שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 25

[ה] ועיי' בנו"ב סי' מ"ג שם שהביא דברי הריב"ש שכ' דאע"ג דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא שני חזקות נגד הרוב לא עדיף רובא מהם והקש' ע"ז הנו"ב מהא דבפרה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט והרי איכא תרי רובי חזקת טומא' דטמא שכ' התוס' וגם חזקת אינו זבוח' ואפ"ה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט ולפי"ז ניחא שפיר דבפרה ליכא חזקת אינו זבוח' כלל. ואי דעדיין תקש' אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל בריש פרק אלו טריפות דטריפה חיה ולדידי' הא גם בפרה איכא להסתפק דלמא נולדה בנקובת הושט דהרי לתדר"י גם נקובת הושט חיה יב"ח וכמו שמבואר בסוף הסימן ואיכא שני חזקות ומני' מוכרח דרובא עדיף גם משני חזקות, גם זה ניחא דלפי האמת ניחא שפיר ואין להקשות מפרה להריב"ש די"ל דהיכא דלא אפשר שאני וכדמסיק הגמר' בחולין (דף י"א) והא דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף נימא דלא מפרה ילפינן לה כמש"כ התוס' רק מסברא הוא דידעינן לי' ורק קושי' הגמר' על הריב"ש שייך מהך סוגי' דחולין דהגמ' מדקדק דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה ולא ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר ומני' מוכח דרובא עדיף גם משני חזקות וא"כ הא י"ל דהך סוגי' ס"ל דטרפה אינה חיה דהרי להלכה קיי"ל כן ושוב ליכא חזקת אינו זבוחה: )

[ו] גם אין להקשות על זה מהא דבכתובות (דף ט') דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו באשת כהן דליכא רק ספק אחד אם תחתיו זינתה או לא תחתיו והקשו התוס' בד"ה לא צריכא דנוקים אותה אחזקת כשרות לכהן וקודם שנתארסה זינתה ותירצו דאדרבה יש להעמידה על חזקת הגוף והשתא הוא דנבעלה הרי דאע"ג דאי אפשר להעמידה על חזקת כשרות לכהן אם לא בהתחדשות הבעילה קודם האירוסין ואפ"ה מצד עצמה חשיבא חזקה אם לא דחזקת הגוף מנגדה ובלא זה היינו אומרים בשביל החזקה דודאי קודם אירוסין נתחדש בה מעשה הבעילה, וכן בכתובות (דף ע"ה) בנמצאו בה מומין חשבינן לחזקת פנוי' דידה לחזקה גמורה אם לא דחזקת הגוף דאלים מניה מנגדו אע"ג, דא"א לומר חזקת פנוי' רק שנולדה בה מומין קודם אירוסין ועי' בתוס' ד"ה אבל היכא הרי גם דבכה"ג מקרי: חזקה. וכן בריש נדה אמרינן במקוה שנמדדה ונמצא חסר העמד טמא על חזקתו ופריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו ומשני הרי חסר לפניך, והרי הך סברא דהרי חסר לפניך אינו רק דנתמעט כח החזקה של המקוה ועדיף מינה חזקת טומאה דטמא אבל מ"מ מעשה חדשה הוא שתחסר המקוה וא"א להעמידו על חזקת טומאה אם לא בהתחדשות החיסרון במקוה מקודם שנטבל בה ואפ"ה חשבינן לי' חזקה, רק זה מיושב בתי' הראשון שכתבנו שהם שני גופים הטמא והמקוה אבל מהך דכתובות הרי קשה לכאורה. זה אינו דשאני שם דהמעשה החדוש שאנו דנים עליו הרי בודאי נתחדשו בגוף זה דהרי אשה זו ודאי נבעלה דהרי פתחה. פתוח וכן גבי מומין הא רואין בה מומין שנולדו בה רק הספק הוא אימתי נעשה בה שפיר שייך לומר העמידה על חזקת כשרות ועל חזקת פנוי' ומקודם שנתקדשה נתחדש בה אבל גבי בהמה שהספק אם נתחדש בה נקב האוסרה כלל או לא נתחדשה בודאי דנוכל לומר כמו שכתבנו דכל שנתבררה דכשנולדה ודאי כשירה היתה כיון שחייתה יב"ח אע"ג דלא חשיבא חזקה כיון שלא נתבררה בשעתה מ"מ גם חזקת איסור ג"כ ליכא בכה"ג:

[ז] והנה בסברא הנ"ל לכאורה היה נראה לישב דברי הרמב"ם המוקשים טובא דבפרק א' מה' שחיטה הלכה י"ב כתב דהשוחט שלא בדק בסימנים אם נשחטו רובם הרי זה נבלה, ומדבריו הא משמע להדיא דאע"ג דאין כאן אלא ספק שמא לא נשחטו רובם מ"מ הרי היא ודאי נבלה ולא ספק נבלה ובע"כ הטעם משום חזקת אינו זבוחה, ועוד כתב שם בהלכה ד' בנמצא הסכין פגום הרי זה ספק נבלה דלמא בעור נפגמה הרי דלא מחזקינן לה בודאי נבלה משום חזקת אינו זבוחה, וכן בפרק ג' מה' שחיטה הלכה ט"ו כתב דאם נמצא הסימן שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה ה"ז ספק נבלה, ובהלכה י"ח כתב בדרך כלל וז"ל וכל ספק בשחיטה ה"ז ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות, הרי דבכל ספק בשחיטה דקדק וכתב דהרי הוא ספק נבלה ומדוע בלא בדק בסי' כתב דהוא ודאי נבלה וכבר עמד על קושיא זו הפרי מגדים בפתיחתו לה' שחיטה יעו"ש שנשאר בצ"ע, ולפי מה שנתבאר יש מקום לישבו דהנה הנו"ב בסי' מ"ג בחלק אה"ע כתב דבכל ספק בשחיטה איכא שני חזקות המנגדות אחת חזקת הבהמה באיסור שאינו זבוחה שנית יש לומר להיפוך העמד הבהמה על חזקת טהרתה דבחי' הא ודאי לא היה בה טומאה משום נבלה גם אם היא נקובה בושט הא לא מטמאה מחיים יעו"ש, ונאמר דכן ס"ל להרמב"ם ומש"ה בכל ספק בשחיטה כתב רק ספק נבלה דהרי איכא חזקה נגד חזקה והרי הוא ספק השקול, ורק דזה לא שייך רק בכל ספק בשחיטה כגון ספק שהה או ספק דרס דהרי המעשה שצריכה להעשות בודאי נעשה בה דהיינו חתיכת שני הסימנים רק דלא ידענו אופן המעשה האיך נעשו אם כהכשר הלכות שחיטה או שלא כהלכה ושפיר שייך לומר דיש לה חזקת אינו זבוחה ולהיפוך חזקת טהרה דבחי' לא היה מטמאה ולא שייך לומר דהך חזקת טהרה הא צריכה התחדשות מעשה השחיטה ולא תהי' החזקה, כיון דהמעשה הא ודאי נתחדש בה וחשיבא שפיר חזקה ומש"ה הוא ספק נבלה ולא ודאי, וכן בנמצא הסימן שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה הוי' שפיר ספק משום הני שני חזקות המנגדות, ולא שייך לומר דהרי חזקת אינו זבוחה אין לה מקום להאמר אם לא שנאמר דקודם שחיטה נשמטו בה הסימנים מ"מ לא חשיבא התחדשות כלל כיון דעתה בודאי שמוט הוא רק הספק הוא על הזמן ובכה"ג שפיר חשיבא חזקה וכמו דהוכחנו מהא דכתובו' דאי לאו סברא דחזקת הגוף היינו אומרים משום חזקת פנוי' דנולדה בה המומין מקודם שנתקדשה לזה, ושפיר יש לה חזקת אינו זבוחה לאסור ולהיפוך חזקת טהרה להקל ומש"ה הוא ספק וכן בנמצא הסכין פגום אבל בלא בדק בסימנין והספק הוא אם שחט רוב הסימנים או רק מקצתן הרי הוא ספק במעשה אם נעשה בה כלל אותה מעשה הנצרכת ונמצא דלטהר את הבהמה שלא תטמא אחר מיתתה הרי צריך לעשות בה המעשה של השחיטה דהיינו לשחוט רוב הסימנים וכיון דנסתפק אם שחט כלל החציו השני של הסימן הרי אין מקום לומר בה כלל העמד בהמה על טהרתה ובודאי שחט גם חציו השני דבכה"ג לא חשיבא חזקה כלל, דאפילו אם נאמר דבכה"ג לא שייך לומר דהחצי השני של הסימן יש לו חזקת הגוף שלא נשחט דודאי נראה דכבר אבד החזקת הגוף שלו כיון שהתחיל לשוחטו ולחתכו והרי הוא כמו נפל גל על האדם דהוא בספק חי דע"י נפילת הגל אבד חזקתו וכן משעה שהתחיל לשוחטו אבדה חזקת הגוף מ"מ גם חזקת טהרה לא חשיבא חזקה כלל דהרי עכ"פ נצרך לה מעשה דהיינו לשחוט גם החצי השני ואע"ג דליכא שום חזקה המנגד לאותו מעשה מ"מ שוב לא חשיבא חזקה וכמש"כ, ומש"ה ליכא חזקת טהרה ונשאר רק חזקת אינו זבוחה לחודא, ומש"ה כתב הרמב"ם דהרי הוא ודאי נבלה וכמו בכל ספק דמעמידין אותו על חזקתו והרי הוא ודאי ולא ספק ולכאור' הוא תי' נכון על הרמב"ם רק לעיל בסי' (כ"א) פקפקנו על עיקר הסברא שכתב הנו"ב דכל ספק בשחיטה שייך לומר בו חזקת טהרה והבאנו ראי' מן הגמרא דלא אמרינן להך חזקה כלל יעו"ש:

[ח] אמנם אחר העיון מצינו דעיקר סברתינו דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבא חזקה דהוא מחלוקת בין רבותינו הראשונים, דבריש מס' גיטין (דף ב') איתא דהא דשליח נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דעד אחד נאמן באיסורין ופריך אימור דאמרינן עד אחד נאמר באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש, וכתבו התוספו' בד"ה ע"א דהא דקיי"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן ידעינן ליה מנדה דכתיב בה וספרה לה לעצמה דהיא נאמנת, וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא נמי וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול, וכן כתבו התוס' ביבמות (דף פ"ח), וביאור דבריהם עיי' שם במהרש"א בגיטין דכוונתם דהרי מזמן שראו אותה שופעת דם נדה הרי מאותה ראי' בודאי עברו ז' ימים ובשביל אותה הראי' הרי יכולה היא להטהר כעת וליכא למיחש רק שמא ראתה עוד דם למחר וסתרה מניינה והרי על ראי' חדשה אין לה שום חזקה דכי משום שראתה היום יש לה חזקה שתראה גם למחר, והא דנאמנת על הטבילה והרי על חשש זה שמא לא טבלה הרי יש לה חזקת טומאה גם מראי' ראשונה לחודה רק דעל זה נאמנת משום דבידה לטבול, הרי מבואר מדברי התוס' להדיא כסברתינו דאע"ג דעד עתה היתה ודאי טמאה והי' לנו לומר העמידה על חזקת דין טומאתה הראשונה מ"מ לא חשיבא חזקה כיון דאחר שבעה ימים מראי' הראשונה אי אפשר להעמידה על דין טומאתה אם לא בהתחדשות ראי' חדשה מש"ה לא חשיבא חזקת טומאה כלל דהרי אין לה חזקה שתראה כל שעה, והרי גבי נדה בע"כ אין לנו לומר הטעם משום דעל ראי' חדשה יש לה חזקת הגוף שלא נתחדש בה ראי' חדשה וחשיבא כחזקה נגד חזקת טומאתה הראשונה דזה אינו דהרי עלולה היא לראות דם ובודאי דאשה שראו אותה שופעת דם ביום ג' לראייתה לערב סמוך לבין השמשות ואח"כ אומרת דרגע קודם בין השמשות פסקה מלראות וסופרת יום רביעי להתחלת מנינה הרי ודאי דעל פי הסברא לא שייך לומר כלל דיש לה חזקת הגוף שלא ראתה כיון דברגע זו אדרבה הוחזקה במעין פתוח וכן מורין לשונם של התוס' שכתבו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה הרי דכתבו רק דאין לה חזקה לראות ולא כתבו דיש לה חזקת הגוף על ראי' חדשה, ועוד דאם נאמר דזה חשיבא חזקה הרי היא חזקת הגוף והרי מבואר בכתובות (דף ע"ה) דחזקת הגוף אלים יותר ואזלינן בתרה גם במקום שחזקת הדין מנגדה וא"כ גם כאן יהי' חזקת הגוף אלים מחזקת טומאה הראשונה וא"כ האיך יכולין ללמוד מנדה דע"א נאמן באיסורין היכא דליכא שום חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר א"ו דזה לא חשיבא חזקה. כלל, והטעם הוא כמש"כ דהרי אדרבה ראו אותה שופעת דם ולא ראו אותה פוסקת ואפ"ה כתבו התוס' דמה דהיתה טמאה עד כאן לא חשיבא משום דאחר שבעה הא אי אפשר להעמידה על חזקתה אם לא בהתחדשות יציאת דם חדש שלא הוחזקה בראי' זו מש"ה לא מקרי חזקה מצד עצמה אע"ג דליכא חזקה המנגדה, וזהו ראי' ברורה לסברתינו דגם לענין חזקת אינו זבוחה כל שאין הספק בעצם מעשה השחיטה ובודאי נשחטה בכל פרטי הלכות שחיטה רק הספק הוא אם נתחדש בה נקב הפוסל השחיטה דלא חשיבא חזקה דהרי אינה בחזקה שינקב הושט שלה וכמו דבנדה אמרי' דאינה בחזקת שתראה עוד כיון דאין לבהמה חזקה שיונקב הושט שלה ורק היכא דיש להסתפק דלמא נולדה בושט נקוב אז הוא דשייך חזקת אינו זבוחה אבל כל שנולדה ודאי בלא נקב כגון אחר י"ב חדש ליכא הך חזקה, וזהו ברור ומוכרח בדעת התוס', א"כ הרי מצינו ג"כ חולקים על הך סברא דבחידושי הרמב"ן לגיטין שם וכן בחידושי הריטב"א שם הביאו דברי התוס' דהא דע"א נאמן באיסורין ילפינן לה מנדה והקשו על זה דלילף מני' גם באיתחזק איסורא דבנדה הרי איתחזק איסורא ואפ"ה נאמנת ולא חיישינן שסתרה מנינה עכ"ל ובשביל קושי' זו דחו פי' התוס' וכתבו פי' אחר יעו"ש בדבריהם הרי דס"ל דגם לענין ספק שמא ראתה ראי' חדשה וסתרה מנינה שייך לומר העמידה על חזקת דין טומאתה אע"ג דצריך לזה ראי' חדשה אפ"ה ס"ל דכיון דליכא חזקת הגוף המנגד לראי' זו כיון דעלולה לראות ממילא יש לה חזקת טומאה וזהו להדי' דלא כמש"כ, דלדידהו בספק נקובת הושט אע"ג דכבר עברו י"ב חודש משנולדה מ"מ הרי חזקת הגוף ליכא דהרי לא נתבררה בשעתה ולא חשיבא חזקה, שוב שייך לומר העמידה על חזקת איסור שאינו זבוחה דידה:

[ט] והנה יעוין במס' נזיר (דף ס"ג) במשנה כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע"פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. והנה אין להוכיח משם דהרי מטומאה ראשונה הא בודאי נטהר בטבילתו והספק הוא אם נגע בטומאה המשוקע ומכל מקום אמרינן בו חזקת טומאה ומחזיקין אותו שנתחדשה בו נגיעה חדשה הרי דגם בכה"ג מקרי חזקה, זהו אינו דשם ודאי לא בתורת חזקה קאמר לה וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה משוקע וז"ל דטומאת התהום דמת הותרה דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאה לא הותרה טומאת התהום אצלו, הרי דשם לא מטעם חזקה קמטמא לו דהרי אפי' אינו רק ספק אם נגע אם לא צריך להיות טמא דהוא ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ורק דטומאת התהום התירה התורה ספיקו וכל שהי' טמא מקודם לא באה עליו הקבלה לטהר אצלו טומאת התהום, אמנם הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות נזיר ה"כ וז"ל נזיר שנטמא וירד וטבל במערה והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שמת היה משוקע בקרקע המערה כשירד לטבול אף על פי שהוא טומאה שאינו ידוע סותר הכל מפני שהוחזק לטומאה וחזקת הטמא טמא עד שיטהר ודאי, ירד להקר טהור עד שידע שנגע נמצא המת צף על פני המים הרי זה בחזקת טמא שחזקתו שנגע בזה שהוא צף עכ"ד, הרי דמפרש דאיירי בספק נגע ובירד לטבול טמא ודאי משום חזקת טומאה ובירד להקר דטהור הוא משום חזקת טהרה ולדבריו מוכרח דאע"ג דאי אפשר להעמידו על טומאתו הראשונה אם לא דנתחדש בו נגיעה חדשה אפ"ה מוקמינן ליה על חזקתו ומוכרח דגם בכה"ג מקרי חזקה ודלא כמש"כ:

[י] היוצא מכל זה דסברא זו הוא מחלוקת הראשונים ולהתוס' היא מוכרחת, והנה כל מה שכתבנו לחלק דאחר יב"ח לא שייך החזקת אינו זבוחה אבל תוך יב"ח דיש להסתפק דלמא נולדה בושט נקוב שפיר שייך לומר בו חזקת אינו זבוחה, והנה כל זה הוא רק לענין עיקר הכלל על הא דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן בה שמא נולדה בושט נקוב שפיר כתבנו לישב הסוגי' דהגמרא פריך שפיר לר"מ היכי אכיל בישרא דאיכא חזקת אינו זבוחה המסייע למיעוט, אבל לענין הלכה למעשה לענין דינא דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן כלל לכל בהמה דלמא ושטו נקוב, ורק בבהמה אחת נתחדש בה ריעותא וכמו שכתבנו בסוף סימן הקודם וכגון שתחב מחט בצואר בהמה ולא ידענו אם הגיע המחט עד לושט וצריכין אנו לדון רק על הריעותא הלזו אם חידשה בו נקב או לא הגם דודאי דע"י מעשה של תחיבת המחט בודאי כבר אבדה חזקת הגוף שלה ולא שייך לומר על הושט דיש לו חזקת הגוף שלא נעשה בו נקב וכמו שכתבנו בסוף סימן הקודם לזה דלא עדיף מנפל עליו גל מ"מ הרי מעשה עכ"פ מקרי וצריכה להעשות מעשה חדשה ולנקבו ושוב לא שייך לומר בו חזקת אינו זבוחה לדעת התוספות דגיטין הנ"ל ונהי ונהי דמ"מ אסורה וכמו בהכתה חולדה על ראשה ודתנן (בדף נ"ו) דאסורה מ"מ אינו אלא ספק איסורא ואמרינן בו שפיר ספק ספיקא להקל גם לדעת הרמ"א היכא דנתחדש בו עוד ספק אחר לעשותו ספק ספיקא, ולהרמב"ן וריטב"א והרמב"ם בכה"ג שייך חזקת אינו זבוחה ולא מהני בו ספק ספיקא כלל. אמנם זה שייך רק היכא דהספק הוא שמא ניקבה ע"י מחט אבל היכא דנפל הספק בנקב הנעשה מאליו אז הרי תוך יב"ח יש לחוש שמא נולדה בנקב ואיכא חזקה שפיר לכ"ע ולא מהני בו ס"ס לדעת הרמ"א:

ואגב אכתוב כאן מה שראיתי בשו"ת פנים מאירות שכתב דאפי' למ"ד דס"ל דטרפה חי' מ"מ נקובת הושט לכ"ע אינו חי' כיון דהוא נבלה יעו"ש בדבריו, ולכאורה מצינו סתירה מפורשת לדבריו בגמרא דנדה (דף כ"ג) המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אמר עד הארכובה ר' ינאי אמר עד לנקביו ומפרשינן דפליגא בהא דר"ז סבר טרפה אינו חי' ומש"ה ס"ל עד הארכובה דהוא טרפה שוב אין אמו טמאה ור' ינאי ס"ל טרפה חי' ומש"ה אמר עד לנקביו דהוא נבלה אבל בטרפה טמאה שפיר, ושם מעיקרא אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה ופירש רש"י דקסבר טרפה חי' וכ"כ התוס' שם בד"ה אמר רבא הרי מפורש דגם נקובת הושט חי' שפיר, ומהא דחזינן דגם ר' ינאי מודה בעד לנקביו משום דהוא נבלה וגם לדידיה אינו חי' אין ראי' לסברתו של הפנים מאירות דשאני שם דמטמאה מחיים וכמבואר בחולין (דף י"ב) ובודאי דלא חי' כיון דכבר איכא עלי' טומאת נבלה אבל נקובת הושט דמבואר שם בגמרא דלא מטמא אפשר דחי'. והנה גם לפי הסברא החיצונה דבריו נראים כלל דהרי מחיים אינו אלא טרפה רק דלא מהני בה שחיטה והטעם כמו שכתב רש"י בחולין (דף ל"ב) בד"ה ויש מהן משום דאיתרע מקום שחיטה דידי' ומש"ה מקרי נפסלת בשחיטה וממילא אחר שחיטה שכבר מתה היא נבלה אבל מחיים הא לא גריעי משארי טריפות, וסברתו של הפנים מאירות אין לה מקום רק לדעת הרמב"ם בפרק ג' מה' שחיטה שכתב דנקובת הושט הוא נבלה מחיים וכתב הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ד' שכ"ה גם דעת השו"ע ולדידהו ודאי, נראה הסברא כמש"כ הפמ"א דכ"ע מודים דאינו חי' דהרי לא מצינו דפליגא רק בטרפה ולא בנבלה, ולהרמב"ם גם סתירה מהך סוגי' דנדה ליכא לזה, דהרי הרמב"ם פסק בפרק יו"ד מה' איסורי ביאה כרבא דושטו נקוב אמו טמאה וכן פסק הטור בסי' קצ"ד והרי בודאי דקשה טובא דהא להמסקנא דקיי"ל טרפה אינו חי' והאיך פסקו דאמו טמאה ולכאורה דבריהם סותרים זא"ז, וע"כ נראה ברור דהרמב"ם והטור חולקים על מש"כ רש"י ותוספו' דטעמו של רבא הוא משום דס"ל טרפה חי' רק רבא ס"ל דאפי' אי טרפה אינו חי' מ"מ ג"כ אמו טמאה לידה דס"ל לרבא דרק רבי לחודא הוא דאמר ואיזהו גוף אטום כל שינטל מן החי וימות ורק לדידי' טרפה אינה טמאה אבל רבנן פליגא על רבי בזה וס"ל דגם אי טרפה א"ח מ"מ אמו טמאה, וראי' ברורה לזה דהרי לקמן (בדף כ"ד) איתא תני תנא קמי' דרב המפלת בריית גוף שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר כו' וביום השמיני ימול הראוי לברית שמונה יצאו אלו שאין ראוי לברית שמונה ופרש"י מי שראוי לחיות שמונה ימים אמו טמאה לידה כו' הרי דלא ממעטינן רק מי שאינו חי ח' ימים אבר כל שיוכל לחיות ח' ימים אע"ג דאינו חי יב"ח שפיר אעל טמאה ופסק רבא כהאי תנא, ועיי' בתוספו' שכתבו דאית גרסי מי שראוי לבריאת נשמה ולפי"ז אין ראי' דחולקים על רבי כלל. ויצא לנו זה דאם נולד בבן טרפות תוך ח' דמ"מ צריך למולו מדחזינן דלרבא ושטו נקוב אמו טמאה ומוכרח דמקרי ראוי לברית שמונה. וכמדומה לי שראיתי מ' שנסתפק בזה ושכחתי מקומו. ועכ"פ לדעת הרמב"ם שפיר נראה כהפנים מאירות ואין סתירה לדבריו: סימן כג עוד הערה אחת בסוגי' הנ"ל