שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 33

[ח] והנראה לישב דעת השו"ע דאע"ג דמהך עובדא דרבי אין לנו ראיה רק על מחט ולא על קוץ מ"מ לענין דינא גם בקוץ צריך בדיקה להרשב"א והוא דהרי אנן קיי"ל בישב לה קוץ בושט דלא כעולא ומצרכינן בדיקה ומני' נלמוד גם לביה"כ דהרי בדף מ"ג פריך הגמ' על עולא מ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה והוכיח מני' האלפס דלדידן דקיי"ל דחיישינן לספק דרוסה גם בישב לו קוץ בושט חוששין והרא"ש כ' דמ"מ קיי"ל כעולא וראייתו מהא דמחט בביה"כ מצד א' כשירה וכתב עוד דלהאלפס צריך לחלק בין ושט דקרומיו דקים לביה"כ דקרומיו עבים ולהלכה חלק ע"ז דאין נראה לחלק בזה, וכל זה אנו צריכין לשיטתו של הרא"ש דבביה"כ מכשירין גם בלא בדיקה הרי דאין חוששין לשמא ניקב צד השני ומש"ה מוכרח לחדש א' מהני שני סברות או דגם בושט קיי"ל כעולא או דנחלק משום דביה"כ קרומיו עבים אבל לפי מה שהוכיחו הרשב"א והר"ן דהך ברייתא דמחט בביה"כ לא מכשרי רק בבדיקה מהך עובדא דרבי א"כ אין לנו להוציא הסוגיא דדף מ"ג מהלכה דמשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה דמוכח מינה דלדידן דחוששין לספק דרוסה גם בקוץ בושט חוששין וכיון דבקוץ בושט מחמרינן נלמוד מניה דה"ה בקוץ בביה"כ דהרי אין לנו שום ראיה לחלק ביניהם דרק לשיטתו של הרא"ש מוכרחין לחלק אליבא דהאלפס דביה"כ שאני דקרומיו עבים אבל להרשב"א אין לנו הכרח לחלק ביניהם ויכולין ללמוד מושט דגם בביה"כ אפי' בקוץ צריך בדיקה, דאין לומר דמושט אין ללמוד על שארי איברים דשאני ספק נקובת הושט דהוא נבלה ואיכא חזקת אינו זבוחה משא"כ בשארי איברים דהוא ספק טרפה ואיכא חזקת היתר דהרי חזינן דהא דקיי"ל בושט דחוששין יליף לה הגמ' מהא דחיישינן לספק דרוסה ובספק דרוסה הרי מצרכינן לבדוק גם שארי איברים דאינם רק טרפה וכן מבואר להדיא בחידושי הרשב"א (דף נ') ובתוה"ב (דף ל"ח) שכתב דבביה"כ יש לחוש גם בנמצא בצד א' להצריכה בדיקה כמו דלדידן חיישנן בושט דדוחק לחלק דשאני ביה"כ דקרומיו עבים יותר משל ושט, וז"ל שו"ת הרשב"א סי' ר"ג ומה שאמרו כו' מצד אחד כשירה בבדיקה קאמר דחיישינן שמא הבריא כלומר שמא ניקבה עד לחוץ וכענין שאמרו בישב לה קוץ בושט, וכן מוכח בהדיא בשמעתא דמחט שנמצא בביה"כ, הרי להדיא דהרשב"א הוכיח זה משני ראיות א' מעובדא דרבי וגם מהא דקוץ בושט וא"כ הא מוכרח דגם בקוץ צריך בדיקה בביה"כ, ומיושב דברי השו"ע, ואם כן הרי יצא לנו הכרח דהתוס' חולקים על הרשב"א בזה דהרי התוס' הסכימו לרש"י דבהמסס אסורה גם מצד אחד משום דחיישינן לנתרפא ולדידהו הרי קשה מהא דבביה"כ כשר דניחוש ג"כ לשמא נתרפא והוכחנו לעיל מזה דס"ל דבביה"כ דקרומיו עבים לא חיישינן דניקב כלל והוכחנו לעיל מזה דס"ל דביה"כ כשר בלא בדיקה ודחינו ראיה זו דהתוס' ס"ל ב' הסברות דרק בהמסס דהחששא דשמא ניקב הוא ספק חזק הוא דחיישינן לנתרפא אבל בביה"כ דעיקר החשש דניקב אינו חשש גמור מש"ה נהי דחיישינן ליה להצריכו בדיקה ולאוסרו בלא בדיקה מ"מ שוב לא חיישינן לנתרפא דהוא ג"כ רק חשש בעלמא ולפי הנ"ל הרי מ"מ חזינן דבושט חיישינן לנתרפא ובביה"כ לא חיישינן ומוכרח דהתוס' ס"ל דבביה"כ דקרומיו עבים חשש זה דניקב אינו דומה לשל ושט ולדידהו הרי אין מקום ללמוד ביה"כ מושט, וא"כ גם אם נאמר כדחייתינו וגם התוס' מודים להרשב"א דמעובדא דרבי מוכח דצריך בדיקה אבל עכ"פ הא דלמדה הרשב"א עוד מקוץ בושט הרי בע"כ חולקים עליו התוס' ומעובדא דרבי הרי אין לנו ראיה לאסור רק במחט ולא בקוץ וכמו שנתבאר, גם הר"ן שכתב ג"כ כהרשב"א הרי לא הביא רק הראיה מעובדא דרבי וראי' השני מושט לא הביאה כלל ומשמע דס"ל דמושט אין ללמוד לביה"כ דקרומיו עבין יותר או משום סברא דמי החזירו לאחוריו שכתב ר"ת ולדידי' אין לנו ראי' להחמיר בקוץ וא"כ גם מדברי הטור שכתב בביה"כ להצריכו בדיק' אין לנו ראיה כלל איך ס"ל דהרי הטור לא כתב רק במחט וא"כ י"ל דלא ס"ל רק ההוכחה מעובדא דרבי אבל מהא דלמדה הרשב"א מקוץ בושט י"ל דלא פסק כוותי' דס"ל דאין למוד מושט לביה"כ משום הני סברות שכתבנו. ועוד סמך לזה דהרי הטור כתב בריש הלכות טרפות בשם הרמב"ם אע"פ שכל הטרפות הלכה למשה מסיני מ"מ אין לך בפירוש אלא דרוסה ומש"ה החמירו בה וכל ספק שנסתפק בדרוסה אסור ושאר ז' מיני טריפות יש בהם ספק שמותרים ולדידהו שהחמירו בספק שבדרוסה יותר מבשאר טריפות הרי יש להבין הא דפריך בגמרא על עולא מ"ש מספק דרוסה דלמא דרוסה שאני וההכרח לומר לדידהו דספק נקובת הושט דהוא נבילה דאיכא חזקת איסור של אינו זבוחה לא קיל מדרוסה ומש"ה פריך שפיר, ותירוץ זה ראיתי זה זמן כביר בספר תורת יקותיאל והדברים מוכרחים וא"כ לענין ספק נקב בביה"כ הרי אין ללמדו לא מושט ולא מספק דרוסה ומש"ה לא כתב הטור להצריכו בדיקה רק במחט לחודא ולא בקוץ. והב"י לשיטתו שהקשה בסי' כ"ט ע"ז וכתב דלא מצא מקום שהקילו בשארי טריפות יותר מבדרוסה. וא"כ כמו דחזינן דילפינן מספק דרוסה לישב קוץ בושט כמו כן יכולין ללמוד מיניה גם לישב קוץ בשאר איברים ומש"ה הוסיף גם בביה"כ דגם בקוץ צריך בדיקה דוקא וכהרשב"א. היוצא מדברים הנאמרים למעלה דדעת הראב"ן והרא"ש הוא במחט בביה"כ דכשר גם בלא בדיקה וכן משמע דעת התוספו' ורש"י וכל זה הוא במחט אבל בקוץ גם בדברי הראשונים שהחמירו להצריכו בדיקה לא כ' רק מחט אבל בקוץ אין לנו הכרע בדבריהם האיך ס"ל רק דלהרשב"א מוכרח דה"ה בקוץ וכותי' פסק בשו"ע:

[ט] ועוד י"ל דלעולם לא נחלק בין קוץ למחט ומ"מ לא קשה על עולא מהך דרבי דהרי רש"י פי' לעיל דעולא איירי בלא נמצא עליו קורט דם בפנים ועיין שם בתוס' שחלקו ע"ז והרשב"א בחידושיו הסכים לפירש"י וא"כ הא י"ל דגם עולא לא מכשיר בלא בדיקה רק שם דאיכא שני צדדים להקל דלמא לא נתחב כלל מחיים רק אחר שחיטה וגם אם מחיים דלמא לא נקבה הקרום השני ועולא מוקים להך דרבי בשהיה עליו קורט דם מבפנים ובכה"ג מודה דצריך בדיקה, ובזה יצא לנו דבהא דפסק בשו"ע כהרשב"א לאסור בלא בדקו ראיתי בדגול מרבבה שכתב דכל שלא נמצא קורט דם מבפנים דלא ידעינן אם נתחדש כלל ריעותא בבהמה זו מחיים כ"ע מודים דכשירה בלא בדיקה ובודאי דדעת הרשב"א אינו כן דהרי איהו יליף לאסור בביה"כ בלא בדיקה מהא דישב לה קוץ בושט והרי שם איירי גם בלא נמצא קורט דם ומוכח דגם בכי האי גוונא אוסר הרשב"א אבל לפי מה שהבאנו בסמוך דהרבה ראשונים ס"ל דאין ללמוד ביה"כ מושט ולדידהו אין לנו ראי' לאסור רק מהך עובדא דרבי שפיר י"ל כהדגול מרבבה דדלמא הך דרבי הי' קורט דם בפנים, ועכ"פ בהך עובדא שנמצא מסמר וגם רחצוהו מקודם המציאה ולא ראו אם הי' בו קורט דם אין לנו מי שאוסרו להדיא רק הרשב"א לחודא דהרי אחד מהני שני תירוצים הנ"ל מוכרח לומר אליבא דעולא או דרק במחט החמיר רבי או דעובדא דרבי הי' קורט דם מבפנים וא"כ בקוץ ולא בדקוהו מקורט דם אין לנו ראי' לאסור מהך דרבי ורק מדברי הרשב"א מוכרח דאוסר גם בכה"ג כמש"נ:

[י] והנה כ"ז הוא בלא בדקוהו כלל אם לא ניקב מעבר לעבר אבל היכא דבוודאי לא ניקב לחוץ רק לא בדקוהו אם אין בו קורט דם מבחוץ בזה נחלקו האחרונים דהב"י בשו"ע סימן מ"ח כתב נמצא באחד מהן מחט או קוץ ולא ניקב מעבר אל עבר הופכין אותו ובודקין אותו מבחוץ אם ימצא עליו קורט דם בידוע שניקב כולו וטריפה ואם לאו כשירה והוא שלא מלחו ולא הדיחו הרי דאפי' אם ודאי לא ניקב רק שלא נבדק מקורט דם מבחוץ אסורה, ועיין בש"ך ס"ק כ"ג שחלק בזה על הב"י וכתב שגם הרשב"א לא החמיר רק בלא בדקוהו כלל אפי' מנקב אבל אם בדקוהו מנקב רק לא בדקוהו מקורט דם גם הרשב"א מכשיר, שוב ראיתי בב"ח שכתב גם כן דבדיקת קורט דם אינו מעכב וסיים ע"ז וז"ל מי שמעיין באותו תשובת הרשב"א יראה דס"ל דאף בודאי ניקב רק מצד אחד אם נמלח והודח אסורה משום שהי' צריך בדיקה וכיון שלא אפשר בבדיקה אסורה וכוונתו לתשובת הרשב"א סימן ר"ג וז"ל וששאלת מחט שנמצא תחובה בכרס וקודם שנבדקה אם ניקבה משני צדדין אם לא נטלה ממנו ומפני שהמחט דק לא מינכר מקום נקיבתה וגם א"א לבדוק מקורט דם לפי שאחר רחיצת הכרס הי' מעשה והשיב וודאי צריכה בדיקה ומה שאמרו מחט שנמצאת מצד אחד בבדיקה קאמר דחיישינן שמא הבריא כלומר שמא ניקב עד לחוץ וכענין שאמרו בישב לה קוץ בושט וכן מוכרח בהדי' בשמעתא דמחט שנמצאת בעובי ביה"כ ובודאי כל שאירע בבהמה שום מאורע דצריכה בדיקה אם לא הספיקו לבודקו טריפה, ואינני רואה מזה שום משמעות דהרי הראי' הראשונה שהביא מהך דקוץ בושט הרי משם לא מוכח רק דצריך בדיקה מנקב אבל בהא דצריך לבודקה מקו"ד לא מוכח כלל וגם הראי' השני' מעובדא דרבי הרי ג"כ מבואר בשו"ת הרשב"א סי' רס"ו הביאו הב"י וז"ל, ועובדא דרבי בשלא ניכר הנקב מבחוץ והפכו לראות אם יצא לחוץ ולא מצא נקב רק מצא דם כו' הרי דקדק דמה שהפכו רבי הי' רק לבודקו וממילא מצא בו קו"ד ומוכרח דס"ל דאם בודאי לא הי' בו נקב לא הי' רבי מצריכו בדיקה ואדרבא מוכרח כהש"ך ומה שבא בדברי השואל בסי' ר"ג וגם א"א לבדוק מקו"ד שאחר רחיצת הכרס הי' המעשה עיי' בפמ"ג סי' מ"ח ס"ק כ"ה במה שהאריך בזה והפשיט דהשואל כתב דיש בעובדא זו שני צדדין להקל דלא נבדוק מקו"ד מבפנים וי"ל אחר שחיטה נתחב וגם אם מחיים דילמא לא נקב לחוץ וע"ז השיב לאסור לשיטתו דמפרש הך דעולא באין בו קו"ד דגם כן יש להסתפק דלמא נתחב אחר שחיטה ואפ"ה מסקנת הגמר' דלדידן חוששין שמא הבריא וכ"ז ברור: סימן כט עובדא היה בעוף שהיה בצוארו כמו נגע וצלקת בעור החיצון של הצואר שהנוצות תחובין בו ואחר השחיטה ראו בושט ולא הכירו בו שום חולי כלל רק לא הספיקו לבודקו אם ניקב או לא ונאבד הושט בלא בדיקה ונתערב באחרים והתירו המורה וישנטו בו לאיסור, ויען כי למעלה הארכתי בע"ה הרבה בדיני נקובת וספיקותיו ע"פ פלפול ואימתי נוכל להתירו במקום ספק ספיקא ואימתי לא, אמרתי לברר עתה מה דינו לפי דעת הפוסקים והשו"ע הלכה למעשה ויבורר עיקר הכלל אם בספק נקב בושט שרינן ע"י ס"ס:

הנה בשו"ע יו"ד סי' ל"ג סעיף ח' כתב הב"י וז"ל עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם אין חוששין לספק דרוסה אבל חוששין לספק נקובה לבדוק מקום המלוכלך, וכתב על זה הרמ"א ויש אוסרים כל עוף או בהמה דצוואר' מלוכלך בדם דחוששין לנקובת הושט ואין אנו בקיאין לבודקו וכן המנהג והסביר הש"ך דהב"י ס"ל כיון דא"צ לבדוק רק באבר ידוע שפיר בקיאין לבודקו והרמ"א ס"ל כיון דעכ"פ צריך לבדוק כל שטח מקום המלוכלך חשוב כמקום שאין ידוע ואין אנחנו בקיאין אם לא היכא שאין צריך לבדוק רק מקום מצומצם ממש וא"כ לכאורה נראה בנ"ד גם אם לא נאבד הושט והי' לפנינו לבודקו הי' אסור ולא היינו סומכין על בדיקתינו לדעת הרמ"א וכ"ש בנאבד בלא בדיקה כלל דאסור לכ"ע וגם לדעת הב"י, ואין לומר דבדברי הב"י הא לא מצינו כלל דס"ל דהבדיקה מעכב בדיעבד שיהי' אסור בנאבד בלא בדיקה ונהי דבדברי הרמ"א מוכרח דס"ל דהבדיקה מעכב בו ע"פ דין מדמטריף משום הך סברא דאין אנו בקיאין מ"מ בדעת הב"י הרי י"ל דלא ס"ל כן וי"ל דרק לכתחילה הוא דמצריך הב"י בדיקה אבל בדיעבד אפשר דס"ל דאין הבדיקה מעכב כלל והסברא לזה הוא דהרי עיקר הדבר שכתב בשו"ע דצריך לבודקו מנקב אע"ג דבשו"ע סתם לה וכן כל מפרשי השו"ע סתמו דבריהם כאילו הוא הלכה פסוקה מכל מקום מצינו שהוא מחלוקת גדולה בין הראשונים, דדעת רש"י בחולין (דף כ"ח) גבי ההוא בר אווזא דהוה ממסמס קועי' דמא וקאמר בגמר' דאי אפשר לשחוט הושט דלמא במקום נקב שחט רק ישחוט הקנה ויבדוק אח"כ הושט ופרש"י דאיירי באופן דליכא למיחש לדרוסה דתלינן בקני' ורק הי' צריך לבודקו מנקב והרא"ש כתב בשם הריב"א דכל היכא דתלינן בקניא אין צריך לבודקו מנקב כלל ומפרש כל הסוגי' דמצריך בדיקה היינו מחשש דרוסה ואיירי דוקא באופן שיש לחוש לדרוסה וכגון שראו חתול רודף אחריו, והובא מחלוקת זו גם בטור סי' ל"ג ודעת הטור דגם הרא"ש מסכים להריב"א להלכה וגם הב"י בטור לא הכריע ההלכה בזה רק בשו"ע סתם הדברים להחמיר כרש"י להצריך בדיקה. ועיי' במהרש"ל ביש"ש פרק השוחט שם שכתב דלהלכה נראה עיקר כדעת הריב"א אלא שלא מלאו לבו להקל לכתחילה, וא"כ הרי י"ל דגם דעת הב"י הוא כן ולא סתם בשו"ע רק לכתחילה ולא לאוסרו בדיעבד. אמנם אפילו אם נאמר כן מ"מ הרי הרמ"א הכריע לאסור גם בדיעבד וגם אם בדקנו אותו לא מהני בדיקתינו וכ' דכן המנהג א"כ ודאי דאין לנו שום מקום להקל בזה אם לא בצירוף עוד טעמים אחרים וגם בדעת הב"י דוחק לומר דכוונתו רק לכתחילה דכל כה"ג היה לו לפרש ולא לסתום ועוד דא"כ למה דקדק הב"י וכתב עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם אין חוששין לדרוסה אבל חוששין לספק נקובה לבדוק כו' דלמה כתב עוף דוקא דהרי גם בבהמה הדין כן דאע"ג דבבהמה מוכרח לשחוט גם הושט מ"מ מה שנשאר מהושט מלמעלה ממקום השחיטה ולמטה הרי צריך לבודקו אלא ודאי ס"ל דהבדיקה מעכב בו ומש"ה בבהמה דצריך לשחוט גם הושט אין לה תקנה דחיישינן שמא במקום נקב שחט ומש"ה לא נקט האי דינא רק בעוף, ואע"ג דגם זה מקום לדחותו מ"מ לא ראיתי להאריך בו כיון דברור הוא לדינא לאסור וכמש"כ, אמנם מה שיש להסתפק בזה הוא דלמא לא איירי בשו"ע כאן רק אם הי' ברור שזה הנקב הי' ע"י קוץ ומש"ה חיישינן שמא נקב גם הושט אבל היכא שיש להסתפק שמא נעשה ע"י חולי או ע"י חיכוך וכדומה יש מקום לומר דלא חיישינן לי' לכה"פ בדיעבד וכמו שיתבאר. ולכאורה זה תלוי במחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' נ"א בדינא דקוץ שניקב עד החלל דטרפה וכ' שם הרמ"א בשם בעל אוה"מ דאם נמצא ניקב עד החלל ואינו יודע אם ניקב ע"י קוץ או על ידי חולי דכשר משום ספק ספיקא שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקבו הדקין וכן פסקו הב"י בסי' מ"ט גבי קורקבן ועיי' בט"ז סי' מ"ט שחלק על הך ס"ס והביא ראיה מדברי הרמ"א בסי' ל"ג סעיף ד' דמבואר שם דאם ניקב קרום א' של הושט בלא השני דכשר וכתב הרמ"א דזהו דוקא שניכר שהוא ע"י חולי אבל אם יש להסתפק שמא הוא ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק עור הפנימי טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ הרי דגם בספק קוץ ספק חולי אסורה ולא שרינן משום ספק ספיקא, והש"ך בנקה"כ שם חלק עליו וכתב לתרץ סתירת הרמ"א דשאני שם גבי ושט דאם נעשה ע"י קוץ שכיח יותר שינקוב גם את השני וכמו שכתבו התוס' ביבמות ובחולין (דף מ"ג) דמש"ה בישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא ולא אמרינן נוקמא על חזקת היתר משום דשכיח שינקוב גם השני ומש"ה לא מכשרינן משום ס"ס משא"כ בהך דניקב עד החלל דגם אם ניקב ע"י קוץ אינו רק ספק השקול שמא ניקבו הדקים מש"ה מתירים משום ס"ס וכן כתב הפר"ח כהנקה"כ, והנה סברתם זו שייך רק בהך דסעיף ד' דקרום אחד של הושט עצמו ניקב אבל בהך דסעיף ח' בדינא דממסמס קועי' דמא דכ' הרמ"א לאסור כל עוף או בהמה דצוארה מלוכלך בדם דחיישינן לנקובת הושט והרי שם לא ידעינן אם נגע כלל בושט דרק עור החיצון שעל הבשר הוא נקוב ולא שייך לומר דשכיח יותר שינקוב גם הושט ודומה ממש לדינו של בעל אוה"מ ויש להתירו ע"י ס"ס, ובע"כ לא איירי כאן רק בניכר שנעשה ע"י קוץ וכגון שיצא שלם ובא מבעבע דם וכדומה. ורק בכה"ג אוסר הרמ"א אבל אם יש להסתפק בו דלמא ע"י חולי יש להתירו משום ס"ס ולהט"ז גם בכה"ג אסור:

[ב] הן אמת דראייתו של הנקה"כ לסתור קושי' הט"ז מדברי התוס' בחולין וביבמות אינו ראי' מכרעת דהרי התוס' ביבמות (דף ל"ג) כתבו לישב דברי החולקים על עולא וס"ל בישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא ואמאי לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת דאע"ג דנולד הספק בחיים מ"מ הרי גם בכה"ג אמרינן חזקה וכדמוכח ביבמות שם ועל זה תירצו דשכיח יותר לאיסור מלהיתר וכן כתבו התוס' בחולין (דף מ"ג) דמש"ה חוששין לספק דרוסה, והרי י"ל דזה אינו מספיק רק לתרץ מה שהקשו התוס' דנתירה משום חזקת היתר אבל מה שהקשה הט"ז דנתירו משום ס"ס לא מהני כלל הך סברא דהרי במס' כתובות (דף ט') איתא באומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ובאשת ישראל שרי משום ס"ס שמא לא תחתיו זינתה ואת"ל תחתיו שמא באונס נבעלה אבל אם קבל אבי' קדושין פחות מג' שנים דליכא רק ספק אחד שמא באונס אסורה והקשו התוס' דגם בספק אחד נתירה משום חזקת היתר לבעלה ובוודאי נאנסה ותירצו דאונס קלא אית לה וזו שאין לה קול ה"ל רצון רובא ומש"ה לא סמכינן על חזקה להתירא ומ"מ היכא דאיכא ס"ס שרי ומצרפינן גם הספק דלמא באונס משום דהך רובא דרצון אינו רוב גמור ולס"ס שפיר מצרפינן ליה ובספק אחד אין להתיר משום חזקה בכה"ג, הרי דלענין שלא להתיר משום חזקה מהני גם רוב שאינו גמור דכיון דהאיסור שכיח קצת יותר מן ההיתר שוב לא סמכינן על חזקה אבל לענין דלא נצרפו לס"ס בעינן שיהי' רוב גמור וא"כ הרי מהא דכ' התוס' דשכיח שיהי' ניקב גם השני ומש"ה לא אזלינן בתר חזקת היתר של בהמה אחר שחיטה הרי מדבריהם אין לנו ראי' דס"ל להתוס' דשכיח כל כך עד דנאמר דהספק שמא לא ניקב קרום השני הוא מיעוט גמור עד דלא נצרפו כלל אפי' לס"ס ושפיר ס"ל להט"ז דאם היינו אומרים ס"ס בכה"ג הי' לנו להתיר והוכיח מזה דבכה"ג לא מקרי ס"ס, והרי בדעת התוס' בודאי נראה מוכרח לומר כן דהרי עולא ס"ל בחולין (דף מ"ג) דישב לה קוץ בושט דאין חוששין שמא ניקב גם קרום השני הרי דס"ל לעולא דאפילו בכה"ג דליכא רק ספק אחד מ"מ שרינן לה משום חזקת היתר של הבהמה ולמה לנו לעשות מחלוקת גדולה כל כך ולומר דעולא ס"ל דלא שכיח כלל לאיסור יותר מלהיתר ושרי אפילו בספק אחד והחולקים עליו וס"ל דחוששין שמא ניקב יסברו דההיתר לא שכיח לגמרי עד דאין לצרפו אפי' לס"ס זהו ודאי דוחק גדול לומר כן דמנ"ל לחדש הך פלוגתא רחוקה בלא שום הכרח, ועוד דהרי בגמרא באותו סוגיא לא מצינו שום אמורא שיחלוק להדי' על עולא ויאמר דחוששין והא דפסקו הפוסקים דלא כעולא יצא להם מכח קושי' הגמרא דפריך על עולא ומ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומזה יצא להפוסקים דלפי מה דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה ה"ה דחוששין בהך דישב לה קוץ בושט וכמבואר כל זה באלפס וא"כ הרי פשיטא דאין לנו להחמיר בהך דישב לה קוץ בושט יותר מבספק דרוסה והרי גם בספק דרוסה לא חיישינן רק בודאי על ארי וספק אם דרס אבל בספק על ספק לא על הא לכ"ע שרי, וע"ש בר"ן בסוגי' דדרוסה דכתב דהטעם דספק על אין חוששין משום דהוא ס"ס ורק בספק דרס דאינו רק ספק אחד חוששין א"כ הא פשיטא דגם בהך דישב לה קוץ בושט אין להחמיר בו רק בספק א' ולא בס"ס כיון דכל עיקר איסורו לא ידעינן מפורש בגמרא רק נלמד מהך דדרוסה ומוכרח בכוונת התוס' דלא כ' דהאיסור שכיח יותר היינו שאין להתירו בספק אחד משום החזקת היתר אבל מ"מ במקום ס"ס שרי, ולכאורה הי' נראה עוד יותר דגם מדברי הרמ"א עצמו מוכרח כן כמש"כ דהרי התוס' הקשו אמאי חוששין לספק דרוסה וכן לשמא הבריא ואמאי לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ותי' דהאיסור שכיח יותר מההיתר והרי לשיטתם תיקשה כמו כן על הא דאיתא בחולין (דף נ"ג) בקוץ עד שתינקב לחלל דכיון שניקב עד החלל חיישינן שמא ניקבו האברים והרי גם שם קשה כן אמאי לא מוקמינן לה אחזקת היתר וגם שם ההכרח לומר כתי' התוס' דכיון דהגיע עד החלל שכיח האיסור והרי אפ"ה הא פסק הרמ"א כבעל אוהל מועד דאם הוא ספק אם ע"י חולי או ע"י קוץ דשרי משום ס"ס ומוכרח ע"כ כמש"כ דהך דשכיח לא מגרע רק ההיתר של החזקת היתר ומש"ה בספק א' אסורה אבל בס"ס שרי דאע"ג דהרמ"א הא פסק בסי' נ' כרבינו יונה דאוסר בספק כל טרפה הנולד מחיים ולדידי' הרי אין אנחנו צריכין לחדש הך סברא דכיון שהגיע הקוץ לחלל שכיח האיסור יותר מ"מ הרי לא הכריע הרמ"א כרבינו יונה רק להחמיר משום דהוא פלוגתא דרבוותא אבל מ"מ הרי איכא נגדו דעת התוס' וכמה מהראשונים דס"ל דכל ספק טרפה מחיים הוא להקל ולדידהו הא מוכרח כמש"כ התוס' דבכה"ג האיסור שכיח יותר מן ההיתר והי' לו להרמ"א לחוש לדעתם להחמיר דלא מהני בו ס"ס ומוכרח בע"כ דהרמ"א מפרש כוונת התוס' כמש"כ דלא כתבו כן רק במקום ספק אחד ולא להחמיר גם במקום ס"ס, אמנם זה אינו דהא כבר נתבאר לעיל בסימן כ"א אות י"ד דכל קושי' התוס' הוא רק בהך דישב לה קוץ בושט או בספק דרוסה דרק שם ס"ל להתוס' דאיכא חזקת היתר אבל בשארי דוכתי וכן בהך דניקב עד החלל לא הקשו התוס' כלל ושם מודים התוס' דאע"ג דאין האיסור שכיח יותר מ"מ אסורה מספק. יעו"ש, אמנם גם בלא זה מוכרח בכוונת התוס' כמש"כ וכמו שנתבאר למעלה בסמוך וא"כ אין מדברי התוס' שום סתירה להט"ז והקשה הט"ז שפיר דגם בושט אם הוא ספק חולי אמאי לא התיר הרמ"א משום ס"ס: ג]