שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 39

[ט] וא"כ הא י"ל דר"ת והעומדים בשיטתו ס"ל כקושי' הנ"ל ומש"ה לא מפרשים דקושי' הגמרא ולבטיל ברובא ויהיו כשרים להקרבה דכל זמן דגם על הרוב יש איסורא לגבי הדיוט ממילא גם אותו איסור המיוחד שעל המיעוט ג"כ לא נתבטל ופסולים לקרבן רק הגמרא פריך אמאי ימותו ולא מהני לי' פדי' משום דגם אחר שיפדו יהיו אסורים להדיוט משום התערובת של שור הנסקל וע"ז פריך ולבטיל ברובא דאחר שיופדו ויהיו כולם מותרים להדיוט אז יתבטל האיסור של שור הנסקל ברובא דהוא איסור בהיתר ומש"ה הוכיח שפיר ר"ת סברתו מדלא משני משום דהוא חהר"ל דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל, וגם ניחא הא דלא חששו ר"ת והעומדים בשיטתו לדחיות התוס' דקושי' הגמרא הוא מחטאת העוף וכמו שכתבנו למעלה דעוף הא לא מהני ליה פדי' ואי אפשר להתירו כלל להדיוט וכמו שנתבאר למעלה, ולהתוס' דזבחים דתירצו דקושי' הגמרא הוא מחטאת העוף ובע"כ דהם מפרשי' דקושי' הגמרא הוא כפשטי' דלבטיל ברובא ויהיו מותרים להקריבן למזבח ודלא כמו שכתבנו, צריך לומר הא דפריך הגמרא לר' יוחנן ולא ניחא ליה דר' יוחנן הא ס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז, דס"ל להתוס' דאע"ג דלדידי' איכא על התערובת עדיין איסורא של שור הנסקל מ"מ שפיר חזי להקרבה וס"ל דבכה"ג אינו בכלל פסולה דממשקה ישראל דלא דמי לערלה שנתערבה בפחות ממאתים דפסול לנסכים דשם האיסור של ערלה מצד עצמו אינו בטל בפחות ממאתים דכן הי' תקנת חכמים דערלה לא יתבטל בפחות ממאתים ומש"ה פסולים לגבוה אבל הכא הרי איסורא של שור הנסקל מצד עצמו בטל שפיר ברובו ככל תערובת יבש ביבש דעלמא והכא איתא בהתערובת שפיר שיעור ביטול וכל הטעם דהכא לא יהי' בטל לגבי הדיוט משום דגם רובא הכשרים אסורים הם להדיוט משום דהוקדשו לקרבנות ובכה"ג ס"ל להתוס' דלא שייך למפסלי משום ממשקה ישראל כיון דכל האיסור דאיכא עדיין על התערובות הסיבה הוא רק משום איסור הקדש והך איסורא דהם הקדש הא אינו חסרון לענין הקרבה דהרי כל הקרבנות אסורים הם להדיוט משום איסור הקדש ומש"ה גם איסור של שור הנסקל דאיכא על התערובת בשביל זה לא קפסל ליה ושפיר פריך דיבטל ויהי' שרי להקריבם, ור"ת והעומדים בשיטתו ס"ל כיון דסוף כל סוף יש על התערובת איסורא של שור הנסקל לגבי הדיוט ממילא אסורין להקרבה ומש"ה מפרשים הגמרא דיהי' שרי להדיוט ע"י שירעו עד שיסתאבו ויפדו, וכמש"כ:

[י] היוצא מדברינו דדעת ר"ת ניחא שפיר אבל התוס' דזבחים שתירצו דהקושי' הוא על חטאת העוף ועליהם קשה טובא מה שכתבנו בראשית דברינו דמאי הקשו התוס' מחהר"ל והרי כל קדשי קדשים ועולה וחטאת הנשרפין אינם כלל חהר"ל ולמה דחקו התוס' לאוקמא הקושי' על עוף דוקא, ולכאורה הי' מקום לומר בהבנת דברי התוס' בדרך חידוד דהנה במס' חולין (דף צ') רצה הגמרא לומר דבולד קדשים כיון דבקדשים איכא איסור כרת דחמור מש"ה אם נאמר דולדות קדשים במעי אמן הם קדושים לא חל עלייהו איסור גיד הנשה דאין איסור קל חל על איסור חמור הקשו שם התוס' בד"ה קדשים דכשנתקשרו אבריו בגידיו נימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה איתוסף נמי איסורא דגיד להדיוט והקשה שם מהרש"א דהרי מאן דס"ל דגיד הנשה אסור להקריבו כל טעמו הוא רק משום דאסור להדיוט ומש"ה אסור להקריבו דאינו ממשקה ישראל וכמו דאיתא שם בגמרא ע"ב יעו"ש, וא"כ השתא דאמרינן דבוולד קדשים לא חל איסור גיד להדיוט ואין על הגיד איסור להדיוט משום גיד הנשה א"כ הא ממילא יהי' מותר גם להקריבן דהוא בכלל ממשקה ישראל וכמו דחזינן במליקת חטאת העוף אע"ג דכל מליקת חולין אסור להדיוט משום נבלה מ"מ במליקה דקרבן כיון דבו שרי גם להדיוט לא מפסלי משום ממשקה ישראל וכמו כן בגיד אע"ג דכל גיד אסור להדיוט מ"מ בהך דולד קדשים דשרי להדיוט ממילא שרי גם להקריבו, ותי' המהרש"א דשאני מליקה דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר אבל בגיד אע"ג דבבהמה זו ליכא איסור גיד להדיוט מ"מ כיון דאלו היתה חולין היתה אסורה להדיוט ממילא גם זו פסולה משום ממשקה ישראל ועכ"פ זה חזינן להדיא מקושי' של התוספות דחולין דס"ל דפסולה של ממשקה ישראל לא בעינן שיהי' דוקא עתה על זה הדבר איסורא להדיוט אלא אפי' אם עתה אין בזה הדבר איסורא לגבי הדיוט כלל רק דאם הי' חולין הי' אסור להדיוט שוב לא מקרי ממשקה ישראל ופסול לקרבן וא"כ כיון דחזינן במס' פסחים דהך פסולה דממשקה ישראל קאי גם על תערובת איסור בהיתר ואין בהיתר שיעור כדי לבטל האיסור להדיוט וכמו דדרשינן מהך קרא ממאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים דאם נתערב פחות ממאתים פסולים לנסכים וס"ל להתוספות דגם בתערובת יהיה הסברא כן דלא בעינן דגם עתה באותו תערובות דאיירינן ביה לא יהי' בו שיעור ביטול אלא אפילו אם עתה בתערובת איכא שיעור ביטול ורק דאם היה כל התערובת חולין לא היה בו שיעור ביטול והיה כל אותו התערובת אסור באכילה להדיוט ממילא אפילו נתערב בהקדש ועתה יש בו שיעור ביטול משום דהם הקדש מ"מ שוב אינם ראוים להקרבה וכסברת התוספו' בחולין וזהו שהקשו התוספו' דמאי פריך ולבטיל ברובא. והרי הוא חהר"ל דאע"ג דעתה דגם אינך שהם הרוב. הם עולות או קדשי קדשים יש בו שיעור ביטול מ"מ הרי אם כל הבהמות היו חולין והיה נתערב בהם שור הנסקל אחד הרי לא היה בטל דהוא חהר"ל וממילא אסורים להקרבה דאינו ממשקה ישראל והרי הוא כמו ערלה שנתערבה בפחות ממאתים, ולא דמי כלל להא שכתבו התו' באותו דיבור דחתיכת חטאת טמאה במאה טהורות בטל משום דקדשי קדשים אינן חהר"ל דשם הא איירי אחרי הקרבתן וכל השקלא וטריא הוא רק אם יתבטל שיהיה ניתר לכהנים לאכילה דלא שייך פסול דממשקה ישראל שפיר כתבו התוס' כיון דלא חזי רק לכהנים לא מקרי חהר"ל ובטל שפיר אבל בזבחים דצריכין מקודם לשוחטן ולהקריבן דשייך בו פסול דממשקה ישראל והך פסול ס"ל להתוס' דתלוי האיך היה דינו אלו היה חולין אם היו אסורים או לא שפיר הקשו התוס'. ועל זה תירצו דהגמר' פריך על חטאת העוף דמצד עצמה אינה חהר"ל מפני קוטנה וגם אלו הי' חולין היה בטל ושפיר פריך דיבטל ויהיה ראוי גם להקרבה, אמנם הגם דהוא ביאור מחודד בכוונת התוס' מ"מ אינו נראה דהרי לא דמי כלל להך דגיד הנשה בוולדות קדשים דשם שפיר ס"ל להתוס' במס' חולין דאסור להקריבן משום דאותו דבר עצמו אם היה בהמה של חולין היה אסור להדיוט מצד עצמו אבל הכא הרי כל עיקר הטעם דבבהמת חולין לא היה בטל הוא משום דאז היתה חהר"ל לפני האורחים וא"כ בבהמת קדשים דאינו ראוי לכבד הרי עתה אין בה מעלה זו ואין בו עיקר הדבר שבו היה תלוי האיסור בבהמת חולין דאם היתה של חולין הרי היה נתוסף בה מעלה מה שאין בה עתה והרי היא עתה כמו חתיכה קטנה וצריכה להיות כשירה להקרבה כיון דסוף כל סוף עתה אינו ראוי כלל להתכבד וע"כ תי' זה אינו מספיק לישב דברי התו':

[יא] אמנם דברי התוס' דזבחים נראה לישבם בפשיטות ונאמר דאין כוונתם בקושיתם כלל דהשור הנסקל הוא חהר"ל דהרי זה לשון התוס' בד"ה אלא למ"ד את שדרכו למנות מאי איכא למימר תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו למנות הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו למנות משום דחשובה להתכבד לפני האורחים כדאמרינן בפ' גיד הנשה וכל הנך יו"ד דברים דחשיבי את שדרכו לכאורה בכולהו לא חשיבי כשור הגדול עכ"ד התו', ונאמר דקושי' התוס' הוא מצד הסברא דהוקשה להם אמאי לא מקרי שור הגדול את שדרכו דהרי חזינן דאפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום חשיבות שיש בה שראוי ליתן לפני אורח והא פשיטא דחשיבות של שור הגדול לא גריעי מינה מצד עצמו ואפי' לא יהיה ראוי ליתנו לפני אורח וכגון דנתערב בקדשים ולא הביאו הך דחהר"ל רק למשל ודמיון וכמעט שכן מבואר להדיא בלשונם כמש"כ ולא דכוונתם דהני קרבנות הם ג"כ חהר"ל ובחנם הקשו הכו"פ והפרי מגדים על התוס' דזבחים מהא דקדשי קדשים לא מקרי חהר"ל, ורק על ר"ת והעומדים בשיטתו דדקדקו מדלא משני הגמ' דהוא חהר"ל מכלל דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל הוא דקשה קושיא הנ"ל ודבריהם הא כבר ישבנו בטוב דמפרשים דקושי' הגמר' דיהיה מותרים להדיוט אחר פדיה ע"י ביטול, אמנם יעו"ש ברא"ש פרק גיד הנשה אות ל"ו שכתב וז"ל ובחהר"ל רבו דיעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה כו' אבל חתיכה חיה ואפי' שלמה בטלה ברובא והוא חלק עליהם דהא דקאמר ראוי להתכבד לאו למימרא שיהיה עתה ראוי להתכבד אלא משום שיעור נקטה דגדולה כי האי שראוי ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשוב כאת שדרכו למנות ומשום שהוא חיה לא בטל חשיבותה מידי דהוי אששה דברים דמקדשים דחשיבי את שדרכו ובכללם חלפי תרדין כו' ובחיים איירי כו' וכן משמע מתוך דברי רבינו שמשון שפי' בשם ר"י בפרק התערובת וכתב תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום שראוי להתכבד אלמא חהר"ל אפי' כשהיא חיה לא בטלה עכ"ד הרא"ש, הרי דהרא"ש מדקדק מדברי התו' הללו דס"ל דאפי' מחוסר בישול מקרי ראוי להתכבד ומשמע לכאורה דהרא"ש מפרש כוונת התוספו' בקושייתם כפשטא שהקשו דהוא חהר"ל דלפמש"כ שהקשו מצד הסברא דמי גרע חשיבות של שור הגדול מחשיבות דראוי להתכבד הרי אינו מובן ראייתו של הרא"ש כלל, אמנם גם זה ניחא ודברי הרא"ש יש לפרש לכוונה אחרת דהנה בטעמו של חהר"ל דלא בטל יש לומר דהוא מצד עצמו דכל דבר שראוי ליתנו לפני אורח הגון חשוב ותיקנו רבנן בו דלא בטל וכמו דתיקנו רבנן דבריה לא בטיל וזהו כל פלפולו של הרא"ש כאן דס"ל דזהו הטעם של הני גדולים דמצרכי שלא יהיה מחוסר בישול דכיון דזהו הטעם שאינו נתבטל משום דראוי לפני אורח מש"ה מצריכין שיהיה עתה ראוי דאל"כ הא אין בו מעלה זו, והרא"ש חלק עליהם וכ' דהא דאמר בגמ' ראוי להתכבד לפני אורח לא דזהו הטעם דלא בטל רק לשיעורו נאמר דכל שגדולה עד שראוי ליתן לפי אורח ה"ה בכלל את שדרכו למנות והא דלא בטיל אינו מצד עצמו רק משום דהוי דבר שבמנין ובדבר שבמנין לא איכפת לן מה שהוא מחוסר בישול דחסרון בישול אינו מגרע חשיבותו וכמו שהוכיח מקודם מחלפי תרדין ולזה הוא דהביא ראיה מדברי התוס' מדהקשו על שור הגדול מחהר"ל ומוכח דגם חהר"ל טעמו הוא משום דבר שבמנין דאם נאמר דטעמא דלא בטל הוא מצד כיבוד ולא משום דמקרי דבר שבמנין וא"כ מחוסר תיקון בטל לפי"ז א"כ מאי מקשים התוס', וא"כ הרי אדרבה מדברי הרא"ש ג"כ ראיה דביאור התוס' הוא כמו שכתבנו ועכ"פ נתברר לנו דכל השיטות מיושבים היטב:

ובזה עמדתי על כוונת היש"ש בפרק גיד הנשה סימן נ"א שכתב דגם הרא"ש לא חולק על הני גדולים רק על הא דס"ל דגם חתיכה חיה דאינה מחוסרת רק בישול בטלה ועל זה הוא דחולק דלא חשיבא מחוסר תיקון אבל בהמה שלא הופשטה דמחוסרת תיקון גדול גם הרא"ש מודה דלא מקרי חהר"ל יעו"ש שהשיג בזה על הב"י דלא ס"ל כן, וכן כתב הב"ח ביו"ד סי' ק"א דבכבש בעורו גם הרא"ש מודה, ולפום רהיטא דבריהם נפלאים מאד דהרי הרא"ש הביא ראיה לדעתו מדברי התוספו' דזבחים ממה שהקשו דיהיה השור הנסקל חהר"ל והרי שם עדיין השור בחיים ומחוסר שחיטה והפשטה ובישול ואפ"ה מקרי חהר"ל, ומוכרח דגם הם הבינו ביאור דברי הרא"ש כמ"ש דהוכיח מדברי התוס' דטעמו של חהר"ל הוא משום דכיון דראוי לאורח מקרי דבר שבמנין וזה כתב הרא"ש מסברא דנפשיה דמעלה דדבר שבמנין לא מגרע ליה מה דהוא מחוסר בישול ושפיר י"ל דמחוסר הפשטה מודה הרא"ש וכל זה ברור:

ועוד דגם אם נפרש דברי הרא"ש כפשוטו שמפרש קושיית התוס' דיהיה חהר"ל מ"מ לא קשה עליו קושייתינו דהרי הרא"ש לא העתיק לנו מה שתירץ הרבינו שמשון על קושייתו ואפשר דר"ש באמת מתרץ לה דקושי' הגמר' הוא מקדשי קדשים ולא נתכוין הרא"ש לדברי התוס' שלנו, אבל התוס' שלנו שדחקו לתרץ דהקושיא הוא מעוף ודאי כוונתם בקושייתם כמש"כ דהקשו רק מכח הסברא דלא גריעי מחהר"ל, ומה דיש לדקדק דהניחא להתוס' דמפרשים דקאי על עוף אבל לר"ת והעומדים בשיטתו דמדקדק מכאן דמחוסר תיקון אינו חהר"ל דלא ניחא כתי' התוס' ומפרשים דקאי על בהמה אם כן נהי דחהר"ל לא הויא דמחוסר תיקון מ"מ אכתי לדידהו קושי' הנ"ל מצד הסברא דמי גריעי חשיבות דשור הגדול מחשיבות דחהר"ל וי"ל דהם ס"ל דטעם של חהר"ל לא בטל אינו משום דהוי דבר שבמנין ע"י חשיבות זה רק ס"ל דזהו גופיה עיקר טעמו דלא בטל משום דדבר שמכבדין בו לא בטל וס"ל דמחוסר תיקון בטל דכיון דזהו עיקר הטעם דלא בטל מש"ה בעינן שיהיה בו עתה זה המעלה וכמש"כ בסמוך וא"כ הרי אין להקשות כלל מחהר"ל לשור הגדול היכא דאינו ראוי לכבד, גם י"ל דס"ל כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"א) בד"ה ר"י יעו"ש שכתבו שם דשור ודאי דחשוב יותר מאת שדרכו והא דפריך בזבחים אלא למ"ד את שדרכו פריך מחטאת ומכבשים קטנים דלא הוי את שדרכו ורק דאפילו חתיכה מכבש קטן ראוי לפני אורח אי לאו דמחוסר תיקון והוכיחו מזה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל ולקמן מבואר עוד תי' על הא דלדידהו לא קשה קושיי' התו' יעו"ש:

[יב] והנה חתיכה שנאסרה כדי קליפה כ' הש"ך דאם הוא חהר"ל לא בטלה והנה היכא שנאסר רק מצד א' אלא שלא ידענו איזה צד ממנה הנאסר וא"כ יש רובא באותה חתיכה עצמה יש לעיין בזה דאם נאמר דטעם דחהר"ל לא בטלה משום דעי"ז הוא דבר שבמנין לכאורה נראה דזה לא שייך רק בחתיכות מפורדים, אבל בחתיכה שמקצתו אסורה והשאר מותר הא לא שייך דבר שבמנין כיון דהוא חתיכה אחת עם המבטל, ועיי' ברש"י בביצה שכ' דמש"ה דרסה בעגול ואינו יודע אם בצפונה לא מקרי דבר שבמנין משום שנדרס ונדבק מכל צד עם ההיתר לא מקרי דשב"מ יעויין בזבחים (דף ע') ורק להפוסקים דחהר"ל לא בטל מצד כיבוד ולא מצד מנין צ"ע, ועיין בר"ש פ"ג דערלה משנה ג' שכ' דאם ארג צפרתא בשער נזיר בבגד ויש עוד צפרתא אחרים דלא בטל לר"מ דאת שדרכו למנות לא בטל והרי שם הא ג"כ מחובר הכל בבגד א' רק י"ל דמונין כמה ציפורים בבגד, וצ"ע סימן לה יחקור הא דבריה וחהר"ל לא בטלה אם הוא רק בנתערב במינו או גם שלא במינו וגם יבואר דין דבר שבמנין אם הוא רק במינו או אפי' שלא במינו, וגם יבואר עוד כלל חדש בהא דדשב"מ:

הרמ"א כתב בסימן ק"א סעי' ו' חתיכה הראוי' להתכבד ובריה אינם בטלים בין נתערבו במינם או שלא במינם. פי' דבא להוציא מדעת בעל או"ה הובא בדרכי משה שם שכתב דחהר"ל ובריה רק אם נתערבו במינם לא בטלי אבל שלא במינם בטל והד"מ שם חלק ע"ז. והביא דברי הרשב"א שכ' דבריה שנפל למרק ונאבדה דאסור כל המרק הרי מוכח דבריה לא בטל גם באינו מינו וכן הביא דברי השערי דורא דמוכח מניה דגם חהר"ל לא בטל גם באינו מינו ומש"ה סתם כן הדברים ברמ"א, ולכאורה כמו כן ס"ל להרשב"א וש"ד גם בדבר שבמנין דכולהו חד טעמא להו דלא בטלי משום חשיבותם:

[ב] ולכאורה הי' נראה להביא ראי' מהא דבחולין (דף צ"ו) תנן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנו"ט ואם לאו כולם אסורות ופריך בגמרא ולבטלי ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומשני משום דה"ל חתיכה הראוי' להתכבד וא"כ הניחא לרבא דס"ל דאזלינן בתר שמא שפיר משכחת לה תערובת דג טמא במינו דחתיכות הם חד שמא להו דכולהו נקראים חתיכות דג, דאפי' אם נאמר דכשהם שלמים אינם שוים בשמא מ"מ כיון דחתיכות הם חד שמא להו. אבל לאביי דס"ל דבתר טעמא אזלינן וכל שאינם שוים בטעם מקרי אינו מינו והרי כתב הש"ך בסי' ק"ז דרחוק לומר דדג טמא יהי' שוה בטעמו עם דג טהור יעו"ש וא"כ לאביי הא מוכרח דחהר"ל גם באינו מינו לא בטל ומדאביי נשמע לדידן דהרי לא מצינו בזה פלוגתא בין האמוראים. אמנם אין זה קושי' כלל דהש"ך לא כתב כן רק דבודאי יש שינוי קצת בטעמם לענין נתבשל ותערובות לח בלח דנשער בו בנותן טעם מדאורייתא דנרגש בהם טעם של חברתה אבל מ"מ אינם משונים רק קצת וגם לאביי מקרי עם טהור מין במינו ג

[ג] וראיתי בספר אחד ושכחתי שמו שהקשה על האו"ה מהא דבמנחות (דף כ"ג) קאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה דאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה דס"ל לר"ח דאזלי' בתר מבטל וכל שאין המבטל יכול להיות כהאיסור מקרי אינו מינו ובטל גם מין במינו ואפי' לרבי יהודה וא"כ לר"ח תיקשה הך משנה דחולין דחתיכת נבלה לא בטלה בכשירות משום דהוא חהר"ל והרי לדידי' הוא אינו מינו ומוכח דלא כאו"ה, גם זה לא קשה כלל דיעו"ש דבלא"ה איכא משניות דלא כר"ח וכמש"כ רש"י שם דמודה ר"ח דהך משנה דאין דם מבטל דם הוא דלא כוותי'. ועוד י"ל דגם ר"ח לא קאמר שם אלא לענין פלוגתא דר' יהודה וחכמים במין במינו דכל עיקר הטעם בו דלא בטל לר' יהודה הוא משום דהוא מינו בזה ס"ל לר"ח דבעינן שיהיו שוים עוד דהמבטל יכול להיות כהנבטל, אבל בהני דברים דאינם בטלים מחמת חשיבותם וכמו חהר"ל ובריה דהא דמצרכינן שיהי' במינם בע"כ הוא מטעם אחר דכיון דנתערב באינו מינו גם אם יתבטל אבד חשיבותו בזה אין אנו צריכין להני כללא דבגמר' דמנחות דיהי' המבטל יכול להיות כנבטל דהא לאו בתר דינא אזלינן בו וכל שהוא מין במינו בעצם הדבר שוב לא אבד חשיבותו ולא בטל משום חהר"ל או ברי' וזה פשוט:

[ד] ולכאורה הי' נראה לישב קושי' זו ע"ד החידוד דהנה במס' ע"ז קאמר ר' יהודה משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכלו כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל, הרי דס"ל דהך לאו הוא כולל לכל האיסורים שבתורה וכל מה שאסרה התורה נכללו בלאו זה, וא"כ חתיכות נבלה יש בו שני לאוין אחד לאו המיוחד שבנבלה וגם הך לאו דכל שתיעבתי וכן הוא בכל איסורים שבתורה וכשנתערבה נבלה ברוב היתר הרי צריכין אנו לבטל ממנה הני שני איסורים והרי איסור זה דכל שתיעבתי יכול להתחדש אח"כ גם בהחתיכה השחוטה וכגון שיבשלם בחלב או יאסרם עליו בנדר או בשבועה או יעשם תקרובת לכו"ם וכדומה, ומש"ה חשיבה שפיר חתיכות נבלה ברוב שחוטים מין במין לענין איסורא גם לר"ח, והא דבמנחות קאמר ר"ח דנבלה בטילה בשחוטה גם לר"י דחשוב מין בשאינו מינו הרי שם איירי לענין דין טומאה של נבלה ומש"ה קאמר שפיר דבטלה דבשום אופן אי אפשר לחדש על השחוטה דין טומאת נבלה אבל לענין איסור אכילה שפיר מקרי מין במינו גם לר"ח וניחא דברי או"ה. אמנם דדברי התוספות מוכח שהם מנגדים לסברא זו דהרי במס' זבחים (דף ע"ג) בד"ה ר"י ובמס' מנחות (דף כ"ב) בד"ה ור"י כתבו דכמה סוגיות מצינו דאתיין דלא כר"ח והביאו לכמה דוכתי דחזינן דלר' יהודה לא בטל איסור בהיתר במין במינו, ולפי מה שכת' הרי ניחא שפיר דלענין איסורא מודה ר"ח דמקרי מין במינו משום הך דכל שתיעבתי. ובע"כ ההכרח לומר בדעת התוס' דס"ל דהרי הך לאו דכל שתיעבתי הרי אינו לאו מיוחד בפני עצמו דהרי אינו מבואר בו כלל על איזו דבר הוא מזהיר לפי דרשה זו דר"י רק הוא לאו נוסף על כל האיסורים שבתורה דכל מה שאסרתי ותיעבתי לך ה"ה בבל תאכל וא"כ לאו זה תלוי בעיקרו של האיסור שיש באותו דבר וכיון שעיקרו של האיסור נתבטל מאותו חתיכה א"כ הא אינו שוב בכלל תיעבתי לך דהרי כבר אינו תועבה כלל וא"כ אין אנו צריכים לבטל איסור של לאו זה כלל רק עצם האיסור שבו לחודא ושפיר הוכיחו התוס' דמכל הסוגיא דמבואר שם דלר"י לא בטל איסור בהיתר במין במינו מוכח דס"ל דלא כר"ח. והנראה להביא עוד ראי' להתוס' בסברא זו, דבמס' זבחים (דף ע"ב) פריך על הא דתנן כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות או שור הנסקל אפי' אחד ברבוא ימותו כולם ופריך ולבטל ברובא וכ"ת חשיבא ולא בטל הניחא למ"ד כל שדרכו למנות אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר וכבר התעוררנו בזה בסימן שלמעלה דמאי פריך והרי למ"ד דאיסורין אין מבטלים זה את זה א"כ הרי לגבי אכילת הדיוט הא כל הזבחים הם אסורים לו קודם הקרבתם וא"כ אם הי' הדיוט אוכל לכל התערובות הרי הי' עובר עליו גם משום לאו דשור הנסקל כיון דגם הרוב אסורים לו משום איסור זרות ומעילה ונמצא דלגבי אכילת הדיוט איכא עדיין על הך תערובת איסורא של שור הנסקל שלא נתבטל כלל וא"כ הרי שוב ממילא אינו ראוי לקרבן דפסול משום דאינו ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמו דפסלינן במס' פסחים (דף מ"ז) יין לנסכים אם נתערב בו ערלה פחות ממאתים ומאי פריך דלבטל ברובא ועיי' מש"כ בזה בסימן הקודם, וההכרח לומר דהך סוגי' אתי' כמ"ד דס"ל דאיסורין מבטלין זה את זה דס"ל להגמר' בפשיטות דכן הלכה ופריך שפיר למ"ד את שדרכו מאי איכא למימר דלא ניחא להגמר' לומר דאיהו יחלוק ויסבור דאין מבטלין, וא"כ הרי קשה דהא בזבחים (דף ע"ח) קאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, ש"מ איסורין מבטלין זה את זה, והקשו שם התוס' בד"ה הפיגול מהא דבמס' מעילה (דף י"ז) תנן הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם שני שמות וקאמר בגמרא לא שנו אלא לענין טומאת ידים דרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתנן ר"א אומר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו פי' וכיון דנכללו בלאו אחד מצטרפין. ותי' התוס' דהתם איירי בלא מעורב ומצטרפין ור"ל איירי במעורב ביחד מש"ה מבטלין זה את זה, א"נ הכא ללקות משום נותר ופיגול והתם לעבור משום כל שבקודש פסול עכ"ד התוס', הרי דלתי' הב' של התוס' כל מה דנכלל איסורן בלאו אחד לכ"ע אין מבטלין זה את זה לענין איסורו של לאו זה הכולל לשניהם וגם ר"ל מודה בזה ור"ל קאמר דאיסורין מבטלין רק לענין הלאו המיוחד שבכל אחד מהתערובות בפני עצמו, ולפי זה הרי לר"מ דס"ל דכל שתיעבתי כולל כל האיסורין שבתורה הרי אם נתערב איסור מועט באיסור מרובה אפי' למ"ד איסורין מבטלין זה את זה מ"מ לענין הך איסורא דכל שתיעבתי מודה דלא מבטלין וגם על חתיכה המועטת יש עדיין איסור שלו מה דהי' עליו איסורא משום כל שתיעבתי דלענין לאו זה הרי גם המרובה המבטל נכלל בו ושוב אינו מבטלו וא"כ מאי פריך בגמרא הניחא למ"ד כל שדרכו אלא למ"ד את שדרכו והרי הך מילתא הוא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל אליבא דר' מאיר אי ס"ל לר' מאיר כל שדרכו או את שדרכו דרבנן הא פליגי על ר"מ וס"ל דגם את שדרכו בטל ואינו מקדש אלא ששה דברים בלבד וכמבואר כל זה בגמר' והא דקאמר בגמרא הניחא לר"ל דאמר כל שדרכו היינו דלדידי' נוקים המשנה כר"מ והרי לר"מ ניחא בלא"ה כיון דאיהו אמר במס' ע"ז דכל האיסורים שבתור' מצטרפין משום כל שתיעבתי וא"כ הא איכא עדיין על התערובות איסור של שור הנסקל מה דאסור מלאו זה וממילא הרי אסור לקרבן משום ממשקה ישראל וא"כ הא ניחא גם למ"ד את שדרכו ומוכרח לומר כמש"כ דהך איסור דכל שתיעבתי תלוי בעיקר האיסור שבו וכיון דעיקר האיסור שלו נתבטל שוב ממילא נסתלק ממנו איסורא דכל שתיעבתי בלא סברא דביטול כיון דשוב אינו תועבה כלל, ולא דמי' להך לאו דבקודש פסול דשם אע"ג דנתבטל מהתערובות הלאו המיוחד דפיגול והנותר והטמא מ"מ הרי לא נתכשרו בזה ועדיין הם פסולים וממילא איכא בהו לאו דכל שבקודש פסול, וע"כ נראה יותר כתי' הראשון שכתבנו: