שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 34

[ג] אמנם אע"ג דכוונת ביאור דברי התוס' ודאי מוכרח כמש"כ מ"מ גם קושי' על הנקה"כ ליכא מכאן ושפיר נוכל לתרץ כסברתו דמש"ה מחמיר הרמ"א בניקב קרום אחד של ושט ואפילו אם הוא ספק ע"י קוץ משום דהאיסור שכיח יותר עד דלא מהני בו גם ס"ס, דודאי דהאי דינא דהרמ"א חמיר טובא מהך דינא דישב לו קוץ בושט דשם הא איירי דנמצא הקוץ תחוב בושט רק בקרום אחד לחודא וכעת ברי לנו שאינו תחוב כלל בקרום השני ובזה הוא דפליגי אמוראי דעולא ס"ל דאין לחוש דלמא נקב הקוץ גם הקרום השני וחזר לאחוריו והחולקים על עולא ס"ל דגם לזה חיישינן דיותר שכיח שינקב גם השני ויחזור אחוריו ע"י דאכלה ופעיא ביה ובזה שפיר כתבנו דמוכרח דאין לנו לאסור רק בספק אחד ולא בשני ספיקות וכמו דחזינן בדרוסה אבל היכא דראינו דנתחב קוץ בושט והוציאו לחוץ ולא בדקנו כלל לראות עד היכן הגיע הקוץ בזה הרי נראה פשוט דגם עולא מודה דחיישינן ליה דלמא ניקב גם קרום השני וכן כתב להדיא, הרא"ש בחולין (דף מ"ג) על מימרא דעולא וז"ל ואפי' מאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בקוץ בעור הפנימי לבד אבל כשמוצאין אותו נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון נקב הרי דרק בזה הוא דפליגא וגם בכה"ג הא להחולקים על עולא מוכרח דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר, וא"כ נהי דבזה ודאי מהני ס"ס אבל בדינא דהרמ"א דנמצא נקב בפנימי בלא קוץ שפיר נוכל לומר כהנקה"כ דאם נאמר דהיה ע"י קוץ שכיח יותר שינקב גם השני וההיתר לא שכיח בזה כלל עד שאין לצרפו אפי' לס"ס כלל ומש"ה גם בספק חולי ספק קוץ אסור. ועכ"פ מדברי התוס' הללו אין ראי' לא להט"ז ולא להנקה"כ רק מסברא החיצונה נוכל לומר כמש"כ הנקה"כ דההיתר לא שכיח כלל. אמנם גם אם נאמר כן מ"מ אין תירוצו של הנקה"כ מרווח דאפילו היכא דהוא רוב גמור דמבואר בדברי התוספו' דכתובות שהבאנו דאין לצרפו שוב אפי' לס"ס מ"מ אין זה מוסכם והרבה מהראשונים דס"ל דגם בכה"ג נוכל לצרפו לס"ס ואין כאן מקומו להאריך בזה, וע"כ תירץ של נקה"כ מפוקפק קצת, שוב מצאתי בשו"ת חוט השני סי' ס"ח דגם הוא הקשה קושית הט"ז דהני שני פסקי הרמ"א דסי' ל"ג וסי' נ"א סותרים זה את זה וכתב לתרץ כתי' של הנקה"כ ובסברא אחרת דבושט דאכלי ביה שכיח קוצים יותר מע"י חולי ומש"ה לא מקרי ספק ע"י חולי משא"כ בנמצא נקב עד החלל הוי ספק חולי ספק גמור, ודברי הנקה"כ צ"ע דהש"ך בסי' ל"ג ס"ק ח' כתב על הא דכתב הרמ"א אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק הפנימי אסור וז"ל הש"ך דבעינן שיהא ניכר שבא ע"י חולי הא לא"ה מסתמא בא ע"י קוץ ודבריו מורים שנתכוין לסברת חוט השני דמסתמא יותר שכיח ע"י קוץ מע"י חולי ולמה הוצרך הנקה"כ לחדש עוד סברא אחרת דאם הי' ע"י קוץ שכיח שינקב גם השני, והנראה פשוט דהש"ך ס"ל הני ב' סברות ביחד דבכל הני שני הספיקות שכיח האיסור יותר מן ההיתר והוצרך לזה משום דברינו הנ"ל שנתבאר דגם היכא דלא שכיח כל היכא דאינו רוב גמור מצרפינן ליה לס"ס וכמבואר בתוספות דכתובות וס"ל להש"ך דזה אינו רק אם עכ"פ ספק אחד הוא ספק השקול וכמו שם דספק תחתיו ספק מקודם שנתארסה הוא ספק השקול ומש"ה מצרפינן ספק אונס לס"ס אע"ג דלא שכיח כיון דע"י הספק הראשון לחוד כבר הדבר שקול לכאן ולכאן מש"ה הספק השני מכריע אע"ג דהוא לא שכיח קצת אבל היכא דשני הספיקות בכל אחד שכיח האיסור יותר מן ההיתר י"ל דכ"ע מודים דגם בס"ס לא מצרפינן ליה, ועיין בכו"פ בסי' ל"ג ס"ק ד' שהביא דברי הנקה"כ הללו וע"ש בכל מש"כ בס"ק זה, ונראה דהבין כוונת הנקה"כ כמש"כ דשני הספיקות לא שכיח וע"ש דבע"כ יש איזה השמטה וטעות הדפוס בדבריו ולולי שכוונתי מדעתי לפר' כן בכוונת הנקה"כ לא יכולתי לעמוד על כוונתו כי הביא שם בשם הנקה"כ דברי' שלא נזכרו בו כלל וכוונתו למש"כ:

[ד] ועכ"פ נהדר לדידן דבין סברתו של נקה"כ ובין סברתו של חוט השני הרי לא שייך רק בנמצא נקב בושט עצמו דאז שייך לומר שכיח יותר שינקב גם השני ע"י דאכלי ופעיא ביה או דשכיח יותר שיהי' ע"י קוץ משום דאכלה ביה אבל היכא דממסמס קועי' דמא דהנקב אינו רק מבחוץ בעור החיצון של הצואר הא בע"כ לא שייך בהו סברתם דהרי זה דומה ממש לנקב שנמצא עד החלל דמכשירו הרמ"א להדיא משום ס"ס וא"כ גם הך דממסמס קועי' דמא לא אסור רק בניכר שבא ע"י קוץ אבל אם יש להסתפק שמא הוא ע"י חולי לכאורה נראה לדעתם דכשירה. אמנם קשה לי על נקה"כ ועל חוט השני מהא דאיתא בסי' ל"ד דניקב הקנה כשר עד שיפסק רובו וכתב הרמ"א בסעי' ט' וז"ל וכל דברים אלו דנקובה וחסרון בגרגרת דווקא בידוע שמחמת חולי אבל אם נעשה ע"י קוץ ומחט לדידן דלא בקיאינן בבדיקת הושט טרפה בכל ענין דחיישינן שמא ניקב הושט דלא גרע מאילו הצואר היה מלוכלך בדם עכ"ד, הרי דגם בניקב רק הקנה ולא ראינו כלל שניקב קצת מהושט ג"כ מצריך הרמ"א שיהי' ידוע שהוא מחמת חולי ומוכרח מדבריו דאם הוא ספק ע"י חולי ספק ע"י קוץ אסור ולא מהני בי' ס"ס כלל וגם זה מוכח מדבריו דלא כמש"כ דגם בהך דממסמס קועי' דמא אסור גם בספק קוץ דהרי בקנה לא הכשיר רק בידוע שע"י חולי וסיים ע"ז דלא גרע מאלו הי' הצואר מלוכלך ומוכח דשם אוסר אפי' בספק קוץ והרי שם לא שייך לא סברת הנקה"כ ולא סברת של חוט השני ודומה ממש לנמצא נקב בעור ובשר עד החלל ובוודאי קשה טובא קושית הט"ז דאמאי לא נתיר משום ס"ס וכמו דמתיר הרמ"א בנמצא נקב עד החלל וצ"ע על נקה"כ ועל חוט השני שלא הביאו כלל דברי הרמ"א דסימן ל"ד הסותר דברי תירוצם:

[ה] ולכאורה הי' נראה ליישב דברי הרמ"א דהרי בסי' ק"י כתב הרמ"א דס"ס שרי ואפי' היה לו חזקת איסור וכגון עוף שנמצא גפו שבור או שמוט ספק מחיים ספק לאחר שחיטה וכתב שם הש"ך בס"ק ס"ד דהרמ"א לא כתב רק שם דאין לו חזקת איסור גמורה אבל בספק בשחיטה דאיכא חזקת אינה זבוחה גמורה מודה הרמ"א דגם בס"ס אסורה, ונאמר דעד כאן לא התיר הרמ"א רק בהך דספק נשמט הגף דאינו רק ספק טריפה ולא שייך כלל חזקת אינה זבוחה ורק דאנן קיי"ל להחמיר כדעת הרבינו יונה והרשב"א דספק טרפה הנולד מחיים אסורה וכמו שפסק הרמ"א בסי' נ' כיון דהספק נולד בעת שהי' על הבהמה עדיין חזקת איסור של אינה זבוחה וחולקים על התוספות דיבמות ודחולין שכתבו דהא דחיישינן לספק דרוסה ובישב לה קוץ בושט הוא רק משום דשכיח האיסור יותר מן ההיתר הא לא"ה לא היינו חוששין לו ובהא הוא דפסק הרמ"א להקל בס"ס כיון דבלא"ה חולקים התוס' על זה ומש"ה בסי' נ"א בנמצא נקב עד החלל דכל הספק הוא אם נקבו הדקין דהוא ג"כ ספק טרפה מקיל ג"כ משום ס"ס אבל בהך דסי' ל"ג וסי' ל"ד דהספק הוא דלמא ניקב הושט דהוא נבלה דלא מהני ביה שחיטה ואיכא חזקת אינו זבוחה ס"ל לרמ"א דלא מקילינן משום ס"ס ומש"ה אוסר גם בספק ע"י קוץ, ואין להקשות על תירוץ זה דודאי דלאו דוקא נקט הרמ"א כגון נשבר הגף, דהרי בכו"פ בסי' ק"י בקונטרס בית הספק הקשה על הש"ך דהרי עיקר חילו של הרמ"א שהכריע דמתירין גם בחזקת איסור ע"י ס"ס יצא ליה מדברי הטור בסי' נ"ז שכתב בשם הרשב"א דספק דרוסה שנתערב יש מקום להתיר ע"י ס"ס ומכאן הוכיח בדרכי משה בסי' נ"ז דגם במקום חזקת איסור שרינן ע"י ס"ס והרי בדרוסה יש לחוש גם שמא נדרסו הסימנים ואפילו הכי התיר הטור משום ס"ס, ובוודאי נראה דגם הש"ך מודה לזה דבספק ניקב הושט דאמרינן ביה ס"ס להרמ"א, והש"ך לא כתב רק דבספק שנסתפק במעשה השחיטה עצמה אם נשחטה כלל או ספק שהה ספק דרס ובזה הוא דכתב דמודה הרמ"א דלא אמרי' ביה ס"ס והרי ז"ל הש"ך שם בס"ק ס"ד אות כ"ט ונראה דגם הרב בהג"ה לא קאמר דמתירין ס"ס בחזקת איסור אלא בנשבר הגף שאין הספק בשחיטה עצמה כו' דלא מהני ס"ס בחזקת איסור כשהא בהא תלי' דהיינו שהחזקות והספיקות הם בענין אחד כגון בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת שהחזקה הוא בענין השחיטה והספיקות ג"כ בענין השחיטה אבל היכא דאין הספק בשחיטה כגון ספק דרוסה בהא ודאי שרי ס"ס כו' יעו"ש ולשונו משמע וודאי דרק בספק במעשה השחיטה עצמה אבל אם השחיטה ודאי נעשה בהכשר רק הספק אם נעשה בו נקב בושט ולא מהני בו שחיטה שפיר מהני בו ס"ס וכמו דמוכח בהא דמתיר הרשב"א ספק דרוסה מכח ס"ס וא"כ בהך דסי' ל"ג וסי' ל"ד הדר קשה אמאי לא אמרינן ביה ס"ס אמנם זה אינו מוכרח דוודאי נוכל לומר דגם בספק נקובת הושט מודה הרמ"א דלא אמרינן ביה ס"ס כיון דהוא נבלה ויש ליה חזקת אינה זבוחה וכן משמע קצת לשון הרמ"א בסימן ק"י שהאריך בלשונו וכתב ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים כו' ומשמע קצת דרק בכה"ג מקיל, ומה שהקשה הכו"פ מהא דמתיר הרשב"א והטור ספק דרוסה משום ס"ס אע"ג דיש לחוש בה דלמא נדרסה בסימנים והוי נבלה הנראה לתרץ באופן אחר, דהרי בחולין (דף נ"ג) אמרינן בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן וכתב שם רש"י וז' אבל משום האדמת בשר שכנגדן לא מטרפה דרוב סימנים קשים ואין ארס של דרוסה שולט בהם אבל אם האדימו הם עצמן הרי נגלה ששלט בהן הרי דקודם שראינו ששלט בהם איכא רובא דרוב סימנים אין דריסה שולט בהן וא"כ הא י"ל דס"ל להרמ"א דעיקר הדין דבדרוסה צריך לבדוק בסימנים אם לא האדימו הן עצמן ואמאי לא סמכינן על הרוב להתירה בלא בדיקה כלל ובפרט בנאבד בלא בדיקה וס"ל להרמ"א דהטעם משום דהוא כמו ספק בשחיטה דחיישינן למיעוטא משום חזקת אינה זבוחה וכמו דאיתא בגמ' (דף י') כל ספק בשחיטה פסול לאתויי ספק שהה ספק דרס וכתב שם הר"ן דאשמעינן רבותא דאע"ג דרוב פעמים שוחט שפיר מ"מ חיישינן ליה, הרי דבספק בשחיטה אסרינן גם במקום רובא וס"ל להרמ"א דמש"ה חיישינן בסימנים לספק דרוסה כיון דהוא נבלה הרי הוא כמו ספק בשחיטה וכיון דכל עיקר מה דחיישינן בדרוסה גם לסימנים הוא רק משום החזקה הא פשיטא דלא עדיף השתא מספק השקול בלא שום חזקה ולא לכאן ולא לכאן כיון דהעמדנו החזקה נגד הרוב וה"ל כפלגא ופלגא בלא חזקה וא"כ דרוסה בסימנים ה"ל ככל ספק טרפה הנולדה מחיים, ועיין בר"ן פרק א' דחולין שכתב מהא דאמרינן כל ספק בשחיטה פסול לאתויי ספק שהה ספק דרס למד הרבינו יונה לאסור בנמצא הגף שמוט ספק מחיים ספק לאחר שחיטה, ולכאורה הרי אינו מובן דספק שהה הרי ספק בשחיטה עצמה ואיכא חזקת איסור אינה זבוחה והאיך יליף מניה לספק שמוטת הגף דאינו רק ספק טרפה ועוד דהרי לכאורה מוכרחין אנחנו לומר דהא דאסרה הברייתא בספק שהה הוא רק משום הך סברא דהוא ספק בשחיטה דהרי בדף נ"א בההיא אימרא דהויא שדרא כרעא בתרייתא דהתירו משום דשגרונא שכיח הרי מוכרח דגם בספק טרפה הנולד מחיים מ"מ כל היכא דההיתר שכיח יותר מן האיסור אזלינן ביה לקולא וא"כ הא דמחמרינן בספק שהה והרי רוב פעמים שוחט שפיר ובע"כ מוכרחין אנו לומר גם לרבינו יונה דהטעם הוא רק משום חזקת איסור אינו זבוחה וא"כ האיך יליף מני' הר"י להחמיר בספק טרפה דלמא בספק טרפה מקילינן גם בספק השקול, אבל לפי"ז ניחא דבספק שהה כיון דרובן שוחטין שפיר רק שקלינן החזקת איסור אינו זבוחה להעמיד נגד הרוב מש"ה ס"ל לרבינו יונה דשוב ה"ל כספק טרפה כיון דכאן ג"כ נסתלק החזקה ע"י הרוב ומש"ה יליף מניה לאסור כל ספק טרפה הנולדה מחיים וכמו כן ס"ל להרמ"א דדרוסה גם בסימנים אינו רק ככל ספק טרפה הנולד מחיים והוכיח הרמ"א שפיר מדברי הרשב"א והטור שכתבו דבדרוסה יש מקום להתיר ע"י ס"ס דה"ה בכל ספק טרפה הנולד מחיים אע"ג דבעיקר הדין קיי"ל כרבינו יונה לאסרו מ"מ בהא דהחמיר עוד הרבינו יונה לאסור גם בספק נשמט הגף אע"ג דאיכא ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים דלמא לא ניקבה הריאה בהא לא קיי"ל כוותי' רק כהרשב"א והטור דשרי משום ס"ס אבל בספק נקב בושט והיכא דליכא רובא להתיר וכמו בהך דממסמס קועי' דמא י"ל דס"ל להרמ"א כיון דהוא נבלה לא מקילינן גם בס"ס ומש"ה מצריך שיהיה ניכר שנעשה שלא ע"י קוץ:

[ו] גם עוד נראה לומר דאפילו אם נפסוק כהפוסקים דס"ל להתיר ס"ס אפי' במקום חזקת איסור גמורה וגם בספק במעשה השחיטה עצמה מ"מ ניחא הא דמחמיר רמ"א בספק קוץ ונאמר דעיקר הס"ס של בעל אוהל מועד אינו ס"ס גמור דכל נקב שנעשה בבהמה בחוץ יש לתלות יותר בקוץ מע"י חולי דיותר מצוי בעור הבהמה מבחוץ הכאה ע"י קוץ מחולי דכל ימיה באגמא היא אם לא היכא שראינו שהעור שלם מבחוץ והמכה היא רק בפנים באברי הבהמה אז הוא דתלינן דהוא ע"י חולי כיון דהעור שלם אבל כל שלא בדקנו אותה אם העור שלם וכ"ש היכא דראינו שאין העור שלם אז יש יותר לתלות בקיץ, וכן כתב להדיא הפר"ח בסימן מ"ב ס"ק ג' וכתב שכן משמע מדברי תשובת הרשב"א יעו"ש וא"כ י"ל דמש"ה לא מקרי כלל ס"ס גמור דאע"ג דמבואר בדברי התוס' כתובות (דף ט') דספק שמא באונס אע"ג דלא שכיח מ"מ מצרפינן ליה לס"ס כיון דאינו רוב גמור מ"מ הרי י"ל דשאני שם דנוכל לומר הס"ס ולהתחיל מקודם בספק אם תחתיו אם לאו תחתיו דהוא ספק השקול ומשוינן ליה עי"ז ספק השקול כפלגא ופלגא ומש"ה הספק השני דלמא נאנסה מכריע להקל אף ע"ג דאונס לא שכיח דלהכריע ספק השקול לאיזה צד מהני אפילו ספק דלא שכיח אם לא היכא דאיכא רוב גמור דאז לא נחשב לספק כלל דמיעוטא כמאן דליתא דמי אבל היכא דהספק הראשון שמוכרחין להתחיל בו הוא לא שכיח הא י"ל דכ"ע מודים דלא סמכינן עלי' דכל דלא שכיח א"כ הוא בעצמו אינו כדאי לעשות דבר וודאי לספק וסברא נכונה היא לחלק בין ספק ראשון לספק שני וא"כ בהך דטריפות הרי בע"כ צריך אתה להתחיל בספק שמא ע"י חולי ואח"כ הספק השני דאת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקבו האברים דהרי אי אפשר להתחיל ולומר ספק לא ניקבו דאז לא תוכל לומר להספק השני את"ל ניקבו כו' דאם נקבו הרי הוא טרפה בכל אופן בין שיהיה ע"י קוץ בין ע"י חולי ובע"כ מוכרחין להתחיל בספק זה שמא הוא על ידי חולי וכיון דקוץ שכיח יותר מחולי א"א להתחיל בו ולעשותו ספק דתולין במצוי ומש"ה אין כאן ס"ס כלל ומש"ה החמיר הרמ"א בהך דממסמס קועי' גם בס"ס, והא דמתיר בסי' נ' נאמר דשם אין כוונתו לס"ס גמורה רק דהרי ידוע מחלוקת הראשונים בספק טרפה הנולדה מחיים דדעת התוס' ביבמות ובחולין ועוד פוסקים להקל משום דנשחטה הותרה ולא מחמרינן בספק רק בספק בשחיטה ולא בספק טרפה והא דחיישינן לכמה ספיקי וכגון בישב לו קוץ בושט או לספק דרוסה הוא משום דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ודעת הרבינו יונה והעומדים בשיטתו דספק טרפה הנולדה מחיים אסורה אם לא היכא דאיכא רגלים לדבר להיתר וכגון הך דבא זאב ונטל בני מעיים ובהא הוא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת והא דספק שונרא ספק קניא תלינן בקניא משום דלא שכיח שונרא דדריס. וראייתו מהא (דדף נ"א) פריך ודילמא איפסק חוט השדרה ומסיק שיגרונא שכיח הרי דכל היכא דשקולים הם לחומרא ורק היכא דהיתר מסתבר יותר אז אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ופסק הרמ"א בסי' נ' כרבינו יונה ועיי"ש בש"ך ס"ק ג' דרבינו יונה מפרש הא דאמר בגמ' כל ספק בשחיטה פסול דמשמע דרק ספק שחיטה הוא להחמיר משום חזקת אינה זבוחה זה קאי היכא דההיתר שכיח יותר ואז הוא דאינו אסור רק בספק בשחיטה. וא"כ הא י"ל דגבי נמצא נקב עד החלל דאינו רק טרפה נהי דזה לא מקרי ס"ס משום דהספק הראשון דשמא ע"י חולי לא שכיח מ"מ הרי בדרך כלל בהך עובדא הרי ההיתר מסתבר יותר מן האיסור דהרי הספק השני דאפי' ע"י קוץ דילמא לא ניקבו הדקין הוא ספק השקול והרי הוא כפלגא ופלגא וא"כ המיעוט דשמא הוא ע"י חולי הא מוכיח על ההיתר יותר מן האיסור ונהי דלא מקרי ס"ס כיון דהספק הראשון לא שכיח מ"מ לגבי ספק טריפה לא בעינן כלל שיהי' ס"ס רק שיהי' ההיתר שכיח יותר משו"ה מהני גם בכה"ג אבל בהך דמסמס קועי' דמא דהוא ספק נקובת הושט דהוא נבילה והרי הוא ספק בשחיטה דלא מהני בו מה דמסתבר ההיתר יותר ואי אפשר להתירו רק ע"י כללי ס"ס וכיון דבכה"ג דהספק הראשון לא שכיח לא מקרי ס"ס משו"ה אוסרו הרמ"א, וא"כ הא ניחא הכל דבצוארו מלוכלך אסור גם בספק קוץ כיון דההכאה הי' מבחוץ שכיח קוצים יותר וכן הא דכתב הרמ"א בסי' ל"ד דהא דניקבה הקנה כשר הוא דוקא בידוע שע"י חולי נאמר דהרמ"א איירי בסתם שחיטה שלא בדקו קודם השחיטה את עור הצואר מבחוץ אם הוא שלם ממש ואין בו נקב משהו דאז שכיח יותר קוץ דאם בדקו אותו ונמצא העור שלם מבחוץ בלא שום נקב זה נקרא ידוע שע"י חולי דיותר יש לתלות בחולי מבקוץ מדאין בו נקב מבחוץ, והא דכתב הרמ"א בסימן ל"ג דאם יש להסתפק בקוץ אסור אפי' ניקב הפנימי דאין לושט בדיקה מבחוץ הא ג"כ ניחא דאע"ג דהעור מבחוץ שלם מ"מ בושט דאכלי בי' שכיח קוץ יותר מע"י חולי וכמש"כ שו"ת חוט השני ומשו"ה ליכא ס"ס והוא לכאורה תירוץ נכון. ועיין בכו"פ סימן ל"ג ס"ק ד' ובסימן מ"ט ביאר כוונתו יותר שכתב ג"כ ליישב קושית הט"ז בסתירת הרמ"א דעיקר ס"ס של בעל אוהל מועד אינו ס"ס גמור דהכל משם אחד ומשו"ה לא סמך הרמ"א עליו רק בספק טריפה ולא בספק נבילה והוא קרוב לדברינו רק דעל מה שכתב דהוא משם אחד השיג בחוות דעת בכללי ס"ס יעו"ש ולפמש"כ ניחא הכל:

[ז] ועכ"פ נהדר לדידן דלפי הני שני תירוצים שכתבנו ליישב דברי הרמ"א ניחא דלענין ספק נקובת הושט שפיר מחמיר הרמ"א אפי' אם אינו רק ספק קוץ. אמנם כל זה הוא רק אם נאמר דלגבי ספק נקובת הושט שייך לומר חזקת איסור של אינו זבוחה אבל הרי כבר ביררנו למעלה בסי' כ"א דלענין הלכה למעשה לפי האמת דאזלינן בתר רובא ומחזקינן כל בהמה בחזקת ודאי כשירה כל זמן שלא נתחדש בה ריעותא ואוכלין מחלבה משו"ה אע"ג דאח"כ נתחדש בה ריעותא ואפי' בכה"ג דנתחב לה קוץ בושט והוציאו מיד ולא ראינו עד היכן נתחב מ"מ חזקת איסור אינה זבוחה לא שייך בה ואינה רק כספק טריפה בלי שום חזקה דנוכל להתירו היכא דיש רגלים לדבר להיתר יותר מלאיסור וגם נוכל להתירו משום ס"ס גם להפוסקים דס"ל דאין מתירין ס"ס במקום חזקת איסור יעו"ש מילתא בטעמא וא"כ הני שני תירוצים אינם ובפרט היכא דיש להסתפק גם בספק שמא ע"י חולי נתבאר שם דלכ"ע לא שייך בחזקת איסור יע"ש: ח]