שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 28

[י] והנה נ"מ טובא לענין דינא בין אם נאמר כפי סברתו של רבינו ירוחם ובין אם נאמר כפי הסברא דמשמע פשטות דברי הרא"ש, והוא בשחט רק מחצה מצומצם ושהה בה וגמרה דאם נאמר דהספק הוא דלמא לא פסלה רק במידי דמנבלה בי' ונאמר דנקובת הושט הוא רק טרפה א"כ מבעיא ליה גם במחצה דהרי גם במחצה לא חמיר ממיעוטא והוא רק טרפה לפי"ז. אבל לפי סברת רבינו ירוחם לא מסתפקא לן רק במיעוט דוקא אבל במחצה פשיטא דפסול דהרי בהנשאר אין שיעור הכשר שחיטה בלעדו דקיי"ל לענין שחיטה דמחצה על מחצה פסול, וא"כ הרי תיקשה הא שכתבו התוס' והרא"ש דאם נאמר דבמיעוט לא פסלה שהיי' לא פסלה שהיי' בעוף כלל והא דאמר שהיי' דעוף לעוף הוא רק מדרבנן והרי שפיר משכחת לה בשהה בה אחר ששחט מחצה של הושט, ואי דעדיין יכול לשחוט את הקנה דאפי' אם שחט גם את מחצה של הקנה מ"מ הקנה הא לא נפסל בחציו פגום זה אינו מספיק דהרי כתבו התוס' (בדף ט') דשמוטת הסימנים פסולה גם בעוף ואפילו נשמט רק אחד מהם דכל שאין שני הסימנים ראויים לשחיטה לא מהני לה שחיטה כלל ואפילו בסימן שאינו שמוט וא"כ הא נאמר דמש"ה פסלה בה שהיי' כיון דשחט מחצה של ושט וא"כ הא לא נשאר בהושט שיעור שחיטה חוץ מהך מחצה מש"ה לא מהני בה גם שחיטת הקנה ומאי הקשו התוס'. ומוכרח בע"כ דהתוס' לא ס"ל סברא הנ"ל רק החילוק הוא משום דאינו נבלה וא"כ גם מחצה דומה למיעוט ומש"ה הקשו שפיר. אמנם אין זה דומה כל כך להאי דשמוטת הסימנים, דהכא כיון שיכול לשחוט את הקנה גם שחיטת הושט מהני ליה דאינו בכלל שהיי' כיון דהיה יכול מעיקרא להיות נשחט גם בלעדיו ואין מזה הכרע דלא קיימא בשיטת רבינו ירוחם, ובא וראה כמה גדול כח של רבותינו האחרונים דהיש"ש בפ' השוחט סי' ט' כתב כל לשון הרא"ש וז"ל ומבעי' לו אע"ג דמטרפה בנקובה דלמא לא פסלה שהיי' אלא במידי דמנבלה בו כגון אחר רוב סימן או דלמא לא שנא וכ' התוספו' דאת"ל דכשר במיעוט קמא לא פסלה שהיי' בעוף מן התורה והא דאמרינן לקמן בהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן, ואיני יודע אמאי לא נמצא שהיי' בעוף בשחט מחצה על מחצה ושהה, עכ"ל ובודאי דלפי המשמעות הפירוש הפשוט אין לדבריו הבנה כלל דהא גם במחצה הוא רק טרפה כמו במיעוט ורק דהבין ביאור דברי הרא"ש כמש"כ והי' הדבר פשוט אצלו עד שלא הוצרך לפרשו כלל. ומכאן יראה המעיין שלא להשיג על רבותינו:

[יא] והנה דברי התוס' היה מקום לישבם בפשיטות באופן אחר דבחולין (דף כ"ח) דרצה הגמר' לומר אליבא דרב דמחצה על מחצה כרוב דרחמנא אמר למשה לא תשייר רובא וכתבו התוס' בשם ר' שמעון דמצי סבר כרבנן דגם בידי אדם אי אפשר לצמצם, ומ"מ מתיר שפיר משום דאיכא שני צדדים להתיר דלמא רובא נשחט ואפי' את"ל דליכא רובא מ"מ הא כשר אם מחצה נשחט, ואי דלמא שחט רק המיעוט א"כ הא שכיח יותר ההיתר מן האיסור ושרי דהרי הוא כס"ס להקל, וכ"כ התוס' בעירובין ובסוכה ובבכורות (דף י"ז). ולפי"ז הרי לענין שהיי' בשחט רק מחצה הסימן הא ג"כ איכא ס"ס להקל דאם שחט רוב נשלם השחיטה ואם שחט רק מיעוט קמא הא לא הוי שהיי' וליכא למיחש רק דלמא הוא מחצה ממש וצריך להיות מותר משום ס"ס, וזהו דהוקשה להם להתוס' דס"ל להתוס' להלכה דגם בידי אדם אי אפשר לצמצם וע"כ הוקשה להם דאמאי פסלה לקמן שהיי' בעוף ואדרבה בזה ידוקדק יותר הא דנקטו התוס' בקושייתם רק מימרא דרב דאמר דעוף לעוף ולא נקטו סתמא הקושי' לכל האמוראים משום דבדף כ"ט רב הוא דקאמר מחצה על מחצה כרוב ומוכר' דהוא ס"ל הך סברא דכיון דיש שני צדדים להיתר יותר מלאיסור שרי ומש"ה הקשו התוס' לדידיה דעל שאר אמוראי היה מקום לדחות דלא ס"ל עיקר הך סברא רק דאפי' היכא דיש מקום להיתר יותר ג"כ ס"ל דאסור דהרי איכא חזקת איסורא דאינה זבוחה כיון דהוא ספק בשחיטה דאפילו בספק ספיקא גמורה לא ברירא הדבר כל כך אם מתירין במקום חזקת איסור ומש"ה הקשו רק לרב דאיהו ס"ל כן, ואע"ג (דבדף כ"ט) שם מסקנת הגמר' דרב אמרה אמילתא אחריתא אפסח ולא אשחיטה מ"מ זהו משום דבשחיטה כ"ע מודים דלא מתכשרי במחצה אבל עיקר הסברא דבכה"ג דאיכא שני צדדים להקל שרי גם בשחיטה לדידי' הא נשאר קיים. ובזה מיושב ג"כ מה דתירצו התוס' דשם הוא רק מדרבנן וכבר כתבנו לעיל דקשה טובא לומר כן דכיון דאינו רק גזרה אטו בהמה האיך נחמיר בעוף יותר מן בהמה דשיעור שהיי' בהמה הוא כדי שחיטת בהמה ושיעור עוף הוא כשחיטת עוף לרב, ולפי"ז ניחא דכוונת התוס' רק מדרבנן דחששו דלמא הוא מחצה מצומצם דנפסלה ע"י שהיי' מן התורה וכוונת התוס' בתירוצם הוא כקושייתינו דשם קאי במחצה על מחצה ואסרוהו מדרבנן אע"ג דאיכא שני צדדים להקל ולא דמי לשחיטת מחצה על מחצה דבס"ד היה ס"ל לרב דכשר ולא אסר מדרבנן דשם הרי רואין אנחנו שהוא מחצה על מחצה וצד האיסור הוא דלמא נשאר רובו מש"ה לא גזרו בו כיון דאיכא עוד צד להיתר דלמא שחט רובא אבל גבי שהיי' הרי אם הוא מחצה פסול ואנחנו רואין שהוא מחצה מש"ה אסרוהו מדרבנן וא"כ אדרבה כסברת רבינו ירוחם אתי' דברי התוס' יותר שפיר, אבל בדברי הרא"ש אי אפשר לפרש כן דהרי בבכורות כתב שם הרא"ש דקיי"ל להלכה דבידי אדם אפשר לצמצם והביא ראיה מהא דבחולין רצה לומר לרב דמחצה על מחצה כרוב הרי דלא ס"ל סברת התוס' הנ"ל, ועליו קשה מאי הקשה הא משכחת לה שהיי' בעוף בשחט מחצה מן הושט וצ"ל לדידי' כמש"כ באות יו"ד דכיון דהי' יכול לשחוט הקנה ס"ל דגם מחצה הרי הוא כמיעוט וכמש"כ:

ובאותו ענין אמרתי להציג כאן מה שצ"ע לי בדברי התוס' בחולין (דף כ"ח) בד"ה לפי שא"א לצמצם שכת' בשם רבינו שמעון דמאן דאמר מחצה על מחצה כרוב מצי סבר דא"א לצמצם ומ"מ שרי משום דאיכא שני צדדים להקל אימא שחט רובא ואת"ל שוים הם רחמנא אמר לא תשייר רובא והקשו עליו התוס' מהא דעירובין (דף ה') אמר גבי הלחי המושך מדופנו של מבוי ד' אמות דיצא מתורת לחי וצריך לחי אחר וקאמר ר"א דמבוי שמונה שרי מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרווייהו כהדדי ה"ל ספק דבריהם להקל הרי מוכח דבדאורייתא אע"ג דאיכא שני צדדים להקל הוא לחומרא ובשחיטה הא מקיל במחצה על מחצה דהוא דאורייתא, וכן הקשו בסוכה ובעירובין ובבכורות, וצ"ע מאי מדמים התוס' להדדי דבשחיטה הרי אם שוים הם שרי דלא תשייר רובא אמר רחמנא והצד. דלהחמיר הוא רק משום הניח רובא ומש"ה כיון דאיכא עוד צד להקל שמא שחט רובא שרי גם בדאורייתא אבל בעירובין דשם ס"ל לההיא סוגי' דפרוץ כעומד אסור דרחמנא אמר גדור רובא וכ"כ התוס' בעירובין שם, וא"כ הצד דשוים הם הוא לחומרא ורק הני שני צדדים דשמא לא שוים הם הוא להקל, ומלבד דמצד הסברא קשה לומר דניקל בדאורייתא נגד החוש מה שעינינו רואות ואחרי שלפי מה שנראה בעינינו להחמיר האיך נבא להתיר בדאורייתא והרואה רואה שעוברין על איסורא דאורייתא, גם בלא"ה הרי יש לומר דכיון דנראה דשוים, הם רק בצירוף שני הצדדים שמא העומד מרובה ושמא הפרוץ מרובה אז הוא ספק שקול עם הצד דשמא שוים הם ומשום הכי בעירובין דהצד דשוים הם לחומרא מש"ה בהני שני צדדים דלהקל דהוה ספק השקול מש"ה בדאורייתא להחמיר ובדרבנן להקל, אבל בחולין דשוים הם הוא להקל וגם הצד דשחוט מרובה הוא להקל ונמצא דהצד השני דשמא שייר רובא הוא רק מיעוטא ומש"ה שרי גם בדאורייתא. וצ"ע:

ועכ"פ יצא לנו מכל הנ"ל דמדברי ר"ת והרא"ש והתוס' אין שום ראיה כלל דחולקים על רש"י והרמב"ם שכתבו להדיא דנקובת הושט הוא נבלה ומיושב היטב הא דסתם לה בשו"ע סי' ל"ג דהוא נבלה בלא שום חולק, אמנם באור הזרוע הגדול הנדפס מחדש מצאתי שכ' להדי' דהוא רק טרפה וז"ל בסי' שע"ח שהביא שיטת רבינו תם דשהה במיעוט סימנים קאי על מיעוט קמא דלא גמירי שהיי' אלא במידי דמנבלה בי' כגון בין סימן לסימן אבל במידי דמטרפה בי' כגון נקובת הושט ונקובת הדקין לא גמירי שהיי' תיקו, ופסוקת הגרגרת פסולה דהא הדר בו ר"ע לגבי ר' ישבב אבל נקובת הושט טרפה אם לא ע"י שהיות מיעוט סימנים בתורת שחיטה עכ"ל, והגם דבע"כ יש איזו ט"ס בדבריו דמאי שייך להזכיר בדיני פסול שהייה נקובת הדקין דאינם במקום שחיטה כלל אבל מ"מ מבואר להדי' מדבריו דהוא רק טרפה ולא נבלה, שוב מצאתי בספר המכריע סימן ה' כתב ג"כ כלשון האו"ז וז"ל לא גמירי שהיי' במיעוט אלא במידי דמנבלה בי' כגון בין סי' לסי' בבהמה כו' אבל מידי דמטרפא בי' כגון נקובת הושט דהוי כנקובת הדקין טרפה ולא נבלה לא גמירי שהייה וטרפה נמי לא הוי' דבדרך שחיטה קעסיק כי היכי דלא הוי שהיי' בעור לענין מום בקדשים או לא דאפי' במידי דמטרפה בי' גמירי שהיי' כו' ופסוקת הגרגרת נבלה דהא הדר בי' ר"ע לגבי ר' ישבב אבל נקובת הושט טרפה אם לא ע"י שהיי' מיעוט סימנים בתורת שחיטה, והוא ממש כלשון האו"ז הנ"ל: סימן כה עוד בענין הנ"ל ויברר דגם מדברי התוס' דבכורות אין הכרח דס"ל דהוא רק טרפה:

במס' בכורות דף כ' בתוס' ד"ה חלב כתבו בשם ר"ת דאע"ג דבחולין דף י"א משמע דאין הלכה כר' מאיר דקאמר לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט ולא קאמר היכי אכלינן בישרא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט חיישינן ליה והא דאמרי' בחולין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור דבהמה בחיה בחזקת איסור עומדת ההוא רובא מצוי ושכיח טובא פי' דהמיעוט דאינו מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא, והקש' המהרש"א דהדר קשה אמאי לא אמרינן היכי אכלינן בישרא דחזקת איסור דבהמה בחייה מסייע למיעוט דנקובת הושט ותי' המהרש"א דגם אם היא נקובה מ"מ אינו רק טרפה והועיל לה השחיטה לטהרה מידי נבלה ולא שייך חזקת אינו זבוחה וכבר עמדו רבים על דבריו דהרי בשו"ע סי' ל"ג מבואר דנקובת הושט הוא נבלה והאחרונים ישבו דבריו דהוא מחלוקת הפוסקים והראו מקום דר"ת עצמו בחולין בסוגיא דשהה במיעוט סימנים מוכרח דס"ל דהוא רק טרפה ויפה כ' מהרש"א על דברי ר"ת לשיטתו. אמנם בסימן הקודם נתבאר דאין משם ראיה כלל האיך ס"ל לר"ת וע"כ אמרתי לכתוב כאן דגם מהכא אין ראיה לזה כלל ודברי ר"ת כאן מיושבין בלא זה בפשיטות דהנה במס' קידושין (דף פ') גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר"מ מטהר דאע"ג דרוב תינוקות מטפחין מ"מ עיסה זו בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוטא דאינן מטפחין לחזקת טהרה דעיסה ואיתרע ליה רובא וה"ל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לשאול דטהור ורבנן מטמאין דרובא וחזקה רובא עדיף ופרש"י דר"מ אזל לטעמו דס"ל דחיישינן למיעוט גרידא ומש"ה לדידיה אלים מיעוטא ומצטרף בהדי חזקה נגד הרוב ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא, והנה הא דתלי רש"י הך פלוגתא דר"מ ורבנן היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוטא לההיא פלוגתא דפליגי ר"מ ורבנן אם חיישינן למיעוט גרידא לא מדעת עצמו אמר כן רק דכמעט כן מבואר להדי' בחולין (דף פ"ו) בגמר' דאמר שם דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה כו' הרי דהני שני פלוגתות תלוים חדא באידך, והנה הרי התוס' בכמה דוכתין כתבו דגם ר"מ אינו חושש למיעוטא מה"ת רק מדרבנן וכ"כ בחולין (דף י"ב) ד"ה פסח ובדף פ"ו סוף ד"ה סמוך ובבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא, והרי הא דאמר ר"מ סמוך מיעוטא לחזקה הוא מדאורייתא דהא אזיל לקולא משום האי סברא ומטהר לעיסה דלדידיה הוא ספק טומאה דטהור באין בו דעת לשאול. ולכאורה אינו מובן האיך תלוי זה בזה והצ"ל דהגמ' ס"ל דחד טעמא להו דמשום דר"מ חושש למיעוט גרידא מיהא דרבנן ולא אמרינן מיעוטא כמאן דליתא דמי מש"ה אם נצטרף עמו חזקה הרי הוא ספק דאורייתא ורבנן משום דלא חיישי למיעוטא כלל דס"ל דכמאן דליתא דמי מש"ה גם באיכא חזקה המסייע הוא אינו מדאורייתא ועכ"פ יהיה הסברא איך שיהיה זה מוכרח דאם ניחוש למיעוט גרידא אפי' רק מדרבנן בע"כ בהדי חזקה הוא ספק דאורייתא:

[ב] וא"כ הרי מיושבים דברי ר"ת בבכורות שפיר דהרי כך היא הצעת הסוגיא בחולין (דף י"א) דרב אשי אמר שם דהא דקיי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא ידעינן לה משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וניחוש שמא במקום נקב שחט אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמי' דרב כהנא ואמר לי ודלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחיט וכי תימא הכי נמי דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר וכתבו שם התוס' בד"ה פסח וקדשים הא דלא קאמר בשר תאוה מאי איכא למימר משום דר"מ אינו חושש למיעוט אלא מדרבנן ומשו"ה קאמר וכ"ת ה"נ דמחמיר מדרבנן שלא לאכול בשר תאוה ופריך מפסח וקדשים דאינו יכול להחמיר בהם ומדקדק כי היכי דלר"מ יש חילוק בדרבנן בין אפשר ללא אפשר ה"ה דנוכל לחלק כן בדאורייתא וכן כתבו התוספ' בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא ושם הוסיפו להסביר תירוצם יותר דמדקדק כיון דחזינן דר"מ בדרבנן ע"כ מחלק בין אפשר ללא אפשר בע"כ דגם בדאורייתא יש חילוק בזה דאם איתא דבדאורייתא אין לחלק בין אפשר ללא אפשר לא היה לחכמים לחוש ולגזור היכא דאפשר כיון דאיכא מקום דלא אפשר לקיים גזרתם יעו"ש, והנה בודאי דתירוצם דחוק קצת ועיי' במרדכי בחולין פ' הזרוע שכתב בשם ספר החכמה דר"מ חושש למיעוט מדאורייתא כדמוכח בפ"ק דחולין דקאמר וכ"ת ה"נ פסח וקדשים מאי איכא למימר ואי לא חייש למיעוטא מדאורייתא מאי פריך, לתרץ הא דחייש ר"מ זהו רק מדרבנן ובפסח וקדשים היה מעמיד על דין תורה אלא ש"מ מדאורייתא כו' הרי להדיא דלא ס"ל כתי' התוספו' וס"ל לדוחק לומר דמדקדק מתקנתא דרבנן לדאורייתא, וא"כ נאמר דכן ס"ל לר"ת בבכורות וי"ל דגם רב אשי דמדקדק דאזלינן בתר רובא מהא דלא חיישינן שמא במקום נקב שחט וס"ל דאין לחלק בין אפשר ללא אפשר מ"מ גם הוא מודה דבאיסור דרבנן נוכל לחלק דהיכא דאפשר החמירו בו חכמים שלא לבא לידי ספק איסורא דאורייתא והיכא דלא אפשר לא העמידו דבריהם ורק בדאורייתא לא ס"ל לרב אשי לחלק בין אפשר ללא אפשר ומש"ה מדקדק רב אשי שפיר דבכל דוכתא מדאורייתא אזלינן בתר רובא מהא דאמר רחמנא שחוט ואכול ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט ורב כהנא לא דחי ל' מהא דהיכי אכלינן בישרא דהרי לדידן גם באיכא חזקה המסייע למיעוט לא חיישינן ליה מדאורייתא רק מדרבנן והאיך יביא לו ראיה מדרבנן לדאורייתא ומש"ה הקשה לו רק מר"מ היכי אכיל בישרא דלדידיה הרי היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט הוא דאורייתא דהא גבי טומאה מקיל משום האי סברא ולדידיה צריך להיות אסור לאכול בשר מדאורייתא משום סמוך מיעוטא דנקובת הושט לחזקת איסור דבהמה בחי' ומיושב היטב קושית מהרש"א דלא מצי אמר היכי אכלינן ולעולם לגבי ספק נקובת הושט איכא חזקה המסייעו ומ"מ הביא ר"ת ראיה מהא דלא אמר היכי אכלינן בישרא דלא קיי"ל כר"מ ולא חיישינן למיעוט גרידא היכא דליכא חזקה משום דזה תלוי בזה דאם היינו חוששין למיעוט גרידא מדרבנן אם כן אי איכא חזקה היה צריך להיות אסור מדאורייתא ושוב ה"ל לומר היכי אכלינן בישרא ומיושב היטב דברי התוס' דבכורות בלא שום דוחק:

[ג] ואי ואי דא"כ לפמ"ש דר"ת מפרש דשקלי וטרי' של הגמר' לר"מ היכי אכיל בישרא קאי על מדאורייתא דמה"ת צריך להיות אסור לדידיה אם לא נחלק בין אפשר ללא אפשר א"כ הא תשאר עליו קושית התוספו' בחולין ובבכורות דאמאי לא אמר בשר תאוה מאי איכא למימר, גם זה אינו דיחוי לדברינו דהרי קושיא זו לא רק לפי דברינו תיסוב דהרי כמו כן קשה על המרדכי דחולין הנ"ל שכתב להדיא דר"מ חושש גם למיעוט גרידא מדאורייתא וכן מוכרח דעת התוס' בחולין (דף פ"ו) דאיתא שם דר' מאיר מחייב על שחיטת חרש שוטה וקטן משום נבלה משום דרוב מעשיהם מקולקלים והקשו שם התוספו' כיון דר"מ חושש למיעוט האיך לוקה עליה משום נבלה הא איכא מיעוט מעשיהם מתוקנים ומוכרח דס"ל להתו' דר"מ חושש למיעוט מן התורה וכן הקשו שם התוס' גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דלמה צריך לומר לר"מ דמטהר משום דעיסה בחזקת טהרה עומדת מסייעו למיעוט דאינו מטפחין והרי בלא"ה כיון דאיכא מיעוט דאין מטפחין לר"מ דחושש למיעוט ה"ל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לשאול, הרי מוכח מכל זה דס"ל דר"מ חושש למיעוט מן התורה ולדידהו הרי ג"כ קשה אמאי לא פריך מבשר תאוה וכמו דנתרץ דברי התוס' הללו כן נתרץ לר"ת, ועיי' בחידושי הרשב"א בחולין (דף י"א) שהקשה ג"כ אמאי לא פריך מבשר תאוה ותי' דהמ"ל דבאמת ע"פ דין היה צריך להיות אסור לר"מ לאכול בשר תאוה רק לא דיברה תורה להתיר בשר תאוה אלא כנגד יצה"ר מוטב יאכלו בשר שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות ומש"ה פריך יותר טפי מפסח וקדשים דהתורה ציותה לאכלן וכן כתב בחידושי הר"ן שם יעו"ש וכן נאמר לר"ת והתוס' והמרדכי הנ"ל, ועיין עוד בחולין (דף כ"ח) דדעת רש"י שם דגם לנקב אין לושט בדיקה מבחוץ והתוס' בשם ריב"א כתבו דיש לנקב בדיקה גם מבחוץ והקשו עליו דא"נ מאי קאמר לר"מ היכי אכיל בישרא נימא דהיה אוכל ע"י בדיקה ותירצו דיש חולי שהליקוי שלו אדום והבהמה נאסרת על ידו ואין לו בדיקה מבחוץ ופריך שפיר, עוד תירצו דזהו דמסיים הגמ' וכ"ת ה"נ דלא אכיל פי' דלא היה אוכל בלא בדיקה פסח וקדשים מאי איכא למימר דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין לך מום גדול מזה ולתי' השני של התוס' הא לא קשה כלל הא דלא אמר בשר תאוה מאי איכא למימר ועיי' ביש"ש שכ' דחכמי הצרפתים סוברים כריב"א בזה, ועוד דיותר אפשר לומר דאפי' לדעת רש"י דס"ל בדף כ"ח דגם לנקב אין לו בדיקה מבחוץ וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ג' מה' שחיטה והגאונים כמו שהובא בב"י סי' ל"ג מ"מ הא נוכל לומר דגם הם מודים דהרבה פעמים נוכל לראות גם מבחוץ אם יש בו נקב אלא דס"ל דאין זה בדיקה גמורה לומר דאחרי שבדקנוהו ולא מצאנו בו נקב דודאי לא ניקב דיכול להתרחש דיהיה נקוב ולא יהיה ניכר אבל רוב פעמים ניכר ע"י הבדיקה, והיכא דנולד ריעותא בבהמה דע"פ דין צריכה בדיקה וכגון באתי כי ממסמס קועי' דמא ס"ל לרש"י והרמב"ם דלא מהני לה הבדיקה, אבל בבהמה דעלמא שלא נולדה שום ריעותא כלל ואיכא רובא דרוב בהמות כשרים הם ואינם נקובת הושט ואע"ג דאיכא מיעוטא דנקובת מ"מ אם בדקוהו אפי' מבחוץ גם הם מודים דהאיך נבא לחוש לה גם אחר בדיקה לנקובה דהוא מיעוטא דמיעוטא וגם ר"מ לא חייש ליה כלל ואפי' באיכא חזקה המסייע למיעוט, ושפיר נוכל לומר לכ"ע כמ"ש התוס' דהא דאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל היינו רק בלא בדיקה אבל בבדיקה שפיר מצי אכיל גם לר"מ וא"כ הא לא שייך כלל להקשות מבשר תאוה ועכ"פ מיושבים דברי ר"ת דלא מצי אמר היכי אכלינן בישרא: