שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 31

הנה בהא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא פרש"י שני פירושים א' פי' נתרפא וכן מפרש לה הרמב"ם שנית פירש ניקב והרשב"א בחידושיו חלק על פירוש הראשון וכ' דודאי דלנתרפא לא חיישינן כלל והביא ראיה מהא דגבי מחט שנמצא בריאה שלמה דמכשרינן ובחתוכי דריאה אסרינן משום דלא אפשר למדבקי' ואי חיישינן לשמא נתרפא הא גם בשלמה יש לחוש ומאי מהני בדיקה וכן קשה לי מהא דלקמן (דף נ') דתניא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדים טרפה ומביא שם עובדא שבא לפני רבי מחט שנמצא בביה"כ מצד א' והפכה רבי ומצאה עליה קורט דם ואסרה והוכיחו שם הרשב"א והר"ן מהך עובדא דצריך בדיקה וכן פסקו שם הטור והשו"ע בסי' מ"ח ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה ואי חיישינן לנתרפא האיך לא מהני ליה בדיקה ולומר דהרשב"א לשיטתו דמפרש כאן הבריא ניקב ומאן דמפרש הבריא נתרפא באמת יחלוק על הרשב"א ויכשיר בביה"כ בלא בדיקה כלל ויסבור דבביה"כ דשני קרומיו עבים לא חיישינן כלל דניקב בודאי דהוא דוחק קצת לתלות זה בזה וגם דעדיין קושי' הרשב"א מהך דמחט שנמצא בריאה שלימה קשה:

[ב] וע"כ היה נראה יותר לומר דהרי באמת הך חשש דנתרפא לא מצינו לו בשום מקום בגמ' דניחוש לו רק הכא בישב לה קוץ בושט דקאמר עולא דאין חוששין שמא הבריא ופריך מ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומוכרח דלדידן דחיישינן לספק דרוסה חיישינן לנתרפא וא"כ הרי י"ל דרק בושט הוא דחששו לנתרפא ונוכל לומר בו שני טעמים מה דושט חלוק בזה משארי איברים א' נוכל לומר דרק בושט דאם הוא נקובת הושט הוא נבלה ואיכא חזקת אינו זבוחה מש"ה חיישינן דלמא נתרפא אבל בשארי איברים דגם אם ניקבו אינו רק טרפה לא חיישינן לנתרפא דהרי חזינן השתא דהוא שלם אין לנו לחוש שמא מקודם היה בו נקב והרי זה כמו כל חזקה דהשתא דמחזקינן אותה דכמו שהוא לפנינו עתה שלם מסתמא גם מקודם לכן היה שלם ורק בושט דאיכא חזקת אינו זבוחה דהוא חזקה דמעיקרא נגד הך דהשתא מש"ה ס"ל להאי פירושא דחיישינן דהרי קיי"ל בכל דוכתא דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא וכמו שכתבו התוס' בריש נדה (דף ב') עיין שם, שוב מצאתי בכו"פ שכתב סברא זו, ואפילו להפוסקים החולקים על עיקר סברא דחזקה דהשתא וס"ל דגם היכא דליכא חזקה דמעיקרא מ"מ לא מחזקינן מהך דהשתא על למפרע כלל, מ"מ הרי י"ל דהכא דומה להא דאמרינן במס' יבמות (דף פ') גבי סריס דפריך וניחוש שמא הבריא בנתיים ומשני כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן וכמו כן י"ל דהרי הכא הרי כל מה דיש לנו לחוש לניקב ונתרפא הוא רק מחמת שנמצא המחט אבל קודם מציאות המחט הרי הוחזקה בודאי בלא ניקבה מחמת רובא דרוב בהמות כשרות הם וכבר כתבו רוב הפוסקים דכה"ג חשיבא חזקה מחמת רובא וא"כ הרי נולדה בודאי בלא מחט והוי כודאי לא ניקבה ואפילו להחולקים על הך סברא דחזקה הבא מכח רובא מ"מ הכא חשבינן ליה כודאי נולדה בלא נקב דהרי עתה אין בו נקב ולענין חשש נקב שמחמת חולי הרי לא אמרינן כלל סברא דנתרפא וכמבואר בש"ך ובט"ז סי' מ"ח] וכן עתה אין בו נקב וכיון דתחילתו וסופו שלם י"ל דלכ"ע לא חיישינן לשמא ניקב בנתיים וכמו דאמרינן הך סברא גבי סריס ורק גבי ושט דאיכא חזקת אינה זבוחה חיישינן ליה: ג

[ג] גם י"ל עוד דבדף נ' כתבו התוספו' לישב פרש"י . שכתב דבהמסס גם אם מצא מחט תחוב מצד אחד ג"כ אסורה, וכתבו התוס' טעם לזה משום דחיישינן שניקב כולו. לחוץ וחזר והבריא והר"ן שם הביא שיטת רש"י וחלק ע"ז וכתב וז"ל וכי תימא דלמא קרום עלה בו אפ"ה מינכר בבדיקה וכוונתו הוא דקרום העולה מחמת מכה נשאר אותו מקום ניכר במראהו. ועיי' במס' נדה דפריך והרי בשר דגזעו מחליף ומשני בשר נעשה מקומו צלקת ופרש"י דנשאר אותו מקום ניכר במראה ומשם אין ראיה להר"ן די"ל דרק כשחסר קצת מהבשר והוחלף ונתרפא הוא דנשאר ניכר באותו מקום אבל בנקב בלא חיסרון לא שמענו משם דמוכרח להיות נשאר ניכר, אמנם הרי גם בלא שום ראיה הרי י"ל כהר"ן דמ"מ נשאר ניכר במראה ובודאי דלפי הסברא נראה כן דהרי הא דקיי"ל דקרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום הרי טעמו משום דסופו להתפרק ובע"כ מוכרח דזה הקרום שעלה מחמת מכה אינו בשלימות בריאותו כשאר בשר האבר ונשאר עדיין לקוי קצת דאם היה נעשה בריא וחוזר להיות כבתחילה בלי שום שינוי כלל אמאי לא יהיה מהני בו הסתימה ומדוע יתפרק יותר משאר בשר של אותו אבר, וכיון דיש בו ליקוי קצת בודאי דהוא ניכר גם במראהו ומש"ה י"ל דלא חיישינן ליה גבי שארי איברים ורק בושט דאין לו בדיקה מבחוץ דשינוי מראה אינו ניכר בו בעור החיצון מש"ה חיישינן בו שניקב ונתרפא אבל בשארי איברים ליכא למיחש וניחא הך דמחט בריאה ומחט בבית הכוסות דצריכין בדיקה דמהני בהו דבדיקה, שנראה שאינו נקוב ואין בו שינוי מראה כלל:

[ד] ובדברינו הנאמרים למעלה הנראה לומר פרפרת אחת והגם כי הוא קצת בדרך החידוד לא מנעתי לכותבו דהנה בדף מ"ה גבי ניקב קרום של מוח איתא רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה ופסק שם האלפס דבקרמא תתאה לחודא מטרפה אע"ג דלא אינקוב עילאה והרא"ש כתב שם בשם הראב"ן דהך אמרי לה קרמא תתאה הפירוש הוא גם קרמא תתאה עם קרמא עילאה ולא מטרפה עד שינקבו שניהם והביא ראיה לזה מהא דבדף נ"ו תנן ואלו טריפות בעוף הכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טרפה ואמרינן שם בגמ' רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ טרפה ואם לאו כשירה ופריך הניחא למ"ד עד דמינקב תתאה אלא למ"ד עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה כי לא מבצבץ אמאי כשירה ניחוש דלמא עילאה אינקוב תתאה לא אינקוב ומש"ה אינו מבצבץ ומשני תתאה אגב רוככי' פקע והרי אכתי תיקשה למ"ד תתאה מאי ניחא ניחוש דלמא תתאה אינקוב ועילאה לא אינקב ומש"ה אינו מבצבץ ומוכרח דלמ"ד תתאה לא מטרפי עד דאינקבו תרווייהו, וכתב על זה הרא"ש דאינו ראיה דכיון דהכתה חולדה על ראשה מלמעלה מבחוץ הרי אי אפשר לתתאה להיות נקוב בלא עילאה, ובודאי דדברי הראב"ן וראייתו צריכין ביאור והאיך הביא ראיה כזו שאין לה ביאור כלל, והנראה דהנה להמפרשים הבריא נתרפא ולדידהו הרי כל מקום שנתחדש ריעותא ע"י קוץ עד שע"פ דין צריכה בדיקה שוב לא מהני ליה בדיקה דחיישינן שמא נתרפא ולעיל בסימן כ"ו כתבנו דלהך פירושא כ"ע מודים להך סברא וגם עולא דאמר גבי ישב לה קוץ בושט דאין חוששין שמא הבריא מודה לעיקר סברא זו דבמקום דצריך בדיקה שוב לא מהני ליה בדיקה וא"כ בהך דהכתה חולדה על ראשה דע"פ דין צריכה בדיקה ואם לא בדקה טרפה דהרי המשנה תני לה בואלו טרפות בעוף הכתה חולדה על ראשה כו' והאיך מהני לה בדיקה ניחוש שמא נתרפא הקרום ומשו"ה אינו מבצבץ ואפילו אם נאמר דלא כמש"כ למעלה ונאמר דלהמפרשים הבריא, נתרפא יאמרו דעולא דקאמר דאין חוששין שמא הבריא ס"ל דגם במקום דחוששין שמא ניקב וצריכה ע"פ דין בדיקה מ"מ מהני ליה הבדיקה דס"ל דלא חיישינן כלל לשמא נתרפא, מ"מ עדיין קשה חדא דדוחק לומר דכל הני אמוראי דנקטו בדיקה גבי הכתה חולדה על ראשה יסברו רק כעולא ועוד דהרי הגמ' פריך על עולא מאי שנא מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ואם נאמר דלא כמ"ש רק עולא והחולקים עליו חלוקים בעיקר הך סברא אם יש לחוש לנתרפא או לא א"כ הרי יהיו מוכרחין לומר דהגמ' מדמה חששא דספק דרוסה לחששא דנתרפא דמאן דחושש לספק דרוסה חושש לנתרפא והרי שמואל הוא דס"ל בדף נ"ח דחוששין לספק דרוסה וא"כ חושש לנתרפא ואפ"ה הא קאמר שמואל דמכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ואמאי מהני ליה בדיקה, וקושיא זו לא תתישב בהסברא הראשונה שכתבנו דלא חיישינן לנתרפא רק בספק נקב בושט משום דנקובת הושט הוא נבלה ואיכא חזקת אינו זבוחה ולא בשארי איברים דזה אינו מספיק דהרי באותו סוגיא איתא דר"י היה בודק בהכתה חולדה על ראשה בידו כנ"ל אם תבצבץ ור' יהודה הא אית ליה במס' זבחים (דף נ"ו) דבעוף אין שחיטתו מטהרת טרפתו מידי נבלה ולדידיה בכל ספק טרפה בעוף הרי הוא כמו ספק נקב בושט כיון דאם הוא טרפה ממילא אחר השחיטה הוא נבלה ואיכא חזקת אינו זבוחה וא"כ לרבי יהודה לשיטתו מאי מהני הבדיקה דלמא נתרפא. ולכאורה נראה מוכרחין לומר דלהני דמפרשים הבריא נתרפא לא איירי הך בדיקה רק תיכף אחר שהכתה החולדה דבשעה קטנה לא שייך חששה דנתרפא וכמש"כ התוספו' בשבת (דף ל"ו) ד"ה למחט יעו"ש, אבל זהו דחוק קצת, אמנם לפי הסברא השניה שכתבנו ניחא דנאמר דהמפרשים הבריא נתרפא יסברו דבאמת היה נוטל קצת מן עצם הגולגלת סביב הנקב ומרחיבו עד שיוכל לראות היטב את הקרום אם אין בו שום קורט דם או שום מראה לקוי ואז בודאי אין בו קרום שעלה מחמת מכה דהיה ניכר במראיתו ואין זה דוחק כלל לומר כן דהנה בהא דאמרי רב ושמואל ולוי מכניס ידו ובודק אם מבצבץ פרש"י דהיינו שהוא מכניס ידו לתוך פיו ודוחק המוח למעלה לצד העצם הגולגולת ואם יש בו נקב יבצבץ המוח דרך הנקב אבל באלפס איתא וז"ל פי' שמניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב הרי דמפרש דדוחק אצבעו מלמעלה על המוח בצד הנקב ובע"כ כוונתו שמרחיב הנקב שבעצם והא דאמר בגמ' מכניס ידו לפנים פירושו לפנים מן העצם דבלא"ה הרי לא יבצבץ בשום אופן דהעצם עומד נגד דחיקת האצבע וכן יסברו הני דמפרשים נתרפא שנוטל מן העצם ואם היה נתרפא היה ניכר בקרום במראה ע"י קורט דם או ע"י ליקוי כל דהו, ורק דאכתי איכא למיחש שמא לא העלה קרום כלל ועדיין הוא נקוב וא"כ אין בו מראה אחרת כלל ולנקב הרי לא מהני הבדיקה במראית העין כמו שהוא מונח הקרום על המוח דאז אינו יכול להבין אם יש בו נקב או לא ותדע דהרי אמרינן שם רב שיזבי בדק בשימשא פי' שהיה נוטל הקרום ומעמידו נגד השמש אם אין בו נקב ומוכח דאע"ג דרואה כל הקרום מ"מ אי אפשר להבין במראית עין אם אין בו נקב דכשהוא מונח ע"ג המוח אינו ניכר אם יש בו נקב או לא דמראה הקרום והמוח שוים הם, ולזה הרי מהני שפיר הבדיקה דמכניס ידו ואם אינו מבצבץ הרי אין בו עתה נקב ואי דנתרפא היה אותו מקום משונה משאר הקרום והיה ניכר וא"כ ניחא שפיר הך בדיקה דנקטה הגמ' סתמא ומשמע דאפי' אחר זמן מהני ליה הבדיקה:

[ה] והנה בעיקר הסברא שכתבנו בשם הר"ן שכתב גבי בית הכוסות דאם היה ניקב ונתרפא היה ניכר הרי תיקשה דהא חזינן בחוש תדיר דלפעמים נעשה נקב בעור האדם ובהמה וחוזר ונתרפא עד שלא יודע מקומו איו ומעלה ארוכה עד שלא ניכר בו שום ליקוי כלל וצ"ל בסברת הר"ן דבהני נקבים שתלוי בו טריפות אז הוא דלא יתרפא לגמרי לחזור כמו שהיה רק נשאר בו לקוי קצת דמעשה הטרפה לא ישוב לגמרי כמו שהיה מקודם אבל במקום דאינו תלוי בו כלל שום טרפות שפיר נתרפא היטב לגמרי דהרי הא דקיי"ל דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הרי לא הוי רק במכה שתלוי בו טרפות משום דמכה דמטרפה ביה אינו חוזר להיות כמו שהיה, וא"כ הרי הדר קשה בהך דהכתה חולדה על ראשה מאי מהני ליה הבדיקה דאינו מבצבץ ניחוש דלמא נתרפא דהניחא למ"ד קרמא עילאה וא"כ הטריפות תלוי בו א"כ שפיר אמרינן ביה דאם היה נקוב ונתרפא היה ניכר בו הליקוי ואם עדיין הוא נקוב היה מבצבץ עי' דחיקת אצבעו דתתאה אגב רוככי' פקע אלא למ"ד קרמא תתאה תיקש' עדיין אם נאמר דרק תתאה קאמר ונמצא דבעילאה אינו תלוי כלל שום טריפות וא"כ הרי יכול להתרפא לגמרי עד שלא יהי' ניכר במראהו כלל ועילאה הרי הוא חזק ולא יפקע ע"י דחיקת אצבע וא"כ הדר קשה דלמא ניקבו העילאה והתתאה ונתרפא ומש"ה אינו מבצבץ אבל אם נאמר דמאן דאמר תתאה הוא בהדי עילאה וכהראב"ן וא"כ גם בו תלוי הטרפות וגם בו יהי' ניכר אם נתרפא הרי ניחא שפיר:

[ו] אמנם כי הדברים ראוים לאומרם אבל לפרש כן דברי הראב"ן דחוק הדבר דהרי הרא"ש העתיק לשונו שכתב דלמא תתאה אינקוב עילאה לא אינקוב ולפי דברינו לא הי' לו ליתן חילוק בין עילאה לתתאה רק דניחוש דלמא נתרפא ואינו ניכר בעילאה משום דאינו תלוי הטריפות בו. ואשר נראה בביאור דברי הראב"ן דהנה דעת הראב"ן הוא דבשארי אברים לבד מושט אפי' אם נקבו מ"מ אם עלה בהם סתימה אח"כ חוזרין להכשירן ורק בושט לחודא הוא דלא מהני בו קרום שעלה מחמת מכה, דז"ל הראב"ן בסימן רכ"ו קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום כו' וטרפה משום דאכלה בו ופעיא בו חוזר וניקב, הובאו דבריו בספר תורת חיים בחדושיו לחולין ואם כן לדידי' הרי בלא כל דברינו הנ"ל ניחא הא דמהני בדיקה בשארי איברים ולא חיישינן לנתרפא דגם אם נתרפא כשירה היא ורק בהך דהכתה חולדה על ראשה עדיין קשה גם לדידי' דלמ"ד תתאה אם נאמר דבתתאה לחוד מטרפה ניחוש דלמא תתאה לא נתרפא ועדיין הוא נקוב וה"ה טרפה והא דאינו מבצבץ משום דהעילאה נתרפא וזהו כוונת הראב"ן במה שכ' דלמא תתאה אינקוב עילאה לא אינקוב פי' דתתאה עדיין נקוב והעילאה אינו נקוב דנתרפא והוכיח מזה הראב"ן דבלא עילאה היא כשירה גם להך מ"ד וא"כ אם נתרפא העילאה הרי חזרה להכשירה, כן נראה לומר בביאור דבריו:

[ז] ונהדר לדידן דגם להני מפרשים דהבריא היינו נתרפא מ"מ נוכל לומר שני סברות בהא דמהני בדיקה בשארי איברים או משום דנקובת הושט הוא נבלה ומש"ה חיישינן בו יותר מבשארי איברים או דגם אם יתרפא יהי' ניכר במראה ורק בושט אין שום מראה ניכר מבחוץ, ועיין ביו"ד סימן מ"ח סעי' ח' שפסק המחבר במחט שנמצא תחוב בהמסס או בבית הכוסות מצד אחד הופכין אותו ובודקין אותו כו' והקשה שם הש"ך בס"ק י"ח דניחוש שמא נתרפא וכמו שפסק בסי' ל"ג בישב קוץ בושט דחיישינן לנתרפא ותירוצו של הש"ך אינו מובן וכמש"כ לקמן בסימן (כ"ח) ולפי הנ"ל ניחא שפיר, ובזה מיושב היטב דברי הרמ"א בסי' ל"ג סעי' ד' דכתב המחבר בושט ניקבו זה בלא זה כשר וכ' הרמ"א דוקא בידוע שהא' ניקב ע"י חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ ומוכח הא אם ניקב רק החיצון כשירה ע"י שיבדוק הפנימי והש"ך בס"ק כ"א הקשה דלמה הוצרך לטעם דאין לו בדיקה מבחוץ תיפוק ליה דחיישינן שמא הבריא ונתרפא וא"כ גם בניקב החיצון אסורה ודחק לישב קושי' זו בדוחק רב יעו"ש. ולפי"ז ניחא שפיר דהכל חד טעמא הוא דעיקר הדבר דחיישינן לנתרפא הוא רק משום הא דאין לו בדיקה מבחוץ והוצרך הרמ"א לכתוב טעם זה ובניקב החיצון כיון דלפנימי יש לו בדיקה לא חיישינן גם לנתרפא, גם מיושב לי בזה היטב דברי הד"מ בסוף סימן ל"ו שכתב בשם או"ה דעכשיו יש להטריף כל מחט שנמצא בריאה ואפי' בשלמה ונפחוה דלא סמכינן אבדיקתנו בכל מקום דאיכא ריעותא ואפילו קופא לצד סמפון דחיישינן שמא ניקבה הריאה ועלה בו קרום מחמת מכה שאינו קרום ודבריו אלו צריך עיון גדול דפתח בטעם דאין לסמוך על בדיקתינו וסיים בחשש דעלה בו קרום ואם נחוש לקרום גם בזמן הגמר' הול"ל לאסור ולפי"ז ניחא שפיר, דהמהרש"ל חלק על זה וכ' דמה חומרא יש בבדיקה זו הביאו הש"ך שם, דגם הרמ"א ס"ל כן דלראות אם אינו. נקוב במקום שהמחט תחוב ע"י נפיחה אם לא תבצבץ גם השתא אנחנו בקיאים ורק דחיישינן שמא נתרפא ובזמן הגמר' לא היינו חוששין לזה דהיה ניכר במראה אבל השתא אין סומכין על בדיקתינו בזה והא דמכשיר הרמ"א בושט בניקב החיצון ע"י שיבדוק הפנימי ולא חיישינן לנתרפא משום שיהי' ניכר במראה וכמש"כ זהו דשם הוא במקום מצומצם ממש נגד הנקב שבחיצון אבל כאן שצריך לבדוק כל סביבות המחט אין אנו בקיאין להבחין בשינוי מראה כל דהוא ועיי' עוד ביו"ד סימן ל"ג סעיף ח' שכ' המחב' בנתחב קוץ בושט בפנימי דאסורה דחיישינן שמא ניקב לחוץ ונתרפא ואינו ניכר והקשה הש"ך בס"ק כ' דלמה צריך לטעם דנתרפא תיפוק לי' דפסק הב"י דגם לנקב אין לושט בדיקה מבחוץ ותי' דנ"מ אם גם הפנימי לא ניקב כולו רק נשאר קצת לצד החיצון דמהני לי' בדיקה ומש"ה צריך לטעם דנתרפא ולפמש"כ אין תי' זה עולה דבעור הפנימי כיון דיש לו בדיקה מדרוסה גם לנתרפא לא חיישינן בו ובישוב דברי השו"ע בזה אין כאן מקומו:

[ח] אמנם התוס' (בדף נ') כתבו לישב פרש"י שכתבו דבהמסס דאין לו רק עור א' אפילו נמצא מחט רק תחוב מצד אחד אסורה וכתבו התוס' טעם לזה דחיישינן שניקב לחוץ וחזר והבריא וכ"כ התוס' בשבת דף ל"ו) ד"ה למחט וכ"כ במס' סוכה (דף ל"ד) הרי מוכרח דלא ס"ל הני שני סברות שכתבנו וס"ל דגם בשארי איברים חיישינן שמא נתרפא ולדידהו הרי קשה קושי' הרשב"א מהא דמכשרינן מחט הנמצאת בריאה שלמה ובחתיכה דריאה אסורה משום דשלמה אפשר בבדיקה ומוכרח דלא חיישינן דנתרפא, ולכאורה הרי נראה דהתו' ס"ל דהא דמטרפינן בחתוכי דריאה אין הטעם משום דאינו יכול לבודקו מנקב דגם אם נאמר דמחט שנמצא בריאה שלימה צריך לבודקו ע"י נפיחה מ"מ נוכל לומר דאין בדיקתו מעכבת בו לאוסרו אם לא בדקוה רק התוספות מפרשים דבחתוכי לא ראינו עד כמה הי' המחט תחוב ושמא הי' תחוב לחוץ דבדיקה זו ודאי מעכב לכל הדיעות וכמש"כ הרא"ש בסוגי' דישב לה קוץ בושט דכל השקלי וטריא הוא רק אם עתה רואין שאין הקוץ תחוב רק בפנימי לחודא אם יש לחוש שמא ניקב עד לחוץ וחזר לאחוריו אבל אם לא ראינו כלל בעת שנמצא עד כמה הוא תחוב בודאי דאסורה לכ"ע ומש"ה בשלמה שרואין שאינו תחוב עד לחוץ שרי ובחתוכה אסורה. וגם י"ל בדעת התוס' דס"ל דאע"ג דבשארי איברים יש לחש לקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא חיישינן ליה דהרי ידוע דעת רש"י דאין סירכה בלא נקב ומש"ה טריפה בנסרכה שלא כסידרן ובכסידרן כשירה דהוא סתימה מעלייתא ועיי' ברא"ש שם שכתב דגם לרש"י סירכה תלויה כשירה שסירכה הבאה מחמת הנקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו הרי דאם נמצא סירכא תלוי' מחזקינן דודאי אינו מחמת נקב דאל"כ הי' נסרך למקום אחר וכמו כן נאמר להיפוך דהיכא דצריך לבדוק הריאה אם לא ניקבה ונמצאת שלמה אין לחוש דלמא מה דרואין אותה שלמה הוא קרום שעלה בה מחמת הנקב דאם קרום זה שאנו רואין עתה נעשה אח"כ מחמת נקב הי' נסרך למקום אחר ומסתמא לא ניקבה כלל, ועיין ביש"ש פרק אלו טריפות סימן מ"ט שכתב וז"ל אמאי מכשרינן לעיל מחט בריאה כשהיא שלימ' כו' ולא אמרינן שמא ניקב דהרי עורו רך והגליד פי המכה, י"ל דאין דרך הריאה להגליד אם לא שנסרך בקרום ממש ואז הוא נראה מבחוץ כו' וגם מאחר שהריאה נפוחה היא תמיד אין דרכה להגליד ולסתום פי הנקב אם לא בסירכה וקרום הנראה וזהו קרוב למה שכתבנו: סימן כח יבואר דין מחט או קוץ בושט או בבית הכוסות ופרטי חילוקיהם: