שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 24

[יד] והנה מכל המבואר למעלה יצא לנו חילוקי דברים בזה דהנה התוס' ביבמות ובחולין שהקשו על הא דספק דרוסה ועל ישב לה קוץ בושט למאן דחייש לה אמאי לא אמרי' בה נשחטה בחזקת היתר עומדת ותי' דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ולכאורה יש להבין אמאי הקשו התוס' רק כאן ולא הקשו כן על כמה דוכתי דמצינו בגמ' דחוששין לספק טריפה ע"י שנתרחש איזה ריעותא בבהמה והרי במשנה (דף נ"ו) תנן הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה ומבואר שם בברייתא דצריכה בדיקה אם לא ניקב קרום של מוח ושם הא הבדיקה מעכבת בה דאם לא נבדקה אסורה דהרי במשנה תני לה בכללא דאלו טריפות בעוף ומוכח דבלא בדיקה אסורה ותיקשה ג"כ דנימא נשחטה הותרה ונתלי דבודאי לא הגיע השן עד תוך הקרום ולכאורה הוא דומה ממש להא דישב לה קוץ בושט דהספק הוא אם הגיע הקוץ עד תוך הקרום השני ועוד דבזה לא שייך תירוצם של התוס' דבשלמא בישב לה קוץ שייך לומר דההיתר לא שכיח כמו האיסור וכמו שהסביר לה רבינו ירוחם שהבאנו למעלה דכיון דמותחת צוארה נכנס הקוץ ונדחק לתוך הושט יותר ויותר אבל בהכתה חולדה על ראשה פעם אחת ומיד הסירה השן מהעוף והספק עד כמה בעומק הגיע תחיבת השן אם עד תוך הקרום או לא מאי שייך לומר בזה שכיח יותר ופשיטא דאינו רק ספק השקול ואפ"ה אסרינן ליה מספק ונימא דבחזקת היתר עומדת דקודם שהכתה החולדה היתה בחזקת כשירה, וכן בהכה בהמה במקל על רוחב השדרה דחיישינן לפסיקת החוט כמבואר (בדף נ"א). ויותר מזה דהרי נפולה אחת מי"ח טריפות שנאמרו מסיני וכל עיקר איסורה אינו רק ספק שמא נתרסקו אברי' ובשהתה מעל"ע יצאת מכלל ספק זה ואפ"ה אסורה וגם בשהתה מעל"ע צריכה בדיקה אם לא נקבו אברים שנטרפה בהם ואמאי לא הקשו התוס' בכל הני. וצ"ל דבכל הני שבא הספק ע"י ריעותא שנעשה בגופה לא שייך לומר אוקמה אחזקה דמעיקרא כמו שהי' קודם הריעותא וכמו בכל הני דע"י נשיכת השן והכאה במקל והנפילה הרי נעשה בגופה מעשה המביאה לידי ספק אם נטרפה ע"י סיבה זו או לא לא שייך לומר אוקמה אחזקה. והרי יותר מזה כתבו התוס' בכתובות (דף כ"ב) ד"ה תרווייהו דהיכא דזרק לה קידושין וא' אומר שהי' קרוב לה וא' אומר קרוב לו דלא אמרינן אוקים חד לגבי חד ואוקמא אחזקת פנויה דכיון דודאי זרק לה קידושין לא אמרינן אוקמה אחזקתה. וכן פסק בשו"ע אה"ע סי' מ"ז דבע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה כלל מוקמינן לה אחזקה אבל אם זרק לה בודאי קידושין וע"א אומר קרוב לה אסורה מספק ועיין בשו"ת מהר"י טראני חלק א' בסופו בחידושיו למס' קידושין על הרי"ף שהביא שם דברי התוס' וכ' דבזרק לה קידושין אבדה חזקתה מדאורייתא וכן כתב הפני יהושע בחידושי גיטין (דף כח) ומה שיש לעיין בדבריהם דמסוגי' דיבמות (דף ל"א) הא מוכח להיפוך אין כאן מקומו להאריך בו. ואפי' אם נאמר דלא כדבריהם וכונת התוס' בכתובות דרק מדרבנן אבדה חזקתה מ"מ שאני שם דלא אתעביד מעשה בה בגופה אבל היכא דאיתעביד בגופה ממש שנשכה בשן או נפלה ולא ידעינן עד היכן הגיע השן ודאי דמן התורה אבדה חזקתה בזה וכמו בנפל גל על האדם דמבואר במס' פסחים דהוא בגדר ספק חי ולא אמר בו אוקמיה אחזקת חיים ועיין בנב"י מה"ק חלק אה"ע שכתב הטעם דע"י נפילת הגל אבד חזקתו ומש"ה לא הוקשה להו להתוס' בכל הני דשפיר חיישינן לה ואסורה מספק ככל ספק דאורייתא דהוא לחומרא. ורק בהך דישב לה קוץ בושט דאיירי דהשתא בעת המציאה רואין שאין הקוץ תחוב רק בקרום הפנימי לחודא ואינו מגיע כלל לחיצון רק החולקים על עולא ס"ל דחוששין שמא מקודם היה תחוב גם בחיצון ואח"כ חזר הקוץ לאחוריו וס"ל להתוס' דעל חשש זה הא ליכא שום ריעותא דכיון דכל הריעותא הוא מציאת הקוץ ורואין עתה בו שלא נתחב כלל בחיצון ומש"ה לא אבדה חזקת הגוף דידה שהיה לה מקודם שלא הי' נקב בחיצון דהרי לא ידעינן אם נעשה כלל שום מעשה בהחיצון וכן בספק דרוסה הרי לא ראינו רק שהארי נכנס לדיר אבל בבהמה גופה הרי לא ראינו שום מעשה כלל ולא ידעינן אם הכה אותו כלל שתאבד עי"ז חזקתה. והרי בע"כ זהו טעמו של עולא דס"ל בהני שני דברים דאין חוששין להו משום דיש לה עדיין חזקה דמעיקרא ומש"ה הוקשה להם להתוס' על החולקים על עולא אמאי חוששין להו והוכרח לומר דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ויצא לנו מזה דגם עולא לא אמר דאין חוששין שמא הבריא רק ברואים שהקוץ אינו תחוב רק בפנימי לחודא אבל אם תחב אדם מחט או קוץ בצואר בהמה ותיכף הוציאו לחוץ ולא ידעינן עד כמה הגיע תחיבתו גם עולא מודה דאסור דהרי התוס' חילקו בין הך דעולא לחתיכה א' ספק חלב דאסורה לכו"ע משום דהכא יש לה חזקת כשרות וזה לא שייך בכה"ג וגם לעולא אסורה וכן הוא מבואר להדי' ברא"ש שם דעולא אינו מתיר רק בראינו שלא נתחב בשני והדברים מוכרחין, ולא מיבעיא בספק נקב בושט דאיכא גם חזקת איסור אינו זבוחה אלא אפי' בספק טריפה כה"ג אסורה בודאי לכ"ע וכמו בהכתה חולדה על ראשה דחוששין שמא הגיע השן עד הקרום. וכן (בדף נ"ז) בקוץ עד שתנקב לחלל הא מבואר דאם תחב קוץ והגיע עד לחלל שוב חוששין שמא נגע באיברים הפנימים ונקב אותן ובודאי דלא שייך שם לומר דשכיח לאיסור יותר מלהיתר דבתחב פעם א' והוציאו מיד לא שייך לומר שכיח כלל רק האיסור מספק וכמש"כ. וא"כ יצא לנו מכל הנאמרים למעלה בתוחב מחט בצואר בהמה והוציאו לחוץ ואינו ידוע אם הגיע לושט הרי אבדה בזה חזקת הגוף דידה ושוב יש לה חזקת איסור אינו זבוחה להפוסקים דנקובת הושט הוא נבלה וכמו דמבואר בתוס' דב"מ ובמה"ב דלספק נקובה בושט איכא חזקת איסור ומקרי ספק בשחיטה ובכה"ג לא מהני ס"ס לדעת הרמ"א בסימן ק"י אמנם גם זה אינו מוסכם והוא מחלוקת הפוסקים וכמו שיבואר אי"ה בסימן שאחר זה: סימן כב יבאר סוגיא בחולין דף י"א ובו יחודש סברות חדשות בחזקה:

במס' חולין (דף י"א) קאמר רב אשי דהא דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא ילפינן לה משחיטה עצמה דאמרה תורה שחוט ואכול וניחוש שמא במקום נקב קשחיט. אמר רב אשי אמריתא לשמעתי' קמיה דרב כהנא ואמר לי ודלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט וכ"ת הכי נמי דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר, וכ' התוס' בחולין ובבכורות (דף כ') דמדלא קאמר היכי אכלינן מוכח דלא קיי"ל כר"מ בהא ולא חיישינן למיעוטא ומיהו היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט כתבו התוס' דקיי"ל גם לדידן דחיישינן ליה מיהא מדרבנן, וכבר מפורסם הקושיא דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בישרא דהא איכא חזקת איסור אינו זבוחה המסייע למיעוט דנקובת הושט דהויא נבלה וקושיא זו נזכרת במהרש"א בבכורות שם וגם הרשב"א במה"ב (דף ז') הקשה כן וכבר דברו רבים בקושיא זו לישבה וע' מש"כ בסי' בקושיא זו. עוד קשה בהא דאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר וכ' התוס' בד"ה פסח וז"ל מבשר תאוה לא פריך משום דנראה דר"מ לא חייש למיעוט מדאורייתא רק מדרבנן ולהכי קאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל פי' דנאמר דבאמת מחמיר מדרבנן שלא לאכול בשר כלל ופריך מפסח וקדשים דאינו יכול להחמיר בהם דאיכא מצוה באכילה ומביא ראיה כי היכי דלר"מ בע"כ יש חילוק בדרבנן בין היכא דאפשר ללא אפשר כמו כן נוכל לחלק בדאורייתא וכ"כ התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא. וקשה דהרי היכא דחזקה מסייע למיעוט ודאי דר"מ חושש למיעוט מדאורייתא וכמש"כ התוס' בכמה דוכתין וראייתם מהא דבקידושין (דף ה') מטהר ר"מ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה משום הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה הרי דאמר סברא זו גם להקל וא"כ הדר קשה אמאי לא פריך מבשר תאוה. ובשלמא על התוס' לא קשה כל כך דאפשר לומר דהתוס' בחולין ובבכורות ס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה ומש"ה לא שייך בספיקא דידיה לומר חזקת אינו זבוחה כיון דהיא זבוחה לפניך והועיל בה השחיטה לטהרה מידי נבלה, רק אכתי קשה לדעת רוב הפוסקים שכ' דנקובת הושט הוא נבלה דלדידהו קשה אמאי לא פריך מבשר תאוה דהא איכא חזקה המסייע למיעוט ועיי' מש"כ בסי' ז' בישוב קושיות אלו ועכשיו נכתוב באופן אחר ואדרבה דלהפוסקים דס"ל דנקובת הושט נבלה וספק נקב מקרי ספק בשחיטה אתיא הך סוגיא יותר בפשיטות טפי דהנה ודאי דעיקר תירוצם של התו' שכתבו דלא פריך מבשר תאוה משום דר"מ אינו חושש למיעוט רק מדרבנן דחוק הוא דא"כ מאי מביא רב כהנא ראיה לסתור הוכחת רב אשי דכי בשביל שמוכרח לר"מ לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר בדרבנן דבמקום מצות אכילת קדשים לא החמירו בלא אפשר דכמו כן מוכרח דגם בדאורייתא יש סברא לחלק כן דמה דמיון הוא זה לזה ועיין בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא שהסבירו קצת סברתם דראיית ר"כ דע"כ גם בדאורייתא נוכל לחלק כן דאם נאמר דבאורייתא אין שום סברא לחלק כן לא היו מתקנים רבנן כן, כיון דהיכא דלא אפשר בע"כ לא תיקנו ועכ"ז יש בו דוחק קצת ועיי' במרדכי בחולין פ' הזרוע שכ' בשם ספר החכמה דר"מ חושש למיעוט מן התורה וראייתו מהך סוגיא דפריך פסח וקדשים מאי איכא למימר נימא דבמקום מצות אכילת קדשים העמידו על דין תורה הרי להדיא דלא ניחא לו לומר כתי' התוס' דמביא ראיה מתקנתא דרבנן לדאורייתא אבל להסוברים דנקובת הושט הוא נבלה נוכל לישב הך סוגיא בפשיטות רק נאמר בה סברא אחת מחודש'

[ב] דהנה עיקר יסוד סברא של חזקה דאמרי' בגמ' בכמה דוכתי הוא דכן באה ההלכה מסיני דבכל ספק יש לנו להעמיד אותו דבר כמו שהיה מקודם ולא נתחדש בו שום מעשה חדשה או דין חדש מה שלא היה מקודם. ולפי זה הרי יש מקום לומר דעד כאן לא אמרינן הא דהעמידו על חזקתו רק היכא דיכולין אנחנו לאומרו בלא שום התחדשות מעשה כלל וכגון בטמא ספק טבל ספק לא טבל אמרינן העמד טמא על חזקתו ולא טבל. וכן בודאי טבל רק הספק אם במקוה כשירה או חסירה אמרינן העמידו להאדם על דינו הראשון ובחסרה טבל וכל הדומה לזה אבל היכא דאי אפשר לנו להעמידו על חזקתו הראשון בשום אופן אם לא שנאמר דהיה בו איזה התחדשות מעשה אבל אם בודאי לא נתחדש בה מעשה חדשה בע"כ מוכרח שנשתנה מאותו דבר. דינו הראשון ואנחנו מסופקין אם נעשה בו אותו מעשה שעל ידה יהיה נשאר על דינו הראשון או לא נעשה בכה"ג לא שייך כלל לומר העמידו על חזקתה ובודאי נתחדש בו המעשה דהרי הוא דבר הסותר את עצמו דעיקר גידרו של חזקה הוא לומר דלא נתחדש בו שום דבר חדש והאיך נאמר חזקה ע"י דנתחדש בו, ולא מבעיא היכא דעל אותו התחדשות הנצרכת שייך לומר דחזקת הגוף שבאותו דבר מנגד לאותו התחדשות הרי ודאי דלא שייך לומר בו חזקה הראשונה וכמו שאין מקום לומר במקדש את האשה דנעמידה על חזקת פנויה ונולדו בה מומין קודם הקידושין והיה מקח טעות דהרי חזקת הגוף שראינו אותה מקודם בלא מומין מנגדו והוא אלים מחזקת הדין אלא אפי' היכא דליכא חזקת הגוף המנגד לההתחדשות הנצרכת וכמו באופן דיתבאר בסמוך מ"מ מצד עצמו לא שייך לומר בכה"ג העמידה על חזקתה דהאיך נאמר העמידו על חזקתו ובודאי נתחדש בו דהוא סותר את עצמו והוא אדרבה דבר המנגד לסברא דחזקה והאיך נאמר חזקה כזו. והרי ברובא דעדיף מחזקה אמרי' בבכורות (דף כ"א) דרובא התלוי במעשה לא הויא רובא כ"ש דחזקה התלוי במעשה לא חשיבא חזקה כלל מצד עצמה גם מבלי הסברא דחזקת הגוף מנגדו רק דבעצם בכה"ג לא מקרי חזקה ואפילו לפי מש"כ התוס' ביבמות (דף קי"ט) על הא דאמרינן שם רוב נשים מתעברות ויולדות לא חשיב רובא תלוי במעשה משום דאדם מאליו נזקק לאשתו וההריון והלידה ג"כ הא נעשה מעצמו הרי דמה דנעשית מעצמו לא מקרי תלוי במעשה לענין זה מ"מ זה שייך לענין רובא דכיון דהרוב הוא דנעשית זה המעשה הדר הא איכא רובא אבל לענין חזקה אם תלויה במעשה אפילו אם היא נעשית מאליה מ"מ לא מקרי חזקה בכה"ג. ובפרט לדעת החולקים על התוס' וס"ל דגם במעשה שנעשית מאליה ג"כ מקרי רובא התלוי במעשה דכ"ש הוא לגבי חזקה והסברא נכונה וברורה. ולפי"ז גם להפוסקים דנקובת הושט הוא נבלה מ"מ לא שייך לומר לגבי ספק נקב דנעמידה על חזקת איסור אינו זבוחה רק לענין ספק שמא נולדה ממעי אמה בושט נקוב אבל אם נניח ליסוד בודאי דנולדה בלא נקב רק נבא להסתפק שמא נתחדש בה נקב אחר הלידה גם מלבד הסברא דחזקת הגוף מנגד לה רק גם בלא הסברא דחזקת הגוף לא שייך לומר דחזקת אינה זבוחה יכריע לנו הספק לומר דבודאי נתחדש בה נקב דבכה"ג לא מקרי חזקה כלל מצד עצמו וכמש"כ. ויצא לנו מזה עוד דבחולין (דף י"א) אמרי' דילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה דלא חיישינן דלמא טרפה היא וכ' התוספו' בד"ה אתי' וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דלמא הוא משום דאוקמא אחזקתה שאינו טרפה למ"ד טריפה אינה חי' וי"ל דכל חזקה שלא נודע ולא נתבררה אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה וכ"כ התוס' בריש נדה. וסברתם של התוס' דכל שלא נתבררה בשעתה לא מקרי חזקה ואין בכוחו לברר לנו הספק מה שנסתפקנו אם השתא היא טרפה דעיקר הכלל דאזלינן בתר חזקה ילפינן לה מנגע או מהלכה מסיני ולא נתקבל רק היכא דנתבררה בשעתה כמו בנגע אבל אם לא נתבררה לא חשיב חזקה שיהיה לנו בירור על ידה דגם עתה הוא כן אבל מ"מ הרי ודאי דכל שראינו בהמה שחיה י"ב חודש דהוא בירור דכשנולדה ודאי כשירה היתה ואם נבא לחוש על שעת שחיטה שמא השתא טרפה בע"כ מוכרחין לומר שנתחדש בה נקב בושט אחר הלידה ומש"ה אע"ג דלא שייך לומר העמידה על חזקת כשירה כמ"ש התוס' דלא נתבררה בשעתה מ"מ גם חזקת אינו זבוחה לא שייך לומר בה כיון דאי אפשר להעמידה על אינו זבוחה אם לא שנאמר שנתחדש בה נקב וכל כה"ג לא מקרי חזקה מצד עצמה גם היכא דליכא חזקה דמעיקרא והוא סברא נכונה וברורה. ואם כן כל בהמה שחיה י"ב חודש לא שייך לומר בה חזקת אינו זבוחה גם לענין ספק נקובת הושט ולא מבעי אם נאמר דכל טרפה אינו חיה יב"ח למ"ד טרפה אינה חיה וגם מיעוטא ליכא אלא אפי' לדעת מהרש"ל שהביא הש"ך בסי' נ"ז דמיעוט טריפות חיים מ"מ הרי כ' דאינו רק מיעוטא דמיעוטא וגם ר"מ לא חייש ליה ובפרט בסתם בהמה שלא נולד בה שום ריעותא כלל דאיכא תרי רובי רוב בהמות כשרים ורוב טריפות אינם חיים י"ב חודש בודאי דאחר יב"ח אין מקום לחוש למיעוטא דמיעוטא כזה דלמא נולדה בושט נקוב ואין לחוש רק לדלמא נתחדש בה נקב אח"כ ולזה לא שייך החזקה כלל וכמ"ש:

[ג] וא"כ הא מיושב היטב הך סוגיא דידן דרב אשי מדייק דאזלינן בתר רובא מהא דלא חיישינן דלמא במקום, נקב שחט ודחי ליה רב כהנא דלמא היכא דלא אפשר והביא לו ראיה דגם בדאורייתא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא דניחוש שמא במקום נקב שחט דהרי איכא חזקת אינו זבוחה המסייע למיעוטא ולר"מ הוא מדאורייתא ומוכח דגם בדאורייתא יש חילוק בין אפשר ללא אפשר ומש"ה. לא קאמר היכי אכלינן דאע"ג דגם לרבנן חיישינן היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט מ"מ לדידן הא אינו רק דרבנן דמדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף ומהא דבדרבנן יש חילוק בין אפשר ללא אפשר אין ראיה דגם בדאורייתא נחלק כן אבל לר"מ מוכיח שפיר, וקאמר עוד וכ"ת ה"נ דלא אכיל פי' דלר"מ נאמר דבאמת אסור מה"ת לאכול משום חזקה והא דהתירה התורה בשר תאוה נאמר דלא התירה רק מאותן בהמות שכבר חיו י"ב חודש דבהו ליכא חזקת אינו זבוחה ושוב לא הוי רק מיעוט גרידא דגם לר"מ לא אסירא רק מדרבנן ומדרבנן נאמר דבאמת אסור לר"מ לאכול בשר לגמרי ומה"ת אסור לאכול תוך יב"ח ובשר תאוה שבתורה קאי על אחר יב"ח ופריך פסח וקדשים מאי איכא למימר דפסח הא מוכרח להיות תוך שנתו דעברה שנתה פסולה וגם בכל הקדשים הרי מצינו הרבה מהם שמוכרחים להיות תוך שנה דוקא ובהו הא איכא חזקת אינו זבוחה דלמא נולדה בושט נקוב וכיון דאיכא חזקה המסייע למיעוט אסורה מה"ת ומוכח דגם בדאורייתא יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וא"כ האיך אתה מדקדק דמה"ת אזלינן בתר רובא מדהתירה התורה לאכול בשר דלמא לא אזלינן כלל בתר רובא ואפי' במיעוט גרידא אסור מדאורייתא אפילו בלא חזקה והא דהתירה התורה לאכול בשר הוא משום דלא אפשר שאני. ואין להקשות דאכתי מפסח וקדשים מאי פריך דלמא ס"ל לר"מ כרבי דאמר בחולין (דף נ"ז) טרפה אינה חיה שלשים יום וא"כ כשחי שלשים יום הא איכא ג"כ הוכחה דלא נולדה טרפה מן הבטן וגם תוך שנתו ליכא חזקת אינו זבוחה לרבי, זה אינו דודאי דחוק לומר דר"מ ס"ל בהא כרבי דהרי כל התנאים חולקים על רבי בזה ועוד דהרי מקרא מלא דיבר הכתוב גבי קדשים ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' הרי דלהדי' הכשירה התורה לקרבן תיכף אחר שבעה ובו הא איכא חזקת אינו זבוחה אלא בע"כ דהיכא דלא אפשר שאני גם מדאורייתא:

ומדברינו אלה יצא לנו הכרח דר"מ ע"כ ס"ל דלא כרבי וס"ל דכל יב"ח ט"ח דהרי לר"מ דחזקה בהדי מיעוט הוא מדאורייתא הרי ודאי דגם לפי האמת ע"כ הטעם משום דלא אפשר וא"כ הא קשה אמאי מקרי לא אפשר הרי יכול להמתין לה אחר שלשים יום לרבי ומדוע באמת כשר תיכף אחר שבעה ימים א"ו דס"ל דחי יב"ח וא"כ הרי מקרי שפיר לא אפשר כיון דכמה קרבנות מוכרח להיות דוקא תוך שנתו ומש"ה לא חששה התורה לספק נקובת הושט. ועכ"פ הרי מיושב היטב הך סוגי':

[ד] ולכאורה מצינו סתירה לעיקר הסברא מהא דבחולין (דף יו"ד) כתבו התוס' בד"ה מנא בשם רבינו חיים דהא דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף נפקא לן מהא דבפרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן דלמא היא טרפה ופסולה ואע"ג דאיכא למימר דנעמיד להטמא שמזין עליו מאפרה בחזקת טומאה. והרי פרה אדומה היא בת שתי שנים ואפ"ה כתבו התוס' דחשיב חזקה הא דהיה טמא מקודם אע"ג דא"א לאומרה אם לא דנאמר דנתחדש בהפרה אחר שנולדה נקב המטריפה ורק דרובא עדיף מניה וילפי' מניה בכל דוכתא דרובא עדיף מחזקה ולפמש"כ הא לא מקרי חזקה כלל מצד עצמו וכן תיקשה מהא דבכורו' (דף כ') גבי ספק בכו' בתד"ה חלב שכתב דלהצד שכבר ילדה איכא חזקה דנעמי דזה הולד שנולד עתה בחזקתו שלא היה קדוש במעי אמו ואע"ג דחזקה זו הא א"א להיות אם לא שנאמר דהבהמה ילדה כבר מקודם והרי לידת בהמה חשיבא מעשה וכמבואר בבכורות שם ע"א דהא דרוב בהמות יולדות מקרי רובא התלוי במעשה ואפ"ה הא מקרי חזקה. ועיי' ברא"ש בבכורות שם שכתב ג"כ ככל דברי התוס' ומוכח לכאורה דלא כעיקר סברתינו הנ"ל. זה אינו דהרי עיקר יסוד סברתינו הוא משום דכל עיקר התחדשות הוא מנגד לעיקר סברת חזקה והאיך נאמר חזקה ע"י התחדשות וא"כ זה הסברא שייך אם הוא הכל בגוף אחד אבל בפרה אדומה שהם שני גופין הפרה והטמא ומה דמוכרח לומר התחדשות מעשה על הפרה זה אינו מגרע כח החזקה של הטמא. והרי אפילו חזקה גמורה שהוא בגוף אחר אינו מגרע החזקה של גוף זה שאנחנו דנים עליו ומעמידים אותו על חזקתו אע"פ שאין מקום לאמרו אם לא שנוציא גוף אחר מחזקתו והרי בנמצא הרוג אחד ונסתפקו אם זה הוא אותו אדם שאנחנו דנים על אשתו להתירה מחמרינן עליה משום דמוקמינן לבעלה בחזקת חיים ואומרים שזהו אדם אחר שנהרג לא בעלה של זו ואע"ג דזה הנמצא גם אם הוא אחר מ"מ הרי בע"כ חי הוא מקודם ובע"כ נהרג אדם אחד ונפקע ממנו החזקת חיים מ"מ אין חזקת חיים של הנמצא מגרע החזקת חיים של בעלה של זו. והרבה כיוצא בזה וכ"ש גבי פרה שאין לפרה חזקת כשרות גמורה דהרי לא נתבררה בשעתה ואינו אלא התחדשות מעשה לחודא ובודאי דבזה לא יגורע כוחו של חזקת טומאה אי לאו דרובא דפרה עדיף מניה וכן בבכורות שפיר אמרינן העמד הולד בחזקתו אע"ג דנצרך לזה התחדשות הלידה בבהמה עצמה אבל מה דנצרך לומר התחדשות באותו גוף עצמו שאנו דנים בו חזקה שפיר י"ל דבכה"ג לא מקרי חזקה כלל וכמש"כ. ואדרבה בזה הרי יתישב היטב הא שהקשה הנו"ב מה"ק חלק אה"ע סי' מ"ג על התוס' דחולין הנ"ל דלמה הוצרכו לומר דבפרה איכא חזקה נגד הרוב הא דחזקת טומאה דטמא ואמאי לא נקטו הך דגם בפרה יש לחוש דלמא במקום נקב קשחיט ואיכא בה חזקת אינו זבוחה אבל לפי הנ"ל ניחא דכיון דבפרה שהיא בת שתי שנים לא שייך לומר בה חזקת אינה זבוחה כיון דצריך מעשה חדשה לזה ותכס יותר חזקת טומאה דהוא בגוף אחר וכמו שנתבאר רק דאכתי היו יכולים התוס' למצוא בשארי קרבנות חזקות נגד רובא והיינו באותן שהם בני שנה דוקא ולא חיישינן לשמא במקום נקב שחיט ואיכא חזקת אינו זבוחה רק חדא מנייהו נקטי התוס':