' דחשיבות שלה הוא מצד עצמה גם שלא במינו בכל מקום שהוא ברי' הוא, וכן בחתיכה הראויה להתכבד הרי מצינו ג"כ מחלוקת בטעמו דהתוס' כתבו בזבחים (דף ע"ב) בד"ה אלא וז"ל דהא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו למנות משום חשיבות שיש בה דראוי להתכבד בה הרי דכתב דמעלה דחהר"ל הוא משום דע"י זה מקרי את שדרכו למנות אבל הרשב"א בחידושיו למס' יבמות (דף פ"א) מסיק דחשיבות חהר"ל לאו משום חשיבות מנין לא בטלה אלא משום חשיבות כיבוד יעו"ש ולדעתו אין לחלק בין מינו לשלא במינו ומש"ה אחרי שמצינו ברשב"א וש"ד דברי' וחהר"ל גם שלא במינו לא בטל פסק הרמ"א כן ובדבר שבמנין הניח דברי הרמב"ם כמשמען אחרי שלא מצינו מי שיחלוק עליו בדבר שבמנין, ואע"ג דהתוס' הא חולקים על הרשב"א וכתבו דחהר"ל הוא משום דשב"מ מ"מ הרי אין לנו הכרח דחולקים על הרשב"א וש"ד בעיקר הכלל דהרי י"ל דלא ס"ל להתוס' עיקר סברא הנ"ל וס"ל דגם דבר שבמנין גם בא"מ לא בטל ובפרט לפי המבואר בסמוך דדברי התוס' הללו בע"כ חולקים על סברתו של היש"ש וס"ל דגם הנמכר יחידי מקרי דשב"מ א"כ שוב הוא מעלה בעצם כמו בריה:

[ז] ואם כנים אנחנו בזה דגם הרמ"א לא חלק על או"ה רק בבריה וחהר"ל ולא בדבר שבמנין יצא לנו בזה סברא אחת חדשה וגדולה היא, דהנה הרא"ש בפרק גיד הנשה אות ל"ו הביא דעת הגדולים שאמרו דחהר"ל אינה בטלה רק אם נתבשלה אבל כשהיא חיה בטלה והרא"ש חלק עליהם וכתב דהא דקאמר בגמרא ראוי להתכבד לפני האורחים לאו למימרא שתהא ראוי' כמו שהיא עתה אלא משום שיעורא נקטה דגדולה כי האי הראוי לפני אורח נכבד חשוב כאת שדרכו למנות ומשום שהיא חיה לא בטלה חשיבותא מידי דהוי אששה דברים שמקדשים משום דחשובים את שדרכו ובחיין איירי כו' והסברנו בסימן שלמעלה דפלוגתא זו תלוי בהך סברא דאם נאמר דחהר"ל לא בטלה מצד עצמה משום הכיבוד שבה ולא משום דהוא דשב"מ שפיר בעינן שיהי' בה עתה זו המעלה שתהי' ראוי' לכיבוד ולא מהני מה דיהי' ראוי לכיבוד אחרי הבישול והא דחלק עליהם הרא"ש הוא משום דס"ל דעיקר מעלתה הוא משום דמקרי דשב"מ וכדעת התוס' דזבחים הנ"ל ומש"ה גם מחוסר תיקון אינו מגרע המעלה שבה עיי' מש"כ בסי' הקודם בסופו, ועכ"פ המשך דברי הרא"ש מורים להדי' כן דרק משום דס"ל דהטעם בחהר"ל הוא משום דשב"מ מש"ה הוא דחולק על הך סברא, וא"כ יצא לנו דחהר"ל מחוסרת תיקון שנתערב באינו מינה ממ"נ בטילה לכל הדיעות דאם נאמר דעיקר הטעם הוא משום כיבוד הרי במחוסר תיקון בטלה לגמרי ואין להחמיר בו רק אם נאמר דהטעם הוא משום דשב"מ וא"כ הא יש לה להבטל באינו מינו וכמו שנתבאר והדברים נראים נכונים:

[ח] והנה נפרש עיקר דברי מהרש"ל מה שכתב דדבר הנמכר ביחידי לא מקרי דבר שבמנין, דהנה היש"ש לא כתב כלל זה כמילתא פסיקא רק כמסתפק שהקש' על הא דכתבו הפוסקים דתרנגולת בנוצתה בטלה דאמאי לא חששו בו משום דבר שבמנין ותי' דכל זמן שהיא בנוצתה לא חשיבא כלל ואפי' דבר שבמנין אינו, ועוד י"ל דס"ל דלא חשיב דבר שבמנין מאחר שמוכרין תרנגולת רוב פעמים ביחידות אין שייך כאן דשב"מ ותדע דשור הנסקל מסיק תלמודא בזבחים דלא בטל משום בע"ח ותיפוק לי' משום דבר שבמנין אלא שעי"ז שמוכרין ביחידי לא מקרי דשב"מ הביאו הב"ח ושוב אח"כ הביא הב"ח מש"כ מהרש"ל דאווז שהופשטה אינה חהר"ל אלא דאין להקל בזה כיון דבחורף מוכרין אותם במנין כששוחטין הרבה ביחד ואע"ג דתרנגולת לא חשיבא דבר שבמנין משום שמוכרין אותם לפעמים ביחידי אשינוי' לא סמכינן כיון דאיכא שינוי' אחרינא דתרנגולת בנוצתה מאוסה, פי' דלא פסיקא ליה לפסוק כן משום תירוצו הראשון דהא דבנוצתה מגרע גם סברת דבר שבמנין. אמנם בשם שו"ת הר"י ברון הביא שהתיר להדי' דבר הרגיל להמכר ביחידות, והנה הך ראי' שהביא היש"ש לסברא זו מהא דבזבחים לא חשבינן שור הנסקל דבר שבמנין לכאורה לא די שאינה ראי' כלל רק עוד היא מנגדתו וכמו שהקשה עלי' הפרישה דהרי אדרבה בזבחים רצה הגמרא לומר הטעם דשור הנסקל לא בטל משום דהוא דשב"מ וכמו דאמר הניחא לר"ל דאמר כל שדרכו למנות אלא למ"ד את שדרכו למנות כו' הרי דלא פריך רק דלא מקרי את שדרכו ועכ"פ הא מוכח להיפוך מראייתו. אמנם באמת אין מכאן קושיא לסברתו דלדידיה באמת נפרש דהא דמבואר בגמרא דשור הנסקל לא חשיבא את שדרכו אין הטעם משום דלפעמים נמכר באומד רק נפרש כסברתו דכל מה שנמכר ביחידי לא מקרי דבר שבמנין ומש"ה דבר הנמכר לפעמים ביחידי ולפעמים ע"י צירוף אחרים במנין הדר תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"ל דאמר כל שדרכו ואפי' דבר הנמכר לפעמים באומד לא בטל ה"ה מה דנמכר לפעמים ביחידי ולר"י דאמר את שדרכו בכה"ג לא הוי דשב"מ, וא"כ לדידן דפסקינן דלא כר"ל שפיר כתב מהרש"ל דמה דנמכר הרבה פעמים ביחידי בטל. אמנם אע"ג דאין מהגמרא קושי' עליו מ"מ הרי ראי' לסברתו ג"כ אינו דהרי נוכל לפרש דהא דשור לא חשיב את שדרכו הוא משום דלפעמים נמכר באומד וכמו שפרש"י בזבחים שם אבל מה דלפעמים נמכר ביחידי אין זה מגרע מעלת דשב"מ, ומאי ותדע דכתב היש"ש, רק גם זה ניחא דהנה התוס' בזבחים שם הקשו וז"ל תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו דהא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום דראוי להתכבד לפני האורחים וכל יו"ד דברים דחשבינן לכאורה בכולהו לא חשיבי כשור הגדול ותירצו דפריך מחטאת העוף שנתערבו בין העופות ועיי' בסי' שלמעלה בסופו שכתבנו דע"כ אין קושי' התוס' כפשטיה שהקשו דנימא דלא בטל השור משום דהוא חהר"ל דקושי' זו יש לתרצה בתירוצים אחרים רק קושי' התוס' הוא מצד הסברא דכיון דאפילו חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום הך מעלה שיש בה שראוי' לאורחים א"כ הא פשיטא דחשיבותו של שור הגדול מצד עצמו ואפי' היכא דאינו ראוי להתכבד לאורחים מ"מ לא גריעי מניה ועל זה תירצו דקושי' הגמרא הוא מחטאת העוף, אבל המהרש"ל הא קאי לדעת הפוסקים שכתבו דתרנגולת בנוצתה בטלה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל והרי עיקר ויסוד של הך כללא הוכיחו הפוסקים מהך סוגי' דזבחים דפריך על שור הנסקל דיבטל ברובא ולא משני משום דהשור ראוי להתכבד וכמו דמבואר כל זה במרדכי פ"א דביצה ובר"ן פרק גיד הנשה ובתוה"ב הובאו דבריהם למעלה וטעמם של הני פוסקים הוא משום דלא ניחא להו לומר כתי' התוס' דהקושי' הוא על העוף דהרי אם נפרש על עוף אזדא לה הוכחתם דמאן יאמר דתור ובן יונה חשיבי כלל להתכבד לפני אורח הגון ואפי' אם תהי' מבושלת ורק הם לא ס"ל כתי' התוס' וטעמם משום דבמשנה תני כל הזבחים ועוף אינו בכלל זבח בלשון המשנה וקאי בע"כ על בהמה וא"כ נהי דתירצו שפיר הא דאינו חהר"ל אבל מ"מ עדיין קשה לדידהו קושי' התוס' ע"פ הסברא דאמאי לא יהי' שור את שדרכו דהרי חשיבותו יותר מכל העשרה דברים דחשבינן במס' ע"ז, והוכיח מזה היש"ש סברתו דמה דנמכר יחידי לא מקרי דשב"מ לדעת הני פוסקים וא"כ שוב אין לנו לדון בזה ק"ו דאינו תלוי בחשיבות דאדרבה אם חשוב כל כך שנמכר יחידי הדר לא מקרי דשב"מ, ויצא לנו מזה דהתוס' דזבחים שהקשו מי גרע שוה"ג כו' לא ס"ל סברתו של היש"ש וס"ל דמה דנמכר יחידי לא מגרע סברת דבר שבמנין אם לא שיהי' נמכר לפעמים באומד, ורק היש"ש הא קאי אליבא דהפוסקים דס"ל דמחוסר תיקון לא מקרי ראוי' להתכבד דלדידהו סברא זו מוכרחת, והוא כלל מחודש. אמנם לפי"ז צע"ק לפי מה שהבאנו בסימן שלמעלה סמוכין קצת דגם רש"י ס"ל כהפוסקים דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל א"כ למה דחק רש"י בזבחים לפרש דקושי' הגמרא הוא משום דשור נמכר לפעמים באומד דלפי"ז קשה עדיין קושי' התוספות מצד הסברא ואמאי לא פי' כפשוטו דפריך משום דלפעמים נמכר ביחידי]. וא"כ לדעת התוס' דלא ס"ל סברא זו א"כ המעלה דדשב"מ הוא דומה ממש למעלה דבריה וחהר"ל אבל לדעת הפוסקים דס"ל דמחוסר תיקון לא מקרי ראוי' להתכבד ומוכרח סברת היש"ש ולדידהו שפיר נוכל לחלק בין חהר"ל ובין דשב"מ וכמש"כ למעלה ומש"ה כיון דאיפסקא הלכה בסי' ק"א דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל מש"ה לא הגיה הרמ"א בסי' ק"י והניח דברי הרמב"ם ושו"ע כמו שהם דדבר שבמנין לא בטל רק במינו:

[ט] ואגב אזכיר מה דלא הבנתי דברי הר"ן בע"ז (דף ע"ד) דתנן שם ואלו אסורין ואוסרין בכל שהם כו' ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ובשר בחלב וחולין בעזרה ואמרי' שם בגמרא דהך משנה חשבה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכ' הר"ן דהא דשור הנסקל לא בטל הוא משום דהוא בע"ח או שבישל ממנו חתיכה ומשום חהר"ל וכמו בב"ח וחוב"ע, וכתב שם עוד הר"ן דמהך משנה שמעינן דהלכה כר"מ דאמר את שדרכו למנות מקדש דלרבנן הא אינו מקדש אלא הששה דברים וכ"ת דהני חשיבי ודמי להני ששה דברים דבזבחים הא משמע דאפי' חטאת ושור הנסקל בטלים לרבנן דפריך שם ולבטיל ברובא אלא ודאי סתם מתניתין ר"מ הלכך כר"מ נקטינן ואליבא דר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו, ולא זכיתי להבין דבריו שם דהרי באותו סוגי' עצמו מבואר דגם לר"מ אם נאמר את שדרכו הי' צריך להיות שור הנסקל בטל דהרי הקשה אלא למ"ד את שדרכו מאי איכא למימר וא"כ כמו דהוכיח הר"ן מהך משנה דלא כחכמים הא מוכח מני' גם דלא כר"מ אליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו והאיך פסק הר"ן כוותי', ובע"כ מוכרח לומר דחהר"ל חשיבא כמו את שדרכו וכמבואר בחולין (דף ק') דגם למ"ד את שדרכו מ"מ חהר"ל לא בטלה וא"כ הא מוכרח דשור הנסקל גרע מחהר"ל וא"כ הרי כמו כן נוכל לומר דחהר"ל חשוב כמו הששה דברים ומצי אתי' הך משנה דע"ז גם כרבנן, ועיי' בנמוקי יוסף פרק הערל דכ' דחהר"ל לא בטל גם לרבנן וכן הוא דעת הרמב"ם דפסק בפרק ט"ו מה' מאכלות אסורות כרבנן דר"מ ואפ"ה פסק שם דחהר"ל לא בטלה. ועכ"פ ראייתו של הר"ן צ"ע:

[י] ואגב נזכיר מה דשייך כאן לענין מחוסר תיקון אי מגרע סברת דבר שבמנין דהנה בשו"ע סימן ק"א דמבואר דכבש בעורו בטל דלא מקרי חהר"ל כ' הש"ך דמשמע דגם דבר שבמנין אינו וכן משמע מלשון הפוסקים וכן משמע מדברי המרדכי פ"א דביצה וכן הביא דברי היש"ש שכתב ג"כ דמחוסר תיקון לא מקרי דשב"מ ודלא כתו"ח שכתב דדשב"מ לא בטל גם אם הוא מחוסר תיקון. ולכאורה קשה על הש"ך דהרי עיקר הכלל דחהר"ל צריך שלא יהי' מחוסר תיקון הוכיחו הפוסקים מסוגיא דזבחים דפריך על שור הנסקל דלבטל ברובא ומדלא משני משום דהוא חהר"ל הוכיחו דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל וא"כ הא מזה גופה מוכרח דמ"מ מקרי דבר שבמנין דהרי קאמר בגמרא הניחא לר"ל דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא לר"י דאמר את שדרכו למנות מאי איכא למימר ומסיק דתנא דליטרא קציעות הוא הרי דלא הקשה רק משום דשור אינו את שדרכו משום דלפעמים נמכר באומד אבל בלא"ה היה ניחא ליה אע"ג דמחוסר תיקון וכבר הקשה כן הכו"פ על הש"ך. אמנם זה אינו קושי' כלל דודאי דגם הש"ך מודה דבמקום דמוכרים בהמה רק במנין דבהמה בחי' הוא דשב"מ ולא כתב הש"ך רק על כבש בעורו דכיון שהוא שחוט ועומד רק לאכילה וכיון דלזה הדבר שהוא עומד הוא מחוסר תיקון אזל חשיבתו אבל בהמה בחייה דראויה לכמה דברים מלבד אכילה וגם למכירה ולמלאכה ועיקור חשיבות שלה אינו משום אכילה לחודא גם הש"ך מודה דמקרי דשב"מ דלכל הני דברים הרי אינה מחוסרת תיקון ומש"ה בזבחים דאיירי בבהמה חיה שפיר מקרי דשב"מ, ובזה מיושב כמה קושי' שהקשה הכו"פ על הש"ך. אמנם הא קשה עדיין על הש"ך דמאי קאמר בזבחים הניחא לר"ל דאמר כל שדרכו דגם לר"ל מי ניחא דהרי במשנה תני כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות ושור הנסקל ימותו וא"כ הא גם לר"ל לא ניחא רק מה דכולם פסולים להקרבה דאם נכשירם להקרבה הרי שוב אינם מחוסרים תיקון כלל דלקרבן הרי צריך בהמה חיה דוקא ולא שחוטה אבל אכתי תיקשה דאמאי ימותו ואמאי לא ירעו עד שיסתאבו ויפדו במומם ויהיו מותרים להדיוט ע"י ביטול דהרי מיד שיפול בו מום שוב אינם ראוים לקרבן רק להדיוט ולהדיוט הרי כולם מחוסרים פדי' ומחוסר פדי' הוא מעשה יותר גדול מהפשט ובישול דבידו להפשיטו אבל הפדיון הרי בעי העמדה והערכה ושלשה אנשים ונתינת מעות וא"כ מיד שיפול בו מום יתבטל איסור של שור הנסקל מן התערובת קודם הפדיון ושוב יהיו ניתרים להדיוט ע"י פדיון והניחא למ"ד איסורים אין מבטלים זא"ז א"כ הרי קודם פדי' דגם הרוב אסור להדיוט משום איסור הקדש לא שייך לומר שיתבטל איסו' של שור הנסקל ואחר שיפדו דרובם הם היתר אז יכול להתבטל איסור של שור הנסקל והרי אז שוב הוא דשב"מ דלמה שהוא עומד כעת הא אינו מחוסר תיקון דאע"ג דפסולי המוקדשים אסורים במלאכה ואין בהם היתר אלא אכילה ולאכילה הם מחוסר תיקון של שחיטה מ"מ הרי עומד גם למוכרן ולעשות בו סחורה לשחיטה ולזה אינו מחוסר תיקון אבל הרי ר"ל בעצמו ס"ל בזבחים (דף ע"ז) דאיסורין מבטלים זה את זה וא"כ הרי גם קודם פדי' יוכל להתבטל מן התערובות איסורא של שור הנסקל ומאי קאמר הניחא לר"ל ומוכרח דלענין דשב"מ לא איכפת לן מה דהוא מחוסר תיקון. אמנם גם זה אינו קושי' דגם הש"ך לא כתב רק היכא דמחוסר מעשה בגופם וכמו הפשט ובישול אבל בהך דפדי' הא גופם אינו מחוסר תיקון כלל ורק איסורא הוא דרביע על כולם וזה אינו מגרע לא סברת דשב"מ ולא סברת חהר"ל. ועכ"פ אין מהך סוגי' קושי' על הש"ך. אמנם מדברי הנמוקי יוסף מבואר להדי' דלא כהש"ך דבמס' יבמות (דף פ"א) הוכיח ר' יוחנן דאת שדרכו למנות שנינו אבל כל שדרכו למנות בטל מהא דתני' חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה טהורות תעלה וכת' הנמוקי יוסף דמ"מ אמאי בטלה הרי היא חהר"ל ותי' דאיירי בחתיכה חיה דאינו ראוי ליתן לפני אורחים וכן כתב שם בחידושי הריטב"א והרי מ"מ הוכיח מניה ר' יוחנן דאת שדרכו למנות שנינו ומוכרח דאם היה חתיכה זו את שדרכו לא הי' בטל אע"ג דמחוסרת תיקון והוא מבואר להדי' דלא כהש"ך גם מה שכתב הש"ך דכן משמע מהמרדכי לא ידעתי שום משמעות לזה דז"ל המרדכי מעשה בצרפת שנתערבה תרנגולת נבלה עם תרנגולת שחוטות וצוה ר"ת להשליך אחת ולהתיר האחרות כו' ואע"ג דתרנגולת דבר שבמנין וברי' ודבר חשוב ואפי' באלף לא בטל והביא ראי' מהא דחזינן בזבחים דגם שור הנסקל היה בטל אי לאו הסברא דבע"ח לא בטלי ואותה תרנגולת אינה ברי' כיון שאינו חי' וגם אינו ראוי להתכבד כמו שהוא עם הנוצה, וביאור דבריו דהביא ראי' כוללת דאי לאו דבע"ח בטל ואין בו שום אחד מהשלשה סברות שאינם מתבטלים לא דשב"מ ולא ברי' ולא חהר"ל מדהוצרך שם לטעם דבע"ח ולעולם בכל אחת הוא משום טעם אחר דברי' אינו כמש"כ הפוסקים דאין תחילת ברייתו באיסור זה וחהר"ל אינו משום דהוא מחוסר תיקון ודבר שבמנין אינו דהרי חזינן בגמר' דאפי' שור הגדול לא מקרי את שדרכו ובטל חוץ מלמ"ד כל שדרכו לא בטל ואנן הא קיי"ל את שדרכן, ותדע דהרי הא דכתב המרדכי דאינו בריה הרי ודאי דאינו משום דמחוסר תיקון וא"כ הא לעולם י"ל דבמקום שאין מוכרין תרנגולת או כבש רק במנין לחודא דלגבי דשב"מ הרי הולכין אחר המקום והזמן י"ל דמודה המרדכי דגם בנוצתה לא בטלה ודברי הש"ך צ"ע: סימן לו עוד בענין שלמעלה: