שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 29

[ד] ובזה צ"ע לי דברי הרשב"א במשמרת הבית (דף ז') שהקשה שם על הא דחולין (דף י"א) דלרב אשי דלא ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר תיקשה לדידיה אנן היכי אכלינן בישרא נימא סמוך מיעוטא דנקובה לחזקה דבהמה בחי' וכן רב כהנא למה נקט לר"מ היכי אכיל ה"ל לומר היכי אכלינן ע"ש שהאריך בזה וכ' סברות מחודשות דלא בכל דוכתא אמרינן לדידן סמוך מיעוטא לחזקה, דלפי מה שכתב הרשב"א עצמו בחידושיו לחולין לתרץ הא דלא פריך מבשר תאוה משום דדברה תורה כנגד יצה"ר א"כ הרי אין אנו צריכין לדחוק כמש"כ התוס' דרב כהנא מביא ראיה מתקנתא דרבנן לדאורייתא ונוכל לומר דבדרבנן כ"ע ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר וכל השקלי וטריא של רב אשי ור"כ הוא רק אם נחלק כן בדאורייתא ומש"ה לדידן ניחא דגם בחזקה המסייע למיעוט הוא רק דרבנן ומש"ה פריך רק לר' מאיר דלדידיה בחזקה המסייע למיעוט הוא איסורא דאורייתא:

[ה] הן אמת דלכאורה עיקר דברי התוס' דדף כ"ח שכתבו דזהו דקאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל אלא על ידי בדיקה מבחוץ וכן מה שכתבו בחידושי הרשב"א והר"ן דמש"ה לא פריך מבשר תאוה די"ל דלא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר צריכים עיון לי, ולכאורה לא ידעתי לפרש המשך הסוגיא לפי דבריהם דהרי כך היא הצעת הסוגיא דרב אשי מדקדק דאזלינן בתר רובא מדהתירה התורה לשחוט ולאכול ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט ואר"א אמריתא לשמעתי' קמי' דרב כהנא ואמר לי ודלמא היכא דלא אפשר לא אפשר דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוט היכי אכיל בישרא וכ"ת ה"נ דלא אכיל כו' והרי הך וכי תימא בא לקיים דברי רב אשי והוכחתו דכי תאמר דלעולם לא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר ושפיר קמה הוכחה שלו דאזלינן בתר רובא מהא דהתירה התורה לאכול ומה דקשיא לך דא"כ לר"מ דחושש למיעוט היכי אכיל נימא דבאמת לדידיה אסור מן התורה לאכול והא דשרי בשר תאוה הוא רק ע"י בדיקה מבחוץ כריב"א או לא דיברה אלא כנגד היצה"ר, והרי הוא סותר את עצמו בזה דא"כ דיש מקום לומר כן האיך אתה מדקדק מזה דאזלינן בתר רובא וזהו ג"כ כוונת התוספו' בחולין (דף י"א) ובבכורות שהקשו אמאי לא פריך מבשר תאוה והוכיחו מזה דר"מ אינו חושש למיעוט רק מדרבנן דלכאורה אין זה דקדוק חזק כל כך דמאי נ"מ אי פריך מבשר תאוה או מפסח וקדשים רק כוונתם כמו שכתבנו דהך וכי תימא הרי הוא סותר את עצמו דבא לקיים הוכחתו של רב אשי דמאכילת בשר מוכח דאזלינן בתר רובא ולר"מ נימא דבאמת אסור לאכול אבל להתוס' דדף כ"ח והרשב"א והר"ן קשה דאין לומר לדידהו דה"ק וכ"ת ה"נ דלא אכיל פי' דרק לר"מ הוא דנאמר כן דרק איהו ס"ל הך סברא דמבשר תאוה אי אפשר ללמוד משום דלא דיברה אלא כנגד יצה"ר אבל רבנן לא ס"ל הך סברא ובהך סברא גופיה פליגא רבנן ור"מ דרבנן לא ניחא להו לומר כן ומש"ה מדייקי שפיר מזה דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא ור"מ הוא דדחי הוכחה זו כן, זה אינו מספיק דא"כ דניחא ליה לומר דרבנן ור"מ יחלקו בהך סברא גופה א"כ במה נדחו הוכחה של ר"א מהא דלר"מ פסח וקדשים מאי איכא למימר דמוכרח מזה דלר"מ יש חילוק בין אפשר ללא אפשר נימא ג"כ דבזה פליגא על ר"מ ורבנן לא ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר וכמו דהיה ניחא לו לומר דפליגא בהסברא דלא דיברה אלא כנגד יצה"ר וצ"ע, והנראה לומר דהם מפרשים דהא דאמר רב אשי אמריתא לשמעתיה קמי' דר"כ לא על דברי רב אשי והוכחתו לחודא קאי דיליף לה משחיטה עצמה רק קאי על כל הסוגיא ועל כל הלימודים של כל האמוראים הנזכרים שם מקודם דלמדו כל אחד ממקום אחר דאזלי' בתר רובא מעגלה ערופה ומפרה אדומה ומרוצח ועדים זוממין ומשחיטה וממכה אביו ואמו וכל הלימודים הללו אמרם לרב כהנא ודחאם דלמא היכא דלא אפשר שאני והא דקאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל בישרא לא בא כלל לקיים הוכחתו של רב אשי משחיטה דהוכחה זו בודאי נדחית ממ"נ רק הכי קאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל אלא ע"י בדיקה או לא דיברה אלא כנגד יצה"ר ולעולם לא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר וא"כ עדיין נתקיימו שארי הוכחות של אינך אמוראי ופריך ליה מפסח וקדשים מאי איכא למימר דא"א לבודקו והתורה ציותה לאכלם ובע"כ מוכרח לחלק בין אפשר ללא אפשר ואם כן נסתרו כל ההוכחות, ועיי' בבכורות (דף כ"א) שהביאו התוס' הא דאמרו ר"ע ור' טרפון אלו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם דהיו שואלים להעדים דלמא במקום סייף נקב היה וכתבו התוס' בשם ר"ת דאין טעמו משום דחיישי למיעוטא דבהדיא חשיב לה במס' חולין לא אפשר ושוב דחו זה התו' דכה"ג לא מקרי לא אפשר כיון דמשכחת לה שפיר בהיה קרום של מוח מגולה ונקבו ובחולין דחשיב לי' לא אפשר היינו דס"ל להגמר' לדוחק לאוקמא הפסוק כן עכ"ד, הרי חזינן להדיא דס"ל להתוס' דהא דאמר דלמא היכא דלא אפשר לא אפשר קאי על כל הלימודים של כל האמוראים ולא רק על דברי רב אשי לחודא, ועכ"פ נהדר לדידן דשפיר מיושב קושית מהרש"א הא דלא קאמר היכי אכלינן ואין מכאן הוכחה בדעת ר"ת דס"ל דאינו נבלה:

[ו] ובזה שכתבנו דהגמ' פריך לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא היינו דמדאורייתא צריך להיות אסורה לדידיה משום סמוך מיעוטא דנקובה לחזקת אינו זבוחה יתישב לנו דקדוק א' דלמה אמר לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא והרי כמה תנאי מצינו דס"ל דחוששין למיעוטא ולמה נקט ר"מ דוקא, ולפי הנ"ל הא ניחא שפיר דנהי דמצינו לכמה תנאי דחששו למיעוטא מכל מקום לא מצינו בדבריהם שיאמרו להדיא דבחזקה המסייע למיעוט יהיה ספק דאורייתא ורק לר"מ מצינו שאמר כן במפורש דמטהר מטעם זה גבי תינוק שנמצא בצד העיסה הרי דאומר סברא זו גם להקל. ואע"ג דזה תלוי בזה ומאן דחושש למיעוט גרידא מדרבנן ס"ל דבחזקה המסייע הוא מה"ת וכמו שכתבנו למעלה מ"מ להדיא לא נזכר כן רק בדברי ר"מ ומש"ה נקט רק לר"מ. אמנם עוד יותר יש לומר דהנה רש"י פי' בכמה דוכתי דהא דאמרי' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מן החי וכבר מבואר במקום אחר דלדעת רש"י יש מקום לומר דאינה חזקה גמורה רק ספק איסורא והתוס' הקשו עליו דאיסור זה דאמה"ח הרי בודאי כבר פקע מינה ומש"ה כתבו דהחזקה הוא חזקת איסור של אינה זבוחה דכתיב וזבחת ואכלת ולא שאינה זבוחה ואסורה בלאו הבא מכלל עשה, ועיי' במס' שבועות (דף כ"ד) בתו' ד"ה האוכל שחקרו בהך פסוק דוזבחת ואכלת אם בא להוסיף איסור לאו הבא מכלל עשה על אכילת שאינו זבוחה או דלא בא להוסיף איסור כלל רק בא להורות לנו במה יופקע איסור אמה"ח ואיסור נבלה ואם נאמר כן הא ליכא שום חזקה לאיסור בספק בשחיטה דאיסור אמה"ח הא ודאי כבר פקע ואינו זבורה אינו איסור כלל א"כ הא ניחא הא דלא הקשה רב כהנא מכל התנאים דחוששים למיעוטא דדלמא ס"ל דוזבחת לא בא להוסיף איסורא כלל וא"כ הא ליכא חזקה ורק מיעוט גרידא ואינו רק מדרבנן ורק מדברי ר"מ מוכח דוזבהת הוא איסור עשה דהתוס' בחולין (דף ל"ג) בד"ה אחד נכרי הקכו לר"מ דס"ל דאמה"ח אינו נוהג בעוף לישראל ובבן נח נוהג א"כ מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור ותירצו דמ"מ גם לר"מ אסור גם לישראל אמה"ח דעוף משום איסור שאינו זבוחה הרי דלר"מ מוכרחין לומר כן ואיכא חזקת איסור ומש"ה נקט רב כהנא רק לר"מ אבל לכולהו תנאי י"ל דוזבחת אינו איסור כלל: סימן כו יבאר היטב סוגי' דישב לה קוץ כוש ט בחולין דך מ"נ:

במס' חולין (דף מ"ג) אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ופריך בגמרא מאי שנא מכפק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, ופירש רש"י הבריא ניקב ונתרפא וה"ל קרום בעלה מחמת מכה בושט ואין קרום, וכן מפרש ליה הרמב"ם דז"ל בפרק ג' מה' שחיטה הלכה כ"א נמצא קוץ עומד בושט ה"ז ספק נבלה שמא ניקב הובט ועלה קרום במקום הנקב ואינו נראה, ולשון שני פרש"י הבריא ניקב וכמו וברא אותם בחרבותם וכן מפרש האלכם, וגם הרשב"א בחידוכיו שם חלק על פי' הראשון והביא ראי' דודאי דלנהרפא לא חיישינן לכ"ע ומפרש הבריא ניקב יע"ש:

[ב] והנה אמרנו לחקור תחילה אליבא דעולא לפי מה דס"ל דאין חוששין שמא הבריא אם הוא מכשרה בלא שום בדיקה כלל או דגם לדידי' צריך בדיקה עכ"פ אם אין בו עתה נקב. ולכאורה הי' נראה פשוט דזה תלוי בשני הפירושים הנ"ל דאם נפרש כפי' השני דמפרש הבריא ניקב אבל לנתרפא כ"ע מודים דלא חיישינן לה בשום דוכתא א"כ הרי ודאי דעולא מכשירו ואפי' אם לא בדקו מנקב כלל דהרי עולא קאמר דאין חוששין שמא ניקבה ואם נאמר דאינו מכשירו רק בבדיקה דוקא שנראה שאין בו נקב בקרום השני ואם לא בדקו גם לעולא אסורה א"כ מה הי' לנו לחוש עוד אחר הבדיקה ומאי אין חוששין דקאמר והרי אדרבה הוא חושש לניקבה אלא ודאי דגם בלא בדיקה כשר לדידי', אמנם לפי' הראשון דמפרשים הבריא נתרפא הרי י"ל דגם עולא אינו מכשיר רק בבדיקה דוקא אם אין בו עתה נקב ואם נאבד בלא בדיקה גם לדידי' אסורה רק דעולא קמ"ל דמהני לי' בדיקה ולא חיישינן לנתרפא והחולקים על עולא ס"ל דלא מהני לי' בדיקה דאע"ג דרואין עתה באין בו נקב מ"מ חיישינן דלמא נתרפא, וזה לשון רבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק שלישי שהביא שם מחלוקת הפוסקים בפסק הלכה אי קיי"ל כעולא או לא ושוב כתב וז"ל יש מפרשים שמא ניקב ועלה בו קרום מלשון בריא ולפי"ז למי שכרקו כעולא אין חוששין וסגי בבדיקה ולאותן שפסקו דלא כעולא וחוששין שמא הבריא אין לו תקנה בבדיקה, והרי"ף פי' שמא יצא לחוץ כו' ולפי זה אפי' למאן דפוכק דלא כעונא סגי בבדיקה הרי כתב להדי' דלפירוש הראשון גם אם נפסוק כעולא צריך בדיקה דוקא וכן כתב להדי' הדרישה ופרישה בטור יו"ד סימן ל"ג וכן הבינו כמה מרבותינו האחרונים בשו"ת פנים מאירות חלק א' סימן א' ובנו"ב מה"ק חלק יו"ד סי' ח' ובתורת יקותיאל דלהמפרש נתרפא גם לעולא צריך בדיקה:

[ג] אמנם אוחרי העיון אינו נראה כן דהרי דברי רבינו ירוחם לא יתכנו רק לדעת רתוס' (בדף כ"ח) שכתבו דלנקב יש לושט בדיקה גם מבחוץ ולדידהו יש מקום לומר דגם עולא מצריך בדיקה אבל הרי גם רש"י הביא להך כירוכא דנתרפא ודעת רש"י הוא דגם לנקב אין לושט בדיקה מבחוץ ואם היה צריך בדיקה לא הי' מהני כדיקה ומוכרח דרש"י ס"ל דגם אם נכרש נתרפא מ"מ מכשירה עולא גם בלא בדיקה, דהרי ודאי דוחק גדול לומר דלהן פירושא לא קמכשיר עולא רק באם נשאר קצת גם מעור הפנימי לאותו צד שהוא דבוק להחיצון דיכולין לבודקו דכל כזה לא היה לו לרש"י לסתום רק לפרש, ועוד דהרי בהא דפריך הגמרא על עולא מאי שנא מספק דרוסה וכתב רש"י וז"ל ומ"ש מספק דרוסה דמשום דעל ארי ביניהם אמרינן שמא דרס ומצרכינן ליה בדיקה והכא לא אפשר למבדקי' דנקב משהו בעור חיצון של ושט לא מינכר הרי דכתב רש"י להדי' דעולא מכשיר גם בניקב כל העור הפנימי ולא נשאר רק עור החיצון לחודא ובו הא לא מהני בדיקה ומוכרח בדעת רש"י דגם אם נפרש נתרפא לא חייש עולא לנקב כלל ומכשיר גם בלא בדיקה. ואין לומר דדברי רש"י הללו רק אליבא דפי' השני אבל פירושו הראשון דמפרש נתרפא אזל בשיטת המפרשי' דס"ל דלנקב יש לושט בדיקה גם מבחוץ, זה ודאי לא ניתן להאמר כלל דהרי כל מה דהוצרך רש"י להאריך ולכתוב דהכא אי אפשר למבדקי' הרש בא לישב דלא תיקשה מאי פריך הגמרא מספק דרוסה והרי דרוסה מותרת בבדיקה ודלמא עולא מכשירה רק בבדיקה ומש"ה הוסיף רש"י בביאורו וכתב דהכא אי אפשר למבדקי' דנקב אין ניכר מבחון ומש"ה מקשה הגמרא שפיר והרי אם נפרש הבריא מא מקום להקשות כן כלל דכיון דעולא אמר דאין חוששין ניקב הרי בע"כ כוונתו בלא בדיקה דאי בבדיקה מה יש לט לחוש עוד וא"כ הרי גם אם נאמר דיש לושט בדיקה אא מקשה הגמרא שפיר מ"ש מספק דרוסה דצריך בדיקה ובלא בדיקה אסורה והכא מכשיר עולא גם בלא בדיקה ובע"כ דדברי רש"י הללו אזלין בשיטת המפרשים הבריא נתרפא דלדידהו הי' מקום לומר דגם עולא לא מכשירה רק ע"י בדיקה מנקב וקמ"ל עולא רק דלא דחיישינן לנתרפא וא"כ קשה לי' לרש"י מאי פריך מספק דרוסה ומש"ה הוסיף רש"י בביאורו דהכא הא אי אפשר בבדיקה דאין לבודקו מבחוץ ומש"ה פריך הגמ' מספק דרוסה דאסורה בלא בדיקה וא"כ הכא דא"א לבודקו צריך להיות אסורה, ועכ"פ חזינן להדי' מוכרח בדעת רש"י דגם אם נפרש הבריא נתרפא מ"מ ס"ל דאין לנקב בדיקה מבחוץ וא"כ הא מוכרח דעולא מכשירה גם בלא בדיקה דאם הי' צריך בדיקה דווקא לא הי' מהני לי' בדיקה מבחוץ כלל וזהו מוכרח דלא כרבינו ירוחם:

[ד] וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש שכתב וז"ל פרש"י מ"ש מספק דרוסה דמשום דעל ארי חיישינן וצריך בדיקה והכא אי אפשר למבדקי' רש"י לטעמו שפירש לעיל בפרק ב' דאפי' נקב לא מינכר ביה ולמאי דפרשתי לעיל דדוקא אדמומית של ארס אינו ניכר אבל נקב מינכר ביה פריך הכי ומ"ש מספק דרוסה דצריך בדיקה והכא קאמר עולא אין חוששין דמשמע דאפי' בדיקה לא בעי' עכ"ד והרי הרא"ש בע"כ אזל לשיטת המפרשים נתרפא דלהמפרש ניקב הרי אין שום מקום התחלה לקושייתו דכיון דאמר אין חוששין שמא ניקב בע"כ דכשר גם בלא בדקו וכמש"כ למעלה דאי בבדיקה דוקא מה יש לנו לחוש עוד ומאי אין חוששין דקאמר עולא וא"כ לא הוצרך הרא"ש לדחוק דקושי' הגמרא הוא דלשון אין חוששין משמע דאפי' בדיקה א"צ דלא הוצרך כאן למשמעות דבע"כ מוכרח לומר כן אלא ודאי דהרא"ש דיבר כאן לשיטת המפרשים נתרפא ומש"ה הוקשה לי' להרא"ש מאי פריך דלמא גם עולא מצריך בדיקה מנקב ועל זה תירץ דלשון אין חוששין משמע להגמרא דגם בדיקה אין צריך הרי להדיא דגם לשיטה זו מ"מ עולא מכשירה גם בלא בדיקה ודלא כרבינו ירוחם. ועיי' עוד ברא"ש שם שכתב דהאלפס פסק דלא כעולא משום דהגמרא פריך על עולא מ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה וא"כ לדידן דקי"ל דחוששין לספק דרוסה קיי"ל דלא כעולא אבל הראב"ן פסק כעולא מהא דאיתא לקמן (דף נ') מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד א' כשירה משני צדדים טרפה הרי דלא חיישינן שמא הבריא והנה לפום רהיטא נראה דגם הראב"ן מפרש הבריא נתרפא [וכן הוא להדיא בראב"ן יעו"ש] וזהו שהוכיח דא"כ מחט שנמצא בעובי ביה"כ מצד אחד אמאי כשר ניחוש גם שם שמא נתרפא. אמנם זה אינו דהרי דעת הראב"ן דרק בושט לחודא לא מהני בו קרום שעלה מחמת מכה אבל בשארי איברים מהני בו גם סתימה שעלתה בו אחר שניקב דז"ל הראב"ן בסימן רכ"ו הביאו בספר תורת חיים בחידושיו על חולין קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום כו' וטרפה משום דאכלה בו ופעיא בו חוזר וניקב יעו"ש, וא"כ מאי הוכיח מהך דמחט שנמצא בבית הכוסות והרי שם לא שייך חששא דנתרפא כלל ובע"כ מוכרח לומר דראייתו של הראב"ן הוא משום דס"ל בפשיטות דהא דתני' בבית הכוסות מצד אחד דכשר היינו אפי' בלא שום בדיקה כלל דהרי סתמא נקטה הברייתא דכשירה ומוכח דבלא בדיקה קאמר והוכיח מזה הראב"ן כעולא ומוכח דס"ל דעולא מכשירה גם בלא בדיקה כלל אע"ג דאיהו מפרש להדי' נתרפא דאם נאמר דעולא רק בבדיקה קאמר א"כ מאי הביא ראי' מהך דביה"כ לעולא דהרי גם הך דביה"כ בע"כ יהי' בבדיקה דוקא וא"כ כשירה לכ"ע דשם הא לא שייך חששא דנתרפא:

[ה] וכן נראה להוכיח מדברי התוס' בשבת (דף ל"ו) בד"ה למחט שכתב שם רש"י דרק בבית הכוסות כשר. בנמצא המחט תחוב מצד אחד אבל בהמסס דאין לו רק עור אחד דק גם בנמצא תחוב רק מצד אחד טרפה והתוס' הקשו עליו דהא תנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכתבו שם בשם ר"י לתרץ פרש"י דמש"ה טרפה מצד אחד דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא וכמו בישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא דחוששין לספק דרוסה ואפי' למאן דלא חייש התם בקוץ שמא במחט שהוא דק חייש, והרי חזינן דהתוס' מפרשים הבריא נתרפא וכתבו דאפי' עולא דלא חייש בקוץ מ"מ במחט שהוא דק חייש ואם נאמר כרבינו ירוחם דלמאן דמפרש נתרפא גם עולא חושש לשמא ניקב ומצריך בדיקה ובלא בדיקה אסורה ורק דעולא קאמר דאין חוששין לשמא דאינו מובן כלל החילוק שכתבו התוס' בין קוץ למחט דאטו נקב שע"י קוץ קשה להתרפא יותר מנקב שע"י מחט ואם דהנקב שע"י קוץ הוא יותר גדול משל מחט וצריך שהות יותר להתרפא מ"מ הרי לא ידענו באיזה זמן נתחב בו הקוץ ואפשר דהיה שהות להתרפא גם נקב גדול, ובשלמא לענין חשש אם נעשה בו נקב כלל יש מקום לחילוקם של התוס' דמחט שהוא דק הוא יותר קרוב לנקוב מקוץ שהוא עב ומוכרח דהתוס' ס"ל דעולא דקאמר דאין חוששין שמא הבריא אינו חושש גם לשמא ניקב כלל ומוכרח דעולא מכשירה גם בלא בדקו מנקב כלל:

[ו] גם קשה לי לדעת רבינו ירוחם כיון דמפרש דלהמפרשים נתרפא גם לעולא צריך בדיקה דוקא וא"כ גם עולא חושש שמא ניקב עור החיצון של הושט וכל מחלקותו של עולא והחולקים עליו הוא רק אם מהני לי' בדיקה או חיישינן לנתרפא ולא מהני בדיקה א"כ מאי פריך הגמר' מאי שנא מספק דרוסה דמה דמיון הוא זה לזה דכי בשביל דחיישינן לספק דרוסה יש לנו לחוש ג"כ לשמא נתרפא והרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דהכא י"ל דכיון דחזינן עתה שאין בו נקב מש"ה ס"ל לעולא דמחזקינן לי' דגם מעיקרא לא הי' בו נקב ודיינינן לי' כשעת מציאתן וסברא זו לא שייך כלל גבי ספק דרוסה, ובשלמא להמפרש הבריא ניקב ועולא אינו חושש גם לשמא ניקבה מדמה הגמ' שפיר דכמו דגבי דרוסה אע"ג דלא ראינו את הארי אם דרסה ובשעה שראינו את הארי הרי ודאי לא דרסה מ"מ כיון דעל ארי לתוך הדיר חיישינן דלמא דרסה ולא מוקמינן הבהמה על חזקתה שהיה לה מקודם שנכנס הארי כיון שנתחדש בה ריעותא ע"י כניסת הארי אצלה בסמוך לה וס"ל להגמרא דכמו כן הוא בראינו שנתחב הקוץ בושט בעור הפנימי דיש לנו לחוש שמא ניקב גם החיצון ומה שנמצא עתה תחוב רק בעור הפנימי לחודא הוא ע"י שחזר לאחוריו ע"י אוכלין ומשקין אבל אם נאמר דגם עולא חושש לשמא ניקב ומצריך לה בדיקה רק דקאמר דמהני לי' בדיקה דלא חיישינן לנתרפא לא ידענו שום דמיון של חשש דרוסה לחששא דנתרפא. וע"כ נראה מוכרח לומר דגם אם נפרש נתרפא מ"מ עולא מכשירה גם אם לא בדקה כלל דס"ל לעולא כיון דעתה אנו רואין שאין הקוץ תחוב רק בעור הפנימי לחודא אין לנו לחוש לריעותא אחרת שלא ראינו אותה שמא ניקב גם החיצון וחזר לאחוריו, ולשני הפירושים כל מחלקותו של עולא והחולקים עליו הוא רק אם חיישינן שמא ניקב החיצון או לא אבל הך חששא דנתרפא אינו תלוי כלל בפלוגתא דאמוראי לכל הפירושים ואינו רק מחלוקת הפוסקים דהמפרשים הבריא נתרפא ס"ל דהבריא כולל שני העניינים הנקב והסתימה שאחרי כן דהרי אם לא הי' מקודם נקב לא הי' מקום להתרפא וס"ל להני פוסקים דכל היכא דע"פ דין יש לחוש לניקב וצריכה בדיקה והבדיקה מעכב בו דאסורה בלא בדיקה שוב לא מהני לי' בדיקה אליבי' דכל האמוראים דכולי עלמא מודים לחששא דנתרפא רק עולא קאמר דאין חוששין שמא הבריא משום דס"ל דאין לנו לחוש כלל לשמא ניקב וזהו דקאמר דלא חיישינן לניקב ונתרפא אבל אם היינו חוששים לשמא ניקב גם עולא מודה דיש לחוש לנתרפא והחולקים על עולא ס"ל דחוששין לשמא ניקב וממילא לא מהני לי' בדיקה דשמא נתרפא ומש"ה פריך מאי שנא מספק דרוסה דחיישינן ליה ומצרכינן ליה בדיקה דכמו כן יש לחוש בישב קוץ לשמא ניקב להצריכה בדיקה וממילא תהיה אסורה לגמרי שמא נתרפא וגם משום דאין לושט בדיקה מבחוץ לפרש"י, והמפרשי' הבריא ניקב ס"ל דלשמא נתרפא כ"ע ס"ל דלא חיישינן לי' בשום דוכתא וכל הנ"מ שבין השני פירושים הוא רק לדידן דקיי"ל דלא כעולא דאם נפרש הבריא נתרפא אסורה לגמרי ולהמפרשים ניקב גם לדידן מהני בדיקה אבל לעולא אין שום נ"מ דלכל הפירושים מכשירה גם בלא בדיקה, ומיושבים דברי רש"י וראב"ן והרא"ש הנ"ל, גם ניחא דברי התוס' דשבת הנ"ל דשפיר כתבו דבמחט בהמסס חיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא דגם עולא דלא ס"ל הך סברא בקוץ מ"מ במחט שהוא דק מודה פי' דמודה דיש לחוש בו לנקב ושוב אסורה לגמרי גם לדידי' דעל חשש דנתרפא אין עולא חולק כלל, שוב אח"ז עיינתי בדברי המחברים ומצאתי בב"ח סימן ל"ג שכתב כן להדי' בפשיטות דבין למאן דמפרש נתרפא ובין למאן דמפרש ניקב אין שום נ"מ רק לדידן אבל לעולא לכל הפירושים כשירה בלא בדיקה יע"ש שלא הביא שום ראיה לדבריו רק כתב כן כמילתא דפשיטא ושוב הביא לדברי רבינו ירוחם הנ"ל שכתב להיפך דאם נפרש נתרפא גם לעולא צריך בדיקה והניחם בצ"ע ולא כתב כלל מה דקשה ליה על דבריו ובקושטא דדברי רבינו ירוחם צריכים עיון דהם לכאורה נגד דברי הראשונים הנ"ל עוד זאת דלדידי' דפלוגתא דעולא ושאר אמוראי הוא רק בחשש דנתרפא ולא בחשש דניקב אינו מובן מאי דפריך מספק דרוסה: