שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 20

[ט] ובזה הי' מקום לישב פרש"י בחולין (דף כ"ד) מביא שם הא דתנן התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה ומוקמינן לה שם כר' יהודה יעו"ש וקאמר שם רבה תמד שלקחו בכסף מעשר ולבסוף החמיץ קנה מעשר מ"ט איגלאי מילתא למפרע דפירא הוא ופריך אלא מתניתין דקתני החמיץ אין לא החמיץ לא דלמא אי שבקי' הי' מחמיץ ומשני כששייר בכוס ולא החמיץ וכ' התוס' דלא פריך דיהי' ניקח בכסף מעשר משום דלמא אי שבקי' יהי' מחמיץ דהאיך נקיל מספק רק פריך על סיפא דאמאי עד שלא החמיץ פוסל המקוה דלמא אי שבקי' הי' מחמיץ ונמצא דהוא ספק מים שאובים דהוא לקולא ורש"י פי' דקושי' הגמר' הוא על רישא ודחק לפרש דפריך דאמאי אינו ניקח בכסף מעשר ומשמע דאינו לקיחה כלל והדמים קדושים ביד המוכר היכא דליתא קמן ניזל בתר רובא דמחמיצין. פי' דבריו דס"ל לרש"י דעל הא דאסור לכתחילה ליקח לא פריך ואפי' אם נימא דרובם מחמיצין דכיון דהתמד איתא קמן ויתברר אח"כ אם יחמיץ או לא והאיך נתיר מיד להמוכר להשתמש בהדמים דלמא אח"כ יתברר ההיפוך ויתברר דעבד איסורא וכל היכא דאפשר לברר לא סמכינן על רובא ורק פריך דהיכא דליתא קמן יהיו המעות חולין משום רובא, ובודאי דצ"ע על פרש"י דלמה הוצרך לדחוק בזה ולחדש הך סברא דהרוב מחמיצין ואמאי לא פי' כהתוס' דהקושי' הוא מהא דפוסל המקוה דהוא פי' מרווח, והנראה בדעתו דס"ל דהא דאמרי' בכמה דוכתי דספק מים שאובין לפסול המקוה הוא להקל לאו דכ"ע הוא דטעמו הוא משום דהא דשאובין פוסל המקוה הוא רק דרבנן וכמש"כ הר"ש בפ"ב דמקואות משנה ג' ועיי' בתוס' ב"ב דף ס"ו וס"ל לרש"י דזה תלוי בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בעירובין ורק לרבנן דס"ל דטמא דרבנן ספק טבל טהור מקילינן אבל לר"י דס"ל דגם בדרבנן במקום חזקה אזלינן לחומרא גם ספק שאובין הוא להחמיר משום חזקת טומאה דטמא הטובל בו, דאין לומר דבספק שאובין גם לר' יוסי הוא להקל דנגד חזקת טומאה של הטמא איכא חזקת כשרות של המקוה ונימא שלא נפסלה ע"י נפילת התמד לתוכה, דהרי בע"כ נפל התמד כשלא הי' בה ארבעים סאה דאח"כ אינה נפסלת כלל בשאובין וס"ל לרש"י דבכה"ג לא שייך חזקת מקוה כלל וחזקת מעט המים הקודמים שהי' במקוה קודם נפילה שהיו כשרים למקוה אם יצטרף להם עוד מים להשלים שיעור מקוה ס"ל לרש"י דזה לא מקרי חזקה כלל כיון דהשתא חסירה היא וכיון דנתבאר למעלה דלשיטת רש"י מוכרח דר' יהודה ס"ל בע"כ כר' יוסי בהא מש"ה לא פרש"י דהקושי' קאי על הא דפוסל המקוה דהרי מוקמינן להך משנה שם כר' יהודה. אמנם עיין במס' מקואות פרק ב' משנה ג' בר"ש הביא שם תוספתא ומבואר שם דגם ר' יוסי ס"ל הא דספק שאובין להקל ובע"כ מוכרח דבספק שאובין הקילו יותר מבכל ספק דרבנן ואולי יש שם איזו חילוף גירסאות בתוספתא: סימן יח יברר דעת רש"י לענין נקב אם יש לושט בדיקה מבחוץ ולישב מה שהקשו התוס' עליו וגם יתבאר בשוחט בהיקף בשנים ושלשה מקומות דכשר להשאלתות מה דינו לדעת רש"י:

