שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 26

הנה ידוע מחלוקת הפוסקים אי מחזקינן מאיסור לאיסור או לא, ודעת רש"י דמחזקינן מאיסור לאיסור ומש"ה מפרש הא דאמרינן בכמה דוכתי בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דהיינו באיסור אבר מן החי שהי' לה בחייה, והתוס' הקשו עליו דהרי איסור זה כבר פקע ממנה בודאי דהרי מתה היא דגם אם נפסלה השחיטה הא ליכא בה איסור אמה"ח רק איסור נבלה ומש"ה פירשו דהחזקת איסור הוא איסור עשה שאינו זבוחה והרשב"א בחידושיו (דף ט') תי' פרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור. ובודאי דלכאורה צ"ע על פרש"י דלמה דחק בזה ולא פי' כהתוס' דחזקת איסור הוא הך דאינה זבוחה דלכאורה הוא פי' פשוט ומבואר, והברור דרש"י ס"ל כהריצב"א שהביאו התוס' בשבועות (דף כ"ד) דחלק ג"כ על פירושם של התוס' וס"ל דקרא דוזבחת ואכלת אינו ציווי ואזהרה דנימא דקודם שחיטה יהי' על הבהמה איסור לאו הבא מכלל עשה רק הכתוב בא להתיר וגילה לנו במה יופקע ממנה איסור אמה"ח ואיסור נבלה על ידי זביחה ומש"ה פרש"י דחזקת איסור היינו אמה"ח, [הן אמת דקשה לי לרש"י וריצב"א לר"מ דס"ל בחולין (דף ק"ב) דישראל אינו מוזהר על אמה"ח של עוף ובן נח מוזהר עליו והקשו התוס' בחולין (דף ל"ג) דתיקשה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ותירצו דמ"מ אסור אמה"ח דעוף גם לישראל משום איסור שאינו זבוחה ולדידהו דוזבחת אינו מוסיף איסור עשה הא תשאר קושי' התוס' הנ"ל, ולכאורה צ"ל לדידהו דס"ל הרמב"ם בה' מלכים שכתב דבן נח אינו מוזהר כלל על אמה"ח של עוף ומה שיש לדבר בזה אין כאן מקומו ועדיין צ"ע בזה] ולפי זה נראה דגבי קרבנות דהרי ודאי דשחיטה דידהו הוא מ"ע גמורה וקרא דושחט את בן הבקר דכתיבא גבי קרבן הרי ודאי דאינו משום הפקעת איסור של אמה"ח לחודא רק הוא ציווי ומ"ע בעבודת הקרבן ובלא זה הוא מחוסר מצוה אחת שבקרבן, ועיי' בחולין (דף יז) דס"ל לר"ע דבמדב' הותר להם בשר נחירה דגם ע"י נחירה הי' נפקע אז איסור אמה"ח ואפ"ה מבואר שם בגמ' דבקדשים היה צריך שחיטה דוקא ומוכרח דהוא פרט ומצוה אחת ממצות שבקרבן. ועוד ראיה דהרי בשחיטת חולין כשר גם מתעסק וכדאיתא בחולין (דף ל"א) ובקדשים מתעסק פסול ובע"כ מוכרח דשחיטת קדשים אינו משום הפקעת איסור לחודא דלזה הא מהני גם מתעסק ובע"כ דהוא מ"ע גמורה ככל המצות שבמעשה קרבנות, ועיי' במס' זבחים (דף י"ד) דאמרינן שחיטה לאו עבודה היא ודחקו שם רש"י ותוס' בד"ה שחיטה אמאי אינה נקראת עבודה, ושוב כתבו התוס' וז"ל והר"י דאורליינוש מפרש לאו עבודה לפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה ציותה התורה שחיטה בקרבן וכן כתבו התוס' במס' יומא (דף מ"ב) ובמס' מנחות (דף מ"ה) יעו"ש וא"כ הרי מדברי רש"י ותוס' שדחקו בזה הא מוכרח כמש"כ, וגם מדברי הר"י דאורליינש אין שום סתירה לדברינו דכוונת הגמר' דשחיטה דקרבן אינו משום עבודה וכמו מצות זריקה והקטרה וקמיצה דעבודה היא אבל שחיטה אינה עבודה רק מצוה וכמו דמצינו כמה דברים בקרבן דאינם רק מצוה לחודא ולא עבודה וכגון קצירת העומר למ"ד נקצר שלא כמצותן פסול ולדידי' אם מצא קצור מ"מ קוצר דקצירה הוא מ"ע המעכב במעשה של העומר ומ"מ אינו עבודה כלל וכמו כן הוא שחיטה דכיון דחזינן דגם בחולין צריכה מוכחינן דאינו משום עבודה אבל ודאי דבקרבן הוא מ"ע גמורה ולא דבאה רק להפקיע איסורא לחודא כמו בחולין וכמו דהוכחנו מהראי' שהבאנו, ומהא דמבואר במס' חולין (דף י"ב) דאם נאמר דקטן יש לו מחשבה גם קטן כשר בשחיטת הקרבן אין להוכיח להיפוך דבע"כ אינו מצוה דאם הוא מצוה האיך יהי' כשר ע"י קטן שאינו בר מצות, זה אינו הוכחה כלל דהרי בעל עבודות אע"ג דפשיטא דהם מצות גמורות היינו מכשירין קטן אי לאו דמעטה קרא בהדי' וכמו דאיתא במס' חולין (דף כ"ד) איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר' אליעזר קטן פסול לעבודה ומש"ה בשחיטה דכל הפסולי' כשרים בה גם קטן כשר בה אם נאמר דיש לו מחשבה לשחוט לשמה, ולפי זה נראה אם נתרחש איזו ספק בשחיטת הקרבן אם נעשה בהכשר ובהלכות שחיטה או לא נראה ברור דכ"ע מודים בו דשייך כאן לומר העמידו על חזקת אינו זבוחה דכל שאינו זבוחה אינו כשר לקרבן וגם לרש"י וריצב"א נראה ברור דמודים הם דלענין להכשי' לקרבן דשייך לומר בו חזקת אינו זבוחה, וא"כ לדעת רש"י וריצב"א דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור ובכל ספק בשחיט' איכא חזקת איסור אמה"ח הרי בבהמה של קרבן איכא שני חזקות לדידהו א' חזקת איסור לאכילה משום אמה"ח דאיכא, גם בבהמת חולין שנית דנפסלו לקרבן משום חזקת אינו זבוחה, והרי כתב הריב"ש בתשובה והביאו הב"י באה"ע סימן י"ז דאפילו לרבנן החולקים על ר' מאיר וס"ל דלא חיישינן למיעוטא ואפי' אי איכא חזקה המסייע למיעוטא מ"מ מדאורייתא לא חיישינן למיעוטא דמן התורה אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא שני חזקות המסייעין למיעוטא שוב אסורה מדאורייתא דרובא לא עדיף גם משני חזקות וגם לרבנן דר"מ היא אסורה מדאורייתא, וא"כ הא תיקשה הא דבחולין (דף י"א) דדחי רב כהנא כל הלמודים דאמרינן שם דאזלינן בתר רובא דלמא היכא דלא אפשר שאני דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחיט וכי תימא הכי נמי דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר אלא היכא דלא אפשר שאני וחזינן דלרבנן ניחא לי' שפיר גם הא דלא חיישינן בפסח וקדשים דלמא במקום נקב שחוט גם אם לא נחלק בין אפשר ללא אפשר ובע"כ מוכרח דלא כריב"ש דמן התורה רובא עדיף גם משני חזקות, וצ"ל דעד כאן לא כתב הריב"ש בסברתו רק בנידן דידי' דאיירי בעיגונא וכ' ע"ז דאיכא שני חזקות חזקת חיים של הבעל וחזקת איסור אשת איש של האשה דשני החזקות הם בשני גופים אבל היכא דהשני חזקות הם שניהם בגוף אחד לא כ' הריב"ש כן ותדע דאטו אם נסתפקנו על דבר אחד אם נתחדש בו איזו מעשה ואם נאמר דנתחדש בה אותו המעשה החדשה בע"כ יתחדשו בה כמה דינים מחודשים בכמה ענינים האם נרבה במספר החזקות כמספר הדינים המחודשים ומש"ה לא שייך למחשב האיסור אינו זבוחה ואמה"ח לשני חזקות והכל א' הוא ומש"ה רובא עדיף מהם:

[ב] גם עוד י"ל באופן אחר וקושי' מעיקרא ליתא דהנה הריב"ש בעצמו באותו תשובה הקשה על סברתו מהא דקיי"ל בנפל למים שאין להם סוף דאשתו אסורה ומ"מ אם ניסת לא תצא משום דרובן לאבד הרי מן התורה רובא עדיף גם משני חזקות ותירץ דמים שאין להם סוף הניצולים הם מיעוטא דמיעוטא ורובא כהאי עדיף גם משני חזקות מן התורה, וככר ראיתי בס' חמדת שלמה שהקשה להריב"ש. מדברי התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה חלב שכתבו בשם ר"ת דאע"ג דקיי"ל דלא כר' מאיר ולא למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע קיי"ל דחיישינן לי' גם אנן מיהא מדרבנן, וכתבו התוס' והא דבמים שאין להם סוף אם ניסת לא תצא התם הניצולים הם מיעוטא דמיעוטא וכן כתב הרא"ש שם וכ"כ הרא"ש בפ"א דחולין ומוכרח מדבריהם דאלולי דברי ר"ת והיינו אומרים דגם במיעוט בהדי חזקה לא חיישינן ליה כלל היה ניחא הא דמשאל"ס דאם ניסת לא תצא גם אם היינו אומרים דהניצולים הוא מיעוט טוב ולהריב"ש הרי אם היה מיעוט טוב צ"ל אסורה מדאורייתא דרוב לא עדיף משני חזקות מה"ת וגם בלא דברי ר"ת הא מוכרח לומ' דהוא מיעוטא דמיעוטא ובע"כ דס"ל להתוס' דמן התורה רובא עדיף גם משני חזקות, ואשר נראה לישב קושיא זו ונאמר דלא יהיה שום סתירה מדברי התוס' דבכורות להריב"ש ונאמר דהני שני דינים תלוים זה בזה וחדא שייך באידך דהנה במס' קידושין (דף פ') גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר"מ מטהר דאע"ג דרוב תינוקות מטפחין מ"מ עיסה זו בחזקת טהורה עומדת סמוך מיעוטא דאינם מטפחין לחזקת טהרה דעיסה ואיתרע ליה רובא ה"ל ספק טומאה באין בו דעת לשאול דטהור ורבנן מטמאין דרובא וחזקה רובא עדיף ופרש"י שם דר"מ אזל לטעמו דחייש למיעוטא ומש"ה לדידיה אלים מיעוטא ומצטרף בהדי חזקה נגד הרוב ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא, והנה הא דתלי רש"י הך פלוגתא דר"מ ורבנן באידך פלוגתא דר"מ ורבנן אי חיישינן למיעוטא או לא מבואר כן להדיא בגמרא במס' חולין (דף פ"ו) דזה תלוי בזה. דזה לשון הגמ' שם דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה כו' וצריך לומר בע"כ דאע"ג דמבואר בכמה דוכתין בתוס' דהא דחושש ר"מ למיעוטא אינו רק מדרבנן וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף י"ב) ד"ה פסח ובדף פ"ו ד"ה סמוך ובבכורות דף כ' בד"ה ואיבעית אימא אבל מה"ת מודה ר"מ דלא חיישינן ליה והך פלוגתא דתינוק שנמצא בצד העיסה אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הרי הוא בדאורייתא דהרי ר"מ מיקל ומטהר העיסה משום הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה ומוכרח דס"ל דמה"ת לא עדיף רובא מחזקה וא"כ האיך תלוי זה בזה. אמנם דאין אתנו יודע האיך להסביר הדברים עכ"ז הדברים מוכרחים ומבוארים להדיא בגמ' דזה תלוי בזה דלר"מ דס"ל דמדרבנן חיישינן למיעוטא וס"ל דלא אמרי' מיעוטא כמאן דליתא ואינו כלל, רק דהתורה גזרה שניזול להלכה כהרוב ומש"ה חשוב המיעוט וכשנצטרף עמו עוד חזקה הרי הוא ספק דאורייתא נגד הרוב ולרבנן דלא חיישי למיעוט כלל והרי הוא לגמרי כמאן דליתא מש"ה גם באיכא חזקה המסייעו אינו מדאורייתא ומש"ה מטמאין העיסה. וא"כ זהו מוכרח בכל ספק שנתחדש דאם בלא חזקה חיישינן ליה אף ע"ג דהחשש אינו רק דרבנן מ"מ אי איכא שום חזקה המסייע כ"ע מודים דהוא דאורייתא דגם רבנן לא פליגי רק משום דס"ל דלמיעוט גרידא לא חיישינן ליה כלל, וא"כ הרי י"ל בפשיטות דזהו עיקר יסודו של סברת הריב"ש דלפי מה שהעלה ר"ת לפסק הלכה דהיכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט גם לדידן חיישינן ליה עכ"פ מדרבנן וכן כתבו כמה מהראשונים ושוב הויא ליה כמו מיעוט גרידא לר"מ ומש"ה. אי איכא עוד חזקה שניה המסייעו ה"ל דאורייתא גם לדידן וכמו דלר"מ הוא דאורייתא בחזקה אחת המסייע למיעוט כן הוא לדידן בשני חזקות כן י"ל בדעת הריב"ש ונמצאו עיקר הדברים מתובלין בסברא. וא"כ הא מיושב קושית החמדת שלמה דאין שום סתירה מהתוס' דבכורות לדברי הריב"ש דהרי אם נאמר דלא כר"ת ולא חיישינן גם באיכא חזקה המסייע שוב י"ל דרובא, עדיף גם משני חזקות מדאורייתא והיה ניחא להו הא דבמשאל"ס אם ניסת לא תצא גם אם נאמר דהוא מיעוט טוב. והריב"ש כ' סברתו רק לפי האמת דקיי"ל כר"ת. ואדרבה בזה יתישב עוד יותר דברי התוס' והרא"ש במה שהקשו לר"ת אמאי אם ניסת לא תצא ולכאורה מה הקשו הרי גם ר"ת לא אמר רק דבחזקה המסייע למיעוט חיישינן רק מדרבנן דמה"ת רובא וחזקה רובא עדיף לדידן והרי נוכל לומר דבדיעבד אם ניסת לא החמירו בה רבנן להוציאה והקילו בה משום עיגונא. ועיי' במרדכי דיבמות שנכתוב בסמוך דתי' באמת כן קושית התוס' דהקילו בה משום עיגונא וההכרח לדחוק דס"ל להתוס' והרא"ש לסברא פשוטה דכל. היכא דבאופן כזה חיישינן ליה גם בשארי איסורים אף ע"ג דאינו רק דרבנן אין שום סברא להקל בעיגונא גם אם ניסת ורק היכא דבאופן כזה בשארי איסורים שרי לגמרי ורק משום חומר ערוה החמירו באשת איש לכתחילה בזה הקילו בו חכמים אם ניסת שלא להוציאה ומש"ה הקשו לר"ת. אמנם עדיין הדברים דחוקים קצת דמנ"ל לומר כן ולהקשות ודלמא גם בכה"ג הקילו בעיגונא דיעבד והרי דכוותי' מצינו שחששו חכמים למיעוט נפל ופסקינן במס' שבת (דף קל"ה) כרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם ושבעה ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוה ואסרינן שם להדיא בהמה ששחטה תוך שבעה כמבואר שם בעובדא דר"פ ור"ה בריה דר"י דעבדו להו עיגלא תוך ז' ולא אכלו ואפ"ה מבואר שם דביבמה שמת ולדה תוך למ"ד ועמדה וניסת דאשת כהן אינה חולצת שלא לאוסרה על בעלה הרי להדיא דאע"ג דבשארי איסורים חיישינן למיעוט זה גם בדיעבד מ"מ אם ניסת הקילו בה שלא להוציאה ומנ"ל להתוספו' דלא אמרינן גם גבי איסור אשת איש ומאי הקשו על ר"ת. אבל לפי מה שהסברנו דברי הריב"ש אתיין ברווחה שהקשו שפיר דכיון דס"ל לר"ת דבחזקה בהדי מיעוט חיישינן ליה מיהא מדרבנן א"כ ממילא במשאל"ס דאיכא שני חזקות חזקת חיים של הבעל וחזקת איסור של האשה צריך להיות אסורה מדאורייתא וא"כ אמאי לא תצא וא"כ אדרבה מדברי התוס' והרא"ש הללו עוד נסתייעו דברי הריב"ש וסברתו אמנם אם נאמר כן הרי יהיה מוכרח דלכל הפחות הני פוסקים החולקים על ר"ת וס"ל דגם בחזקה בהדי מיעוט לא חיישינן ליה כלל מדרבנן דלדידהו מוכרח דגם באיכא שני חזקות רובא עדיף מדאורייתא ועיי' במרדכי במסכ' יבמות פ' האשה שהלך בעלה וצרתה שהביא שם דברי ר"ת דבחזקה המסייע למיעוט חיישינן וכתב שוב וז"ל ויש לתמוה במשאל"ס שאנו מתירים בדיעבד אם ניסת ניחוש למיעוטא דמסייע לנו חזקה ושמא בשביל עיגונא אקילו בה רבנן בדיעבד אי נמי הויא מיעוט דלא שכיח כו' הרי דבתי' קמא ס"ל דהוא מיעוט טוב ואפ"ה אינו רק דרבנן ואם ניסת לא תצא גם לדעת ר"ת ומדבריו ודאי מוכרח להדיא דלא ס"ל כהריב"ש]:

ובזה שנתבאר דהריב"ש לא כתב סברתו רק לפי מה דקיי"ל דבחזקה א' חיישינן מדרבנן הא מיושב שפיר מה שהקשינו הא דפריך רק לר"מ מפסח וקדשים ולא הקשה לכ"ע דהרי גם ר"ת לא כ' דבחזקה חיישינן רק לדידן לפסק ההלכה דאנן הוא דפסקינן כן אבל הרי גם ר"ת מודה דאיכא רבנן דר"מ דס"ל להדיא דגם בחזקה המסייע למיעוט לא חיישינן ליה כלל אפילו מדרבנן דהרי עיקר יסוד דברי ר"ת הוא בבכורות (דף כ') שכ' דקיי"ל דחלב אינו פוטר משום דחזקת האם שלא ילדה מסייע למיעוט החולבות קודם לידה ולדבריו להני תנאי דס"ל בבכורות שם דחלב פוטר הרי ס"ל דלא חיישינן למיעוט גם בהדי חזקה וגם לפי מה דאמרי' ביבמות (דף קי"ט) באשה שהלך בעלה וצרתה למה"י דלרבנן דר"מ תנשא משום דרוב נשים מתעברות ויולדות הרי דלא חששו למיעוט כלל ואע"ג דאשה זו בחזקת יבום היתה עומדת ובזה מיושב הא דבמ' נדה (דף י"ח) קאמר ר' יוחנן דבהא דתינוק שנמצא בצד העיסה דמטמאין רבנן משום דרוב תינוקות מטפחין בעיסה דמ"מ אין שורפין על הך רובא את התרומה וכתבו שם התוספו', בשם ר"ת הטעם לזה משום דהך רוב מטפחין אינו רוב גמור לגמרי וכבר ראיתי בספר מקור מים חיים שהקשה על זה דר"ת לשיטתו למה הוצרך לזה תיפוק ליה דאיהו ס"ל דבחזקה המסייע למיעוט חיישינן ליה מדרבנן ומש"ה אסור מדרבנן לשרוף דעיסה בחזקת טהרה עומדת ובאמת אין זה קושיא דר"ת מודה דרבנן חולקים על ר"מ גם בכה"ג ומש"ה הוצרך לומר דלדידהו אמאי אין שורפין ובע"כ דאינו רוב גמור, והרי זה לשון התוס' בקידושין (דף פ') בד"ה סמוך דאל"כ קשה אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם בהלך בעלה למה"י דתנשא דקסברי מיעוט כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף וא"כ אמאי קאמר הכא ר' יוחנן אליבא דרבנן אין זו חזקה ששורפין עליו התרומה אלא ש"מ שאין זה רוב גמור הרי להדיא כמש"כ דכל עיקר מה שדחק ר"ת הוא משום רבנן החולקים על ר"מ ולא חששו למיעוט גם בהדי חזקה, וא"כ לדידהו גם באיכא שני חזקות נגד הרוב לא חיישינן ליה מה"ת ומש"ה לא הקשה מפסח וקדשים רק לר"מ לחודא ודוק: סימן כד יברר בנקובת הושט אם הוא נבלה או רק טרפה ויבורר דעת רבותינו הראשונים להיכן נוטים בזה:

הרמב"ם כתב בפ' שלישי מה' שחיטה דפסוקת הגרגרת וכן נקובת הושט הוא נבלה וכן כתבו בפשיטות הרבה מהראשונים וכן סתם בש"ע יו"ד סי' ל"ג ולא הביא בב"י שם שום חולק על זה, ובטור שם איתא ושט שניקב טרפה וכ' הב"י דלא חש לדקדק בזה כיון דשניהם אסורים באכילה ודין טומאה לא נהיגא האידנא ובודאי דכן הוא דרך הטור דהרי בסי' ל"ד כתב דפסוקת הגרגרת ברובו טרפה והרי בדף ל"ב מבואר להדיא במשנה דהוא נבלה, וכן כתב הש"ך בסימן ל"ג דהטור לא חש לכתוב על נבלה לשון טרפה ועכ"פ מדברי הב"י מוכרח שהיה פשוט לי זה דהוא נבלה לכ"ע בלא שום חולק. אמנם האחרונים הוסיפו לבאר דיש כמה מהראשונים החולקים בזה ויסודם מהא דבדף למ"ד בתוס' ד"ה החליד הביאו פירושו של ר"ת דמפרש דהא דאיבעיא לן שהה במיעוט סימנים מהו דקאי על מיעוט קמא דושט דאחר ששחט מיעוט הראשון של הושט הפסיק ושהה כדי שיעור שהייה וגמרו אח"כ ומבעיא ליה אם נפסלה השחיטה בכך או לא, ועיי' שם ברא"ש שהסביר פירושו של ר"ת דמבעיא ליה אע"ג דמטרפה בנקובת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה כגון אחר רוב סימן או דלמא לא שנא, ועכ"פ הרי מדברי ר"ת והתוס' והרא"ש הללו מוכרח דס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה וגם בדברי הרא"ש הא מוכרח דס"ל כן להלכה ואע"ג דלבסוף מסיק הרא"ש דלא כפירושו של ר"ת מ"מ הרי לא בשביל זה חלק עליו רק מטעמיה אחרים שכתב שם אבל בעיקר הסברא דס"ל לר"ת דהוא עיקר יסוד של פירוש ר"ת לא נחלק עליו הרא"ש בזה מדלא דחה פירושו מהא דהוא נבלה ובודאי מוכרח דס"ל כן להלכה, וע' במשכנות יעקב סוף חלק יו"ד ובהגהות השו"ע יו"ד הנדפסים מחדש מהגאון מוהר"ר עקיבא איגר זלה"ה זיע"א שהביאו לדברי הרא"ש הללו שחולק על הרמב"ם, וראיתי בדרישה סי' ל"ג שהביא ג"כ לדברי הרא"ש הללו וכתב לתרץ דאין שום סתירה בדבריהם ולא ירדתי לסוף כוונתו עד שמחוסר לי ההבנה בדבריו יעו"ש, ולפי שדין זה נפקא מינה גדולה לענין ספק וס"ס דאם הוא נבלה מקרי חזקת איסור שאינו זבוחה משא"כ אם הוא טרפה אמרתי להאריך בזה ולברר דעת רבותינו הראשונים להיכן נוטה:

[ב] ולכאורה היה נראה לומר דמדברי התוס' והרא"ש אין לנו שום ראיה האיך ס"ל להלכה בזה. דהנה כך הוא הצעת הסוגיא בדף ל"ב דתנן שם שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' עקיבא אומר טרפה ר' ישבב אומר נבלה והודה לו ר"ע ופריך בגמ' מהא דתנן ואלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות ופרש"י ויש מהן נבלות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיט' דידהו, ור"י אמר דהך משנה דאלו טרפות נשנית קודם שחזר בו ר"ע ומשנה לא זזה ממקומ' וכבר הקשו האחרוני' על פרש"י שהזכיר בדבריו גם נקובת הושט וכן על הרמב"ם שכתב בפשיטות דנקובת הושט הוא נבלה דמנ"ל זה והרי כל השקלי וטריא של הך סוגיא הוא רק בפסוקת הגרגרת ובה הוא דאמר ר' ישבב דהוא נבלה ומנ"ל דגם בנקובת הושט הוא כן, וכבר עמד על קושיא זו הפמ"ג בסי' ל"ג והניח בקושיא ובודאי דאין שום מקום לומר דכתבו כן מסברא דנפשייהו דס"ל דפסוקת הגרגרת ונקובת הושט שוים הם בדיניהם וכפי הסברא שכתב רש"י דבשניהם איתרע מקום שחיטה דידהו, חדא דדוחק טובא לומר דרש"י יכתוב זה מסברא דנפשי' בלא שום הכרח מהגמר' ולמה לו להזכיר בדבריו גם נקובת הושט אחרי דקיימינן כאן בפסוקת הגרגרת לחודא וגם הרמב"ם לעולם אין דרכו לכתוב בסתמא דבר שהוציא מסברת עצמו כידוע דרכו בכל מקום שלא הביא רק המבואר בגמר', וגם דלא דמי כלל דבשלמא פסוקת הגרגרת הרי הוא כמו שאין לה גרגרת כיון דכבר נפסק רובו וממילא אחר שחיטה הוא נבלה דהא לא נשחט בה רק הושט לחודא ושחיטת סימן אחד אינו מוציא מידי נבלה ואפי' בעוף שניתר בסימן א' מ"מ הרי בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה וכשאחד מהם אינו ראוי לשחיטה גם השני אינו מתירה וכמו שכתבו התוס' בדף ט' בד"ה כולהו יעו"ש ומש"ה הוא נבלה אבל בנקובת הושט דכל הושט קיים אפשר דגם הושט מקרי בר שחיטה לענין זה שמוציאה מידי נבלה: