שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 37

במס' חולין (דף נ"ו) רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טרפה ואם לאו כשירה. פרש"י מכניס ידו לתוך פיו ודוחק להמוח למעלה אם מבצבץ דרך הנקב טרפה שמא ניקב הקרום, ובאלפס איתא וז"ל פי' שמניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב. דמפרש דדוחק אצבעו מבחוץ למעלה על המוח סמוך בצד הנקב, ולפירושו צ"ל דתחילה נוטל מן העצם ומסירו סביב הנקב ונשאר שם המוח מגולה ודוחק שם באצבעו דבלא זה בודאי דלא יבצבץ דהעצם מגין על המוח שלא יהי' נדחק כלל מן האצבע, ועוד דהרי בגמרא אמרו מכניס ידו לפנים ובע"כ צריך לפרש להאלפס דהאי לפנים היינו בתוך הנקב שעשה שנוטל מן העצם מסביב ומרחיבו עד שיוכל להכניס אצבעו לתוכו ולפירש"י א"צ ליטול מן העצם כלל רק בודקו כמו שהוא מתוך פיו. וכן מבואר בפרש"י בהא דאמר זעירא אין בדיקה לחולדה ומפרש לה רב אושעי' מפני ששיני' דקות ועקומות וכ' רש"י וז"ל ונוקב באלכסון וכשהמוח נדחף למעלה העצם סותמו דנקב העצם אינו כנגד נקב הקרום הרי דמפרש דהעצם נשאר כמו שהוא ולא היה מסירו כלל ולפי"ז מוכרח דאם היה מסירו ממנו בתחילה העצם גם להס"ד דזעירא יש לו בדיקה והא דנקב של שני הקרומים אינו זה כנגד זה לא איכפת לן דתתאה אגב רוככי' פקע וא"כ יבצבץ במקום שניקב העליון ולא קאמר דאין לו בדיקה רק כמו שהוא והא דחזר בו זעירא אח"כ ואמר דיש לו בדיקה ביד אע"ג דלא יחלוק על החוש דשיני' עקומות צ"ל דס"ל דמ"מ יבצבץ ע"י הנקב שבאלכסון, רק צ"ע דלמה הוצרך רש"י לדחוק בזה דהרי אמר בגמרא ובפלוגתא ומביא דרבי יהודה בדיק בידא ור' נחמיה בדק במחטא וא"ל ר"י לר"נ עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל וא"ל ר"נ לר"י עד מתי אתה מאכיל טריפות שמא ניקב קרום של מוח, פרש"י מפני ששיני' עקומות לא יבצבץ והרי ר"נ שהיה בודק במסמר בע"כ הי' מסיר מקודם העצם ומעבירו על הקרום אם יחגור בנקב וא"כ כיון שכבר הסיר העצם הרי שוב הי' יכול לבדוק ביד וחששה דשיני' עקומות הא ליכא דתתאה פקע אגב רוככי' וא"כ למה היה בודק במחט דאיכא בו כילוי ממון ישראל ללא צורך, ובע"כ מוכרחין לומר דר"נ לא ס"ל כלל סברא דתתאה פקע ומש"ה גם כשמסיר העצם חייש להא דנקב של שני הקרומים אינם זה כנגד זה ולא יבצבץ, ולפי זה צ"ל דהא דכ' רש"י הטעם בדברי ר"נ משום ששיני' עקומות ומוכח דר' נחמי' לא פליג רק על חולדה אבל בשארי חיות מודה דמהני בדיקות היד זהו רק אליבא דמאן דאמר עד דאינקוב קרמא תתאה אבל למ"ד קרמא עילאה לדידי' הרי צ"ל דר"נ חולק וס"ל דבכולהו לא מהני בדיקת היד דיש לחוש דלמא עילאה אינקוב ותתאה לא אינקוב ומש"ה לא יבצבץ כיון דלא ס"ל הך סברא דפקע, אבל עכ"פ חזינן דר"נ ס"ל דגם כשיסיר העצם לא מהני בדיקת היד, וא"כ מדוע דחק רש"י בדברי זעירא דלא קאי רק כשהעצם במקומו וא"כ דברי זעירא הוא דלא כר"י ודלא כר"נ ומדוע לא פי' רש"י דזעירא הי' ס"ל לגמרי כר"נ וגם כשיסיר העצם לא מהני משום דלא ס"ל דתתאה פקע, והא דקאמר זעירא אין בדיקה לחולדה הא לשארי חיות יש לו ולא חייש לדלמא לא אינקוב תתאה הוא משום דס"ל כמ"ד עד דאינקוב תתאה ומש"ה בשארי חיות אם לא יבצבץ כשירה. ולכאורה היה נראה מזה ראי' דרש"י ס"ל להלכה כהפוסקים שפסקו כאמרי לה עילאה ובפרט דהרי גירסת רש"י לעיל (דף מ"ה) ואמרי לה עד דאינקוב תתאה דלהאי לישנא בעי שני הקרומים דוקא וא"כ האי לישנא מקיל ולישנא דאמרי לה עילאה הוא מחמיר ובשל תורה הלך אחרי המחמיר וכמש"כ רש"י (בדף נ') ומש"ה לא ניחא ליה לפרש דזעירא ורב אושעי' יסברו כמ"ד תתאה דלא כהלכה ומש"ה דחק רש"י לאוקמא דבריו דס"ל ג"כ עילאה ומדמהני לדידי' בדיקה בשארי חיות בע"כ ס"ל דתתאה פקע והא דקאמר דלא מהני לחולדה בע"כ לא קאמר רק אם העצם נשאר על מקומו. אמנם כל זה דחוק והיותר נראה בדעת רש"י דס"ל דכ"ע ס"ל הך סברא דתתאה פקע וגם ר"נ מודה. לזה רק ס"ל לרש"י דקרום העליון הוא מחובר לעצם הגולגולת וכמו שכתב רש"י לעיל (בדף מ"ה) בד"ה קרמא עילאה המחובר לגולגולת מבפנים וכשמסיר העצם מן המוח נשאר הקרום העליון דבוק להעצם ולא על המוח ושוב אי אפשר לבדוק ע"י אצבעו לתוך פיו אם יבצבץ דתתאה יפקע ע"י דחיקת האצבע ומש"ה הי' בודק רבי נחמי' במחט פי' שהי' מעבירו על עצם הגולגולת מבפנים לראות אם יחגור בנקב שבקרום אם לא ומאן דבדק בידא בע"כ מוכרח לבדוק רק אם העצם ישאר במקומו ומש"ה ס"ל לר"נ דזה לא מהני בחולדה דשיני' עקומות אבל בשארי חיות מודה דמהני דגם הוא ס"ל דתתאה פקע, כן נראה שיטת רש"י, ושיטת האלפס שמסיר העצם ונשארים שני הקרומים על המוח ובודק אם יבצבץ, ולדידי' צ"ל הא דס"ל לזעירא דאין בדיקה לחולדה הוא משום דהנקבים של שני הקרומים אינם זה כנגד זה ובהס"ד לא היה ס"ל הא דתתאה פקע, וכן ס"ל לרבי נחמי' ומ"ד עילאה יאמר דלר' נחמי' לא מהני בדיקה זו בכל החיות וזעירא דאמר רק תולדה ובשארי חיות מהני הבדיקה בע"כ מוכרח דס"ל כמ"ד תתאה ומיושב לנו בזה הא דפסק האלפס לעיל (דף מ"ה) כאמרי לה תתאה וע"ש ברא"ש שדחק ליתן טעם לדבריו, ולפי"ז י"ל כיון דחזינן דזעירא בהס"ד וכן רב אושעי' דמפרש דבריו ע"כ ס"ל כן, ואע"ג דאח"כ הדר בו הרי י"ל דמעיקר הדין דבעי תתאה הא לא מצינו דהדר בו רק דלבסוף ס"ל הך סברא דאגב רוככי' פקע, ומש"ה פסק האלפס כהך לישנא והנה הב"י כתב בשם האו"ח דאם נקבו שני הקרומים זה שלא כנגד זה י"ל דכשר כמו בקורקבן כיון דמינח נייחא ודברים אלו אינם רק להני פוסקים דס"ל דלא מטרף עד שינקבו שניהם דלהפוסקים דבא' נטרף לא שייך זה, אמנם גם להני פוסקים אין זה מוכרח ומצינו סתירה לזה דהרי לפירושו של האלפס מוכרח מס"ד דזעירא חושש לשמא ניקבו שני הקרומים זה שלא כנגד זה וגם לא ס"ל דתתאה פקע וגם מדאמר זעירא אין בדיקה לחולדה הא לשאר יש לו בדיקה מוכרח דס"ל כמ"ד תתאה דאי הי' סובר עילאה לא הי' מהני בדיקה לכולם והרי מבואר בר"ן שכתב בשם חידושי הרמב"ן בדעת האלפס דס"ל דמ"ד תתאה פי' שניהם עם עילאה הרי מוכרח דגם הך מ"ד דס"ל דצריך שינקבו שניהם מ"מ אם ניקבו זה שלא כנגד זה טרפה, ואע"ג דלבסוף חזר בו זעירא הרי י"ל דלבסוף ס"ל דתתאה פקע כיון דבלא"ה הך סברא מוכרח למ"ד עילאה ומנ"ל דחזר בו מעיקר דינו דזה שלא כנגד זה אסורה דלא מצינו מי שיחלוק על זה, וגם מדברי ר' נחמי' מוכרח כן דקאמר עד מתי אתה מאכיל טריפות דהניחא למ"ד עילאה י"ל דחושש דלמא לא אינקוב תתאה אבל למ"ד תתאה הרי בע"כ מוכרח דחושש ר' נחמי' לניקבו זה שלא כנגד זה וחולק רק על חולדה ומוכרח דגם למ"ד תתאה אסור בכה"ג וגם ר"י דחולק על זה הוא רק משום דפקע וכמו שנתבאר: סימן לד יבאר דין חתיכה הראוי' להתכבד המחוסר תיקון אי בטלה או לא, ועוד כמה פרטים בזה:

המרדכי כתב בפרק ראשון דביצה בשם רבינו תם דהא דקיי"ל דחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטלה מ"מ אם נתערב תרנגולת נבלה בנוצתה תוך שחוטות בטלה דאינה ראוי' להתכבד לפני האורחים כמו שהיא עתה עם הנוצה, וראייתו מהא דבזבחים (דף ע') תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי' אחת ברבוא ימותו כולם. ופריך בגמרא (בדף ע"ב) ונבטלי' ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומסיק רב פפא דתנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל וכ"ש בדאורייתא כו' רב אשי אמר אפי' תימא רבנן בע"ח חשיבי ולא בטלי, הרי מוכח דאי לאו סברא דבעלי חיים חשיבי היה בטל ולא משני דלא בטל משום דהוא חתיכה הראוי' להתכבד ומוכרח דמחוסר תיקון אינו ראוי' להתכבד וא"כ תרנגולת שנתנבלה בשחיטה דאינו בע"ח בטלה שפיר כשהיא עם הנוצה, ועיי' ג"כ בר"ן פרק גיד הנשה שכתב ג"כ כר"ת דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל והביא ג"כ ראי' זו מהך סוגי' דזבחים, ועיי' עוד בר"ן שכתב עוד דגם חתיכה שהיא גדולה יותר מדי בטלה דלא מקרי חהר"ל דכל שאין דרכו ליתנו לפני האורחים כמו שהוא עתה בטלה שפיר, גם הרשב"א בתוה"ב בית ד' שער א' כתב כדברי ר"ת וכראייתו מהך דזבחים, ועיי' עוד במס' יבמות (דף פא) בתוספו' ד"ה ר"י שכתבו וז"ל ואפי' יחשב כשהוא שחוט כחהר"ל כשהוא חי גרע עכ"ד יעו"ש, ועכ"פ כל הני ראשונים ס"ל עיקר הסברא של ר"ת דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל רק המה מחולקים בפרטי הסברא דהתוס' ביבמות כת' דכל שהוא שחוט מקרי חהר"ל ורק כשהוא חי דמחוסר גם שחיטה לא מקרי חהר"ל, והמרדכי בשם ר"ת כתב דתרנגולת בנוצתה בטלה, והר"ן מוסיף דגם חתיכה גדולה יותר מדי דאינו מחוסר רק חיתוך גרידא ג"כ בטלה, אבל בעיקר הכלל דמחוסר תיקון מגרע סברתו של חהר"ל כולם מודים בו. אמנם מצינו חולקים בזה דבמס' זבחים שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו כתבו וז"ל תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו למנות הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום דראוי' להתכבד לפני האורחים כדאמרינן בפרק גיד הנשה וכל הנך עשרה דברים דחשיבי את שדרכו לכאורה בכולהו לא חשוב כשור הגדול כו'. ונראה לפרש דמשום חטאות המתות פריך דמשמע אפי' חטאת העוף ואע"ג דתני במתניתין זבחים ועוף לאו בכלל זבח הוא מ"מ מדקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל עכ"ד התוס', הרי להדי' דהתוס' חולקים על סברתו של ר"ת וס"ל דגם מחוסר תיקון מקרי חהר"ל ומש"ה הוצרכו לדחוק דקושי' הגמרא אינו רק על היכא דנתערב חטאת העוף המתה תוך שארי עופות כשרים, ועיי' עוד ברא"ש פרק גיד הנשה אות ל"ו שכתב וז"ל וחתיכה הראויה להתכבד רבו בו הדיעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה אבל חתיכה חיה ואפי' שלמה בטלה ברוב והרא"ש דחה דבריהם וכתב דכל שגדולה כל כך שראוי' להתכבד לפני אורח הגון מה שהיא עתה חיה אינו מגרע חשיבותה והביא לדברי התוס' דזבחים הנ"ל אשר מקושייתם מוכח דהתוס' לא ס"ל סברא זו, ועכ"פ הרי נתברר לנו מחלקותן של הראשונים ז"ל שיש בהלכה זו ואמרנו לברר בע"ה דעתם וסברתם בזה:

[ב] והנה עכ"פ זה חזינן דכל רבותינו הראשונים נתקשו בסוגי' זו דמס' זבחים דמאי פריך הגמרא ונבטלי' ברובא ולא משני משום דהוא חהר"ל ורק מחולקים בישוב קושי' זו דר"ת והעומדים בשיטתו מדקדקים מזה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל, והתוס' דחקו דקושי' הגמ' קאי על חטא' העוף שנתערב בין העופות. ולכאורה צריך עיון גדול דהרי התוס' בזבחים באותו דיבור עצמו כתבו וז"ל והא דאמרינן בסוף הערל דחתיכת חטאת טמאה בטלה במאה חתיכות טהורות, התם אפי' תתבטל לא חשיבא ראוי להתכבד בפני אורחים כהנים דאין מחזיקין טובה זה לזה דכתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו אבל חטאת בחולין קאמר התם דלא תעלה, וכן כתבו סברא זו התוס' במס' יבמות (דף פ"א) בד"ה דברי הכל יעו"ש, וכן כתב סברא זו ברא"ש בפרק גיד הנשה אות ל"ד וז"ל שאינם מחזיקים טובה זה לזה שכולם שוים דכתיב לכל בני אהרן תהי' ואע"פ שנחלקו למשמרות וחולקים בגורל היינו משום דלא ליתי לנצויי' אבל רגילים היו לאכול כל אחד עם חבירו שלא יבאו הקדשים לידי נותר, וא"כ מה נתקשו התוס' בתחילת הדיבור דהרי במשנה תני כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות או שור הנסקל ימותו וגם קדשי קדשים בכלל כל הזבחים וגם בהו אם נתערב אחד מהני תרתי קתני במשנה דימותו ושפיר פריך הגמרא דאם נתערב בקדשי קדשים דאינו נאכל רק לכהנים ליבטל דברובא דהם אינם חהר"ל כלל, שוב מצאתי בכרתי ופלתי ובפרי מגדים ביו"ד סימן ק"א שנתקשו כן על התוס' דזבחים דלכאורה דבריהם סותרים זה את זה באותו דיבור גופי', ועיי' בכו"פ מה שנדחק בישוב קושי' זו, ודברי התוס' דזבחים קשים יותר דהם דחקו בתירוצם דקושי' הגמרא קאי רק על חטאת העוף והרי בעוף לא משכחת לה כלל רק קדשי קדשי' דלא הי' בעוף קדשים קלים כלל ובק"ק הא ניחא שפיר גם בבהמה, ובשלמא על ר"ת עצמו שהביא המרדכי לא קשה לי כלל דשפיר הביא ראי' לסברתו מהך דזבחים דנאמר דאיהו לא ס"ל כלל סברתו של התוס' דמשום דאינו ראוי' רק לכהנים לא יהי' חהר"ל וס"ל דאע"ג דכתיב בהו איש כאחיו מ"מ זה אינו רק לענין החלוקה אבל אחר חלוקה הרי יכול כל אחד לכבד את חבירו כהן בחלקו ומש"ה מדקדק שפיר אמאי לא משני בזבחים משום מהר"ל דהרי עיקר מה שהביא להתוס' לחדש סברא זו הוא משום סוגיא דיבמות דקאמר דחתיכת חטאת טמאה בטהורות תעלה ושיטתו של ר"ת ניחא בלא"ה דנאמר דביבמות איירי בחתיכה חיה דמחוסרת בישול וכיון דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל, שוב מצאתי בחידושי הריטב"א על יבמות שם דבאמת תירץ כן דמש"ה בטלה הטמאה דאיירי במחוסר תיקון עדיין, וכן כתב הנמוקי יוסף ביבמות שם דאיירי במחוסר בישול יעו"ש ולדידהו צריך לומר בהא דמסיים הברייתא) שם וכן חתיכת לחם הפנים טמאה במאה טהורות תעלה דחתיכה של לחם לא מקרי כלל חתיכה הראוי' להתכבד אע"ג דסמידי דהרי לחה"פ אינו מחוסר תיקון כלל. והנראה דגם דעת רש"י הוא כן דבסיפא דהך ברייתא איתא אבל חתיכת חטאת טהורה במאה של חולין וכן חתיכת לחה"פ לא תעלה ופרש"י משום שהוא הפסד מועט דיכול ליתנה לכהן וכיון דהוא דבר שבמנין החמירו בו דלא תעלה ובודאי קשה דלמה דחק רש"י בזה ולא תי' כפשוטו דאינו בטל משום דהוא חהר"ל ומוכרח דס"ל לרש"י דא"כ ברישא בנתערב בכל חטאת אמאי תעלה דלא ס"ל סברת התוספות דמשום דלא חזי רק לכהנים לא יהי' חהר"ל ובע"כ דאיירי במחוסר תיקון ובישול ומש"ה הוכרח לדחוק בסיפא דלא תעלה דהטעם כיון דעכ"פ הוא דבר שבמנין וגם הפסד מועט מש"ה לא תעלה, ועכ"פ לר"ת עצמו ניחא. אמנם אין זה מספיק דזה ניחא אם נאמר דגם מחוסר בישול מקרי מחוסר תיקון אבל עדיין קשה דברי המרדכי שכתב בשם ר"ת וז"ל וגם אינו ראוי' להתכבד כמו שהיא עם הנוצה ומשמע דס"ל דרק בכה"ג דמחוסר תיקון גדול אבל אם כבר הסירו הנוצה אע"ג דמחוסר בישול מקרי שפיר חהר"ל וחולק בזה על חידושי, הריטב"א הנ"ל ולדידי' הא מוכרחין אנחנו לומר דהטעם הא דחתיכת חטאת טמאה בטהורות תעלה כמש"כ התוס' דקדשי קדשים לא מקרי חהר"ל, וא"כ מאי הוכיח מהך דכל הזבחים ועוד דלכל הסברות קשה דגם אם נאמר דלא כסברת התוס' וגם ק"ק הוא חהר"ל מ"מ הרי זה שייך רק בנאכלים אבל הרי ודאי דגם קרבן עולה הוא בכלל כל הזבחים דנקטה המשנה וגם בה תני דאם נתערב בה אחד מחטאת המתות דלא בטלה ובעולה הא לא שייך כלל סברא דחהר"ל דהרי גם אם יתבטל האיסור אינו ראוי ליתנו לאורחים דכולו כליל דאע"ג דעולה זכר וחטאת נקבה מ"מ הא שפיר משכחת דיתערב חטאת המתה תוך עולה וכגון חטאת שעיר נשיא דהוא ג"כ זכר או פר העלם דבר של כהן משוח דלכ"ע מתה ואפילו לר"א ור"ש וכמו שכתבו התוס' במס' יומא (דף ס"ב) ד"ה וכן יעו"ש, ועיי' עוד במס' זבחים דף ע"ו ע"ב) וגם דאם נתערב שור הנסקל בחטאות הנשרפין הרי ג"כ קתני בהך משנה דלא בטלי דהרי המשנה כלל כל הזבחים ועל כל הני הא פריך הגמרא שפיר דלבטלי ברובא וכמו כן קשה טובא על הר"ן בחולין שכתב כר"ת והביא ראייתו מזבחים ותוך כדי דיבור הביא סוגי' דיבמות הא דחתיכת חטאת תעלה וכ' משום דק"ק לא מקרי חהר"ל וגם הרשב"א בתוה"ב הביא דברי ר"ת וראייתו ותיכף לזה כ' ג"כ דק"ק לא מקרי חהר"ל וצ"ע:

[ג] והנה דעת ר"ת והעומדים בשיטתו הי' נראה לישב דהנה בגמרא שם הא פריך על חטאת המתה ושור הנסקל דליבטל ברובא ומשני רב פפא דתנא דליטרא קציעות הוא ורב אשי משני דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ועיי' ברמב"ם בפרק ששי מהלכות פסולי המוקדשין הלכה א' שכתב וז"ל כל הזבחים שנתערבו בהם כו' לפי שבע"ח חשיבי ולא בטלי הרי דפסק כרב אשי ועיין עוד ברמב"ם מהלכות מאכלות אסורות שפסק דרק ששה דברים מקדשים ואפילו מה דהוא את שדרכו למנות ס"ל דבטל ומש"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דבע"ח ועכ"פ הא מוכרח דס"ל להרמב"ם דאלו לאחר שחיטתן היו בטלים דפוסק דלא כתנא דליטרא קציעות, ולכאורה קשה טובא דבמס' זבחים (דף ט') תנן במשנה דאיברי בעלי מומין שנתערבו באיברי תמימים ר' אליעזר אומר אם קרב ראש אחד מהם יקרבו כל הראשים כולם כרע אחד מהם יקרבו כל הכרעיים כולם וחכ"א אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השרפה והרי ודאי דגם על הך משנה תיקשה קושי' הגמרא דלבטל ברובא וכמו דפרכינן על הך דשור הנסקל דהרי הך משנה הא בע"כ איירי באיכא רוב אברי תמימים נגד האבר של הבעל מום דהרי ר' אליעזר אינו מתיר רק באם כבר קרב אבר אחד וטעמו דשוב תלינן דהך דבע"מ כבר אזל ליה מן התערובת במה שהקריב מקודם שנודע הספק ואמרינן שם בגמרא דלא התיר ר' אליעזר אלא להקריבן שנים שנים דאז אמרינן מיגו דאחד מהני שנים הוא ודאי מהתמימים תלינן דאידך נמי הוא מן התמימים הרי דע"כ איירי דלכל הפחות על אבר אחד של הבע"מ איכא ב' מן התמימים ובין הכל הוא שלשה דאז משכחת לה שיקריב אחד מהם והמותר להקריב שנים וכיון דאיכא רובא דתמימים תיקשה דלבטיל ברובא ואמאי אמרו חכמים דיצאו לבית השרפה ועל הך משנה הא לא שייך תירוצא דרב אשי דהא איירי באיברים וגם סברא דחהר"ל לא שייך הכא דהרי בע"כ איירי באיברים של עולות הנקרבין לגבי מזבח ולא בנאכלין וא"כ קשה אמאי לא בטל ועיין שם בתוס' ד"ה הא עבר שכתבו וז"ל דאחמור רבנן דלא ליבטל משום דדרכו למנותו דאין לפרש דלרבנן מן התורה לא בטל משום דעולים אין מבטלים זה את זה דבע"מ הא אינם עולים עכ"ד התוס'. ולכאורה כוונתם מבואר דהך משנה אתי' כתנא דליטרא קציעות דכל שיש בו מנין לא בטיל וכמו דמשני ר"פ בריש פירקין על הך דשור הנסקל, וכן כתבו להדיא התוס' ישנים במס' יומא (דף ס"ה) דמובא שם הך משנה דאיברים באיברים וכתבו שם התוס' וז"ל דהכא איירי בע"כ ברוב תמימים ואמאי לא בטל ברוב מפרשינן בפרק התערובת דתנא דליטרא קציעות הוא, וא"כ הא לדידן להלכה דקיי"ל דלא כתנא דליטרא קציעות הרי אין לפסוק כהך משנה וא"כ הרי קשה טובא דברי הרמב"ם בפרק ששי מה' פסולי המוקדשים הלכה כ"א שפסק כחכמים דאיברים באיברים יצאו לבית השרפה והרי הוא בעצמו פוסק דלא כהך דליטרא קציעות, ועוד יותר קשה דדברי הרמב"ם סותרים זה את זה באותו פרק עצמו דבהלכה א' פסק דזבחים שנתערב בהם שור הנסקל דלא בטל משום דבע"ח חשיבא ומוכרח דאי לאו הך סברא היה צריך להיות בטל וא"כ האיך פסק (בהלכה כ"א) דאיברים באיברים יצאו לבית השריפה, וצ"ע: