שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 22

[ד] והנה אין להקשות דלפי"ז דבנקובת הושט נחלק בין בהמה לעוף א"כ נחלק כן גם בפסוקת הגרגרת ונאמר דגם כן בעוף לא יהיה נבלה כיון דמחיים הוא רק טרפה ותיהני בו שחיטת הושט לטהרה מידי נבלה, זה אינו דכיון דשחיטת עוף הוא בסימן אחד א"כ הרי מיד כשנפסקה הגרגרת הרי איתעביד מעשה שחיטה שלמה ואם הי' נעשית כשיעור זה בשחיטה כשירה היתה שחיטה א"כ האיך יועיל ומה יוסיף מה שישוב לשוחטה דשני שחיטות בעוף לא מצינו ואם נשחט סימן א' בעוף בפסול הרי ודאי דלא מהני מה שיחזור לשחוט השני כהלכות שחיטה כיון שכבר שחוטה היא ומש"ה גם כשנפסק הגרגרת אין שום סברא לומר שיועיל הושט אבל בנקובת הושט שפיר יש מקום לומר דגם לדעת רש"י מהני שחיטת הקנה, וא"כ יצא לנו דנקובת הושט גם לרש"י דהוא נבלה מ"מ בעוף כה"ג יש להסתפק, ואם הי' נקובת הושט ואח"כ שחט לשניהם אם הי' שחיטת הושט קודם שחיטת הקנה ודאי דלרש"י הוא נבלה דהרי שחיטת הושט לא הועיל לה ואחר שכבר חתך הושט שוב לא מהני לה בודאי שחיטת הקנה כיון דמקודם נחתך בה בפסול כפי שיעור הכשר שחיטתה, אבל אם שחט מקודם הקנה יש מקום להסתפק דאפשר דגם רש"י מודה דאינו רק טרפה ונ"מ טובא לענין ספיקא וס"ס אם שייך לומר בה חזקת איסור אינה זבוחה דאינו מועיל גם ס"ס או לא: סימן כא יחקור בדין ספק נקובת הושט דאסרינן לי' אם הוא בגדר ספק איסור או ודאי איסור:

הנה בדין ספק נקובת הושט וכגון שנתחדש איזו ריעותא בבהמה בחייה באופן דע"פ דין יש להסתפק בה דלמא נעשה נקובת הושט ע"י אותו ריעותא או לא נעשה וכמו ישב לה קוץ בושט או במסמס קועי' דמא ודומה לזה דקי"ל דאזלי' בו לחומרא, אמרתי לחקור ולבאר אם הוא איסור ודאי משום דמוקמינן לה על חזקת איסור אינו זבוחה או דאין איסורה רק מספק וכמו כל ספק דאורייתא דהוא לחומרא אבל הך חזקה דאינו זבוחה לא מסייע כלל לאותו צד דניקב הושט לאחזוקה על ידה בודאי איסורא. ונפקא מינה טובא לכמה דברים ויען אשר בדברי רבותינו האחרונים מצינו סתירות רבות בזה כאשר יראה המעיין בהרבה חיבורים המדברים בדין נקובת הושט ומפלפלים בהחזקת איסור דאינו זבוחה ובא רעהו ומשיג עליו וכתב דלא שייך בספק זה הך חזקה. עד כי ילאה המעיין למצוא פשר דבר בזה. ואמרתי לבאר הדברים היטב אי"ה למען יוכל המעיין לידע הדרך והמקום אשר הוא עומד בו ובאיזו אופן שייך לצרף הך חזקה ובאיזה אופן אין לצרפה. ולמען לא יארכו הדברים חלקתי קונטרס זה לסימנים. ובעזרתו. יתברך בטחתי בא"י למדני חוקך:

[ב] ולכאורה נראה בפשיטות דספק זה תלוי במחלקותן של רבותינו הראשונים ז"ל בעיקר דינא דנקובת הושט אם הוא נבלה ולא מהני בה השחיטה כלל או אינה רק טרפה דהועיל בה השחיטה מיהא לטהרה מידי נבלה. דלהרמב"ם דפסק בפרק שלישי מה' שחיטה הלכה י"ט דהוי' נבילה וכן פסקו הטור ושו"ע ביו"ד סימן ל"ג וכן כתב רש"י בחולין (דף ל"ב) בד"ה ויש להם נבלות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת וכ"כ הרשב"א בחידושיו ריש פרק אלו טרפות וכן הוא דעת הרבה מהראשונים, ולדידהו נראה דכל שנסתפקנו אם היא נקובת הושט הרי הוא ספק בשחיטתה אם הועיל לה השחיטה או לא הועילה ושפיר יש לה חזקת איסור אינו זבוחה דיש לנו לומר דגם עתה לא נשחטה כלל וכמו דמחיים הי' עלי' איסור זה שלא נשחטה. אבל לדעת הפוסקים דאינו רק טרפה וכמו שהוכיחו רבותינו האחרונים להוכיח דדעת כמה מהראשונים הוא כן, ויסודם ברור מדברי הרא"ש פרק השוחט גבי הא דאיבעי לן בשהה במיעוט סימנים מהו וכתבו שם התוס' דר"ת מפרש דהאבעי' קאי על מיעוט קמא דושט אי פסלה בו שהיי' או לא פסלה והסביר הרא"ש שם פירושו דהגמרא מסתפק דלמא לא באה ההלכה לפסול שהיי' בשחיטה רק בשהה אחר שכבר נעשה בה מידי דמנבלה בי' וכגון בשחיטת בהמה ושהה בה בין סימן לסימן דכבר נעשה בה מעשה דאילו היתה כן מעיקרא פסוקת הגרגרת הרי היא נבלה, אבל במיעוט קמא דלא נעשה בה רק מידי דמטרפי בה לא פסלה שהיי' כלל. ולדידהו הרי גם אם היא נקובה מ"מ הא הועיל לה השחיטה עכ"פ לטהרה מידי נבלה ולא שייך בו חזקת אינו זבוחה דהרי היא זבוחה לפניך. ולא עדיף ספק נקובת הושט מכל ספק טרפה בשארי איברים דפשיטא דלא אמרינן בהו הך חזקה. כן הי' נראה בפשיטות. וכן מבואר להדיא במהרש"א בכורות (דף כ') בתוס' ד"ה חלב שהוכיחו שם התוס' דלהלכה לא קיי"ל כר' מאיר דחושש למיעוטא וראייתם מהא דבחולין (דף י"א) פריך בגמרא לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא וניחוש שמא במקום נקב שחט ומדלא קאמר היכי אכלינן בישרא מוכח דאנן לא קיי"ל כר"מ בהא. ושוב כתבו שם התוס' דמ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט גם לדידן חיישינן ליה. והקשה המהרש"א דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בישרא דהרי בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומסייע למיעוט דנקובת הושט ותי' המהרש"א דגם אם היא נקובת הושט הא אינו רק טרפה והועיל לה השחיטה לטהרה מידי נבלה ומש"ה לא שייך הך חזקה כלל, הרי להדי' כמו שנתבאר דאם הי' נבלה הי' שייך בזה הך חזקה ואם הוא טרפה לא שייך הך חזקה. ואי דא"כ הרי להפוסקים דהוי' נבלה תשאר קושי' מהרש"א אמאי לא אמר היכי אכלינן גם זה ניחא מכמה טעמים או דיחלקו על עיקר הכלל של התוס' ויאמרו דגם באיכא חזקה המסייע למיעוט לא חיישינן ליה לרבנן דר"מ ועוד יעויין במשמרת הבית להרשב"א (דף ז') שהקשה קושי' זו אמאי לא אמר היכי אכלינן דהא איכא חזקה המסייע למיעוט. וע"ש מה שכתב על זה שני תירוצים ונתן טעמים לחלק ביניהם דבמיעוט כזה דנקובת הושט לא אמרי' בו סמוך מיעוטא לחזקה לרבנן וכבר הארכנו בדבריו בסי' ז' ואין זה שייך לנ"ד. אמנם גם אם נאמר דהוא רק טרפה עדיין הדבר תלוי בפלוגתא של הראשונים אי מחזקינן מאיסור לאיסור דלדעת רש"י והעומדים בשיטתו דס"ל מחזקינן ומפרש הא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אהמ"ח ואע"ג דהשתא בודאי נפקע מינה איסור זה מ"מ מחזקינן מני' לאיסור אחר ולפי זה הרי ודאי דספק נבלה וספק טרפה שוין וכל שנולד ספק איסור בבהמה בחיי' יש לה חזקת איסור דכמו דמחזקינן מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה כמו כן יש לנו להחזיק לאיסור טרפה, דאע"ג דאיסור טרפה משונה מאיסור אמה"ח מ"מ הרי גם איסור נבלה אינו כאמה"ח דזה מותר לבן נח וזה אסור ועוד הרבה דברים ואפ"ה מחזקינן ופשיטא דגם לאיסור טרפה יש להחזיק. ומ"מ המהרש"א בבכורות יפה תי' דברי התוס' דמשום דנקובת הושט הוא טרפה לא שייך הך חזקה דהתוס' לשיטתם בכמה דוכתי דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וחלקו על פרש"י בזה וכתבו דהחזקת איסור היינו איסור שאינו זבוחה ולדידהו כתב המהרש"א דלא שייך רק בספק נבלה ולא בספק טרפה אבל לפרש"י אין לחלק ביניה' כלל. רק דזה תלוי בהספק שיש לנו בעיקר דעת רש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור אם כוונתו דחשיבא כחזקה גמורה לאוסרה בודאי משום החזקה או כוונתו דהוא רק ספק איסור כספק השקול בלא חזקה ועיי' בספר תורת יקותיאל סי' כ"ד שהאריך בספק זה ואין כאן מקומו לברר זה. ועכ"פ לדעת הסוברים דהוא נבלה לכאורה נראה בפשיטות בנ"ד דהוא איסור ודאי משום החזקה וכמו שאנחנו רואין להדי' בדברי הרשב"א במה"ב הנ"ל שכתב דשייך לומר סמוך חזקה למיעוט דנקובת הושט:

[ג] אמנם ראיתי להנו"ב מה"ק חלק אה"ע סימן מ"ג שהמציא סברא אחרת מנגד לזה. שהביא שם דברי הריב"ש שכתב דאע"ג דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא שני חזקות המסייעין למיעוטא לא עדיף רובא מהם וחיישינן ליה מה"ת, הובאו דבריו בב"י אה"ע סי' י"ז. והקשה על זה הנו"ב מהא דבחולין (דף י"א) בתוס' ד"ה מנא הא מילתא כתבו בשם ר' חיים דהא דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ילפינן ליה מפרה אדומה דלא חיישינן דלמא טרפה היא ואע"ג דלהטמא שמזין עליו מאפרה איכא חזקת טומאה ואפ"ה לא חיישינן דלמא טרפה היא. והקשה הנו"ב דהרי בפרה אדומה יש לחוש ג"כ דלמא היא נקובת הושט דהוי' נבלה ואיכא חזקת אינה זבוחה וא"כ איכא שני חזקות נגד הרוב חזקת אינה זבוחה וחזקת טומאה של הטמא ואפ"ה רובא עדיף מהם וע"ש בנו"ב שהוסיף להקשות גם על התוס' דחולין שחתרו למצוא בפרה חזקה נגד הרוב והוכרחו להביא חזקת טומאה של הטמא ומדוע שבקו לחזקת אינו זבוחה רק זה ניחא די"ל דאזלי' בשיטת ר"ת והרא"ש דנקובת הושט הוא טרפה אבל על הריב"ש קשה שפיר מהפוסקים דס"ל דהוא נבלה] ותי' הנו"ב דבכל ספק בשחיטה איכא שני חזקות המנגדות א' חזקת אינו זבוחה שנית דאדרבה נימא העמידה על חזקת טהרתה דבחיי' הרי בודאי לא הי' בה טומאת נבלה גם אם נימא דהיא נקובת הושט ויש לה חזקה דגם עתה אחר שחיטתה אין בה טומאת נבלה וכיון דאיכא חזקה המסייע לרובא מש"ה עדיף גם משני החזקות המסייע למיעוטא, ולמדנו מדבריו דכל ספק בשחיטה דאסורה אינו רק ספק איסורא דנגד חזקת אינו זבוחה איכא חזקת טהרה דבהמה בחיי' והוא ספק השקול. הן אמת דעיקר דבריו נפלאו ממני דהא לא הועיל כלום בתירוצו לישב דברי הריב"ש דגם אם נאמר כדבריו בעיקר הסברא של חזקת טהרה מ"מ הרי זה שייך רק בבהמת חולין דאם אינו נקובת הושט אין לה שום טומאה אבל בפרה אדומה דהוי' ג"כ אב הטומא' ומטמאה אדם וכלים וא"כ הרי בע"כ ירד לבהמה זו שאנו דנים עליה דין טומאה דאם אינה נקובת הושט אינו נבלה ומטמאה משום פרה ואם היא נקובה ופסולה לפרה מטמאה משום נבלה וא"כ האיך שייך לומר דחזקת טהרה שהיה לה בחיי' מסייע להצד שאינו נקובת הושט. ואע"ג דאיכא הרבה חומרות בטומאות נבלה מה שאינו בפרה מ"מ הרי מצינו ג"כ בכמה דברים שחמורה טומאת פרה מטומאת נבלה דמטמאה כל העוסקים בה גם בלא שום מגע ומשא כלל משא"כ בנבלה. וגם אחר שנעשית אפר הרי מטמאה במשא ולהעוסקין בה ובנבלה מיד שאינה ראוי' לגר או לכלב פרחה לה טומאה מינה ומאי ראית לחדש בה טומאת פרה יותר מטומאת נבלה. ואדרבה אם נבא לומר הך סברא גבי פרה דנעמידה על חזקת טהרה שהיה לה בחיי' יש לנו להכריע ע"י חזקה זו דאינה נקובת הושט רק יש בה אחת מי"ח טריפות דאינם נבלה דאז לא נחדש בה שום טומאה לא משום נבלה ולא משום פרה וא"כ אדרבה בהך חדושא של חזקת טהרה שחידש הנו"ב עוד נתחזקה הרבה הקושי' על הריב"ש דבלא סברא זו לא קשה על הריב"ש רק מספיקא דלמא היא נקובת הושט לחודא דרק בספק זה איכא חזקת אינו זבוחה ולא בשארי טריפות ועל זה הרי יש מקום לדחוק דספק דנקובת הושט לחודא הוא רק מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי' גם במקום שני חזקות המסייעים לו וכן כתב בשו"ת הגאון רבינו עקיבא זצ"ל זיע"א ולסברתו של הנו"ב הרי גם על ספק של כל הטריפות איכא שני חזקות חזקת טומאה דטמא וחזקת טהרה של הפרה בחיי' ונימא דהוא טרפה דהרי בפרה יש לחוש גם לטריפת הריאה דא"א לבודקה וטרפות הריאה הוא מיעוט המצוי טובא, ובמקום אחר כתבנו ישוב נכון על הריב"ש דלא קשה עליו כלל מהך דפרה יעו"ש. אבל עכ"פ עיקר סברתו של הנו"ב לכאורה נראה נכונה ולכל הפחות בבהמת חולין איכא חזקת טהרה נגד חזקת אינו זבוחה וכל היכא דנבא להסתפק דלמא הוא נקובת הושט אין בה איסורא רק מספק:

[ד] ובסברא זו יתיישב לנו היטב דברי רבינו יונה דבחולין (דף יו"ד) איתא נמצא הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה ואם לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול ומסקינן שם דהך כל ספק בשחיטה לאתויי ספק שהה ספק דרס. וכתב שם הר"ן דמכאן הוכיח רבינו יונה לאסור בנמצא הגף שמוטה ואינו ידוע אם נשמטה קודם שחיטה או אח"כ דאסורה מספק וכבר נתקשו רבים בדבריו דמאי מביא ראי' מהא דאסרינן ספק בשחיטה דאיכא חזקת איסור דאינו זבוחה לשמוטת הגף דהוא רק טרפה וליכא חזקת איסור. ולפ"ז הא ניחא דספק בשחיטה וספק טרפה שווים הם ממש דבשניהם הוא רק ספק השקול דבספק בטרפה הרי הוא ספק השקול ואין בו שום חזקה לא לאיסורא ולא להיתר ובספק בשחיטה דאיכא חזקה דאינו זבוחה לאיסור הא איכא חזקת טהרה להיתרא ועכ"פ בשניהם הוא ספק השקול. ושפיר מדייק הר"י. ובמק"א כתבנו ישובים אחרים בדרכים נכונים לדברי הר' יונה ועי"ש:

[ה] והנה לפי זה יצא לנו עוד חידוש אחד וגדולה היא דלדעת רש"י דמפרש בכל דוכתי הא דאמרי' בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מן החי ועיי' בשבועות (דף כ"ד) בתוס' ד"ה האוכל נבלה שכ' דברי הריצב"א שס"ל ג"כ כפרש"י וחלק על מה שכתב התוס' דהחזקה הוא חזקת איסור אינו זבוחה וכתב דהך וזבחת ואכלת לא בא רק להורות לנו במה יופקע איסור אמה"ח ולא להוסיף איסור עשה שאינו זבוחה ועי"ש. ולדידהו הא דבספק נבלה אמרי' הך חזקה הוא משום דמוחזק מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה ולדידהו הרי ספק טרפה וספק נבלה שוים הם וגם בספק טרפה כל שנולד הספק מחיים איכא הך חזקת איסור וא"כ יתחדש לנו דבספק טרפה יש מקום להחמיר יותר מבספק נבלה דבספק נבלה הרי איכא חזקת טהרה דבבחיי' נגד החזקת איסור דידה ובספק טרפה ליכא רק חזקת איסור לחודא וחזקת טהרה לא שייך דגם אם היא טרפה לא תטמא. ואם נאמר דלשיטת רש"י הא דמחזקינן מאיסור לאיסור כחזקה גמורה חשיבא א"כ בספק טרפה איכא חזקה להחמיר ובספק נבלה הוא חזקה נגד חזקה ואם נפרש כמו שהראנו פנים במק"א דהא דמחזיקין מאיסור לאיסור רק כספק השקול חשוב א"כ בספק טרפה הוא ספק השקול ובספק נבלה איכא חזקת טהרה להקל. ועכ"פ זה מוכרח דלשיטת, רש"י יש להחמיר בטרפה יותר. וא"כ הרי קשה טובא הא דבדף מ"ג קאמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ופריך מאי שנא מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומ"ש משתי חתיכות אחת של חלב וא' של שומן דאסירא התם איתחזיק איסורא הכא לא איתחזיק איסורא, ומאי מדמה ספק דרוסה דהוא טרפה ויש לה חזקת איסור להך דישב לה קוץ בושט דהוא נבלה לשיטת רש"י בדף ל"ב שכ' להדי' דנקובת הושט הוא נבלה ושפיר מקיל בה עולא משום חזקת טהרה משא"כ בדרוסה ולמה הוצרך לדחוק דעולא סבר אין חוששין לספק דרוסה, וההכרח לדחוק דהכי פריך ומ"ש מספק דרוסה דחוששין לו להצריך בדיקה גם בסימנים וכמו דמבואר בדף מ"ג ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נ"מ לספק דרוסה הרי דחוששין בו גם לסימנים דהוא נבלה. אמנם זה דחוק קצת דמשני קסבר עולא אין חוששין לספק דמשמע דס"ל לגמרי כרב דאמר בדף נ"ג דאין חוששין לו כלל וכיון דכל הקושי' הוא רק מסימנים הרי מצי למסבר כשמואל דחוששין ורק דחולק על רבא דס"ל בדף מ"ג דגם לסימנים חוששין. וגם בעיקר הדבר דדרוסה בסימנים יהיה נבלה לא ברירא לי הדבר ויש מקום לומר דאפילו להסוברים דנקובת הושט הויא נבלה מ"מ אם נדרס הושט דאין איסורו רק משום דסופו לעשות נקב דאינו רק טרפה וז"ל הרמב"ם בפרק ה' מה' שחיטה הלכה יו"ד ואם דרס בסימנים משיאדימו טרפה ודרוסתן במשהו כיון שהאדים בהו כל שהוא מחמת הדריסה טרפה והרי הרמב"ם מדקדק בכל מקום בין נבלה ובין טרפה ובודאי משמעות דבריו דאינו רק טרפה אע"ג דאיהו כ' להדיא בפרק ג' מה' שחיטה דנקובת הושט הוא נבלה. ועיי' ביו"ד סי' ק"י בש"ך בכללי ס"ס אות כ"ט שהביא דברי הרמ"א שהביא ראיה להתי' ס"ס גם במקו' חזקת איסו' מהא דמתיר הטו' ספק דרוסה שנתערבה משו' ס"ס, והשיג עליו המ"ב דמאי מדמה ספק דרוסה דהוא רק טרפה לספק בשחיטה דהוא נבלה ואיכא חזקת איסור והש"ך הסכים להמ"ב בזה וכ' דודאי דגם הרמ"א לא נתכוין רק על ספק נשמט הגף ולא על ספק בשחיטה. ועיי' בכו"פ שחלק עליהם בזה ויישב דברי הרמ"א דהרי בדרוסה יש לחוש שמא גם נדרסה בסימנים דהויא נבלה וספק בשחיטה ואפ"ה מתיר הטור בנתערב משום ס"ס הרי דתופס בפשיטות דדרוסה בסי' הוא נבלה ולא ידעתי, מנ"ל הא ואם נאמר דהוא רק טרפה יפה נחלק המ"ב על ראי' הרמ"א ובמק"א מבואר ישוב אחר על קושי' הכו"פ:

[ו] אמנם עיקר הסברא של הנו"ב לא נהירא ומצינו לה הרבה סתירות חדא דלדבריו הרי צריך לומר דהא (דבדף ח') אמרי' לא בדק בסי' טרפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבלה ומטמאה במשא ופליגא בהא דאר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דמ"ס בחזקת איסור עומדת והשתא מתה היא ומש"ה מטמאה ומ"ס בחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' ולהנו"ב צריך לומר דגם מ"ד דהוא נבלה אינו רק ספק נבלה דהרי איכא חזקת טהרה נגד החזקת איסור והרי ברמב"ם פ"א מה' שחיטה הי"ב כ' לא בדק בסי' ה"ז נבלה ושם בהלכה כ"ד בנמצא הסכין פגום כ' ה"ז ספק נבלה שמא בעור נפגם ומוכח להדי' דלא: בדק בסי' הוא ודאי נבלה, וגם להחולקים עליו וס"ל דהוא רק ספק נבלה הוא מטעם אחר משום דרוב פעמים שוחט שפיר וכמש"כ התוס' שם ועיי' בתב"ש סי' כ"ה. רק עדיין יש לחלק דהיכא דהוא ספק במעשה השחיטה אם נעשה בפסול כגון ספק שהה או דרס או ספק נקובת הושט י"ל דחזקת טהרה עומד נגד חזקת איסור כיון דשני החזקות הם חזקת הדין אבל בלא בדק בסי' דהספק אם חתך רוב הסימנים או לא י"ל דנוקים להסימנים על חזקתן ולא נחתוך רובו וזהו חזקת הגוף ומש"ה אע"ג דחזקת טהרה מנגדו מ"מ הרי בכל דוכתא חזקת הגוף עדיף מחזקת הדין וכמש"כ התוס' במס' כתובות (דף ע"ה) דחזקת הגוף שלא היה בו מומין עדיף מחזקת פנוי' ועי"ש ומש"ה בלא בדק בסי' הוא ודאי נבלה. וגם הרשב"א במשמרת הבית (דף ז') הקשה על הא (דדף י"א) דפריך לר"מ דחייש למיעוט היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט והקשה אמאי לא פריך היכי אכלינן בישרא דהא איכא חזקת איסור המסייע למיעוט דנקובת הושט, והרי הרשב"א בחידושיו ריש פ' אלו טריפות כתב להדיא דנקובת הושט היא נבלה ואפ"ה כ' דחזקת איסור מסייע למיעוט ומוכח ג"כ דלא ס"ל הך חזקת טהרה, גם בתוס' בכורות (דף כ') הביא דעת ר"ת דבחזקה המסייע למיעוט גם לרבנן דר"מ חיישינן ליה מדרבנן והקשו ע"ז דא"כ אמאי סמכינן על הא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך חזקת איסור למיעוט דאינו מומחה ודחקו בזה דאינו מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא וכן כתב הרא"ש בבכורות שם וכ"כ הרא"ש בחולין פ"א ועיי' בבדק הבית ובמשמרת הבית (דף ז') דשניהם כאחד פלפלו הרבה על קושי' התוס' הלז אמאי סמכינן על הא דרוב מומחין הם ועיי' עוד בב"מ (דף כ') דקאמרי' מאי קמדמית איסורא לממונא וכ' התוס' בד"ה איסורא וז"ל וא"ת טפי אנחנו מחמירין בממון מבאיסורא דהרי אין הולכין בממון אחר הרוב ואיסורא הרי אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דאיכא חזקת איסור ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט עכ"ל והרי מדברי כל הני ראשונים מוכח דלא ס"ל הך חזקת טהרה של הנו"ב דלדידי' הא גם להרוב איכא הך חזקה המסייע ואין מקום לכל קושייתם כלל: