שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 35

[ח] וע"כ נראה יותר ליישב דברי הרמ"א באופן אחר ויתיישבו נמי דברי הנקה"כ מה שכתב לתרץ משום דכיון דניקב קרום א' בושט שכיח יותר שינקב גם השני וכבר כתבנו לעיל דדבריו נפלאו דמה יענה על הא דסי' ל"ד דגם בנקב בקנה מצריך הרמ"א שיהי' ידוע דהוא ע"י חולי. וע"כ נראה דבסי' נ"ג כתב הרמ"א דבין נשמט הגף ובין נשבר הגף יש לחוש שמא ניקבה הריאה ואין אנו בקיאין לבודקו וטרפה וכתב הרמ"א דאם נשמט ספק מחיים ספק לאחר שחיטה דאסורה ולא שרינן מטעם ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקבה הריאה דהוא ספק חסרון ידיעה אבל בנשבר הגף כיון דיש פוסקים דס"ל דבנשבר לא חיישינן כלל לניקבה משו"ה אע"ג דפסקינן להחמיר דחיישינן מ"מ מכשרינן בס"ס גם בחסרון ידיעה. וא"כ הרי לכאורה קשה הא דבקוץ שניקבה עד החלל הרי עפ"י דינא דגמ' חיישינן לי' שמא ניקבו הדקין וכדאיתא בגמ' (דף נ"ג) א"כ האיך כתב הרמ"א בסי' נ"א להכשיר בספק חולי משום ס"ס והרי הך ספק השני דשמא לא ניקבו הדקין הוא ספק חיסרון ידיעה ומה בין זה לספק נשמט הגף דלא שרינן משום ס"ס ואם היינו יכולין לומר דהא דמכשיר בסי' נ"א איירי באיכא הפסד מרובה הי' ניחא דהרי כתב הש"ך בסי' נ"ג דבהפ"מ גם הרמ"א מודה דשרינן ס"ס גם בחיסרון ידיעה רק זהו דוחק גדול לומר כן דהרמ"א כתב סתמא להכשיר ובודאי משמע גם בלא הפסד מרובה כלל, וע"כ נראה דבחולין (דף נ"ג) דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל ופרש"י וז"ל עד שתנקב לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה א"א שאין נקב דק ניכר בהם הרי דס"ל לרש"י דמדאמר בגמ' סתמא עד שתנקב לחלל משמע דבכה"ג ודאי טרפה ולא מהני לי' בדיקה כלל מדלא אמר בגמ' תבדק דס"ל דעפ"י דינא דגמ' הוא טרפה דגם בזמן הגמ' לא סמכו בטריפות זו על הבדיקה והרא"ש כתב שם בשם בה"ג דעפ"י דין הי' מהני גם לזה בדיקה והב"י בסימן נ"א הביא עוד פוסקים דס"ל כרש"י וע"כ הכריע להלכה כן. וא"כ הרי ניחא הא דפסק הב"י בסימן מ"ט והרמ"א בסימן נ"א כבעל אוה"מ להתיר משום ס"ס דס"ל דבזה לא מקרי חיסרון ידיעה מה דלא נוכל לידע אם ניקבו הדקין כיון דגם בזמן הגמ' לא היינו סומכין בזה על הבדיקה לפרש"י והרי עדיפא מזה כתבו בשו"ת משאת בנימין סימן נ' דגם היכא דעפ"י דין מהני ליה בדיקה רק דאנן לא בקיאין בבדיקה דלא מקרי חיסרון ידיעה כיון דעתה גם חכם גדול לא יסמוך על בדיקתו והרי הוא כנאבדה הריאה וחלק בזה על מה שמטריף הרמ"א בנשמט הגף ספק מחיים. וא"כ הרי י"ל דגם הרמ"א דלא ס"ל כן ואוסר בנשמט הגף מ"מ גם הוא לא החמיר רק שם דעפ"י דין דגמ' מהני לי' בדיקה כיון דהוא באבר אחד רק דאנן לא בקיאין בבדיקה אבל בקוץ שניקב עד החלל דלדעת רש"י לא מהני לי' בדיקה כלל גם הרמ"א מודה דזה לא מקרי חיסרון ידיעה ומשו"ה פסקו שפיר להתירו משום ס"ס. ואע"ג דכל זה אינו רק לרש"י אבל לדעת הבה"ג והרא"ש הא גם בזה מהני בדיקה עפ"י דין ורק אנן לא בקיאין ושוב מקרי חיסרון ידיעה. לדעת הרמ"א מ"מ כיון דעיקר הכלל דס"ס של חיסרון ידיעה הוא להחמיר אינו אלא חומרא בעלמא ובהפ"מ גם הרמ"א מתירו ומשו"ה בנשבר הגף כיון שיש פוסקים המכשירין אותו מקיל הרמ"א, א"כ הא פשיטא דגם בהך דניקב עד החלל דנוכל לסמוך על דעת רש"י והעומדים בשיטתו דזה לא מקרי חיסרון ידיעה והרי הוא ק"ו מהך דנשבר הגף. אבל בהך דסי' ל"ד דניקבה הקנה וכן בממסמס קועי' דמא דמצריך שם הרמ"א שיהי' ידוע דנעשה ע"י חולי דעפ"י דינא דגמ' הרי הי' לי' בדיקה שפיר דלא מבעיא בעוף הרי יכול לשחוט רק הקנה ויבדוק הושט מבפנים אלא דאפי' בבהמה דמוכרח לשחוט גם הושט מ"מ הרי יכול לשחוט למטה ממקום המלוכלך או למטה מהנקב שבקנה ולבדוק אח"כ הושט שכנגד אותו מקום דהרי בממסמס קועי' א"צ לבדוק בושט רק נגד אותו מקום המלוכלך וכמש"כ הטור בסימן ל"ג ורק דאנן לא בקיאין בבדיקת הושט משום דאינו מקום ידוע ממש בצימצום כל שהוא רק צריך לבדוק נגד כל אותו המקום מש"ה מקרי שפיר לדעת הרמ"א חסרון ידיעה וא"כ הרי הוא כספק נשמט הגף מחיים דאוסרו הרמ"א גם בס"ס ומיושב היטב פסקו של הרמ"א. ומש"ה לא הוקשה כלל להנקה"כ ובעל חוט השני מדברי הרמ"א דסי' ל"ד ורק מהך דסי' ל"ג הוקשה להם דכ' שם הרמ"א דאם הוא ספק קוץ או חולי אפילו לא ניקב רק הפנימי אסור דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה אלא מבחוץ והרי שם בוודאי דלא שייך כלל סברא דחסרון ידיעה דהרי במקום ידוע ומצומצם גם אנן בקיאין בבדיקה וכמש"כ הש"ך שם דמש"ה כתב שם הרמ"א דברים אלו בניקב הפנימי דאם נמצא הנקב רק בחיצון היה כשר גם לדידן דיבדוק הפנימי נגד אותו נקב שבחיצון וא"כ הא דלא מהני בדיקה בהחיצון אינו משום חסרון בקיאתנו רק משום דחשש להפוסקים דגם לנקב אין לושט בדיקה מבחוץ ולדידהו הרי עפ"י דינא דגמ' לא מהני לי' בדיקה כלל וא"כ הא לא גרע מקוץ שניקב עד החלל וליתכשר משום ס"ס ואחרי שבדקנו ולא נמצא בו נקב יתכשר, זהו דהוקשה לו להנקה"כ ועל זה שפיר תירץ הנקה"כ דכיון דכבר ניקב עור אחד של הושט אם נימא דהי' ע"י קוץ שכיח יותר שינקב גם החיצון או כמו שתי' החוט השני דבושט דאכלי בי' שכיח קוצים יותר וכמו שהסברנו תירוצם לעיל או נצרף השני תירוצים יחד וכמו שכתבנו למעלה ומיושבין היטב דבר הנקה"כ וחוט השני:

[ט] ואם נאמר כן הרי יצא לנו דבממסמס קועי' הרי לא שייך לא סברתו של הנקה"כ ולא סברתו של החוט השני ושוב אין לנו שום טעם להחמיר בו היכא דאיכא ס"ס רק משום סברא דחסרון ידיעה וא"כ הרי י"ל דגם הרמ"א לא כתב בסי' ל"ד דבממסמס קועי' דמא אסור אפי' בספק קוץ רק במקום שאין הפסד מרובה אבל אי איכא הפ"מ גם הרמ"א מודה דשרי ע"י ס"ס, דהרי דכוותי' כתב הרמ"א בסי' נ"ג לאסור בספק נשמט הגף מחיים או אחר שחיטה אע"ג דאיכא ס"ס וכתב שם הש"ך דבהפ"מ מודה הרמ"א דשרי וראיתו ברורה דהרי הרמ"א בעצמו כתב כן להדיא בסימן ק"י משום דבמקום הפ"מ מכשרינן בס"ס גם בחסרון ידיעה וא"כ ה"ה הכא, ועוד יותר דהרי חזינן דבנשבר הגף מכשיר הרמ"א גם בלא הפ"מ לסמוך על ס"ס דחסרון ידיעה וטעמו כיון דאיכא פוסקים המכשירין לגמרי בנשבר הגף בלא ס"ס משו"ה גם אנן סמכינן להתירו לכה"פ במקום ס"ס וא"כ גם בהך דממסמס קועי' דמא הרי גם כן מצינו חולקים על עיקר הדין והוא דעתו של הריב"א והרא"ש שהבאנו בראש הקונטרס דס"ל דגם בודאי ע"י קוץ אין לחוש לנקב בושט כלל ומהרש"ל ביש"ש כתב דכן נראה לו עיקר ואע"ג דהיש"ש כתב דלמעשה קשה לו להתיר מ"מ הרי ודאי דשוב יש מקום להתירו ע"י ס"ס גם בחיסרון ידיעה ואע"ג דחזינן דהרמ"א לא ס"ל כן דהרי אוסר להדיא בממסמס קועי' דמא גם בספק ע"י קוץ וטעמו צ"ל דס"ל לעיקר הלכה כדעת רש"י דצריך בדיקה גם מנקב ומש"ה החמיר בו יותר מבנשבר הגף מ"מ בהפ"מ לכאורה נראה דיש מקום לצדד ולהקל בספיקו היכא דיש עוד סברא לצרף לו ולהקל ובפרט בנאבד הושט אח"כ דיש מקום לצרף עוד מה שהעיר הפרי מגדים בסי' נ"ג יעו"ש שנסתפק בכל מקום דמחמירינן משום ספק חסרון ידיעה דאם נאבד אח"כ דשוב יש מקום לומר להקל דשוב לא מקרי חסרון ידיעה ובפרט בנ"ד דכבר נתערב באחרים ואין כאן איסור רק משום סברא דחהר"ל לא בטל וכבר ידוע דעת כמה פוסקים דס"ל דמחוסר בישול לא מקרי כלל חהר"ל א"כ בודאי נראה דיש מקום להקל בו וכהוראת המורה להתיר: סימן ל ביאור דבור תוס' א' במס' ע"ז.

הפר"ח נסתפק בהא דקיי"ל טרפה אינה יולדת וכל ספק טרפה כשילדה יצאה מידי הספק ונסתפק הפר"ח בטרפה זכר אי מוליד או לא, ועיי' בהגהות מרדכי דחולין פ"ח מבואר להדי' דגם בזכר הוא כשר ומה שיש לעיין בזה אין כאן מקומו, וראיתי לשער המלך ה' שחיטה שהביא להא דאיתא במס' (ע"ז דף ה') מנין למחוסר אבר שאסור לבן נח פירוש לקרבן דכתיב מכל החי מכל בשר שנים מכל אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה ופריך האי מבעיא ליה למעוטי טרפה דלא ומשני טרפה מלחיות זרע נפקא ופריך הניחא למ"ד טרפה אינה יולדת אלא למ"ד טרפה יולדת מאי איכא למימר, ומה ניחא לי' למ"ד אינה יולדת והא גם לדידי' אכתי מבעיא לי' הך מכל החי למעט טרפה זכר דלא ידעינן לי' מלחיות זרע ומוכח דגם טרפה זכר אינו מוליד, וע"ש דהוא בעצמו משני לה דה"ק הניחא למ"ד טרפה אינה יולדת דלדידי' ממעטינן טרפה מלחיות זרע ובע"כ מכל החי בא למעט מחוסר אבר דליכא למימר דמכל החי בא למעט טרפה זכר א"כ הא אימעוט מני' גם טרפה נקבה א"כ לחיות זרע לא צריך למיכתבי' אלא למ"ד טרפה יולדת דלדידי' הך לחיות זרע ע"כ אתי' לדרשה אחרינא ולא למעט טרפה ודלמא הך מכל החי בא למעט טרפה ולא מחוסר אבר, אמנם אכתי נראה דמסוגי' דשם נוכל להוכיח הך ספיקא מדברי התוס' דשם דהגמר' משני שם דלמ"ד טרפה יולדת נפקא לי' מיעוטא לטרפה מדכתיב אתך בדומין לך ופריך והשתא דכתיב אתך להחיות זרע למה לי ומשני למעוטי זקן וסריס והקשו שם התוס' דלמ"ד טרפה אינה יולדת הא נוכל למעט כל הני טרפה וזקן וסריס מלהחיות זרע א"כ אתך למה נאמר ודחקו בזה, ומה הקשו דהרי גם לדידי' איצטריך אתך דמלהחיות זרע הא לא ידעינן למעט טרפה זכר וא"כ אי לאו אתך הרי הי' ס"ד דמכל החי בא למעט טרפה זכר ולא מחוסר אבר וכקושי' השעה"מ, דאין לנו לומר דא"כ לא נכתוב הך להחיות זרע דהרי איצטריך לי' משום זקן וסריס ומש"ה כתיב אתך וידעינן מני' למעט גם טרפה זכר ואייתור מכל החי למחוסר אבר ומוכרח דס"ל להתוס' דגם זכר אינו מוליד וממעטינן לי' מלהחיות זרע, אמנם גם זה אינה ראיה מוכרחת ויש לדחותה היטב דהנה התוס' שם בד"ה מנא הקשו דלמה לן קרא דמן העוף לפסול מחוסר אבר בעוף לקרבן והרי אפילו לבן נח אסור ומי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור ותירצו דהי' ס"ד דהך מכל החי אינו פוסל מחוסר אבר בבן נח רק בבהמה אבל בעוף דמום אינו פוסל בו בישראל הי' ס"ד דכמו כן אינו פוסל בו גם מחו"א וה"ה דכשר בבן נח מק"ו, וראיתי שם לשעה"מ. שהקשה דאכתי תיקשה הא דבמנחות (דף ה) דרשינן מן הבקר להוציא את הטרפה דלמה לן קרא כיון דחזינן כאן דגם לבן נח פסול טרפה. והנראה פשוט לתרץ קושי' השעה"מ דהתוספות בד"ה מנין הקשו דמ"ל דמחו"א פסול לב"נ לקרבן מהא דאימעיטו הפסוק מהכנסה לתיבה והרי חזינן דגם זקן וסריס אימעוטי מהכנסה לתיבה וכשרין לקרבן ותירצו דזקן וסריס אי אפשר לפוסלו לקרבן מהא דאימעיטו מהכנסה לתיבה כיון דיש לנו טעם על הא דאימעיטו לפי שאין ראוים לקיום המין אבל מחוסר אבר דייקינן מני' דפסולים לקרבן דאל"ה אמאי אימעיטו מההכנסה לתיבה, וא"כ הרי לגבי טרפה למ"ד טרפה אינה יולדת הא לא נוכל למידק מהך קרא דטרפה פסול לקרבן מהא דלא הכניסה דהא י"ל דהטעם הוא משום שאינו ראוי לקיום המין וכמו זקן וסריס וקושיתו של שעה"מ הא לא שייך רק למ"ד טרפה יולדת דלדידי' גם טרפה ראוי לקיום המין ודומה למחוסר אבר ונוכל לדקדק מכאן דפסול לקרבן ולדידי' הוא דתיקשה דלמה לן קרא דמן הבקר לפסול טרפה בישראל הא ידעי' זה בק"ו מבן נח, וא"כ הא מיושב היטב הקושי' דהרי עיקר מ"ד דס"ל טרפה יולדת הוא ר' אחא בר יעקב בחולין (דף נ"ז) דקאמר טרפה יולדת ומשבחת ור"א ב"ר יעקב הא קאמר בחולין (דף ל"ג) מזמנין ישראל אבני מעיים ואין מזמנים כותי אב"מ ומסקינן שם דלא כרב אחא בר"י דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אבל ר"א בר"י הא לא ס"ל הך סברא דמי איכא מידי כלל ולדידי' הרי שפיר צריך קרא דמן הבקר להוציא טרפה בישראל ולא ידעינן לי' מהא דפסול לבן נח ומש"ה ראב"י לשיטתו מצי ס"ל טרפה יולדת, ואע"ג דבחולין (דף נ"ח) אמרינן דגם רב אחא ס"ל כר"א בר"י דטרפה יולדת מ"מ הרי אפשר דגם בהך סברא ס"ל כוותי' דלא אמרינן מי איכא מידי והני אמוראי דס"ל דאמרינן מי איכא מידי הרי יסברו דטרפה אינה יולדת ושוב לא ידעינן מכאן דטרפה פסול לקרבן די"ל דאימעוט משום קיום המין ושפיר איצטריך הך מן הבקר ורק על הא דכתיב מן העוף למעט מחוסר אבר הקשו התוס' שפיר דהרי כ"ע מודים דפסול לקרבן בבן נח משום הך דרשה דמכל החי וע"כ הקשו התוס' שפיר דלמאן דס"ל סברא דמי איכא מידי למה צריך קרא למעטו, אבל לגבי טרפה דלא ידעינן פסולו מכאן רק למ"ד טרפה יולדת ואיהו לשיטתו הא ס"ל דלא אמרינן מי איכא מידי. וא"כ הא נסתרה הוכחתינו דשפיר י"ל דטרפה זכר מוליד ומ"מ הקשו התוס' שפיר דלמ"ד טרפה אינה יולדת למה לן קרא דאתך דהרי ידעינן לי' מלהחיות זרע דאין לומר דטריפה זכר מוליד ואיצטריך קרא דאתך למעט טרפה זכר דא"כ דנאמר דהוא מוליד ואפ"ה מעטי' קרא א"כ הא יהיה מוכרח דפסול לקרבן לבן נח ותיקשה להני אמוראי דס"ל מי איכא מידי למה לן קרא דמן הבקר למעט בבהמה טרפה בישראל דהרי בבן נח ודאי דפסול דכל יתורא דקרא הא לא איצטריך רק משום טרפה זכר דטעמו משום דפסול לקרבן ולמ"ד דס"ל מי איכא מידי תיקשה כיון דגם אי נאמר דס"ל טרפה אינה יולדת יהי' מוכרח מכאן דפסול לקרבן ומש"ה דחוק התוס' בזה:

ובאותו ענין אמרתי לכתוב כאן דהמהרש"א שם בתוס' ד"ה אתך הקשה דלפי האמת מנ"ל דאתך בא למעט טרפה ומכל החי בא למעט מחוסר אבר דלמא מכל החי ממעט טרפה ואתך ממעט מחוסר אבר ונמעט מני' גם בע"מ יע"ש ובאמת דזה ניחא דגם אם נאמר כן דאתך בא למעט מחוסר אבר מ"מ הא ליכא למעט מני' גם בע"מ דהא י"ל דלמא נח גופיה בע"מ היה דהרי הגמרא פריך גם השתא דמוקמינן אתך על טרפה דלמא נח גופיה טרפה הי' ומשני דהאיך נאמר בדומין לך עייל שלמים לא עייל וזה שייך רק השתא דמוקמינן קרא על טרפה לחודא אבל אם נאמר דקאי על מחו"א וכמהרש"א הא ליכא למעט מני' בע"מ די"ל דנח גופי' הי' בע"מ וכתיב אתך בדומין לך לא מחו"א דנח לא הי' מחו"א וכיון דליכא רק חדא קרא הא אי אפשר למעט מני' רק מחו"א ולא בע"מ, ולפי"ז הא יש ליישב קושי' התוס' דשפיר צריך מן העוף דהרי סברא זו שייך השתא דידעינן דמחו"א הוא פסול יותר גדול מבע"מ דבקרבן עוף לא פסלי בע"מ ומחו"א פסול בישראל שפיר שייך לומר דגם אם נאמר דאתך בדומין לך קאי על מחו"א מ"מ ליכא למעט מני' רק מחו"א ולא בע"מ דלמא נח גופיה הי' בע"מ, אבל אי לא הוי' כתיב קרא דמן העוף לפסול בו מחו"א הרי לא היינו יודעין שיש במחו"א יותר פסול מבע"מ ולא היינו יודעין שיש מקום לחלק ביניהם ומחו"א ג"כ לא הי' פסול רק משום בע"מ ואז הי' מקום לומר כקושי' מהרש"א דמנ"ל דמכל החי בא למעט מחו"א ומש"ה ליכא למעט ממש ממעוטא דהך קרא רק מחו"א דדרשינן שחיין ראשי איברים שלה אבל בע"מ לא שייך למעט מני' דלמא מכל החי בא למעט טרפה ואתך בדומין לך קאי על בע"מ, וא"כ להך מ"ד מיושב קושי' התוספות דשפיר איצטריך מן העוף למעט מחו"א: סימן לא ביאור דעת רש"י בדין נפולה:

במס' חולין דף מ"ב במשנה נפלה מן הגג פרש"י נפלה מן הגג ושחטה מיד טרפה אע"ג שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו אברי' ואין טעם לטריפות שהלכה למשה מסיני הם עכ"ד, וצ"ע מה הוקשה לי' לרש"י בהך טריפות דנפולה יותר מבכל הני שמונה עשר טריפות שמנה במשנה דטעם איסורן משום דאינם יכולים לחיות והרי אדרבה טעם טריפות זו דנפולה יותר ידוע מבכולם דהרי בכל הטריפות פליגא אמוראי בגמרא אם יכולה לחיות או לא ואיכא למ"ד דס"ל דטרפה חיה ואפילו למ"ד דכל טרפה אינו חיה הרי מ"מ יכולה לחיות עד י"ב חודש ואלו טריפה דריסוק איברים ע"י נפילה לכ"ע אינו יכולה לחיות יותר ממעל"ע ובשהתה מעל"ע כשירה וא"כ מאי נתקשה רש"י בזה יותר מבכולם. וראיתי להרשב"א בתוה"ב הארוך (דף מ"ו) שכתב דין דנפולה דאם שחטה תוך מעל"ע אסורה ואם שהתה מעל"ע או עמדה ושחטה אח"כ כשירה וצריכה בדיקה וא"ת וכי מאחר דאפילו שהתה או עמדה צריכה בדיקה למה צריכה להמתין מעל"ע ישחוט מיד ויבדוק פרש"י ז"ל שהיא הלכה למשה מסיני ואין טעם נודע לכל הטריפות והרשב"א בעצמו שם תירץ דתוך מעל"ע יכול להיות דאע"ג דנתרסקו ונתפרקו האיברים מ"מ עדיין לא ניכר הריסוק ורק אחר שעמדה או שהתה מעל"ע כבר נתחזק טיבעה ואם יש בה ריסוק יהי' ניכר ואז מהני לה הבדיקה, וכן כתב בחידושי הרשב"א בחולין דף נ"ד יעו"ש ועכ"פ מדברי התוה"ב הרי עמדנו על כוונתו של רש"י בזה דהוקשה לו קושי' התוה"ב אמאי לא מהני לה הבדיקה תוך מעל"ע וס"ל דמה דניכר אחר מעל"ע מסתמא ניכר גם תוך מעל"ע ועל זה תי' רש"י דאין טעם לטריפות ותוך מעל"ע טרפה מהלכה למשה מסיני אע"ג דבדקוהו ולא נמצא בו שום ריעותא, ולפי זה הרי מוכרח לדעת רש"י דאע"ג דבדקוהו ולא ניכר בו שום ריעותא וא"כ הא ידעינן בודאי דאחר מעל"ע תהיה כשירה דכל מה שניכר אחר מעל"ע ניכר גם עתה מ"מ תוך מעל"ע לנפילתה אסורה, ויצא לנו בדעת רש"י לפי מה שהבין התוה"ב בדעתו דיש בנפולה שני מיני טריפות דאם ניכר בו ריסוק טרפה לעולם ומש"ה גם אחר מעל"ע צריך בדיקה וגם אם לא ניכר בו שום ריסוק מ"מ תוך מעל"ע אסורה ואחר מעל"ע תחזור להכשירה וצ"ל דאע"ג דלא נתרסקה הרבה מדאינו ניכר מ"מ גם ריסוק קל שאינו מינכר כלל מ"מ אוסרה תוך מעל"ע עד שתשוב לבריאותה שתשהה מעל"ע או שתעמוד ואז אינו אוסר רק ריסוק גדול הניכר, ולפי"ז הרי יצא דין חדש דבהמה נפולה אע"ג דשהתה מעל"ע וגם הלכה אח"כ דכשירה לגמרי מ"מ החלב שחלבו ממנה תוך מעל"ע אסורה לפרש"י דאז היתה טרפה וצ"ע שלא הובא חידוש זה בדברי הפוסקים אבל מ"מ הדברים נראים מוכרחים לכאורה:

[ב] ובזה יתורץ הא דלקמן (דף נ"א) קאמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ופרש"י ואין צריך להשהותו מעל"ע ולכאורה יש לדקדק למה כתב רש"י מעל"ע והרי גם אחר מעל"ע צריך בדיקה כל היכא דחיישינן לנפולה ולמה תפס רש"י רק הך דינא דשהיות מעל"ע, וכן יש לדקדק בגמרא שם דמביא סייעתא לרב נחמן מהא דתנן ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ומשני הכא במאי עסקינן כגון שהפריס ע"ג קרקע ופרש"י דננערה לעמוד וכיון דעמדה א"צ מעל"ע ולכאורה אמאי לא משני הגמרא יותר עדיף וכגון שהלכה דכשירה לגמרי וא"צ בדיקה כלל דעמדה הרי עדיין צריך בדיקה, ועיי' בשו"ת שאגת ארי' שהוכיח מסוגי' זו דקיי"ל להלכה דלא מחזקינן ריעותא לענין יו"ט ומותר לשחוט ביו"ט בהמה הצריכה בדיקה אע"ג דבמס' ביצה (דף ל"ד) מבעי לן אי שרי לשחוט בהמה הנפולה שצריכה בדיקה ביו"ט יעו"ש ובודאי קשה דלמה הוצרכה הגמרא לזה ולא משני בפשיטות כשהלכה, אבל לפי הנ"ל מיושב היטב דהתוס' שם בד"ה בית הרחם הקשו דמאי קמ"ל רב נחמן והרי פשיטא דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים דהרי חזינן דרוב ולדות חיים ובני קיימא הם ודחקו התוס' דרב נחמן קמ"ל אע"ג דחזינן בו ריעותא דאינו הולך וע"ש מה שדחקו לפי"ז מאי מוכיח הגמרא מהך דושוין שאם נולד הוא ומומו כו', אבל לפרש"י הנ"ל ניחא היטב דנהי דזה ודאי דלריסוק גדול הניכר שאסורה לעולם על ידו ודאי דפשיטא דלא שייך לחוש בבית הרחם מדחזינן דרוב ולדות הם בני קיימא אבל מ"מ הרי תוך מעל"ע גם בלא ניכר בו ריסוק אסורה ובזה הרי בודאי תשוב למחר להכשירה ועל זה הא ליכא רובא כלל דמאן לימא לן דברוב ולדות אין בהם גם ריסוק זה די"ל דכל הולדות הם כן כיון דזה חוזר להכשירו קמ"ל ר"נ דאין בו חשש כלל משום ריסוק ואין צריך אפילו להשהותו מעל"ע אבל אחר מעל"ע דאין מקום לחוש רק לריסוק גמור הניכר דהוא טרפה גמורה לעולם ע"ז לא הי' צריך רב נחמן לאומרו כלל מדחזינן דרובן הם בני קיימא וגם החולק על ר"נ מודה דאם עמדה או שהתה מעל"ע דשוב א"צ בדיקה כלל, ומש"ה דקדק רש"י וכתב וא"צ להשהותו מעל"ע וניחא ג"כ הא דמשני כשהפריס ע"ג קרקע דשוב א"צ בדיקה לכ"ע ומיושב קושי' השאגת ארי' ואין הוכחה מהך סוגי' דמותר לשחוט בי"ט בהמה שצריכה בדיקה, גם עוד מדוקדק היטב בזה הא (דבדף נ"א) רצה הגמרא להביא ראי' לרב נחמן מהא דתני' עגל שנולד ביו"ט מותר ומשני כשנולד דרך דופן ושוב מביא מהא דתנן גבי בכור ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן דאי אפשר לאוקמא דרך דופן דא"כ אינו קדוש בבכורה אפילו תם ומשני כשהפריס ע"ג קרקע ויש לדקדק מדוע מיאן הגמרא לתרץ כן על הך דעגל דודאי דאוקימתא דיצא דרך דופן הוא יותר רחוק המציאות מהא דהפריס ע"ג קרקע דזה הוא ברוב ולדות שעומדין והולכין באותו יום וכדמוכח מדברי התוס' שתירצן דר"נ קמ"ל אע"ג דחזינן בו ריעותא דאינו הולך ומשמע דרובן הולכין באותו יום, אבל לפרש"י דריסוק הקל שאינו ניכר חוזר להכשירו ומהא דחזינן אח"כ שעמדה או שהתה מעל"ע אין ראי' מזה דגם בתחילה הי' מותרת די"ל דבתחילה הי' בו ריסוק הקל האוסר מעל"ע מהלכה למשה מסיני וכשעומדת ניתרת וא"כ לכאורה קשה מאי משני כשהפריס ע"ג קרקע דהא מ"מ יש לחוש דמקודם הי' בה הריסוק הקל והי' אסור מדאורייתא ושוב ממילא גם כשעמדה אח"כ באותו יום צריך להיות אסורה משום מוקצה ואע"ג דאינו אלא ספק מוקצה מ"מ הרי מסיק רב אשי במס' ביצה (דף ד') דגם ספיקו אסורה משום דהוא דבר שיש לו מתירין והדר מוכרח בע"כ כר"נ דאין בו משום ריסוק איברים כלל, רק גם זה ניחא דהרי האיסור נתחדש בה בעת ההולדה שהי' ביו"ט עצמו אחר בה"ש וא"כ הרי אין מוקצה לחצי שבת ואע"ג דבמס' ביצה (דף כ"ו) איכא תרי לישני בגמרא ולחד לישנא קאמר שם רבא דיש מוקצה לחצי שבת מ"מ דחי הגמרא הכא שפיר דאין ראי' לרב נחמן מהך משנה דנולד הוא ומומו דאיירי כשהפריס ע"ג קרקע ונאמר דאין מוקצה לחצי שבת ובאמת דלמ"ד דיש מוקצה יהי' מוכרח כרב נחמן ומש"ה בתחילה על הברייתא דעגל דחי הגמרא כשיצא דרך דופן כי היכי דיהי' נדחה הראי' לכ"ע גם למ"ד דיש מוקצה לחצי שבת: )