חולין דף כ"ח ההוא בר אווזא דאתי כי ממסמס קועי' דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב שחט נבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ומסיק דלבדקי' לקנה ולשחטי' ואח"כ נבדקי' לושט מבפנים ופרש"י דלדרוסה לא חשש דספק שונרא ספק קניא תלינן בקניא ורק דצריך בדיקה דלמא ניקב הושט ע"י הקוץ דס"ל לרש"י דגם לנקב אין לושט בדיקה מבחוץ והתוס' הקשו עליו מהא דלקמן (דף מ"ג) אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נ"מ לספק דרוסה ומשמע דלגבי נקב יש לו בדיקה גם מבחוץ מדלא קאמר לספק נקובה ומש"ה פירשו התוס' דבהך עובדא הצריך רבא בדיקה מדרוסה ואיירי באופן דחוששין לדרוסה, והנראה ליישב פרש"י מקושי' התוס' הא דקאמר נ"מ לספק דרוסה דהנה רש"י כתב כאן על הא דמסיק דנבדקי' לקנה ולשחטי' דהקנה יש לו בדיקה מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברובו וחזינן להדיא דס"ל דאם הי' הקנה נטרף בנקב משהו כושט גם לו לא הי' מועיל בדיקה מבחוץ דגם בקנה לא ניכר נקב משהו מבחוץ ואין להקשות על זה דהרי בדף מ"ג קאמר רבה דושט אין לו בדיקה מבחוץ נ"מ לספק דרוסה ומוכח דלקנה יש לו בדיקה מבחוץ גם לדרוסה וכן כתב רש"י להדיא בדף מ"ג בד"ה ההוא ספק דרוסה אם עוף הוא הי' בודק הקנה תחילה והרי בדף נ"ד מסקינן דגם הקנה דרוסתו במשהו דזיהרא מקלי קלי ואזיל ומוכרח דגם משהו ניכר בקנה, וצ"ל דס"ל לרש"י דרק אודם הדריסה ניכר בקנה דהרי משונה במראיתו משאר בשר הקנה ובושט גם דרוסה אינו ניכר אבל נקב משהו אינו ניכר גם בקנה והא דיש לו בדיקה משום דשיעורו ברובא וכמו שכתב רש"י כן להדיא וצ"ע מנ"ל לרש"י כל הני חילוקים אבל עכ"פ הדבר מוכרח דכן הוא דעתו:

[ב] ולפי"ז הרי זה תלוי בפלוגתא דאמוראי דהרי בדף י"ט קאמר רב יהודה שחט במקום נקב בקנה שחיטתו כשירה שחט ופגע בו נקב שהי' הנקב בחציו השני של הקנה ולצד המפרקת דכששחט חציו פגע בנקב שחיטתו פסולה דהרי הוא כשחט ישראל חציו וגמרו עכו"ם יעו"ש, ולדידיה הרי גם בקנה משכחת לה שיפסל השחיטה בנקב משהו כשהנקב בחציו השני וא"כ הא בעוף דממסמס קועי' דמא אין לו שום תקנה לשחיטה דיש לחוש דלמא ישחוט ויפגע בנקב כיון דלנקב משהו גם הקנה אין לו בדיקה וצ"ל דהא דמסיק הכא דיש לו תקנה ע"י שיבדוק הקנה וישחטנו אתי רק כר' יוחנן דס"ל לרבא ולר"י להלכה כר' יוחנן החולק (בדף י"ט) על רב יהודה וקאמר שם דגם בפגע בו נקב כשר וע"ש דרבא בעצמו אמר שם דמסתברא כר' יוחנן. ובזה נוכל לומר דזהו כוונת רבא דאמר על רב יוסף ברי' שאמר לו תקנה זו דיבדקו להקנה מקודם השחיטה חכים יוסף ברי בטריפות כר' יוחנן משום דזה הוא רק כר' יוחנן:

[ג] ועוד יותר נראה דאפילו לר' יוחנן דמכשיר בפגע בו נקב מ"מ אכתי תלוי עוד בפלוגתא דאמוראי אחרת דהניחא אם הנקב הוא תיכף בהתחלת חציו השני של הקנה של צד המפרקת מצומצם אשר תיכף ששוחט חצי הקנה פוגע בו הנקב ומצטרף לרובא ושפיר מכשירו ר' יוחנן אבל אם הנקב הוא למטה ממש יותר למטה מחציו של הקנה הרי זה תלוי בהא דפליגא (בדף למ"ד) דרב קאמר דהשוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה ור"ל ושמואל ס"ל דפסולה דבעינן שחיטה מפורעת וע"ש בתוס' ד"ה השוחט שכ' בשם השאילתות דהיינו ששחט בשלשה מקומות בטבעת אחת מסביב דלשמואל ור"ל פסול כה"ג כיון דיש הפסק בין החיתוכים ואין רוב החתוך ביחד, וא"כ אם הנקב הוא למטה הרבה הרי תיכף בהגיע בשחיטתו לחציו של הקנה הרי אז אין הנקב שלמטה ממנו מצטרף להחציו להשלימו לרוב כיון דאיכא הפסק ביניהם שלא נחתך ואינה מפורעת ומ"מ לענין איסור פסוקת הגרגרת הרי גם בכה"ג מצטרף לרובא וכדאיתא (בדף מ"ג) ניקבה כנפה מצטרף לרובא ואע"ג דאיכא הפסק בין הנקבים וא"כ הא כבר נעשה פסוקת הגרגרת קודם הכשר שחיטה והוי' נבלה דאע"ג דאח"כ שוחט יותר ואיכא רוב קנה שחוט גם בלא צירוף הנקב מ"מ הרי אח"כ בסימן שנפסק רובו שוחט ומאי מהני מה ששוחט אח"כ כיון שכבר נפסק מקודם רוב הקנה דכמאן דפסיק כולי' דמי' ועיי' ביו"ד סימן כ"ד בש"ך ס"ק כ"ח שכתב בשם הכסף משנה דאפילו למאן דמכשיר בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש זהו רק בהגרמה דהשליש האמצעי הפסול לא הי' במקום שחיטה אבל אם שחט שליש ודרס שליש ושחט שליש כ"ע מודים דאסורה דכיון דבמקום הכשר שחיטה נחתך רובו ועדיין ליכא בו הכשר שחיטה לכ"ע לא מהני מה דמוסיף אח"כ לשחוט יותר דבסימן שחוט קשחיט וזהו להדיא כמו שכתבנו וא"כ לשמואל ור"ל לא הי' שום תקנה להך בר אווזא דהרי יש לחוש דלמא ניקב במשהו למטה הרבה מחציו ובודאי דאין מקום לדחוק ולומר דהתקנה של רב יוסף הי' שישחוט בה רק רוב מצומצם ממש בקנה ואחר השחיטה יבדוק במה שנשאר מהקנה מבפנים אם אין בו נקב דמבפנים יש לו בדיקה דלא גרע מושט ובכה"ג כשר גם לשמואל ור"ל דאם בהך ששחט הי' בו הנקב הרי הוא פגע בנקב דכשר אליבא דר' יוחנן דזה ודאי לא ניתן להאמר דמי יוכל לשער בין חד משהו לתרי משהויין ואי אפשר לצמצם שלא לשחוט גם משהו יותר מן הרוב ובפרט לפי מש"כ הט"ז בסי' כ"א ס"ק ב' דלדעת רש"י אם שחט רק רוב מצומצם אסורה גם בדיעבד א"כ הרי ודאי הוכרח לשחוט רוב גדול הנראה לעינים ולענין איסור דפסוקת הגרגרת הרי הוא ברוב מצומצם ובע"כ מוכרח דרבא ורב יוסף ברי' תרווייהו ס"ל כרב דלא בעי מפורעת וגם בשוחט בשנים ושלשה מקומות כשר ומש"ה גם אם הנקב הוא לצד המפרקת מ"מ מיד כשמגיע החתך לחציו של הקנה מצטרף גם הנקב להשלים שיעור הכשר שחיטה וכמו בחצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דכשר:

[ד] ובדברים הללו יצא לנו ראי' למה שפסקו הפוסקים בהא דדף למ"ד כרב דלא בעי מפורעת ועיי' בהגהות אשרי פרק השוחט שהביא דכמה גאונים פסקו כשמואל ור"ל ולפרש"י הנ"ל הא מוכרח דהלכה כרב כיון דרבא ורב יוסף ברי' ס"ל כרב ועבדו הלכה למעשה כוותי' ובודאי דההלכה כן. והני פוסקים שפסקו כשמואל ור"ל בע"כ דחולקים על סברת רש"י דהכא וס"ל דגם לנקב משהו יש לקנה בדיקה מבחוץ וכמו דיש לו לקנה בדיקה מבחוץ לענין ספק דרוסה אע"ג דהוא ג"כ במשהו, גם עוד זאת יצא לנו דבדף למ"ד פרש"י השוחט בשנים ושלשה מקומות שחתך מעט והתחיל לחתוך למעלה או למטה ואיירי דבחתך השני הי' רוב חתוך ורק כיון שיש חתך למעלה ממנו אז אינה מפורעת דאין בית השחיטה מרווח רווח כשיש חתוך למטה ממנו והתוס' כ' בשם השאלתות שחתך סביב בהיקף כאן מעט וכאן מעט ובין הכל יש רוב יע"ש. ולפי המבואר מוכרח דגם רש"י אינו חולק על השאלתות לענין דינא ומודה דגם בכה"ג כשר לרב אע"ג דאין רוב במקום א' ביחד דאל"כ רק נאמר דלרש"י בכה"ג לכ"ע פסול א"כ אתי' הך עובדא דרבא דלא כמאן לפרש"י עצמו. וזה ברור ומוכרח, ועיי' בתב"ש סי' כ"א ס"ק ו' שכ' לענין הלכה בשוחט בהיקף בג' מקומות דלפרש"י אין לנו ראי' להתיר בהאי דינא וכיון דמסברא החיצונה בלא ראי' מהגמרא אין לנו להתיר וע"כ כתב לענין מעשה דאין להקל רק בהפסד מרובה, ולדברינו הא מדס"ל לרש"י דגם לקנה אין בדיקה מבחוץ בנקב הא מוכרח בע"כ דרש"י ס"ל לענין דינא כהשאילתות במקום הפסד ובודאי מוכרח דרש"י מודה לדינא להשאילתות וכמו שנתבאר:

[ה] ועכ"פ לדעת רש"י הרי מבואר דגם בעוף אין תקנה בבדיקת הקנה כיון דגם בו משכחת לה אופן שיפסול השחיטה בנקב משהו אליבא דרב יהודה או אליבא דשמואל ור"ל ורק דאנן קיי"ל בהני שני פלוגתות להקל דבפגע בו נקב קיי"ל דכשר וגם קיי"ל דלא צריך מפורעת וא"כ לעולם לא משכחת פסול בקנה רק בנפסק רובו ומש"ה יש לו בדיקה מבחוץ וא"כ הרי מתורץ שפיר קושי' התוס' בהא דאמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים נ"מ לספק דרוסה והקשו התוס' לפרש"י אמאי לא קאמר סתמא לספק נקובה דאפשר ס"ל לרבה או כרב יהודה דפגע בנקב פסול או כשמואל ור' יוחנן דמצרכי מפורעת וא"כ הרי בספק נקב גם לקנה אין לו בדיקה מבחוץ ומדקאמר רק ושט מוכרח דלקנה יש לטרפתו בדיקה ומש"ה אמר רק לספק דרוסה דרושם הדריסה ניכר שפיר בקנה. ואם נאמר דהך נ"מ לספק דרוסה לא רבה קאמר לה רק הגמרא מסיים לה ניחא יותר ונוכל לומר דרבה מצי ס"ל כהלכה רק דהגמרא תפסה יותר דרוסה כי היכי דיהי' ניחא דברי רבה אליבא דכ"ע גם לר"י ושמואל ור"ל:

[ו] והנה יש לעיין (בדף מ"ג) קאמר רב יהודה משמיה דרב ניקבה כנפה מצטרפין לרובא ומוכרח להדי' דאם בכל הנקבים ביחד אינו רק כשיעור חציה של הקנה וליכא רובו כשירה. והרי שם כיון שיש הפסק בין הנקבים א"כ גם אם הנקבים בעצמם אינם רק כחצי הקנה מ"מ הרי בע"כ הם עומדים ומקיפים סביב את הקנה ברובו וא"כ יש לעיין בהמה זו באיזו אופן תהי' נכשרת ע"י שחיטה דהרי באיזה צד ואופן שיתחיל לשחוט הרי מיד כשישחוט קצת מן הקנה הרי איכא רובו של הקנה חתוך בצירוף הנקבים. ונהי דאין בזה פסול מצד פסוקת הגרגרת ברובו קודם שנשלם הכשר שחיטתו דרב לשיטתו דלא צריך שיהיה מפורעת וא"כ תיכף כשנעשה רוב בצירוף הנקבים גם הם מצטרפים להשלים שיעור הכשר שחיטה וכמו בחצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דכשר, אבל הא קשה לרב יהודה בעצמו דאיהו ס"ל דפגע בו נקב אסורה ומיד שיתחיל לשחוט הרי אם נבוא לצרף הנקבים לשיעור הכשר שחיטה הרי הוא פגע בו נקב דפסול לדידיה. וצ"ל דבאמת לדידיה אין לה תקנה בשחיטה להתיר גוף הבהמה באכילה והא דקאמר ניקבה כנפה מצטרפין לרובא ומוכרח דבפחות מרוב כשירה היינו דאם המה פחות מרוב אינו טרפה רק כשירה הוא כל זמן שלא נשחטה ונ"מ דחלבה מותר אבל לאכול הבהמה עצמה אין לה תקנה. גם עוד י"ל דלענין הבהמה גופה ג"כ איכא נ"מ במה דעדיין כשירה היא דגם לה לעצמה איכא תקנה בשחיטה דאם אח"כ יחזרו ויתרפאו הנקבים תהיה שרי' בשחיטה, דאע"ג דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הרי י"ל דזה אינו רק במקום דכבר נעשית טרפה ע"י אותו נקב וכגון בושט או בדקין נקב מפולש דכיון דנטרפה על ידו אינו חוזר להכשירו ולא מהני ליה סתימה אבל בקנה דאינו נאסר רק בפסוקת רובא וכל שלא נפסקה רובא הרי כשירה היא ושוב מהני ליה סתימה וחוזר לגמרי כמקדם ומהני ליה שחיטה, וסברא זו תלויה בספיקו של הפרי מגדים (בסי' מ"ח) שנסתפק בהאיברים שיש להם שני קרומים ולא מטרפי עד דאינקבו שתיהם אם ניקב אחד מהם ונתרפא ואח"כ חזר וניקב השני כנגדו אם מהני הסתימה להראשון כיון דאז לא היה עליו שם טריפות או אפשר דבהני איברים דהטריפות תלוי בהם לא מהני בהו סתימה כלל גם בנסתם קודם שנשלם שיעור הטרפות ועיי' בשפתי דעת (סי' נ"ט) נראה דדעתו וסברתו נוטה יותר בזה להקל ועיין בסימן שאח"ז נתברר דדעת רש"י בזה להקל דמהני הסתימה ולפ"ז הרי גם בקנה אם נפסק מיעוטו ונתרפא ושוב חזר ונפסק מיעוט הב' כשירה ושפיר מהני לה שחיטה וכמש"כ:

[ז] ודע דאם נאמר דלא כהפמ"ג רק נאמר דבכל אבר שתלוי בו טרפות לעולם לא מהני בו סתימה גם אם לא נשלם עדיין שיעור הטרפות ואם חזר וניקב שנית מצטרף גם הראשון שנסתם כבר להשלים שיעור הטריפות יצא לנו אופן דבנקובת הקנה יהיה אחר השחיט' נבלה אליבא דכ"ע, והוא אם הנקב הוא למטה מחציו לצד המפרקת וחזר ונתרפא דלענין איסורא הא לא מהני הסתימה דאם היה חוזר ונפסק במקום אחר גם הראשון מצטרף להשלים רובא, וא"כ בנפסק מיעוטא ונתרפא וחזר ושחט כנגדו מצד האחר הרי מיד דאיכא רובא במקצת ששחט ובמקצת הראשון הרי הוא כנפסק רובא לענין איסורא, ולענין להצטרף להשלים שיעור שחיטה הרי נראה לכאורה פשוט שאותו מקצת שנתרפא אינו מצטרף להשלים השיעור ולא מבעיא למאן דמצריך שחיטה מפורעת דפשיטא דאינו מצטרף כיון דעתה אין רוב' חתוך דאפי' היכא דחתך רובא רק שנחתך קצת למטה ממנו פוסל משום דשוב לא מרווח רווח כ"ש בכה"ג דהוא שלם, אלא אפי' למ"ד דלא מצריך שיהיה מפורעת רחוק מאד מן הסברא דזה שנתרפא מצטרף להשלים שיעור השחיטה כיון דעתה הוא שלם לפנינו וא"כ הא נעשית פסוקת הגרגרת קודם שעשה בה הכשר שיעור שחיטה וגם כשגומר אח"כ לשחוט כולו ואיכא רובו גם בלא צירוף של הראשון מ"מ הרי בקנה שנפסק כבר רובו קשחיט דלא מהני לכ"ע וכמו שכתב הש"ך בשם הכ"מ, ואי דא"כ קשה בהאי בר אווזא דממסמס קוטי' דמא אמאי התיר רבא ע"י בדיקת הקנה ניחוש שמא נתרפא ונהי דס"ל דלא, בעי מפורעת מ"מ אם נתרפא הרי לכ"ע אסורה. גם, זה ניחא אם נאמר דאיירי בידוע שאין לחוש לנתרפא דהבר אווזא יצא שלם ונכנס תיכף באותו יום חבול וממסמס קועי' דבאותו יום הא ודאי דלא נתרפא עדיין. גם עוד י"ל לפי מה שכתבנו בסי' כ"ז דהא דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום משום דסופו לסתור בע"כ הטעם משום דאינו חוזר לקדמותו להיות ממש כבראשונה והסתימה נשאר לקוי קצת ומש"ה חוזר ונסתר לבסוף וכתבנו שם דבע"כ יש בו ליקוי בשינוי מראיתו יעו"ש דזה מוכרח, וא"כ י"ל דגם רש"י מודה דבכה"ג יש בדיקה לקנה מבחוץ אע"ג דהוא במשהו וכמו דס"ל לרש"י דדרוסה ניכר בקנה משום דהרושם ניכר ורק בנקב ס"ל דאינו ניכר בקנה משום דאין בו שינוי מראה וכמו כן י"ל דבנתרפא מודה רש"י דניכר ומש"ה התירו רבא ע"י בדיקה מבחוץ, ואם נאמר כתי' הא' דרק בראוהו בזמן קרוב אז הוא דמתיר רבא אבל היכא דיש לחוש לנתרפא אסור לכ"ע מיושב היטב קושי' התוס' הא דאמר נ"מ לספק דרוסה, דבספק נקובה למה נקט ושט הרי גם בקנה אין לו בדיקה מבחוץ ואסור היכא דיש זמן הרבה אחר שנולד בו הריעותא ואז יש לחוש לנתרפא:

[ח] ולכאורה היה נראה ראיה דלא כסברא הנ"ל אלא דכל היכא דלא מהני ליה רפואה לענין איסורא מצטרף שפיר גם להשלים שיעור שחיטה אע"ג דהשתא הוא שלם דכמאן דפסוק דמי גם לקולא לענין זה, דבחולין (דף י"ב) דקפריך לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא וכי תימא הכי נמי דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר וכתבו התוס' הא דלא פריך מבשר תאוה משום דר"מ אינו חושש למיעוט רק מדרבנן ויכול לומר דבאמת מחמיר ר"מ מדרבנן שלא לאכול בשר. וכבר מפורסם הקושי' דהרי נקובת הושט היא נבלה וא"כ הא איכא גם חזקת איסור של אינה זבוחה המסייע למיעוט דנקובה וכל היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט הרי כתבו התוס' בכמה דוכתין דר"מ חייש למיעוט מן התורה, וגם אם נאמר דהתוס' דחולין חולק בזה וס"ל דגם בחזקה המסייע למיעוט הוא רק דרבנן והתוס' בשארי דוכתין דכתבו דלר"מ בכה"ג הוא דאורייתא יתרצו הא דלא פריך מבשר תאוה באופן אחר וכמו דאיתא תי' לקושי' זו בחידושי הרשב"א לחולין (דף י"ב) ובחידושי הר"ן שם יע"ש. מ"מ אכתי קשה טובא דברי התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא שהוכיחו שם דגם ר"מ אינו חושש למיעוט רק מדרבנן והביאו ראיה לזה מהא דלא פריך בחולין לר"מ בבשר תאוה ושוב סיימו בדבריהם וז"ל ומיהו היכא דחזקה מסייע למיעוט נראה דחייש ר"מ מדאורייתא הרי דכתבו הני שני סברות ביחד ובדיבור אחד ולדבריהם הרי הדר קשה אמאי לא הקשה מבשר תאוה. רק דמ"מ ניחא דהתוס' דחולין ודבכורות חולקים על עיקר דינא דנקובת הושט וס"ל דאינו נבלה רק טרפה ומש"ה ליכא חזקת אינו זבוחה דהרי זבוחה לפניך דהועיל השחיטה לטהרה מידי נבלה. ועיי' עוד בבכורות שם בתוס' שכתבו בשם ר"ת דאנן לא קיי"ל כר"מ ולא חיישינן למיעוטא וראייתם מהא דפריך בחולין לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ולא קאמר היכי אכלינן ושוב כתבו ומיהו היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט גם אנן קיי"ל להלכה דחיישינן ליה מדרבנן והקשה שם מהרש"א דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן ותי' דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה וכמש"כ. ועכ"פ זהו ברור ומוכרח דהתוס' דחולין ודבכורות אין דבריהם יכולים להתישב רק בזה דהם סוברים דנקובת הושט הוא טרפה וא"כ קשה דזה ניחא כשהושט עדיין נקוב ולא נתרפא שפיר י"ל דמהני ליה השחיטה לטהרה מידי נבלה דגם הנקב מצטרף להשלים הכשר שחיטה לענין לטהר' מידי נבלה וכמו דחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דכשר דמצטרף הפגום להתירה באכילה כן פגימת הושט דאינו רק טרפה מצטרף גם הפגימה לטהרה מידי נבלה. אבל היכא דחזר ונתרפא דבושט הא אמרינן בגמר' להדי' דקרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום דאינה סתימה כיון דכבר נעשית בו טרפה והרי הוא כלא נסתם לענין איסורא ומיד כששוחט החצי של הושט הרי נצטרף גם המקצת שנסתם להשלימו לרובא לענין איסורא וה"ל נפסק רוב הושט דודאי דהוי נבלה לכ"ע דלא עדיף מפסוקת הגרגרת ברובו דהיא נבלה ועדיין אין בו הכשר שחיטה כיון דהשתא אותה מקצת נתרפא וכעת הוא שלם וא"כ לכ"ע הוא נבלה וא"כ הדר קשה אמאי לא פריך האיך מותר לאכול בשר תאוה מן התורה דאם לא אזלינן בתר רובא הרי כמו דיש לחוש לניקב כמו כן יש לחוש דלמא שוב נתרפא אח"כ. וכן תקשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בישר' דגם לדידן קשה דניחוש שבהגיע לחתוך חציו הושט היה למטה ממנו נקב שנתרפא ונתחתך אח"כ וה"ה נבלה ואיכא חזקה המסייע למיעוט. ומוכרח בע"כ דהתוס' ס"ל דכי היכי דלא מהני הסתימה לענין איסורא כמו כן מצטרף ג"כ לשיעור שחיטה לטהרה מידי נבלה ודלא כמו שכתבנו. זה ניחא דנוכל לומר דאע"ג דחזינן מדפריך בגמ' לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט דמיעוט דנקובת הושט הוא מיעוט טוב ולא מיעוטא דמיעוטא דלמיעוטא דמיעוטא הרי לא חייש גם ר"מ כדאיתא ביבמות (דף קי"ט), מ"מ זהו לענין חשש נקב לחודא אבל היכא דאין לחוש רק לתרווייהו לדלמא ניקב ונתרפא י"ל דהוא רק מיעוטא דמיעוטא וגם ר"מ אינו חושש לו אע"ג דאיכא חזקה המסייע למיעוטא וכמש"כ התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה חלב דלמיעוטא דמיעוטא גם בחזקה המסייע לו לא חיישינן לכ"ע, וע"ש שהוכיחו כן מהא דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אע"ג דאיכא חזקת אינו זבוחה ואין מכאן סתירה לסברתינו הנ"ל דלשחיטה אינו מצטרף לקולא: סימן יט יחקור במה שנסתפק הפמ"ג באבר שיש לו שני קרומים וניקב אחד מהם ונתרפא ואח"כ ניקב השני אם יש להכשיר או לא: