שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 27

[ג] ועל כן נראה יותר דלאו מסברא דנפשייהו כתבו הרמב"ם ורש"י כן ורק מימרא דרבא משמע להו כן דקאמר ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות דמדאמר נבלות לשון רבים מוכרח דלא קאי על פסוקת הגרגרת לחודא רק ס"ל דגם נקובת הושט חד דינא לה עם פסוקת הגרגרת, וכן מוכח מדברי רש"י דכתב ויש מהן נבלות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ולכאורה מה רצה רש"י בזה במה שהוסיף ליתן טעם כאן דאם בא להסביר לנו במה חלוקים הני טריפות מכל הי"ח טריפות שחשבה המשנה דאינם נבלה א"כ הרי בתחילת הסוגיא דאמרינן דפסוקת הגרגרת הוא נבלה ה"ל לרש"י לכתוב סברא זו אלא כמש"כ דעל פסוקת הגרגרת ניחא בלא"ה דכיון דאין לבהמה רק סימן אחד במה יופקע מינה איסור נבלה אחר השחיטה דסימן אחד לא מהני להוציא מידי נבלה לר' ישבב ורק על דברי רבא דמוסיף דגם נקובת הושט הוא נבלה הוצרך רש"י להסביר דבריו משום דאיתרע מקום שחיטה דידה, ועכ"פ משמעות דברי רש"י דמדברי רבא הוא דמשמע ליה דגם נקובת הושט הוא נבלה והא דבאמת הוצרך רבא להוסיף גם נקובת הושט הוא משום דלפי תירוצו דחקו לשון וסדר המשנה דקתני אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ולתירוצו של רבא דאלו אסורות קתני ותני המשנה נבלות וגם טרפות מ"מ לא אתיא סדר המשנה בפשטות דפתח בנקובת הושט דהוא טרפה ואח"כ פסוקת הגרגרת דהוא נבלה ושוב חזר למנקט טרפות וה"ל למתני לנקובת הושט בהדי טרפות בתר פסוקת הגרגרת ומזה יצא ליה לרבא דשניהם חד דינא להו דכל היכא דאיתרע מקום שחיטה דידהו הויא נבלה, וא"כ הרי נוכל לומר דבזה אין שום מחלוקת בין הראשונים וגם ר"ת והרא"ש מודים בזה דמלשונו של רבא מוכרח כן ובודאי דכן ראוי לומר דכל למעוטי במחלוקת עדיף ומאחר דלא ראינו לא להתוספות ולא לשום אחד מן הראשונים שישיגו על פרש"י במה דנקט בתירוצו של רבא גם נקובת הושט בודאי כולם מסכימים לפרש"י בזה, רק דר"ת והרא"ש ס"ל דרק רבא לפי מה דמשני חשבה גם נבלה ומוכרח לומר כן שלא יקשה עליו סדר המשנה אבל לר' יוחנן דמשני (בדף ל"ב) דהמשנה דאלו טריפות נשנית קודם שחזר בו ר"ע והמשנה בדוקא נקטה אלו טריפות ולא נבלות וא"כ הרי לדידיה תנן בהדיא במשנה דנקובת הושט הוא רק טרפה לחודא ומש"ה אע"ג דמצינו בדף ל"ב דר' ישבב נחלק על ר"ע וחזר בו ר"ע מ"מ הרי לא מצינו כן בנקובת הושט דבו הא לא נחלקו כלל וממילא נשאר על דינו הראשון שסתמה לנו המשנה שהיא טרפה, דמפסוקת הגרגרת אין ללמוד לנקובת הושט מסברא החיצונה דלא דמי וכמו שכתבנו למעלה, כן י"ל בדעת ר"ת והרא"ש, והא דפיר"ת הא דאיבעי' ר"ה בר' נתן בשהה במיעוט סימנים דקאי על מיעוט קמא משום דהוא מידי דמטרפי ביה ולא מנבלה פי' דר"ה בר' נתן ס"ל כר' יוחנן בהא דאינו רק טרפה אבל אליבא דרבא כ"ע מודים דהוא נבלה, ונמצא דלפי"ז אין כאן מחלוקת בין הראשונים כלל בעיקר הדבר דכ"ע מודים אליבא דרבא דהוא נבלה וכן הא שכתבנו דר"ת ס"ל דר' יוחנן חולק על זה וס"ל דהוא טרפה י"ל ג"כ דכ"ע מודים בזה וגם הרמב"ם ורש"י יאמרו כן והא דפסק הרמב"ם דהוא נבלה הוא משום דפליגא רבא ור' יוחנן והלכה כרבא דבתרא הוא לגבי ר' יוחנן, ועיי' עוד ברמב"ם פרק ארבעה עשר מהל' שבת הלכה כ"ב דפסק כאביי נגד ר' יוחנן משום דבתראה הוא וע"ש במ"מ, ומ"מ ר"ת מפרש שפיר פירושו דנאמר דר"ה בר' נתן ס"ל כר' יוחנן ולפי פירושו ודאי דממילא יהיה מוכרח להלכה כר' יוחנן דהוא טרפה אע"ג דרבא חולק עליו כיון דהך סוגיא ששהה במיעוט סימנין אתיא רק כר' יוחנן, ולפי"ז יצא לנו דשוב אין לנו שום ראיה בדעת הרא"ש האיך ס"ל להלכה בזה דמה שהוכחנו למעלה מדהביא פירושו של ר"ת ולא דחה פירושו דהרי הוא נבלה מכלל דס"ל כן מעתה אין בזה שום סרך ראיה כיון דנאמר דכל הפוסקים מודים דהוא פלוגתא דרבא ור' יוחנן ונמצא דהפסק של ההלכה תלוי בזה גופיה בפירושו של הך איבעי' דשהה במיעוט סימנים דאם נפרשו דקאי על מיעוט קמא כר"ת באמת יהיה מוכרח מזה דהלכה כר' יוחנן ואין בזה שום קושיא על פירושו, אבל להמסקנא שלא הסכים הרא"ש לפירושו של ר"ת וכתב פירוש אחר שאינו תלוי כלל בפלוגתא זו שוב נוכל לומר דהרא"ש ס"ל להלכה כהרמב"ם דהדרינן לכללא דקיי"ל כרבא לגבי דר' יוחנן דבתראה הוא ורק מדברי ר"ת מוכרח לכאורה דחולק וס"ל להלכה דהוא רק טרפה:

[ד] ולכאורה היה נראה לפקפק על זה דע"כ דעת התוס' והרא"ש דאליבא דכ"ע קאי הך איבעיא דשהה במיעוט סימנים ולא כמש"כ דתלי בפלוגתא דאמוראי דרבא ור"י, דהתו' כתבו על פר"ת וז"ל והשתא לפירושו את"ל דשהייה במיעוט קמא כשירה לא פסלה שהיי' בעוף כלל מן התורה דהכשירו בסימן אחד וכיון דשחט רוב אחד כבר נשלם השחיטה, והא דאמר לקמן דשהיי' הוא מבהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן, גם הרא"ש כתב ממש כלשון התוס' וז"ל ולפירושו לא פסלה שהיי' בעוף מן התורה דהכשירו ברוב אחד והא דאמר לקמן גבי שהיי' כדי בהמה לבהמה ועוף ועוף היינו מדרבנן ודוחק הוא עכ"ל, ולכאורה לשונם אינו מדוקדק קצת דהרי בדף ל"ב פליגי בה אמוראי בשיעור שהיות העוף כמה הוא דרב ס"ל שם כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל ור' יוחנן ס"ל כדי בהמה לעוף אבל בעיקר הדבר דשהיי' פסלי בעוף כ"ע מודים ואין חולק בדבר וא"כ הרי מכולהו אמוראי קשה לפר"ת וצ"ל דהוא רק מדרבנן וא"כ למה דקדקו התוס' בקושייתם ונקטו רק דברי רב דאמר דעוף לעוף וטפי ה"ל למינקט סתמא דהא דאמר לקמן דפסלה שהיי' בעוף הוא רק דרבנן. ולכאורה נראה דלשון התוס' באו בדקדוק גדול דהרי בדף ל' קאמר רב יהודה משמיה דרב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכן קאמר שם ר"ל יוחנן כשמואל ופירשו שם התוס' בשם בה"ג דאיירי בשחט בהיקף של הסימן כאן מעט וכאן מעט בטבעת אחת מסביב ובין הכו איכא רובא ושמואל ור"ל יוחנן פסלי בכה"ג משום דאין הרוב מחובר ביחד ואינה מפורעת, וא"כ לדידהו הרי גם, אם נאמר דבמיעוט קמא לא פסלה שהייה והטעם דלא איתעביד בה מידי דמנבלה ביה מכל מקום הא משכחת לה שפיר שהייה דפסלה בעוף מן התורה בין בושט ובין בקנה וכגון ששחט בכה"ג בהיקף של הסימן ובין הכל איכא רובא ומ"מ עדיין לא נגמרה השחיטה כל זמן שלא נצטרפו החיתוכים יחד ושהה בו כשיעור שחיטה ואח"כ חזר וצירף כל החיתוכים יחד דבכה"ג הרי ודאי דפסלה בו שהיי' כיון שקודם השהיי' כבר עביד מידי דמנבלה בי' דהא לענין איסור נבלה לא בעינן שיה' מפורעת ומצטרפין כל החיתוכים יחד לענין זה שהיא פסוקת הגרגרת וכדאיתא להדי' בדף מ"ה ניקבה כנפה מצטרפין לרובא, וזה זמן כמה שראיתי בספר ראש יוסף שכתב דלהך מ"ד דמצרפי שחיטה מפורעת שפיר משכחת לה שהיי' דפסלי בעוף מדאורייתא, וא"כ הא דכ' התוס' דלא משכחת לה הוא רק אליבא דידן דקיי"ל דלא בעי מפורעת, ומש"ה דקדקו התוס' והרא"ש בלשונם והקשו רק ממימרא דרב דאמר מעוף לעוף דרב הא מכשיר בשוחט בשנים ושלשה מקומות דלא בעי מפורעת ורק לדידי' מוכרח לומר דהוא רק מדרבנן אבל לשמואל ור"ל יוחנן לא הקשו התוס' כלל דלשיטתם ניחא שפיר גם בדאורייתא וכיון דכל הקושי' הוא רק לרב, א"כ אם נאמר כמש"כ דגם ר"ת מודה דהוא פלוגתא דרבא ור' יוחנן ואליבא דרבא דס"ל דהיא נבלה הא לא מבעי' לי' כלל דפשיטא דפסלה בי' שהיי' דהרי זה דומה לשהיי' בתר רוב סימן א' כיון דבשניהם הוא נבלה ורק דבעל האבעי' ס"ל כר' יוחנן בהא דהוא טרפה ומש"ה נסתפק במיעוט קמא אי פסלה או לא א"כ מאי הקשו התוס' נימא דרב ס"ל כרבא ופסלה מדאורייתא גם במיעוט קמא ואליבא דר' יוחנן שנסתפקו הגמר' בכאן אי פסלה שהיי' במיעוט קמא הא ג"כ משכחת לה שהייה בעוף מדאורייתא בכה"ג דכתבנו דר' יוחנן ש מצריך מפורעת ולמה דחקו התוס' בקושייתם, וגם הרא"ש הא דחה בשביל קושיא זו פירושו של ר"ת דנראה לו דוחק לפרש הך דדף ל"ב דהוא רק מדרבנן והרי י"ל כמש"כ, אלא דלכאורה מוכרח דלא כמש"כ דהתוס' והרא"ש ס"ל דהך איבעי' דשהה במיעוט סימנים הוא לכ"ע דס"ל דלכ"ע נקובת הושט הוא רק טרפה והא דאמר רבא ויש מהם נבלות קאי רק על פסוקת הגרגרת לחודא ולאו דוקא נקט רבא לשון רבים וחולקים על פרש"י ואליבא דכ"ע נסתפק כאן אי פסלה במיעוט קמא ומש"ה הוצרכו לדחוק דאם נאמר דלא פסול שהי' רק במידי דמנבלה בי' לא משכחת לה שהיי' דפסלה בעוף מן התורה אליבא דרב דלא מצריך מפורעת וא"כ הא דאמר רב דעוף לעוף הוא רק דרבנן:

[ה] אמנם זה אינו דודאי לפי הסברא נראה דלהני אמוראי דמצרכי שחיטה מפורעת לדידהו אם שחט בשלשה מקומות ואח"כ צירפן יחד דגם בלא שהה בזה כלל דאסורה דהרי תיכף כשנשחט רוב הסימן הרי הוא פסוקת הסימן ברובו דהוי כאילו נפסק כולו ועדיין אין בו הכשר שחיטה ומה שמצרפים אח"כ הרי בסימן שכבר נפסק רובו קשחט והאיך יועיל התיקון שעש' אחר שכבר נפסק הסימן וכמונח בדיקולא דמיא ולא דמי לכל השחיטות דאע"ג דכבר שחט הקנה מ"מ מהני מה ששוחט אח"כ את הושט, דשאני שם שכן דרך הכשר שחיטה והוא בשני סימנים ושחיטת הושט שאח"כ הוא בסימן שלם אבל מה שמוסיף לעשות בסימן שכבר נפסק רובו בודאי נראה דלא יוסיף שום תיקון כלל ועיי' בסי' כ"ד בש"ך ס"ק י"ח שכתב בשם הכסף משנה דאפילו להמ"ד דמכשיר בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מ"מ זה אינו רק בהגרמה דאינו במקום שחיטה אבל שחט שליש ודרס שליש לכ"ע אסורה דכיון דנחתך רובו במקום הכשר שחיטה קודם שנשלם שיעור הכשר שחיטה לא מהני מה דמוסיף אח"כ לשחוט לשליש האחרון דבסימן הנפסק קשחיט וזה להדיא כמו שכתבתי. וא"כ כולהו אמוראי לא מצינו שהייה שיפסול בעוף מן התורה אם נאמר דבמיעוט קמא לא פסלה דבכה"ג דשחט בשלשה מקומות לא משכחת לה דגם בלא שהה כלל אסורה ואליבא דכולהו אמוראי ההכרח לומר דבעוף הוא רק מדרבנן והא דנקטו התוס' בקושייתם רק מימרא דרב הוא לאו דוקא רק הזכירו יותר דברי רב דבאו בזה לחזק הקושי' והדוחק שיש בזה לפי פירושו של ר"ת דמלבד דעיקר הדבר קשה קצת לומר דשהיית העוף הוא רק מדרבנן עוד לרב יותר דחוק לומר כן דאמר דבהמה לבהמה ועוף לעוף וא"כ שיעור דעוף יותר קטן משל בהמה ובודאי דחוק להחמיר בעוף יותר מבבהמה כיון דכל עיקר פסולו בעוף הוא רק גזירה אטו בהמה ואיך נאסור בעוף בשיעו' קטן שבשיעור כזה שריא בהמה, וזהו ג"כ הדוחק שכתב הרא"ש על פי' ר"ת. ובביאור דברי התוס' נראה דהא דכתבו דאינו רק מדרבנן אין כוונתם דגזרו שהיי' דעוף אטו בהמה רק כוונתם דגזרו רבנן שיפסול שהיי' בעוף גזרה אטו נקובת הושט דאם נתיר בשהיי' תוך שחיטת הושט יבאו להתיר גם נקובת הושט בעלמא, אמנם גם זה אינו מספיק כל צרכו דא"כ לא ידעתי שום מקום וסברא לחלק בגזרה זו בין בהמה לעוף ואם בכדי שיעור שחיטת עוף ראו חכמים שיש לגזור שלא יבאו להתיר בנקובת הושט בעלמא א"כ גם בבהמה נאסר גם בשיעור זה מדרבנן משום גזירה זו, ויש לישב. ועכ"פ עיקר קושית התוס' הוא לכל האמוראים ושוב מצינן לומר כמש"כ דכ"ע מודים דהוא פלוגתא דאמוראי רבא ור' יוחנן אם הוא נבלה או טרפה וממילא אין הכרע בדעת הרא"ש דחולק על הרמב"ם להלכה וכמו שכתבנו, ורק מדברי רבינו תם מוכרח דס"ל להלכה דהוא טרפה:

[ו] ולכאורה יש לעיין קצת על התוס' והרא"ש שדחו פירושו ר"ת מהא דתני' בתוספתא שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה הרי להדיא דפסלה גם במיעוט קמא ואמאי סלקה בגמר' האבעיא בתיקו ולא פשט לה מהך תוספתא, ולכאורה יש להבין קושייתם, דהנה עיקר פירושו של ר"ת דמפרש דנסתפק דלמא לא באה ההלכה דשהיי' פסלה רק במידי דמנבלה ביה ולא במידי דמטרפה בי' הרי יש להבין מדוע לא פשיט לה מהא דבדף ל"ב במשנה דס"ל לר' עקיבא קודם שחזר בו דפסוקת הגרגרת הוא טרפה ולא רק נבלה ולדידיה הא לעולם לא משכחת לה שהיי' דפסלה רק במידי דמטרפי' ביה לחודא כיון דגם בין סימן לסימן אינו רק טרפה ומוכרח דגם במידי דמטרפי ביה פסלה שהיי' ומדר"ע נשמע לרבנן דגם במיעוט של ושט פסלה דבהא הא לא פליגא עליו וצריך לומר דגם בעל האבעיא לא נסתפק כלל בזה דלמא באה ההלכה מפורש דרק במידי דמנבלה בה פסלה שהיי' דזה אי אפשר לאומרו מס"ד דר"ע רק ודאי ההלכה באה בסתם ומסתפקא לי' אם אנן מחלקינן מסברא דלא קאי רק על מידי דמנבלה בי' ואין ראיה מס"ד דר"ע דאז היה מוכרח דקאי רק על מידי דמטרפינן אבל לפי האמת שפיר נוכל לחלק כן, ועכ"פ לר"ע הרי ודאי דאין לומר חילוק זה וא"כ מאי הקשו התוס' נימא דמש"ה לא פשטה הגמ' הך אבעיא די"ל דהתוספתא אתי' כר"ע ומקמי דהדר בו ואז מיעוט קמא ורוב סי' שוים בהך דינא דשניהם הוא טרפה ומש"ה בשניהם פסלה שהיי' אבל לפי האמת הא יש לחלק ביניהם, והרי אין בזה שום דוחק לאוקמא התוספתא כס"ד דר"ע דהרי (בדף ל"ב) מוקים ר' יוחנן גם המשנה דאלו טרפות רק כר"ע מקמי דהדר בו וי"ל דז"ל התוספתא שחט את הושט כו' ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טרפה כו' וחזר ר"ע להיות שונה כר' ישבב שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה פסולה, ולא ניחא להו להתוס' לומר דהך סיפא נשנית על קודם שחזר בו ר"ע כיון דמתני בתר בבא דחזר בו ר"ע ומש"ה הקשו שפיר על ר"ת, גם יש לישב קושי' זו באופן אחר ולא ראיתי להאריך בו:

[ז] עוד יש לחקור קצת כיון דעיקר הספק דלמא לא פסלה רק במידי דמנבלה וכגון בין סימן לסימן, והרי גם בין סי' לסי' מחיים אינו רק טרפה וכמו דמבואר להדי' (בדף ל"ב) דפסוקת הגרגרת אינו מטמאה מחיים ורק אחר שחיטה הוא נבלה, ומוכרח ע"כ דגם מה דהוא נבלה רק אחר שחיטה ודאי דפסלה בו שהיי' דבענין אחר הא לא משכחת לה כלל ורק במיעוט קמא מבעיא לי' דגם אחר שחיטה אינה נבלה, ולפ"ז לכאורה נראה דאליבא דר' יהודה דס"ל בזבחים (דף ע"א) דבעוף אין שחיטתה מטהר טרפתה מידי נבלה ולדידי' הרי גם נקובת הושט הויא נבלה אחר שחיטה בעוף והוא שוה ממש לפסוקה בכל הדברים וא"כ מה הקשו התוספו' על ר"ת הרי נוכל לומר דאליבא דר' יהודה לא מבעי' ליה כלל דודאי דפסלה ולא קמבעי לי' רק לדידן דשחיטתה מטהרת טרפתה או אפילו אליבא דר' יהודה וכגון בבהמה דמודה בה ר"י דשחיטתה מטהרתה ושוב י"ל דלא פסלה במיעוט קמא ומש"ה לא פשטה הגמרא מהתוספתא דיש לדחות דאתי' רק כר' יהודה ואיירי בעוף. וגם זה יש לישב דהתוספות העתיקו התוספתא שחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה פסול' ועיינתי בתוספתא וכתוב בה כן שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם כו' טרפה, הרי דאיירי בבהמה רק התוספת קיצרו בהעתקת התוספתא והקשו התוס' שפיר:

[ח] עוד צ"ע לי דברי הטור שכתב בסימן כ"ג דהרמב"ם מפר' להך אבעי' דשהה במיעוט סימנים על מיעוט קמא דושט וזהו כפי' ר"ת ועיי' בב"י שחקר מהיכן למד הטור כן מדברי הרמב"ם דמפרש כן והב"י שם מפרש דברי הרמב"ם באופן אחר יעו"ש, ולפי הבנת הטור הרי צ"ע דהרי עיקר יסוד פירושו של ר"ת הוא משום דס"ל דנקובת הושט הוא טרפה וכמו שכתב הרא"ש דזהו עיקר ספיקא של הגמרא והרי הרמב"ם כתב להדי' בפרק שלישי מה' שחיטה דנקובת הושט הוא נבלה ושוב הרי אין לנו סברא לחלק בין שהייה במיעוט קמא לשהיי' בין סימן לסי' דבשניהם איתעבידא מידי דמנבלה בה והאיך יוכל הרמב"ם לפרש כן. הן אמת דראיתי בכנה"ג שהגיה בטור ור"ת במקום והרמב"ם אמנם קשה לשבש הספרים במקום שאין נמצא חילוק בגירסאות והרי בטור שלפני הב"י ודאי היה וכתוב בהן והרמב"ם שהרי חקר הב"י בזה, והנראה לומר דאין בזה שום סתירה להבנת הטור בדעת הרמב"ם דאע"ג דלדעתו בשניהם הוא נבלה מ"מ לדידי' נוכל לחלק באופן אחר דלא כחילוקו של הרא"ש דבעל האבעי' נסתפק דלמא לא פסלה שהיי' רק בין סימן לסימן דכיון דכבר נשחט בה דבר המעכב את השחיטה דהרי בלא שחיטת זה הסימן הראשון רק בשני לחודא הא ג"כ לא תתכשר ומש"ה כיון ששהה בה באה ההלכה דמה ששחט מקודם אינו מצטרף עם מה ששחט אחר השהיי' אבל בשחט רק מיעוט הרי מיעוט זה אלו לא הי' שוחטו לא הי' מעכב את השחיט' דהא אלו לא שחטו כלל והי' שוחט רק הרוב הנשאר לחודא וזה המיעוט הי' מניחו שלם הי' ג"כ כשר גם בלעדיו ומש"ה אין שם שהיי' עלי' דשם שהיי' נתקבל בשוהה באמצע השחיטה והוא רק בדבר שאי אפשר להבהמה שתתכשר בלעדו וכיון דאין בו פסול שהיי' גם הוא מצטרף להשלים שיעור השחיטה דאם אח"כ השלימו לרוב כשר וגם מצטרף ג"כ, שוב מצאתי לרבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק שלישי שהביא פירושו של ר"ת והסביר הסברא כמו שכתבנו וז"ל ור"ת פי' זאת האבעי' דמיירי במיעוט קמא דושט כו' אם נאמר דהשהיי' אינו פוסלת השחיטה אלא בדבר שנעשית בו הבהמה נבלה כגון ברוב הנשאר שאם לא היה שוחט כלל זה המיעוט הראשון והי' מהפך הסימן לצדדיו והי' שוחט זה הרוב הנשאר הי' שחיטתו כשירה אם כן עתה ששחט המיעוט הראשון לא מעלה ולא מוריד וכשירה או נאמר כיון דבזה המיעוט נקובתו במשהו מזיק בו השהיי' כמו ברוב הנשאר עכ"ל, וזהו להדיא כמו שכתבנו, וכן נאמר הסברא להרמב"ם לפי הבנת הטור בדעתו ואין תלוי כלל הך אבעי' בהאי דינא דנקובת הושט אם הוא נבלה או טרפה, ולפי מה שהסביר הרבינו ירוחם י"ל דגם ר"ת ס"ל דהוא נבלה:

[ט] והנה אחרי שבאנו לדברי רבינו ירוחם אלה הנראה לומר דגם הרא"ש נתכוין לסברא זו ונפרש גם כוונתו כן דז"ל הרא"ש וקמבעי' ליה אע"ג דמטרפי בנקובת הושט דלמא לא מפסלי אלא במידי דמנבלה בי' כגון בין סימן לסימן ונאמר שאין כוונת הרא"ש לחלק בין טרפה לנבלה רק כוונתו להחילוק שכתבנו בין היכא דמעכב השחיטה ואם הי' שוחט רק הנשאר בלעדי זה המקצת הי' נבלה ע"י שחסר שיעור השחיטה ובין היכא דאינו מעכב, והא דפתח הרא"ש בטרפה וסיים בנבלה לא משום דזהו הסברא לחלק ביניהם רק קושטא דמילתא קאמר והמשך דבריו כן הוא דאע"ג דמטרפי בנקובת הושט פי' דאע"ג דבהך מקצת ששחט הרי יש בה שיעור לאסור הבהמה אם לא נחשבהו בכלל השחיטה מחמת השהיי' רק כנקובה בעלמא ונקט דמטרפי דכן האמת דבעת השהיי' עביד בה מעשה טרפה דמחיים הא גם פסוקת הסימן אינו רק טרפה] מ"מ מיבעי' ליה דלמא לא פסלה שהיי' אלא במידי דמנבל' בי' כגון אחר רוב סימן פי' דאם ישחט הנשאר הי' נבלה אם לא שנצרף גם את מה ששחט מקודם דבלעדיו אין בו שיעור שחיטה [ונקט דמנבל' דכן הוא האמת דאחר ששחט הנשאר הוא נבלה ולא דבא לחלק בין נבלה לטרפ'] משא"כ במיעוט דגם בלעדיו איכא שיעור שחיטה והא דקאמר דמנבלה ביה האי בו דנקט הרא"ש לא קאי על החתך שעשה מקודם רק קאי על שיעור הסימן דבאותו מקצת אם יחסר מן השחיטה רק ישאר שלם יהי' נבלה משא"כ במיעוטא ומש"ה לא מקרי שהיי' בכה"ג וכיון דאין זה שהיי' הרי גם ממילא אינו בכלל נקובת הושט דהרי בדרך שחיטה קעביד לה ונוכל לצרף אותו ג"כ להשיעור ושרי באכילה, ואע"ג שהלשון נראה לפום ריהטא קצת דחוק מ"מ יפה לנו ללמוד ביאור דברי הרא"ש הסתומים ממפורשים והם דברי רבינו ירוחם שכתב ג"כ כלשון הרא"ש והוסיף ביאור להסביר כן, ובפרט דידוע מה שכתב המג"א סימן תקנ"ט ס"ק ח' שכל דברי רבינו ירוחם בנוים ע"פ דברי הרא"ש ולפום רהיטא נראה ברור דכן הוא כונת הרא"ש. ומעתה נתפשטו כל הקמטים והדקדוקים שכתבנו למעלה ושפיר הקשו התוספו' והרא"ש דנפשוט מהתוספתא ולא קשה מה שהקשינו דנוקים כר"ע מקמי דהדר בי' דגם לר"ע קאי הך אבעי' דאע"ג דלר"ע לעולם הוי' שהיי' במידי דמטרפי בי' הרי בזה אין שום נ"מ וסברא לחלק בין אם הוא נבלה לטרפה רק החילוק בין אם הוא מחסר שיעור שחיטה או לא וא"כ גם לר"ע הוי' הספק דלמא לא פסלה רק אחר רוב סי' ולא במיעוט קמא, וכן לא קשה מה שהקשינו דניקום התוספתא כר' יהודה דאין שחיטתה מטהרת טריפתה דנהי דהוי נבלה מ"מ הרי אינו מחסר שיעור הכשר שחיטה, ולפי"ז אין שום ראיה מכאן לא מר"ת ולא מהרא"ש דחולקים על הרמב"ם כלל ולא עוד אלא אני אומר דמדברי התוספות והרא"ש נראה סמוכין דס"ל בפשיטות כהרמב"ם מדדחו פירושו של ר"ת מהך תוספתא והרי נוכל לומר דספיקא של בעל האבעי' אינו כסברתו זו של רבינו ירוחם רק נסתפק משום דנחלק בין נבלה לטרפה וא"כ לא קשה מהתוספתא כמש"כ דנוקים לה או כר"ע מקמי דהדר בי' או כר' יהודה דאין שחיטתה מטהרת טרפתה, אלא ודאי דס"ל בפשיטות דנקובת הושט הוא נבלה לכ"ע ואפי' לר' יוחנן דמפרש המשנה דאלו טרפות בדוקא וקודם חזרה מ"מ לאחר חזרה גם נקובת הושט הוא נבלה כמו פסוק' הגרגרת דחד דינא להו דאיתרעי מקום שחיטה דידהו וכמו דחזינן מדברי רבא דנקט ויש מהן נבלות לשון רבים הרי דמדמינהו להדדי ובזה לא מצינו שיחלוק עליו ר' יוחנן. וא"כ בע"כ ספיקו של האבעי' הוא רק אם נחלק בין מעכב שיעור שחיטה או לא ואתי' האבעיא גם לר' עקיבא ור' יהודה ומש"ה הקשה שפיר על זה מהתוספתא: