שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 19

[ב] וכתב רש"י דלית הלכת' כרמי בר יחזקאל דתניא (ד' יו"ד) נשמטה הגרגר' ואח"כ שחט הושט פסולה נמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול. ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא דהא דרמי נמי מתניתא היא (פי' אליבא דשמואל] תריץ הא כמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת. וכיון דלא אפסיקא הלכתא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ד. היוצא מהך סוגי' דלרבינא משמי' דרבין בשחיטה לכ"ע יש עיקור ולא פליגא הני ברייתא כלל. ולשמואל ולרב אשי פליגי הני תרי ברייתות דהך דרמי ס"ל אין עיקור והך (דדף יו"ד) ס"ל דיש עיקור ופלוגתתם תלוי בפלוגתא השני' אם יש שחיטה לעוף מה"ת או לא והנה אליבא דשמואל ורב אשי ודאי דהיה לנו לפסוק ההלכה כהמיקל דהרי לדידהו גם מאן דפוסל אינו רק מדרבנן והולכין בו אחר המיקל. והא דכתב רש"י דבשל תורה הלך אחר המחמיר בע"כ אין כוונתו על הפלוגתא שבין הברייתא אליבא דשמואל ור"א רק כוונתו על הא דפליג רבין על שמואל וס"ל דרמי לא קאי רק אמליקה ובשחיטה לדידיה לכ"ע יש עיקור מן התורה ומש"ה פוסק רש"י לחומרא. וכל זה נראה לכאורה ברור:

[ג] ועכ"פ הא מבואר להדי' בדברי רש"י דלענין הלכה הוא ספיקא דדינא אי יש עיקור ורק משו' דהוא באיסור תורה יש להחמיר ועכ"פ איסורו אינו רק מספק וא"כ בנמצא שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אח"כ הרי נראה דיש להקל בו מכח ספק ספיקא ספק דלמא לא פסלה עיקור כלל וספק אחר שחיטה. והא דבברייתא (דף יו"ד) פוסל גם בספק נשמטה מחיים זהו משום דההיא ברייתא הא ס"ל דודאי פסלה שמוטה וליכא רק ספק אחד אבל להלכה הא בכה"ג הוא ס"ס ויש להקל בו לדעת הפוסקים דמקילים בס"ס גם במקום דאיכא חזקה לאיסורא, וא"כ הא צ"ע על הרמב"ם וטור ושו"ע דאסרי גם בספק שמוטה, דאין לומר דס"ל דבמקום חזקת איסור אינו זבוחה לא מהני ס"ס, דזה אינו מספיק דהרי כתבו בסעי' ט"ו אבל אם שחט א' בעוף או רובו ואח"כ נשמט השני שחיטתו כשירה נשמט אחד מהם ואח"כ שחט את השני שחיטתו פסולה וכ"כ הרמב"ם הרי דלא כתב דהוא ספק נבלה ומוכרח דפוסקים דבודאי יש עיקור בעוף ואינו ספיקא דדינא וחולקים על פיר' רש"י, וכן מורים לשונם של האלפס והרא"ש שכתבו וקיי"ל כרבינא ומשמע דבודאי הוא כן:

[ד] אמנם צריך להבין טעמם בזה. ולכאורה הי' נראה לומר בטעמא דמש"ה פסקו בפשיטות דיש עיקור בודאי משום דאשכחן סתמא דגמרא דס"ל כרבין (דבדף ט') דחשבינן לעיקור בה' שחיטה וכתב התוס' בשם בה"ג דהיינו שמוטת הסימנים וכן פירשו רוב הראשונים ופריך בגמרא כולהו תנינא וכתבו התוס' דעיקור. תנינא הנוחר והמעקר פטור מלכסות וכ"כ האלפס הרי דהך המעקר הוא הך עיקור דחשבינן בה' שחיטה דהיינו שמוטת הסימנים, והרי (בדף כ"ז) קאמר ר' פנחס דאין שחיטה לעוף מן התורה ופריך בגמרא מהא דתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אין שחיטה נחירתו זהו שחיטתו ונבעי כיסוי ומשני דקאי אחיה הרי חזינן מס"ד דגמרא דהני שני דברים אינם סותרים זה את. זה מדרוצה לדקדק מהך משנה דיש שחיטה ואפי' הכי ס"ל דיש עיקור מדפטור מכיסוי וזהו כרבין דלשמואל ור"א הרי הוא דבר הסותר את עצמו ואדרבה לדידהו הרי בע"כ ס"ל להמשנה אין שחיטה מדס"ל יש עיקור, ומדס"ל לסתמא דגמרא כרבין פסקו כן בודאי ולא משום ספק. ורש"י דכתב דהוא ספיקא דדינא דאזל לשיטתו דפ' (בדף ט') דעיקור דחשבי' בה' שחיטה היינו פסוקת הגרגרת ופריך תנינא היינו המשנה דשחט הושט ופסק הגרגרת דבפרק השוחט, ואין זה הך עיקור סימנים (דבדף כ') דאמרי' אין עיקור בעוף דשם הא מודה גם רש"י דפירושו שמוטת הסימנים ממקום חיבורן דגם זה נקרא עיקור וכמו דאיתא (בדף מ"ד) ניטל לחי התחתון כשר ופריך והאיכא עיקור סימנים הרי דגם זה נקרא עיקור גם לרש"י ובהא הוא דנחלקו רבין ושמואל ור"א וכמו דמבואר בפרש"י שהבאנו שכתב דליתא הא דרמי מהא דתנן נשמטה הגרגרת כו' הרי דכאן קאי על שמוטה וא"כ אין שום ראי' מסתמא דגמרא דס"ל כרבין דהא דרצה (בדף כ"ז) לדקדק מהא דהנוחר והמעקר דיש שחיטה זהו דמפרשי הך המעקר דלא קאי על שמוטה רק על פסוקת הגרגרת וכעיקור דה' שחיטה או שעקר הסימנים דהיינו ששמט הסימני' ממקומם ועי"ז מת העוף ולא שחטו אח"כ כלל דזה ודאי דאסור מה"ת לכ"ע עלמ"ד דיש שחיטה ונודע דהרי כתב הב"ח בסי' כ"ד דלדעת רש"י דשמוטת הסי' לא חשבינן בה' שחיטה והיא טרפה מחיים גם לאחר שחיטה אינו רק טריפה ולא נבלה יעו"ש. וא"כ הא ודאי דאי אפשר לפרש כלל המשנה דהמעקר דקאי על שמוטת הסימנים ששחטה דהרי הכי תנן לה במשנה (בדף פ"ה) השוחט ונמצא טרפה ר"מ מחייב בכיסוי דס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וחכמים פוטרים השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מכיסוי פי' דבזה גם ר"מ מודה דנבלה אינה שחיטה כלל. וא"כ הא בע"כ לא קאי על שמוטה ששחטה, רק שמתה ע"י העיקור ומש"ה מצי ס"ל להך משנה יש עיקור ואין מהך סוגי' ראי' כלל ומש"ה כתב דהוא ספיקא דדינא אבל האלפס והרמב"ם וטור ושו"ע שפסקו כבה"ג ומוכח מקושי' הגמרא דפריך כולהו תנינא דהך הנוחר והמעקר היינו שמוטה ששחטה וזהו העיקור דנחלקו בו האמוראים (בד' כ') ומדחזינן דרצה הגמ' לומר דהך משנ' ס"ל יש שחיטה מוכרח דס"ל להגמ' כרבין דגם אי יש שחיטה יש עיקור ומשום הכי פסקו כן. ולכאורה הוא תי' נכון:

[ד] אמנם לכאורה אין מזה ראי' כלל דהרי לדעת בה"ג דעיקור אינו טרפה מצד עצמו והבהמה בחיי' כשירה וחלבה מותר ורק באה ההלכה דאין שחיטה מועיל בה וא"כ הוא כשארי הלכות שחיטה כדרסה חלדה והגרמה דזהו מהדברים הפוסלים את השחיטה, וא"כ למ"ד דאין שחיטה לעוף כלל מן התורה הרי ודאי ס"ל דלא באה ההלכה מפורש בעוף דאין פוסל בו עיקור דלאיזה ענין נצרכה ההלכה להאמר בו וכמו דאין צריך הלכה להכשיר דרסה ושארי דברים מה' שחיטה כיון דאין צריך שחיטה כלל ובנחירה סגי לי'. וא"כ לשמואל ור"א דס"ל דרמי קאי על שחיטה בע"כ מוכרח דמ"ד דאין שחיטה חולק על רמי בתרתי חדא דרמי ס"ל יש שחיטה ואיהו סבר אין שחיטה שנית דרמי ס"ל דבא ההלכה דאין עיקור פוסל בעוף ואיהו ס"ל דלא נתקבלה כן הלכה כלל. והרי הני שני דברים אינם תלוים זה בזה כלל דהרי נוכל לפסוק דיש שחיטה לעוף וגם נפסוק דלא נתקבלה ההלכה כיון דחזינן דאיכא תנא שחולק ומכחיש הך קבלה ואומר שלא נתקבלה כלל. ובזה ידוקדק לנו הא דקאמר ר"א על ברייתא דרמי אדרבה איפכא מסתברא למ"ד יש שחיטה איכא למימר דהכי אגמרי' דאין עיקור אלא למ"ד אין שחיטה אלא מדברי סופרים כו' כולה מילתא כבהמה. ולכאורה קשה לי טובא למה אמר ר"א בלשון ספק איכא למימר הכי אגמרי' כו' דמה ספק הוא כיון דאיכא ברייתא דרמי דאין עיקור הרי פשיטא דכן הוא האמת כיון דלא חזינן ברייתא אחרינא שיחלוק עליו כלל. דהרי לדברי ר"א מוקמינן שפיר הך ברייתא (דדף יו"ד) דפסלה שמוטה בעוף כמ"ד דאין שחיטה דלדידי' הא מוכרח מסברא דיש עיקור ורמי בע"כ ס"ל דיש שחיטה ואליבא דהך תנא מהו הספק שנסתפק בו ר"א ולמה נקט בלשון ספק, אבל לפי הנ"ל ניחא דכיון דמוכרח דהך מ"ד דאין שחיטה חולק על הך קבלה וא"כ שוב גם למ"ד יש שחיטה אין הכרח שיסבור הך הלכה ורק ברייתא דרמי ס"ל כן אבל לענין דינא נוכל לומר דגם יש שחיטה וגם יש עיקור וא"כ א"ש הך סוגי' (דדף כ"ז) גם כרב אשי ושפיר רצה הגמרא להוכיח דהך משנה דהנוחר והמעקר ס"ל יש שחיטה ואפ"ה ס"ל דעיקור פוסל מן התורה ופוטרו מכיסוי, דאע"ג דס"ל יש שחיטה מ"מ ס"ל דלא באה ההלכה להכשיר עיקור בעוף וכמו דס"ל להמ"ד דאין שחיטה:

[ה] אמנם אחרי שבאנו לכל זה הרי ודאי דבפשיטות ניחא הא דפסקו הרמב"ם וטור ושו"ע בודאי דיש עיקור דהרי לפי מה שביארנו שוב אין אנו צריכין לומר כמ"ש רש"י דלשמואל ור"א מתוקמא הך ברייתא דנשמטה הגרגרת ואח"כ שחט הושט פסולה רק כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה לחודא רק מצי ס"ל דיש שחיטה ואפ"ה פוסל עיקור דחולק ג"כ על הך הלכה דבשלמא לרש"י בע"כ צ"ל כמש"כ רש"י דהרי רש"י בעצמו ס"ל דשמוטת הסימנים היא טרפה מצד עצמו וגם מחיים הוא טרפה וא"כ כיון דתניא בברייתא דרמי דס"ל דהכי אגמרי' רחמנא דבעוף לא נהג פסול זה כלל, א"כ הרי לא מצינו שום תנא שיחלוק על הך הלכה דהרי גם למ"ד דאין שחיטה מ"מ י"ל דמודה להך ההלכה דהרי אלולי ההלכה מסיני היינו אוסרין אותו גם בעוף דאע"ג דאין לו שחיטה מן התורה מ"מ הרי כל הטרפות אסורות גם בעוף לכ"ע ושפיר צריכה ההלכה דאע"ג דלדידהו אם שמט הסימנין בידים י"ל דכשר דחשוב כמו נחירה וזהו שחיטה דידהו מ"מ אם נשמטו מעצמם הרי צ"ל אסורים גם לדידיה וכמו כל טריפות וצריכה ההלכה להכשירם וכיון דאשכחן תנא דרמי דס"ל הך הלכה ולא מצינו שום תנא שיחלוק בודאי דאין לנו לחלוק על ההיא ברייתא ובודאי דצ"ל דכ"ע מודים לו, ומהך ברייתא דדף י' דאוסרת שמוטה גם בעוף הא ג"כ אין שום ראיה דחולקת על עיקר ההלכה לפי מה דאמר רב אשי דלמ"ד אין שחיטה פוסלת בודאי עיקור מיהא מדרבנן דכיון דתיקנו רבנן בעוף שחיטה כמו בבהמה השוו אותו לגמרי כבהמה מה שחיטת בהמה צריך להיות בסימנים מחוברים כמו כן הוא בעוף וא"כ הא נוכל לומר דהך ברייתא ס"ל אין שחיטה ומש"ה כתב רש"י כן. אבל לשיטת הבה"ג הא מוכרח דמ"ד אין שחיטה חולק ע"ז וא"כ ממילא נוכל לומר דגם הך ברייתא ס"ל דיש עיקור אע"ג דס"ל יש שחיטה ונוכל לומר עוד דהרמב"ם והפוסקים הוכיחו עוד שיטתם דבע"כ הך ברייתא ס"ל יש שחיטה ומדאורייתא פסלה עיקור בעוף מהסיפא דקתני בברייתא נמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ואם נאמר דלרב אשי לא פסלה עיקור רק למ"ד אין שחיטה מדרבנן א"כ אמאי אסרו בספק נשמטה מחיים הרי הוא ספק דרבנן ולקולא אלא מוכרח כמש"כ דס"ל דיש שחיטה ואפ"ה יש עיקור וחולק על הברייתא דרמי בר יחזקאל ומש"ה פסקו כוותיה דהך ברייתא דתני בה דעביד עובדא כן והורו הלכה למעשה לאסרה ובודאי דהלכתא כוותיה דהך ברייתא ומאד מדוקדק לנו לשון הרא"ש שכתב וקיי"ל כרבינא וכההיא ברייתא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה דלכאורה ה"ל להביא רישא דנשמטה הגרגרת פסולה דזהו עיקר הדין דתני בברייתא דשמוטה פוסל בעוף, וכבר עמד על זה המעדני יו"ט, ולפי הנ"ל בדוקא הביא הרא"ש דמהך סיפא הוא דקדייק דגם מדאורייתא פוסלת ומוכח דגם למ"ד יש שחיטה פוסל וזה עיקר הראי' של הרא"ש וכמ"ש והדברים נכונים ומאירים. היוצא מזה דלדעת בה"ג לא פליגי רבין ושמואל ור"א רק אליבא דהך ברייתא דרמי דרבין ס"ל דלא קאי על שחיטה ור"א ס"ל דקאי ג"כ אשחיטה אבל בהך ברייתא דדף י' כ"ע מודים דקאי גם למ"ד יש שחיטה וא"כ להלכה גם ר"א מודה דיש לנו לפסוק כההיא ברייתא דמעשה רב ומיושב פסקן של הפוסקים דודאי דיש לפסוק כן ומש"ה פסקו לאסור גם בספק נשמטה דהוא ספק דאורייתא אבל לדעת רש"י ס"ל לר"א ושמואל דלמ"ד יש שחיטה ודאי דאין עיקור ולמ"ד אין שחיטה פוסל מדרבנן לחודא ורבין ס"ל דלכ"ע פוסל מדאורייתא ומש"ה פסק רש"י רק לחומרא משום דהיא ספיקא דאורייתא ולדידיה ודאי נראה דבספק נשמטה יש להקל משום ספק ספיקא להפוסקים דאמרינן ס"ס גם במקום חזקת איסור. ועיי' בהגהות אשרי בדף כ' דכתב ג"כ כרש"י וז"ל דקי"ל דיש עיקור דבשל תורה הלך אחר המחמיר ואע"ג דלענין הלכה למעשה ודאי דקיי"ל כרמב"ם וטור ושו"ע וגם בספק נשמטה אסורה מ"מ בררנו בזה דעת רש"י והגהות אשרי ואם יש עוד כמה צדדים להקל יש לצרף גם דעת רש"י והג"א דשרי בספק שמוטה:

[ו] והנה לשיטת רש"י והג"א הא מוכרח דלשמואל ורב אשי ס"ל להברייתא (דדף יוד) דאין שחיטה וכמש"כ רש"י להדיא וא"כ הא ודאי קשה מה שהקשינו בסמוך דאם כן אמאי בסיפא בספק נשמטה מחיים אמרו כל ספק בשחיטה פסול והרי הוא רק ספק דרבנן ולקולא ולכאורה נראה מוכרח לומר לדידהו דהך ברייתא אתיא כר' יוסי דאמר בעירובין (דף ל"ב) גבי טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל דאפי' בטומאה דרבנן ג"כ ספיקו טמא שחזקת טמא טמא דס"ל דאפי' בספק דרבנן אי איכא חזקה להחמיר אזלינן לחומרא ומש"ה אסרו בספק שמוטה, דלר"מ דס"ל שם דבטומאה דרבנן ספיקו טהור ואע"ג דאיכא חזקת טומאה היה צ"ל כאן לקולא, והא דכתב רש"י וכיון דלא אפסיקא הלכה קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר הוצרך רש"י לזה דהוא של תורה אע"ג דבברייתא חזינן דאוסר בספק גם אם הוא דרבנן לר"א זהו שם דהוא ספק במעשה ושייך לומר אוקמא אחזקת איסור אבל בספיקא דדינא לא שייך לומר אוקמא אחזקה ומשו"ה אם היה בדרבנן היו הולכין אחרי המיקל, ועוד דאפשר דרש"י ס"ל דלהלכה לא קיי"ל כר' יוסי דעירובין וגם בספק במעשה ספק דרבנן להקל גם במקום חזקת איסור וכבר הבאנו ראיה לזה במק"א:

[ז] אמנם עדיין יש לדבר בזה דהנה לדעת רש"י דמפרש להך עיקור דחשיב בה' שחיטה דהיינו פסק הגרגרת אבל שמוטת הסימנים ממקום דיבוקן בצואר ס"ל לרש"י דהוא טרפה מחיים וכמו דאמר שמואל בדף מ"ד סימנים שנדלדלו ברובן טרפה וכן בדף כ' מבואר בלשון רש"י דשמוטת סימנים טרפה ומש"ה ס"ל לרש"י דלא שייך למחשבי' בהלכות שחיטה, והנה לפום רהיטא הי' נראה דלרש"י גם אחר שחיטה אינו רק טרפה ולא נבלה דכיון דשמואל אמר סימנים שנדלדלו ברובן טרפה א"כ מנ"ל להוסיף בו דאחר שחיטה יהיה נבלה ג"כ, וכן כתב הב"ח בסי' כ"ד להדיא דגם אחר שחיטה הוא רק טרפה לרש"י וכן הבינו כמה מרבותינו האחרונים. אמנם אין הדבר ברור כל כך דהרי בדף ל"ב תנן במשנה שחט הושט ופסק הגרגרת כו' ר' ישבב אומר נבלה כו' כלל א"ר ישבב כל שנפסלה בשחיטה נבלה ופריך שם בגמר' מהא דתנן אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טריפות ופרש"י ויש מהם נבלות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו, הרי דאע"ג דבמשנה לא נזכר רק דפסוקת הגרגרת נבלה ולא איירי כלל בנקובת הושט מ"מ ס"ל לרש"י דה"ה בנקובת הושט דשניהם צריך להיות שווים דבשניהם הקלקול הוא בסימנים מקום שחיטה. ולכאורה נראה טעמו של רש"י דאיהו מפרש דהא דאמר במשנה כל שנפסלה בשחיטה נבלה היינו כל שהפסול והאיסור שלו הוא בסימנים במקום השחיטה ולפי"ז הא ודאי דגם שמוטת הסימנים אע"ג דמחיים הוא רק טרפה מ"מ לאחר שחיטה היא, נבלה אבל לפי מה שכתבנו (בסימן) דגם רש"י לא כתב כן רק לרבא דלדידיה מוכרח כן מלשון המשנה דאלו טריפות יעו"ש אבל לר' יוחנן. דמשני שם שינויא אחרינא דהך דאלו טריפות נשנית קודם חזרה אין לדמות נקובת הושט לפסוקת הגרגרת והא דאמר כל שנפסלה בשחיטה לא קאי על נקובת הושט ולפי"ז שמוטת הסימנים דלא מתניא כלל במשנה דאלו טריפות לכ"ע הוא רק טרפה גם אחר שחיטה וכמו שכתב הב"ח. והנה בודאי דלדברי הב"ח קשה טובא הא דבדף יו"ד קאמר נשמטה הגרגרת ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אח"כ זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול דהאיך קרי לה ספק בשחיטה כיון דאינו רק ספק טרפה ובודאי שחיטה היא והועיל השחיטה עכ"פ לטהרה מידי נבלה והניחא לדעת רבינו יונה שהביא הר"ן והרשב"א בחידושיו בדף יו"ד דס"ל דגם ספק טרפה כל היכא דאין לנו דבר במה לתלותו באחר שחיטה הוא להחמיר ולדידיה הך כל ספק בשחיטה אין הפי' שנפל ספק במעשה השחיטה אם היה בהכשר רק פירושו דכל דבר שאין במה לתלותו בלאחר שחיטה והוא ספק שמא נתחדש קודם שחיטה אסור גם אם הוא ספק טרפה א"ש. ואדרבה בזה עוד יתישבו דברי רבינו יונה דהר"ן כת' בדף יו"ד דמהך ברייתא למד רבינו יונה בנמצא הגף שמוט ואינו יודע אם מחיים או אחר שחיטה דאסור' ' ולכאורה דבריו אינם מובנים דנהי דס"ל לר' יונה דגם בספק טרפה אסור ולאו דוקא אמרו ספק בשחיטה מ"מ הא גם ראיה מכאן לדינו ליכא דשאני ספק שמוטה דהיא ספק נבלה ואיכא חזקת איסור אינו זבוחה אבל לפי הנ"ל ניחא דנאמר דר' יונה ס"ל כפרש"י דשמוטה הוא רק טרפה [ועיי' בר"ן פ"א מש"כ בשם הרמב"ם דשמוטה מקודם שחיטה היא רק טרפה ורק נשמטה בשעת שחיטה הויא נבלה יעו"ש] וא"כ הא דאמרו ע"ז כל ספק בשחיטה בע"כ פירושו דכל ספק שיש להסתפק בו שנעשה קודם שחיטה אסורה והוכיח שפיר דעתו אבל לדעת החולקים על רבינו יונה וס"ל דדוקא ספק בשחיטה הוא להחמיר משום חזקת איסור אינו זבוחה אבל לא ספק טרפה ועיי' בש"ך סי' נ' דמסיק להלכה כן הרי קשה לשיטת רש"י על הברייתא דאסרה גם בספק נשמטו סימנים מחיים:

[ח] ולכאורה נראה לומר לדידהו דהך ברייתא אתי' כר' יהודה דאמר בזבחים (דף ע') דעוף טרפה אין שחיטתה מטהרה מידי נבלה ולדידיה הא גם ספק טרפה בעוף הוא ספק נבלה ומש"ה שמוטה מקרי ג"כ ספק בשחיטה. ובזה נוכל לישב היטב מה דהקשינו בסי' ט"ז לדעת הפוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה ואפילו לאחר שחיטה מהך סוגיא דמפרשינן בגמרא דהך כל ספק בשחיטה פסול בא לאתויי ספק שהה ספק דרס והקשינו דהך ברייתא הא קאי בעוף מדמכשרת נשחט הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת ובעוף הא לא משכחי לה שהייה רק במיעוט קמא של הושט דאחר שנשחט סי' א' הא כבר נגמר כל שיעור שחיטתו ושוב לא פסלה בו שהייה לדעת התוס' בדף ל' ד"ה החליד וא"כ הא כל שהייה בעוף אינו רק טרפה ולא נבלה והאיך קרי לספק שהה ספק בשחיטה ע"ש מה שכתבנו לתרץ בשם האו"ז ולפי"ז ניחא שפיר דהגמ' נקט ספק שהה ואליבא דר' יהודה דלדידי' הוא ספק נבלה בעוף, ונקטה הגמ' להאוקימתא דידה אליבא דר' יהודה אע"ג דאין הלכה כר' יהודה בהא משום דס"ל להגמ' דהך ברייתא בלא"ה לא אתיא רק כר' יהודה מדקרי לספק שמוטה ספק בשחיטה. ולפי"ז הרי אי אפשר לומר כמו שכתבנו למעלה דלשמואל ורב אשי אתיא הך ברייתא כר' יוסי דס"ל דגם בדרבנן הוא לחומרא באיכא חזקה להחמיר דר' יוסי הא חולק להדיא על ר' יהודה בזבחים שם במשנה וס"ל דשחיטה מטהר טרפתה מידי נבלה וא"כ לדידיה הא ליכא בספק שמוטה חזקת אינו זבוחה כלל לשיטת רש"י דאינו רק טרפה וצריך לומר דהברייתא אתי' כר' יהודה ומש"ה קרי ליה ספק שחיטה ורק נאמר דר' יהודה ס"ל כר' יוסי דספק דרבנן לחומרא במקום חזקה וניחא הא דאסרה בספק שמוטה גם אליבא דשמואל ורב אשי דאע"ג דהוא רק ספק דרבנן מ"מ כיון דאיכא חזקת איסור אינו זבוחה הוא להחמיר כן י"ל: