שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 38

[ד] ובע"כ מוכרחין אנו לומר דהרמב"ם חולק על התוס' דזבחים. ודיומא הנ"ל וס"ל דהך משנה דאיברים באיברים אינו תלוי כלל בפלוגתא דתנא דליטרא קציעות וחכמים דלכ"ע לא אמרינן כלל דאבר של בע"מ יבטל ויהיה כשר להקרבה והגם דהוא סברא חדשה מ"מ בדעת הרמב"ם הוא מוכרח להדי', והנראה עוד בטעמו דיצא לי' להרמב"ם סברתו זו חדא דהא חזינן דרב אשי בריש פירקין משני משום דבעלי חיים חשיבא ולא בטלו הרי דלא ניחא לי' לאוקמא המשנה כתנא דליטרא קציעות ולדידי' הא תיקשה המשנה דאיברים באיברים דאם נאמר דבסיפא גם רב אשי מודה דאתי' רק כתנא דליטרא קציעות א"כ מנ"ל לדקדק מרישא דבע"ח אינו בטל כיון דבע"כ אתי' הך משנה רק כהך תנא וא"כ אמאי לא רצה לאוקמא גם הרישא כוותי' ועוד יותר קשה דהרי בהך ברייתא דליטרא קציעות פליגי ר"מ ור' יהודה דר"מ סבר דליטרא קציעות שנתערבה במאה לכ"ע תעלה רק דר' אליעזר ור' יהושע פליגי אם רואין התחתונות כאלו הן פרודות ומצטרפין לבטל הפומין או לא ור' יהודה קאמר דר' אליעזר ס"ל אם יש שם מאה פומין יעלו ור' יהושע אמר אפילו יש שם שלש מאות פומין לא יעלו דס"ל דלא בטל משום דהוא דבר שבמנין ובכל דוכתא דאמרינן דאתי' כתנא דליטרא קציעות בע"כ הוא ר' יהושע ואליבא דר' יהודה וכן כתב רש"י להדיא במס' ביצה (דף ד') יעו"ש, וא"כ אם נאמר דהמשנה דאיברים באיברים אתי' כהאי תנא א"כ מוקמינן הך משנה כר' יהודה והרי בגמרא שם אמרינן מתניתין דמצריך לר' אליעזר דוקא אם קרב ראש אחד מהן הוא דלא כר' יהודה ומביא שם ברייתא דקאמר ר' יהודה דלר' אליעזר יקרבו כולם אפילו אם לא קרב אחד מהם והאיך נאמר דדברי ר' אליעזר דנקטה המשנה הוא דלא כר' יהודה ודברי חכמים הוא רק כר' יהודה דלר"מ הא כ"ע ס"ל דליטרא קציעות בטלה וצ"ע דברי התוס' דזבחים ודיומא הנ"ל, [ואגב אמרתי לכתוב כאן מה דנראה לומר דר' יהודה אזל בזה לשיטתו דבמס' זבחים (דף ע"ד) פריך בגמרא על הא דאמר ר"א אם קרב ראש א' מהן יקרבו כולם דהרי מיד שנתערבו קודם שהקריב אחד מהן ה"ל דחוי ומשני דאתי כחנן המצרי דלא ס"ל דחוין ואמר גבי שני שעירי יוה"כ מת המשתלח דאפי' דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו וא"כ ר' יהודה הא קאמר ביומא (דף ס"ד) נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם דאית ליה דחוי ומש"ה מוכרח ר' יהודה לומר דלר' אליעזר שרי להקריבן גם בלא קרב אחד מהן ומעולם לא נדחה כלל דאם נאמר דקודם שקרב אחד מהן אסור להקריבן לא היו חוזרין ונראין אחר שכבר נדחו]. ועוד יותר קשה דגם אם נדחוק בכל זה מ"מ הרי אין מקום לומר דאתי' כתנא דליטרא קציעות רק החכמים דאמרו דיצאו לבית השרפה אבל הרי גם על ר' אליעזר קשה דקאמר במשנה אם קרב ראש א' מהן יקרבו ומשום דתלינן דהאיסור כבר הקריב אבל קודם שהקריב דבודאי איכא באותו תערובת א' מהבע"מ גם ר"א מודה דאסור להקריבן וגם עוד אמרינן שם בגמרא דלא התיר ר"א אלא להקריבן שנים שנים אבל אחד אחד לא והרי ודאי דגם על ר"א קשה דלבטיל ברובא ויהי' דינו ככל תערובת יבש ביבש דקיי"ל דבטל ברוב ומותר לאוכלן כולם גם בלא נפל אחד מהם והסכימו הפוסקים דאין צריך להשליך אחד מהם וגם מותר לאוכלו כל אחד ואחד בפני עצמו וכמבואר ביו"ד סי' קט"ו ורק בדברים החשובים דע"פ דין לא בטלו הוא דמצרכינן הני פרטים דיפול אחד מהם לים ולאוכלן שנים שנים וכמבואר ביו"ד סימן ק"י והרי על ר"א אין לתרץ דאתי' כתנא דליטרא קציעות דאיהו גופא הא פליג באותו ברייתא גופא ואמר אם יש שם מאה פומין יעלו, ועיי' ברא"ש פרק גיד הנשה אות ל"ו שכתב דיבש ביבש מותרים כולם כאחד, וכתב וז"ל ואין להקשות מהא דאיברים באיברים דקאמר ר"א אם קרב כו' דהתם ע"י התערובת נאסרו כולם ומקילינן לתלות האיסור באותו שפירש כו' אבל דבר יבש דבטל ברוב לאו משום ספיקא הוא אלא בגזה"כ הוא הלכך מותר לאוכלם כולם כא' וגם כל אחד בפני עצמו הרי דכ' להדיא דבהך דר"א דכיון דע"פ דין אינו בטל ברוב מש"ה מצריך שיהי' נקרב א' מהן ואח"כ להקריב שנים דאז שרי משום ספק ספיקא אבל יבש ביבש היכא דבטל ברוב אין אנו צריכין לכל זה ובודאי קשה טובא דאליבא דר' אליעזר אמאי לא בטל איברים באיברים ככל יבש ביבש וצ"ע, וההכרח לדחוק לדידהו דגם ר"א אינו חולק על ר' יהושע רק בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא מודה דלא בטל ואע"ג דמבואר בתוס' זבחים דף ע"ז ד"ה הא עבר דגם באיברים אין אנחנו צריכין לביטול רק מדרבנן דמדאורייתא אפילו חד בחד יעלה דע"י תערובת מרצים וע"ש בדף ע"ג בד"ה רב מ"מ עכ"פ עצם האיסור הוא דאורייתא ומודה ר"א דלא בטל כל שדרכו למנות ועי' בתוס' זבחים דף ע"ג בד"ה ר"מ אומר וכן במס' יבמות דף פ"ב ע"ב בד"ה ירושה שהקשו מהא דס"ל לר"א ור' יהושע גבי ליטרא קציעות דבטלה א"כ בע"כ ס"ל לא קידשה לע"ל ובמגילה ס"ל דקידשה לע"ל הרי דפסיקא להו להתוס' דרק משום דהוא דרבנן ס"ל לר"א ור"י גבי ליטרא קציעות דבטלה [ולכאורה הי' נראה דכוונת התוס' דיבמות הוא רק לר"ל דס"ל דר"מ ס"ל כל שדרכו למנות לא בטל ולדידי' מוכרח כן דהא בברייתא דליטרא קציעות קאמר ר"מ בעצמו דלר"א ור' יהושע בטל ומוכרח דטעמם משום דס"ל לא קידשה לע"ל אבל לר' יוחנן דס"ל את שדרכו אינו מוכרח כלל אמנם לשון התוס' דיבמות משמע קצת דלכ"ע מקשים דסיימו שם וז"ל וכן לר"ל ר' יוסי סבר כו' ומשמע דהתחלת דבריהם הוא לכ"ע גם לר' יוחנן ובודאי דצ"ע דלר"י הא אינו מוכרח כלל דלדידי' הא שפיר קאמר דבטל גם אם הוא דאורייתא וצ"ע] ועיין במס' זבחים דף ע"ב בתוס' ד"ה נתערבו וע"ש היטב שכ' דהא דקאר"פ תנא דליטרא קציעות הוא רק כר' יהודה ולר' יהושע:

[ה] והנראה דמכח קושיא זו יצא ליה להרמב"ם דהך משנה דאיברים באיברים אינו תלוי כלל בהך פלוגתא וכ"ע מודים בו דלא בטלו ברובא דעל איברים הנקרבים לגבי מזבח לא אמרינן בהו הך כללא דיבש ביבש בטל ברוב לענין שיכשרו להקריבן. והסברא לזה י"ל דכל איברים הנקרבין רשיבי טובא והם כמו הששה דברים כרימוני בדן ואינך דלכ"ע לא בטילי דכיון דכל הכהנים שבאותו בית אב היו רוצים לזכות במצות הקרבתן ולא היו מניחין לאחד מהן להקריב שני איברים ואפי' בקרבן יחיד דע"פ דין רשאי גם כהן אחד להקריבו כולו וכדאיתא במס' יומא דף נ"ו מ"מ אפשר דהכהנים היו מקפידין ולא היו מניחין לאחד להקריבן והיו מחלקין ביניהם הקרבתן חשיבי שפיר כרימוני בדן, או נאמר דדבר העולה על מזבח מצד עצמו חשיבא ולא בטל, וכמו דחזינן דחהר"ל לא בטל ואע"ג דקודם שנתערב לא הי' ראוי להתכבד כגון חתיכה של איסורי הנאה ורק דאם יתבטל יהי' ראוי להעלות על שלחנו של אורח הגון שוב אינו בטל כ"ש מה שיהי' ראוי אחר ביטולו לעלות על שולחנו של מקום ב"ה דאינו בטל וכבר נזכרה סברא זו בכו"פ סימן ק"א ס"ק א' וכן הבין החות דעת שם יעו"ש ואפילו לר' יהודה דס"ל במס' מנחות (דף כ"ב) דעולין מבטלין זה את זה אם לא היכא דהוא מין במינו מ"מ י"ל דזהו רק בתערובת של לח בלח וכגון דם שנתערב בדם או קמח בקמח דלא שייך סברא דחשוב אבל בתערובת של יבש ביבש הרי שפיר י"ל דרבנן תיקנו בהם דלא בטל וכמו דתיקנו רבנן בכל דבר חשוב דלא בטל ומש"ה גם לר"א לא שרי רק באם קרב ראש א' מהן ורק שנים דאז שרי מכח ספק ספיקא וכמש"כ הרא"ש ורבנן ס"ל דגם בכה"ג אסור להקריבן והא דחתיכת חטאת טמאה במאה טהורות דעולה ביבמות (דף פ"א) הרי שם איירי באיברים הנאכלים לכהן ולא באיברים הנקרבים, ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דאיברים באיברים יצא לבית השרפה אע"ג דקיי"ל דלא כתנא דליטרא קציעות והוא מוכרח בדעת הרמב"ם, והא דפריך בריש פירקין על המשנה דכל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ונבטלו ברובא ומשמע דגם בהמה בתוך קרבנות בטלי נפרש להרמב"ם באופן אחר דלא דהגמרא פריך דיבטל ויהיו ראוים להקרבה רק דהגמרא פריך דבמשנה תני אפילו אחת בריבוא ימותו כולם וקאמר שם בגמרא דאע"ג דכבר תנן במס' תמורה דכל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן מ"מ איצטריך הך משנה לאשמעינן דימותו ולא אמרינן דירעו עד שיסתאבו ויפדו וקמ"ל המשנה דגם אחר פדי' יהיו אסורים להדיוט לאוכלם משום התערובת של החטאת ושור הנסקל דאסורים בהנאה ותיכף אחר זה פריך הגמרא ונבטלו ברובא פי' דמקשה דבאמת אמאי אסורים להדיוט גם אחר פדיה דהאיסור דלהדיוט יבטל ברוב ואמאי תני ימותו נימא ירעו עד שיסתאבו ויפדו וכמו דתני בסיפא דהך משנה נתערב בשור שנעבדה בו עבירה ירעו עד שיסתאבו משום דאחר הפדי' מותרים באכילה ועל זה הוא דמשני ר"פ דאתי' כתנא דליטרא קציעות או משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי אבל באיברים באיברים דלא שייך הביטול רק לענין הקרבה לא שייך ביטול כלל והגם כי הוא ביאור חדש בסוגית הגמ' מ"מ לכאורה הוא נכון ומוכרח לאומרו בדעת הרמב"ם. וגם הא דכתב הרמב"ם דנתערב בהן שור הנסקל ימותו לפי דבע"ח לא בטלו לא הוצרך לטעם זה דבע"ח רק על הא דאמר דימותו ואסורים גם להדיוט אפי' אחר פדי' כן נראה נכון בדעת הרמב"ם:

[ו] וא"כ הא נוכל לומר דגם ר"ת והעומדים בשיטתו ס"ל ג"כ בזה כהרמב"ם וכיון דקושי' הגמ' הוא דאחר שיהיו נפדים יתבטל ויהיו מותרים להדיוט הרי שפיר הקשו דמאי פריך והרי חתיכה הר"ל לא בטלה דאחר הפדי' הרי יהיו מותרים לאכילה והוי שפיר חהר"ל והוכיחו שפיר מזה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל. והוא תי' נכון בדעתם ובזה מיושב לנו עוד מה דהוכיחו סברתם מקושי' הגמ' ולא חששו כלל למה שתי' התוס' דקושי' הגמ' הוא מחטאת העוף. ולפום ריהטא הי' נראה טעמם דס"ל לדוחק לומר כן כיון דבמשנה תני כל הזבחים ועוף לא הוי בכלל זבח וכדאיתא בכמה דוכתי ועיין במס' זבחים (דף ס"ט) ובחגיגה (דף ח') ובגיטין (דף כ"ח) בתוס' ד"ה והא. אבל לפמש"כ ניחא בלא"ה כיון דהם מפרשים כל קושי' הגמ' דיבטל ויהי' מותר לאכילה ע"י פדיה הרי אי אפשר לפרשו כלל על עוף דהא מפורש במס' מנחות (דף ק') במשנה דמנחות ועופות אין להם פדיון כלל ובע"כ קאי קושי' הגמ' רק על בהמה ומש"ה הוכיחו שפיר דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל. וכל זה הוא. רק לישב דעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו אבל על התוס' דזבחים נשארה הקושי' במקומה דכיון דתירצו דפריך מחטאת העוף ובע"כ הם מפרשים דהגמ' פריך וליבטל ברובא ויהיו ראוים להקרבה ע"י ביטול וחולקים על סברת הרמב"ם וא"כ הא קשה מאי הקשו התוס' מחהר"ל והרי קדשי קדשים ובפרט קרבן עולה וחטאת הנשרפין לא שייך בהו כלל סברא דחהר"ל וכמו שכתבו התוס' שם בעצמו. שוב ראיתי ביש"ש בפרק גיד הנשה סימן נ"ג שכתב דהרמב"ם בתשובה כתב כר"ת ונהניתי דלדברינו הוא מוכרח דהרי מדפריך בגמ' דיבטל ברובא הרי מוכח או כר"ת דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל או כמש"כ התוס' דהקושי' הוא על עוף או משום דקדשי קדשים אינו חהר"ל ולהרמב"ם לשיטתו דפסק כסתם משנה של איברים באברים בע"כ קאי קושי' הגמ' דיהי' שרי להדיוט הא מוכרח כר"ת ומש"ה גם הרמב"ם פוסק כן:

[ז] והנה מדברינו אלה יצא לנו דמדברי התוס' דזבחים שתי' דקושי' הגמ' קאי על עוף דס"ל בע"כ דגם לענין הקרבתן שייך ביטול הרי מוכרחין אנו לומר דהך משנה דאיברים באיברים אתי' רק כתנא דליטרא קציעות וכמש"כ התוס' ביומא וכבר נתבאר לעיל מה דקשה טובא על זה. והנה קושי' זו האחרונה יש לישבה ונאמר דגם התוס' בזבחים ס"ל כהרמב"ם דבאיברים הנקרבים לא שייך ביטול כלל דחשיבי כרימוני בדן, רק נאמר דהם ס"ל דזהו רק באיברים דכבר הם שחוטים ושם קרבן עליהם ועומדים לשולחן גבוה אבל קרבנות חיים אע"ג דכבר הוקדשו מ"מ שפיר שייך בהו ביטול ונכשרין ע"י ביטול גם להקרבה. והנרא' עוד לומר דזהו דעת התוס' במס' יבמות (דף פ"א) בד"ה ר"י שכתבו שם דכל הדברים שחשבם במשנה במס' ע"ז (דף ע"ד) דאינם בטלים הם חשובים יותר מאת שדרכו למנות ושוב הקשו על זה דהרי במשנה בע"ז חשיב גם שור הנסקל ובמס' זבחים הא מוכח דשור הנסקל לא חשוב גם את שדרכו דפריך על שור הנסקל וליבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו אלא למ"ד את שדרכו מאי איכא למימר ואומר ר"י דמחטאות המתות שהם כבשים קטנים פריך בזבחים דלא חשוב דבר שבמנין לפי שרגילין למכור כל העדר יחד אפילו יחשב כשהוא שחוטה כחהר"ל כשהוא חי גריעי טפי אבל שור הנסקל שהוא גדול חשוב הוא אפילו אליבא דרבנן עכ"ד התוס'. ולפום ריהטא נראה דעת הר"י דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל וזהו שהוקשה לו על סוגיא דזבחים אמאי לא משני דהוא חהר"ל ותי' על זה דבשאינו שחוט לא מקרי חהר"ל. והנה גם על תוס' דיבמות הא קשה דמאי הוקשה לו והרי שם בדיבור שאחר זה כתבו דחטאת לא מקרי חהר"ל דכהנים אינם מחזיקין טובה זה לזה. ועוד יותר קשה לי טובא דהרי עכ"פ כתב כאן הר"י בעל התוס' דבחי' לא שייך סברה דחהר"ל ואי לאו סברא דבע"ח חשיבי הי' בטל והרא"ש בחולין פרק גיד הנשה אות ל"ו הוכיח מדברי ר"י דס"ל דלא כסברת ר"ת וגם בבהמה חי' קודם שחיטה שייך ג"כ סברא דחהר"ל יעו"ש וא"כ דברי ר"י סותרים זה את זה. וע"כ נראה דהתוס' ביבמות לא נתקשה להם כלל דהזבחים יהי' חהר"ל רק נתכוונו למש"כ דהרי אברים באברים לא בטלי והטעם משום דחשיבי וכמו דחהר"ל חשיבא ע"ז תירצו דזהו רק בשחוט ולא בחי'. ומדוקדק לשונם שכתבו ואפי' יחשב כשהוא שחוט כחהר"ל כשהוא חי גרע דקדקו וכתבו כחהר"ל בכף הדמיון פי' דאפי' אם נאמר דאחר שחיטת הקרבן שוב לא בטל וכמו חהר"ל וכדמוכח מהך דאיברים מ"מ כשהוא חי גרע [ואם נאמר כן שוב אין לנו הכרח בדעת הרמב"ם דס"ל כר"ת וי"ל דס"ל כסברא זו ושוב מצינן לפרש דקושי' הגמ' הוא דיתכשרו לקרבן ע"י ביטול] ור"ת והעומדים בשיטתו ס"ל דגם בקרבנות חיים לא שייך סברא דביטול ומפרשים דהקושי' הוא דיתכשרו להדיוט ומשו"ה הוכיחו סברתם שפיר, אמנם קושי' הראשונה קשה טובא דהתוס' בזבחים שתירצו דהקושי' קאי על עוף ובע"כ מפרשים דהקושי' הוא שיהיו כשרים לקרבן ע"י הביטול וא"כ מאי הקשו ע"ז התוס' מחהר"ל והרי קרבן עולה וכל קדשי קדשים לא מקרי כלל חהר"ל וצ"ע:

[ח] עוד יש לומר דגם ר"ת והעומדים בשיטתו מצי ס"ל דקודם שחיטה גם בקרבנות שייך ביטול ומ"מ הוכיחו שפיר, דהנה במס' פסחים (דף מ"ז) איתא ממאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל הרי דאם נתערב ערלה בפחות ממאתים אסור להדיוט וממילא פסול לנסכים שיש על התערובת איסורא להדיוט ואין בההיתר כדי לבטל האיסור שיהי' שרי באכילה להדיוט ממילא אסור להקריב לגבוה דלא מקרי ממשקה ישראל וא"כ הרי בזבחים (דף ע"ח) קאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת כו' וש"מ איסורין מבטלין זה את זה ומסיק שם (בדף ע"ט) ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר כשם שמצות אינן מבטלין זה את זה כך איסורין אין מבטלין זה את זה, וא"כ לר"א דאיסורין אין מבטלין זה את זה הרי אם נתערב שור הנסקל או חטאת המתות בהרבה קרבנות כשרים הרי לגבי אכילת הדיוט לא נתבטל מן התערובת גם הך איסורא דשור הנסקל כיון דלאכילה להדיוט כל הבהמות אסורים לאוכלן כעת כשהם חיים כל זמן שלא נשחטו ולא נזרק דמם על המזבח ואם הדיוט יאכלם לכולם הא יתחייב מלקות גם משום לאו דשור הנסקל אליבא דר' אלעזר, וס"ל לר"ת והעומדים בשיטתו דשוב ממילא אינם ראוים להקרבה דהרי הוא כערלה שנתערב בפחות ממאתים דכל זמן שלא נתבטל מן התערובת איסורא דשור הנסקל ומלבד איסורא דהקדש יש עליה עוד איסור אחר לא מקרי ממשקה ישראל וא"כ לר"א לא קשה כלל קושי' הגמ' דפריך וליבטיל ברובא לעניין להכשירם להקרבה וצריך לומר דקושי' הגמר' הוא רק לר"ל דס"ל איסורין מבטלין זה את זה, ובזה הי' מקום לישב דעת הטור ושו"ע ביו"ד סימן צ"ח שפסקו דאיסורין מבטלין זה את זה וכבר חתרו המחברים ליתן טעם לדבריהם דלמה הכריעו להקל בזה דהרי הוא פלוגת' דר"ל ור"א וגם הרמב"ם פסק בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין דאין מבטלין ועיין בכו"פ בסימן צ"ח בסופו מה שכתב בשם שו"ת שערי אפרים בזה יע"ש, ולפי זה הא ניחא שפיר דהך סוגי' דסתמא דגמרא דפריך ולבטיל ברובא ומשני ר"פ דתנא דליטרא קציעות הוא ורב אשי משני דבע"ח חשיבי ולא בטלי ולפי מה שכתבנו לא אזלי כל הך סוגי' רק אליבא דר"ל ומש"ה פסקו כוותי' דר"ל, אמנם א"כ קשה דהרי הגמר' בתר דפריך ולבטל ברובא קאמר וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר דתניא מי שהיה לו חבילי תלתן כו' ואיתמר עלה ר' יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו ר"ל אמר כל שדרכו למנות שנינו הניחא לר"ל אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר ומאי פריך דלמא ס"ל לר' יוחנן כר"א דאיסורין אין מבטלין זה את זה ולדידי' הא קושי' מעיקרא ליתא, ואין לומר דהרי ר"א קאמר כשם שמצות אין מבטלין זה את זה כך איסורין אין מבטלין הרי דעיקר טעמו של ר"א הוא משום דיליף לה ממצות אבל אם היה ס"ל דמצות מבטלין גם באיסורא הי' מודה דמבטלין ור' יוחנן הא קאמר בפסחים (דף קט"ו) זאת אומרת חלוקין עליו חבריו על הלל דאמר מצות אין מבטלין ומשמע דס"ל לר' יוחנן להלכה דלא כהלל ומצות מבטלין וה"ה דלדידי' איסורין מבטלין ומש"ה פריך הגמר' לר' יוחנן לשיטתו, זה אינו מספיק חדא דהרי במס' ב"ב (דף ק"ה) מבואר דהיכא דאמר חלוקין עליו חבריו על פלוני שפיר י"ל דס"ל כוותי' ורק היכא דקאמר זו דברי פלוני אבל חכמים אומרים משמע דלא ס"ל כוותי' ע"ש ברשב"ם בד"ה ומתמה גמר' זו ולא ס"ל מדקאמר זו דברי בן ננס ולא קאמר חלוקין עליו חביריו על בן ננס כדאמר רב לעיל אלמא לא ס"ל כבן ננס, ועוד דהרי בפסחים (דף קט"ו) קאמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו על הלל דתני' יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהי' הלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מתקיף לה רב אשי א"ה מאי אפילו אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהן ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהיה הלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו ופרש"י שם דרב אשי מודה לר' יוחנן דחלוקים חבריו על הלל ורק לא מהך ברייתא שמעינן לה דאדרבה הך ברייתא אתי' רק כהלל דס"ל דאין מבטלין זא"ז ושרי לאוכלן ביחד והתוס' שם כתבו דלרב אשי אתי' הברייתא כרבנן והא דקאמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו היינו בהא דהלל ס"ל דצריך לאוכלן דוקא בכריכה ורבנן ס"ל דיכול לאוכלן כמו שירצה וע"ש בתוס' ד"ה אלא מה שכתבו לתרץ לפי פירושם דגם לרבנן שרי לאוכלם בכריכה, מ"מ מוכח שפיר בעלמא דרבנן דהלל ס"ל מצות מבטלין זה את זה, אבל הרמב"ן במלחמות כתב ג"כ כפי' התוס' דלהמסקנא של רב אשי דגם לרבנן מותר בכריכה גם רבנן ס"ל מצות אין מבטלין זה את זה והא דאמרינן בזבחים (דף ע"ח) מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלין זא"ז הלל לא משום דאיכא דפליגי בזה על הלל רק דלהלל שמעינן לי' בהדיא דאמר כן ואין הכי נמי דגם רבנן מודים ליה בזה יע"ש, הן אמת דלכאורה קשה לי טובא על דברי' דהרי במס' מנחות (דף כ"ב) דפליגא ר' יהודה ורבנן בקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר דילפי רבנן מניה דעולים אין מבטלין זה את זה ור' יהודה יליף מני' דמין במינו לא בטיל וא"כ לכאורה למה אמרינן בזבחים מאן שמעת ליה דאמר מצות אינן מבטלין זא"ז הלל והרי איכא גם רבנן דר' יהודה דאמרי דעולים אין מבטלין זא"ז ומוכרח בע"כ לומר דעולים עדיף טפי ממצות משום דהם כמצוה אחת דשניהם עולים על המזבח ואין מזה ראי' דסוברים כן גם בשארי מצות דלא יהיו מבטלים זה את זה וא"כ דעולים עדיף משארי מצות הא מוכרח דר' יהודה דס"ל דגם עולים מבטלין זה את זה אם לא היכא דהוא מין במינו דכ"ש דס"ל כן בשארי מצות דמבטלין זה את זה א"כ הרי מצינו לתנא דיסבור דמצות מבטלין ולמה כתב הרמב"ן דלפי מסקנת רב אשי ליכא מאן דחולק על הלל בהאי דינא וצ"ע, ועכ"פ להרמב"ן הרי ודאי דקשה מאי פריך הגמר' אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר נימא דס"ל דאיסורין אין מבטלין זה את זה דאפילו אם נאמר כמו שכתבנו דר' יהודה בודאי ס"ל דמצות מבטלין זא"ז מ"מ הא ר' יוחנן בודאי לא ס"ל בהא כר' יהודה דר' יוחנן הא קאמר להדי' במס' ע"ז דמין במינו בטל שפיר, ועוד יותר קשה דהרי הרמב"ם פסק בפרק ל"ח מהלכות פסולי המוקדשים הלכה דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכתב הכסף משנה טעם לדברי' משום דבירושלמי במס' חלה פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל ופסק כר' יוחנן הרי דס"ל לר"י להדי' דאיסורין אין מבטלין זה את זה ומאי פריך הגמרא אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר נימא דר' יוחנן אזיל בזה לשיטתו ולדידי' אין כאן קושי' כלל: