שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 21

בפרי מגדים סימן מ"ח נסתפק באיברים שיש להם שני קרומים וניקב אחד מהם ונתרפא ואח"כ ניקב השני אם מהני הסתימה שמקודם כיון דאז לא הי' עדיין שם טרפה עלה או לא יע"ש, והנראה להביא סמוכין לזה דבדף מ"ח קאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה אמר רבינא והוא דסביך בבישרא א"ל רב יוסף ואי לא סביך מאי טרפה אלמא נקובה היא א"כ כי סביך נמי כו' מתקיף לה רב עוקבא אילו אינקוב דופן להדא מאי טרפה א"ה לתני נקובת הדופן ולטעמך הא דאמר רב יצחק בר"י אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמו כשר אלו אינקוב כבד להדא טרפה ליתני נקובת הכבד אלא כי ניקבה דלאו מיניה מטרפה לא קתני. וכתב שם רש"י וז"ל מתקיף לה רב עוקבא השתא דאמרת נקב הוא בריאה אלא שהדופן סותמו כו' לתני נקובת הדופן כו'. וחזינן דרש"י מפרש דכל קושי' של רב עוקבא הוא רק לרבינא דמצריך סביך בבישרא דס"ל דנקובה הוא דלתני נקובת הדופן, ובודאי אינו מובן כלל האיך תלוי זה בדברי רבינא וגם אם נאמר דר"נ מכשיר גם בלא סביך תקשה דלתני נקובת הדופן. שוב מצאתי בחידושי הרשב"א שכתב וז"ל נראה דרב עוקבא בעיקר מילתא דרב נחמן קמתמה בין למ"ד בדסביך ובין למ"ד אפילו לא סביך כו' אע"פ שאין נראה כן מפרש"י עכ"ד ובודאי דפרש"י צע"ג והנרא' ביאור דעתו דס"ל דהרי הא דפריך אלו אינקוב דופן טרפה לתני נקובת הדופן בע"כ אין כוונתו היכא דעדיין שניהם נקובים יחד הריאה וגם הדופן דא"כ לא שייך למפרך לתני נקובת הדופן כיון דגם עתה היא נקובת הריאה וכבר תני לניקב הריאה רק רב עוקבא פריך דהרי אם קודם שנקבה הדופן עלה סתימה וקרום על הריאה ואח"כ ניקב שם הדופן טרפה ועל כה"ג פריך דלתני נקובת הדופן כיון דמשכחת לה דע"י נקב שבדופן תיאסר אע"ג דעתה אין בה נקב בריאה, וכל זה ברור ומוכרח לכ"ע לענ"ד, וס"ל לרש"י דזה תלוי רק בדברי רבינא דס"ל דנקובה היא ומצריך שיהיה סביך ולדידיה הא כבר נגמר בה כל מעשה הטורפה רק שהדופן סותמו מש"ה אם נסתלק אח"כ סתימת הדופן אע"ג דמקודם לזה עלה קרום בנקב שבריאה מ"מ הרי היא טרפה דאחר שנגמר בה מעשה הטורפה שוב אינו מעלה ארוכה ולא מהני לי' הסתימה אבל בלא דברי רבינא היינו אומרים דלא הויא נקובה כלל דקודם שניקבה הדופן לא מקרי נקיבת הריאה כלל והטעם דבאותו מקום שהריאה סמוכה לדופן לא מטרפה עד דאינקבו שניהם הריאה והדופן והרי הם כמו אבר אחד שיש לו שני קרומים ומש"ה אם ניקב אחד ועלה בו סתימה ואח"כ ניקב השני כשירה ולא משכחת לה דמיטרף ע"י נקובת הדופן רק אם אז יש עדיין הנקב בריאה ובכה"ג לא שייך להקשות כלל דהא כבר תני במשנה ניקב הריאה וכל זה נראה ברור בדעת רש"י. ועכ"פ מוכרח דבאבר א' שיש לו שני קרומים וניקב א' מהם דלכ"ע עדיין לא נקובה היא דמהני לי' סתימה, ולהרשב"א דחולק על פרש"י וכ' דקושי' רב עוקבא הוא לכ"ע והנה זהו ודאי מוכרח דהקושי' של רב עוקבא הוא רק אם נסתם מקודם הנקב שבריאה וכמש"כ ומוכרח דס"ל דלכ"ע לא מהני הסתימה אפילו קודם שניקבה הדופן וגם לר"נ הוא כן. ומ"מ אין מזה ראיה דס"ל כן להחמיר גם באבר אחד שיש לו שני קרומים דהרי בפשיטות נוכל לחלק דרק בהך דריאה ודופן דהם שני איברים הוא דס"ל דלא מהני הסתימה אבל באבר א' י"ל דגם הוא מוד' לרש"י דמהני הסתימה. ויצא לי' להרשב"א זה דקושי' רב עוקבא הוא לכ"ע מהא דהשיב רבינא וליטעמך הא דאר"י מרה שנקבה וכבד סותמתה כשר לתני נקובת הכבד ופרש"י דכל הקושי' הוא רק לרבינא אבל לר"נ בעצמו לא מקשה מידי ומאי הוכיח מהך דמרה והרי לא נזכר בדברי ר"י במרה דבעי סביך. וקושי' זו על פרש"י אינו תלוי בדברינו הנ"ל דגם אם נאמר דלא כמש"כ הרי עכ"פ זה חזינן להדיא דס"ל לרש"י דעל ר"נ לחודא לא קשה יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ מאי הוכיח מהך דמרה שניקבה ומש"ה חלק הרשב"א על פרש"י וכ' דהקושי' הוא לכ"ע. ולפרש"י ההכרח לדחוק דגבי מרה היה פשיטא להו לרבינא ולרב עוקבא דגם אם נסתם המרה ואח"כ ניקב הכבד טרפה ומש"ה הקשה ליה דלתני נקובת הכבד רק צ"ע דמהיכן פשיטא להו כן במרה. ובדוחק י"ל מהא (דבדף מ"ג) קאמר ר' יוחנן עצמו מאי אהדרי' ליה חברי' לר"י בר"י ישפוך לארץ מרירתו ועדיין איוב קיים א"ל אין מזכירים מעשה נסים ואם נאמר דמהני לי' סתימה מאי הוכיחו מאיוב דלמא שם היה המעשה שניקבה המרה במקו' שהיא דבוקה לכבד ונשפך המרה לתוך הנקב שבכבד ואח"כ כשנסתם ונתרפא הנקב של כיס המרה נקב להכבד מצד השני ונטל משם המרה ומוכיח מדברי ר' יוחנן עצמו דלא מהני סתימה להמרה גם קודם שניקב הכבד ומש"ה הקשה דלתני נקובת הכבד ועדיין צ"ע ועכ"פ בעיקר ספיקו של הפמ"ג הא מוכרח מפרש"י דבאבר של שני קרומים מהני סתימה לא' קודם שניקב השני:

[ב] והנה באבר שיש לו שני קרומים דניקב זה בלא זה כשר הרי לכאורה נוכל לומר בו שני טעמים וסברות, או דעור אחד בלא חבירו לא חשיב קלקול כלל ובחסרון זה עצמו יוכל להרבות כחול ימים, גם י"ל דהטעם דכשר הוא כיון דהשני שלם גם זה שניקב סופו להתרפא ומש"ה הוא דכשר אבל אי לאו הך סברא דתלינן דיתרפא היה צריך להיות טרפה גם משום זה הקלקול של קרום אחד לבדו לחוד. וכן היה נראה מצד הסברא דכל אבר שיש בו איזה ליקוי הרי לא יעמוד זה הקלקול לעולם במצב אחד דכל מה שנתקלקל לא יעמוד על מצבו רק או יקלקל יותר או יתרפא לגמרי והא דכשר בניקב א' הוא משום דכיון דהשני השלם מגין עליו ויתרפא אבל בלא הך סברא דיתרפא היה טרפה הגם דאין בו עדיין שיעור טריפות מ"מ סופו לקלקל יותר עד שיהיה ניטל לגמרי אם לא שיתרפא לגמרי. והנה הני שני הסברות תלוי בספיקו של הפמ"ג דאם נאמר דניקב א' ונתרפא וניקב אח"כ השני טרפה הרי בע"כ מוכרח לומר דכל דבר שתלוי בו טריפות אע"ג דלא ניקב עדיין רק עור א' מ"מ שוב לא יתרפא לגמרי ואין סתימה זו מועיל להכשירו וא"כ הא דניקב א' מהם כשירה אין הטעם דיתרפא רק טעמו דלא יקלקל יותר והשני יעמוד על קיומו ואע"ג דהראשון נשאר לקוי לעולם כשר, אבל אם נאמר כהפמ"ג דכשר בכה"ג שוב נוכל לומר כסברא השני' שכתבנו דהא דכשרה הוא משום שיתרפא אבל בלא"ה הי' סגי בנקב של עור אחד להטריפו:

[ג] ובזה נוכל ליישב הא דביו"ד (סימן נ"א) בקוץ שניקב עד החלל דחיישינן שמא ניקב א' מאיברים הפנימים וכ' שם הרמ"א בשם בעל אוהל מועד דאם נמצא נקב עד החלל והוא ספק ע"י קוץ או ע"י חולי כשר משום ס"ס שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקבו האיברים. וכן כתב בשו"ע (סימן מ"ט) גבי קורקבן שנמצא נקב מבחוץ וספק ע"י חולי דכשר. והט"ז בסי' מ"ט חלק על זה וראייתו מהא דבסימן ל"ג גבי ושט דניקב עור א' בלא השני כשר וכתב הרמ"א דזהו רק בניכר שהוא ע"י חולי אבל אם יש לחוש שמא ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו נקובה מבחוץ הרי דגם בספק קוץ חיישינן שמא ניקב גם השני ואסרינן לה ולא סמכינן על הך ס"ס. והטעם לזה כ' הט"ז משום דאינו מתהפך דא"א לומר שמא לא ניקב ואת"ל ניקב שמא ע"י חולי. ועכ"פ הרי דברי השו"ע סתרי אהדדי. ובזה נוכל ליישבו בסברא דהנה עיי' בש"ך סימן ק"י בכללי ס"ס אות ט"ו שכתב דמש"ה גבי ספק דרוסה דבספק על הארי ספק לא על שרינן משום ס"ס שמא לא על ואת"ל על שמא לא דרס ואע"ג דאינו מתהפך משום דבע"כ צריך עתה להתחיל בספק הראשון דלמא על הארי דהרי אין לך לחקור בספק השני שמא דרס אם לא שתאמר דעל הארי לשם. והרי כמו כן בהך דסימן נ"א בנמצא נקב עד החלל ואנחנו רואין שלא שלט שום חולי באיברים הפנימים הרי אין לנו מקום ספק לחקור בו שמא ניקבו האיברים הפנימים אם לא שתקדים דהך נקב שבעור ובשר הוא ע"י קוץ דבלא"ה אין שום מקום לחוש לניקבו הדקין ובע"כ צריך אתה לחקור מקודם אם היה כאן קוץ או לא וא"צ להיות התהפך ודלא כהט"ז ומש"ה סמך השו"ע בסי' נ"א ומ"ט על הך ס"ס להכשירו וא"כ הרי קשה מהך דסי' ל"ג. והנראה לחלק ביניהם דרק בסימן נ"א דהנקב הנמצא הוא רק בעור ובשר לחוד שאין תלוי בו שום טריפות וכן בסימן מ"ט גבי קורקבן שנמצא בו נקב מבחוץ דמצד עצמו אין בו שום טריפות בודאי כיון דרואין דמבפנים הוא שלם ורק החשש הוא שמא ע"י קוץ ניקב א' משארי האיברים והרי אין אנו צריכין לחקור כלל על שארי אברים אם הם נקובים או לא רק אם נניח שזה נעשה ע"י קוץ ומש"ה בע"כ צריך אתה להתחיל בספק זה אם נעשה ע"י קוץ או ע"י חולי וא"צ להיות מתהפך אבל באבר א' שיש לו שני קרומים וניקב א' מהם והרי ע"י נקב זה בעצמו הי' צריך להיות טריפה דסופו להתקלקל יותר ורק דמ"מ היא כשירה משום דיתרפא כיון שהעור השני שלם א"כ הרי ע"י ריעותא זו בעצמו צריכין אנו לחקור על השני אם הוא שלם כיון דכל הכשירו של זה הנקב הוא רק ע"י הנחה זו שהעור השני הוא שלם ומש"ה לא מקרי ס"ס בכה"ג דאינו מתהפך דמי יאמר להתחיל בספק חולי או קוץ נתחיל בספק ניקב השני או לא ואז ליכא ס"ס ואע"ג דאם הוא בודאי על ידי חולי מכשרינן כל שרואין שלא שלטה החולי בהשני אף בלא נבדק מנהג זה רק משום דמחזקינן ליה על חזקתו שהוא שלם כמו שהיה מקודם אבל היכא דאיכא ספק שמא ע"י קוץ י"ל דבכה"ג בעינן מתהפך ולא חשיבא ס"ס. ומש"ה בסי' ל"ג מחמיר הרמ"א היכא דיש לחוש שמא ע"י קוץ. (ובסימן ) כתבנו ישובים מרווחים על סתירת דברי השו"ע הללו ע"ש: סימן כ' יבאר סברתו של בה"ג בשמוטת הגרגרת דמחיים כשירה ולאחר שחיטה נבלה:

בדף ט' חשיב הגמ' עיקור בחמשה הלכות שחיטה. וכתבו שם התוס' בד"ה כולהו בשם בה"ג דעיקור היינו שמוטת הסימן שנעקר ונשמט חוץ ממקומו וא"ת פשיטא דלא מהני שחיטה כיון שכבר נטרף וי"ל לדברי בה"ג לאו טרפה היא אלא שכן הלכה למשה מסיני שאין שחיטה מועלת בסימן שמוט הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה ואפי' עוף שהכשירו בסימן אחד אם נשמט א' אין שחיטה מועלת בשני עכ"ד התוס'. והנה לפי הפשוט היה נראה כוונת התוס' דכן באה ההלכה מפורש דאם נשמט אחד מן הסימנים חוץ ממקומו שוב אין בהמה או עוף זו בת שחיטה ואין מועיל בה השחיטה. אמנם עיין בתוה"ב להרשב"א שהסביר סברא זו קצת באופן אחר ונ"מ טובא ביניהם. וז"ל בדף כ"ז אחר שהביא שיטת בה"ג וא"ת כיון דלאו טרפה היא כשנעקר סימן א' בעוף ושחט השני יהיה כשר כו' והרי תניא בדף יו"ד שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשירה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה י"ל אע"ג דהכשירו בסימן אחד בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה כו' ואפי' לר"א ב"א דאמר דאין שחיטת העוף אלא במיוחד שבסימנים דהיינו ושט מ"מ כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף הוא דהיינו בעולת העוף דבעינן שני סימנים בעינן שיהיו שניהם ראוים לשחיטה דהכי אגמרי' רחמנא למשה עכ"ד. ולדברינו שכתבנו דההלכה באה מפורש דכל שנשמטה סימן אחד או ושט או קנה שוב אין זאת הבהמה או העוף בת שחיטה הרי אין זה שייך כלל להך דר"א ב"א ולא היה צריך לדחוק הרשב"א מהך דעולת העוף רק דהרשב"א ס"ל דהלכה לא באה על גוף הבהמה והעוף רק באה דאין שחיטה מועלת בסימן שמוט וגם באה ההלכה דבעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה ומש"ה הוקשה לו לר"א ב"א הא בלא"ה אין הקנה בתורת שחיטה בעוף וא"כ גם כשנשמט הקנה ליתכשר בושט לחודא ומש"ה דחק מהא דבמליקת עולת עוף צריך ב' סימני':

[ב] ולכאורה היה נראה מוכרח לפי דברי הרשב"א הנ"ל עוד חידוש אחד דגם בשארי פסולים הוא כן שאם נתחדש בסימן א' פסול שאין השחיטה מועלת בו שוב א"צ להיות מועיל השחיטה גם בהשני גם בעוף כיון שבאה ההלכה ששני הסימנים צריכין להיות ראוים. אמנם א"כ מצינו חולקים על סברא זו דהרי בדף ל"ב במשנה איתא שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שפסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט או ששחט את אחד מהם והמתין עד שמתה ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טרפה והודה לו ר' עקיבא הרי חזינן דלפי מה דהיה ס"ל לר"ע מעיקרא דשחיטת סימן אחד סגי גם בבהמה לטהרה מידי נבלה ומש"ה היה אומר דגם בשחט סימן א' והניחה עד שמתה דטהורה כמו כן היה מטהר גם בנפסק מתחילה סימן ראשון ושחט את השני והרי הגרגרת שנפסקה הרי שחיטתו לחוד הא ודאי דאינו מועיל כלל אפי' לטהרה כיון שכבר נפסק כולו או רובו ואפ"ה שחיטת הושט שלא נפסקה מיהא שחיטה הוא ומועיל לטהרה עכ"פ. הרי דלא ס"ל לר"ע הסברא שכ' הרשב"א דאם הא' אינו ראוי גם הב' אינו בר שחיטה. ולר"ע לפי מה דהיה ס"ל מעיקרא הרי ודאי מוכרח דבעוף גם להתירו באכילה סגי א' אם נשמט רק הא' דמועיל בו שחיטת השני גם להתירו באכילה כיון דשחיטת השני שחיטה מקרי. ולדידיה לא משכחת לה שמוטה דפסלה בעוף רק באם נשמטו שני הסימנים יחד לדעת בה"ג דאינה טרפה מצד עצמה, והרי לפי הסברא נראה דגם אח"כ בשחזר בו ר"ע הרי לא חזר בו רק ממה שהיה עיקר הפלוגתא דר"י עליו דס"ל דגם לטהרה מידי נבלה צריך ב' סימנים דוקא בבהמה אבל מאי דדייקינן מדברי ר"ע דלמה דמהני סימן אחד לא בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לזה הא לא נזכר במשנה שום פלוגתא בזה וגם אין שום הכרח לומר דר"ע הדר בו מסברא זו, ורק דמהברייתא דדף יו"ד דקתני דנשמטה הגרגרת פסולה גם בעוף מוכרח דרבנן פליגא עלי' דר"ע גם בסברא זו ובודאי דהוא דוחק גדול לומר כן. ועוד דא"כ בדף כ"ב דמביא הגמ' ברייתא דאין עיקור סימנים בעוף ודחקה הגמר' כמאן אתיא ולבסוף מסיק דלא קאי רק על מליקה ולא על שחיטה והרי אתיא בפשיטות כר"ע דלא פסל בעוף כשנעקר אחד מהסימנים ונשאר האחד ונוכל לאוקמא הברייתא כן. ועיי' עוד בדף ל"ב דפריך הגמר' על המשנה דהודה לו ר"ע דפסוקת הגרגרת הויא נבלה ופריך מהא דתנן ואלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני רבא כאן ששחט ולבסוף פסק הויא נבלה דנפסלה בשחיטה כאן שפסק ולבסוף שחט כי דבר אחר גרם לה לפסול דמיא והויא טרפה הרי דרצה רבא לומר דגם לפי האמת אם פסק מעיקרא הגרגרת ואח"כ שחט הושט מהני ליה שחיטתו לטהרו מידי נבלה גם בבהמה ואע"ג דאין הגרגרת ראוי לשחיטה מ"מ הושט בתורת שחיטה הוא וזהו ג"כ דלא כסברת הרשב"א הנ"ל ונצטרך לדחוק להרשב"א דהרי רבא הדר בו מהך תירוצא בלא"ה ונאמר דבאמת היה מצי הגמר' להקשות על רבא מהך ברייתא דדף יו"ד דקתני דנשמטה הגרגרת ואח"כ שחט הושט פסולה גם בעוף דלדידיה צ"ל כשר ורק דבלא"ה דחי הגמ' להך תירוצא דרבא וכל זה הוא דוחק גדול. וע"כ נראה יותר דגם הרשב"א מודה דלא באה ההלכה סתמא דבעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה וא"כ הרי בכל הפסולים הוא כן וקשה כנ"ל ורק מפורש באה ההלכה בשמוטה לחודא דאין שחיטה מועיל בסימן שמוט וגם בנשמט א' ממנו אין מועיל בסימן השני דבעינן שיהיו שניהם ראוים לשחיטה אבל מה דאין סימן א' בר שחיטה משום פסול אחר וכגון פסוקת הגרגרת ע"ז לא באה ההלכה דיהיה אחד תלוי בהשני כלל ואין לנו לומר כן מסברת עצמנו ומש"ה גם פסוקת הגרגרת מועיל בה שחיטה בהושט לר"ע, וכל זה אנו צריכין לחקור רק לפי מה שהסביר הרשב"א סברת התוספות אבל אם נפרש כפשטה כוונת התוספות דבאה ההלכה דכל שנשמט סימן א' שוב אין זו הבהמה והעוף בר שחיטה הלא ודאי דאין לו שום שייכות לשארי פסולים שנולדו בסימן א', וגם לדעת רש"י דמפרש לעיקור דה' שחיטה באופן אחר ולדידיה שמוטת הסימנים הוא טרפה מצד עצמה וגם מחיים היא טרפה גמורה ולדידיה הא אתיא הך ברייתא מדף יו"ד כפשטיה דשפיר ניחא הא דנשמטה הגרגרת ואח"כ שחט הושט פסולה כיון דכבר נטרפה קודם השחיטה ולדידיה בודאי דאין לנו לחדש הך סברא שיהיה שחיטת סימן א' תלוי בהשני אם ראוי הוא לשחיטה דהא חזינן דר"ע כדהיה ס"ל מעיקרא וכן היה ס"ל לרבא בתי' קמא גם לפי האמת דאינם תלוים זה בזה כלל ובודאי דאין לנו לומר כן גם לפי האמת מדעת עצמנו בלא הכרח מהגמרא:

[ג] והנה לפי"ז יש לי מקום ספק בהא דמצינו בדף ל"ב דחזר בו ר"ע והודה דפסוקת הגרגרת נבלה ואמר שם בגמ' להדיא דרק אחר שחיטה הוא נבלה אבל מחיים הוא טרפה. ופריך שם מהא דתנן אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות ופרש"י ויש מהם נבלות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו. ולכאורה יש לעיין בהסבר טעם הדבר כיון דמחיים אינו רק טרפה אמאי לאחר שחיטה הוא נבלה וכי השחיטה הוסיף בה איסור יותר ובשלמא בפסוקת הגרגרת ניחא שפיר דנהי דהקלקול בעצמו מה שנפסק הגרגרת אינו מחדש בהבהמה, רק טריפות ולא נבילות אבל מ"מ הרי אין לבהמה זו גרגרת מה לשוחטה דהרי נפסק כולו וגם רובו ככולו חשוב ומש"ה אחר שחיטה הרי לא עדיף מאלו שחט בבהמה רק סימן אחד והשני הניח שלם ומתה אח"כ דהוא נבלה דסימן אחד אינו מוציא את הבהמה מידי נבלה אבל בניקב מיעוט הושט דנשאר שיעור שחיטה שלם הקנה ורוב הושט אמאי הוא נבלה כיון דמחיים אינו רק טרפה, וצ"ל דכן באה ההלכה מסיני דאחר שחיטה תהיה נבלה, והנה יש לומר בזה שני סברות קרובים זה לזה ונ"מ טובא ביניהם או דנאמר דכך באה ההלכה מסיני דאף ע"ג דידעינן מקרא דטרפה שנשחטה טהורה מ"מ זהו רק בשארי טריפות אבל בטריפות שבסימנים ובמקום שחיטה אין השחיטה מטהרת אותם. ולפי"ז יהיה נקובת הושט נבלה גם בעוף לשיטת רש"י גם יש לומר דבאה ההלכה דסימן שנולד בו סימני טריפה לאו בר שחיטה הוא ולא נאמר תורת שחיטה רק בסימן שלם וכשר וכמש"כ התוס' גבי שמוטה דבסימן שמוט לא מהני שחיטה] ולפי"ז הא יש לומר דגם רש"י לא כתב דנקובת הושט הוא נבלה רק בבהמה דכיון דהושט לאו בר שחיטה א"כ הא לא נשחט בה רק הקנה ואינו מוציאה מידי נבלה אבל בעוף דניתר בסי' אחד נהי דהושט לאו בר שחיטה הוא מ"מ יכול להיות נשחט ע"י הקנה לחודא ונהי דהויא טרפה דנקובת הושט הוא טרפה מצד עצמו גם מחיים מ"מ לא הויא נבלה אחר שחיטה. ובזה היה מקום ליישב מה דראיתי בספר משכנות יעקב סוף חלק יו"ד שהקשה על דעת רש"י דנקובת הושט הוא נבלה מהא דאיתא בתוספתא שחט מיעוטו של ושט ושהה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה ושחיטה מטהרתה הרי דאינו נבלה ובזה נוכל לומר דהתוספתא קאי על עוף ונטהרת בשחיטת הגרגרת ובלא"ה נראה דקאי על עוף מדסיימה ואח"כ שחט את שניהם ובבהמה לא היה צריך לאומרו דכל שחיטה של בהמה הוא בשניהם והו"ל לומר ואח"כ גמר השחיטה רק קאי על עוף ומהני לה שחיטת הגרגרת לטהרה וגם בגרגרת לחודה אם ישחוט אח"כ סגי ורק דהא איירי בהתחיל לשחוט הושט ושהה בו ולכך מסיים שאח"כ שחט שניהם ופירושו דשחט גם הגרגרת דשחיטת הושט לחודא הא לא מהני גם להוציא מידי נבלה וכדעת רש"י. אמנם בלא"ה אין לנו להקשות על רבותינו הראשונים מהתוספתא שלנו שנדפסה בכמה שיבושים וכיון דהראשונים לא הקשו על רש"י מהך תוספתא בודאי דהיה להם גירסא אחרת בה ועיי' בתוספו' (דף ל') בד"ה החליד הביאו הך תוספתא מקצתה וז"ל דתניא שחט מיעוט ושהה כדי שחיטה פסולה וכן העתיקה הרא"ש שם וזהו שלא כהנדפס לפנינו: