שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 18

בדף כ"ח פליגא רב נחמן ורב אדא בר אהבה בשחיטת עוף דר"נ סבר או ושט או קנה ור"א בר"א סבר ושט ולא קנה ומאי אחד מיוחד שבסימנים. והנה גם לר"א ב"א דס"ל דקנה לא מהני כלל בעוף ואם שחט הושט הרי אין צריך לשחוט שוב הקנה ונמצא דקנה לא מהני כלל בשחיטת העוף, מ"מ נראה לי דודאי גם הוא מודה דגם הקנה הוא בתורת שחיטה גם בעוף וכשחותך את הקנה מקרי דעוסק עדיין בשחיטה ולא הוי כמי שחותך אח"כ ברגל הבהמה רק הכל שחיטה הוא ונ"מ לענין אם שחט שני הסימנים ובדרך שחיטתו נשחט גם הקנה מקודם ואח"כ נשחט הושט דשחיטתו כשירה לגמרי ולא אמרינן דשחיטת הקנה לא נחשב בעוף מכלל השחיטה ונמצא דשכה"ג כבר נטרפה מקודם השחיטה על ידי זה דנעשית פסוקת הגרגרת. ולא דמי למפרקת דקיי"ל דהשוחט מן העורף שחיטתו פסולה משום האי טעמא דהא כבר נשברה המפרקת קודם השחיטה דשאני מפרקת דאינו בתורת שחיטה כלל גם בבהמה אבל קנה הרי הוא בתורת שחיטה בבהמה ובבהמה הרי ודאי לא אמרי' דהיא נעשית פסוקת הגרגרת קודם הכשר שחיטה משום דכן הוא הכשר שחיטתו וכמש"כ רש"י סברא זו ומשום הכי אפי' בעוף ואפי' לר"א ב"א הוא עכ"פ בתורת שחיטה לענין זה דרשאי לשחוט גם הקנה מקודם. ותדע שהרי לא מצינו בשום מקום דלר"א ב"א יהיה צריך השוחט ליזהר ולשחוט הושט מקודם דהרי כל סתם שחיטה הדרך שישחוט הקנה מקודם וכמש"כ רש"י בדף ל"ב ע"ב דהושט מונח תחת הקנה וכל סתם שוחט פוגע בקנה מקודם וקשה לומר דלדידיה יהיה צריך להפך הסימנים דוקא ואם שוחט כדרכו נאסרת. וכן משמע מלשון של המשנה (דף י"ט) השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשירה השוחט מן הצואר שחיטתו כשירה המולק מן הצואר מליקתו פסולה ואמרינן שם דבני ר"ח ס"ל בחד לישנא דמליקה כשירה גם אם החזיר סימנים אחורי העורף ומ"מ לא קשה לדידהו המשנה דקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה דאיירי בדלא אהדר והרי כיון דהושט מקומו תחת הקנה בין הקנה למפרקת א"כ הרי אם שחט כדרך השחיטה הרי גם שוחט מן הצואר אסורה ואם החזיר אחורי העורף ג"כ כשירה והמשנה הא איירי גם בעוף דומיא דמולק ואם נפרש המשנה דאיירי בהחזיר הושט קודם לקנה ולא החזירו אחורי העורף א"כ לא הו"ל למתני סתמא, אלא ודאי דמן הצואר כשר לכ"ע בכל אופן שיהיה. וזה נראה ברור אין צריך לראי' כלל. ועוד הרי בגמ' פריך לר"א בר"א מהא דתנן כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת עד שמגיע לושט או לקנה ומשני שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת פי' הלכך נפיק חיותא דעוף גם ע"י הקנה, וא"כ הא מוכרח מזה דגם בחולין הויא הקנה בתורת שחיטה ומהני לפעמים שחיטתו דהרי אם היה העוף שבור מפרקת ושחט את הקנה הא הויא שחיטה והועיל לו לטהרו מידי נבלה ורק הוא טרפה משום שבירת המפרקת אבל מ"מ שחיטה היא לטהרו מטומאה דאל"כ רק נאמר דלר"א אין הקנה בכלל הכשר שחיטה בעוף א"כ היאך מהני בו לחודא במליקה דמה דנפיק חיותא ע"י הקנה בצירוף המפרקת הרי זה לא היה מהני כלל במליקה דאם היה מולק רק המפרקת ברוב בשר דודאי נפיק חיותא דהרי מטמאה מחיים והניח הסימנים שלמים הרי מליקתו פסולה דכל המעכב בשחיטה מעכב במליקה ואמאי מהני מפרקת עם הקנה במליקה ומוכרח דגם הוא בכלל הכשר שחיטה ועצם השחיטה היתה נכשרת על ידו רק דס"ל דלא מהני מטעם דלא נפיק חיותא דעוף ע"י הקנה לחודא ואם היה מקודם נשברה המפרקת דנעשית חולשה גם בקנה נפיק חיותא והויא שחיטה גמורה גם בו לחודא וטהורה מידי נבילה רק דטרפה היא מטעם אחר דנשברה המפרקת אבל מ"מ שחיטה גמורה הויא ומש"ה מהני כן במליקה דאיסור זה של שבירת המפרקת בדרך מליקתו הרי התירה התורה גבי מליקה דכל מליקה כן הוא. וא"כ הרי ודאי דגם לדידיה שרי גם בחולין לשחוט מקודם הקנה דהכל בכלל שחיטה הוא:

[ב] ועוד ראיה לזה דבחולין (דף ט') בתוספו' ד"ה כולהו הביאו שיטת בה"ג דמפרש דעיקור דחשבינן בה' שחיטה היינו שמוטת הסימנים והא דחשיב ליה בהלכות שחיטה דמצד עצמו לא טרפה היא ומחיים כשירה היא וחלבה מותר אלא שבאה הלכה מסיני דאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים וממילא אחר שחיטה נבלה היא. וכתבו עוד דאפי' עוף שניתר בסימן אחד מ"מ אם נשמט אחד שוב אין מועיל שחיטה גם בהשני. ועיי' בתוה"ב להרשב"א שהסביר סברת התוס' וז"ל וא"ת כיון דלאו טרפה היא א"כ, כשנעקר סימן א' בעוף ושחט השני יהיה כשר והא תניא בדף י' שחט הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשירה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה י"ל אע"ג שנכשרת בסימן אחד בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה כו' ולכאורה תקשי על סברא זו דזה ניחא לדידן אבל לרב אדא ב"א דס"ל ושט ולא קנה ולדידיה הקנה בלא"ה אינו ראוי לשחיטה בעוף ותיקשה לדידיה מהך ברייתא דאמאי נפסל העוף בשמוטת הקנה והרי בדף כ"ח רצה הגמר' להביא מהך ברייתא עוד ראיה לר"א ב"א מדקתני נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט הושט פסולה שחט הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשירה מדנקט שחיטה רק בושט מכלל דושט ולא קנה ודחי דתנא הכי משום דקנה אורחי' להיות נשמט ועכ"פ הא להדיא דגם לר"א נפסל העוף בשמוטת הקנה קודם שחיטת הושט. אבל לפי הנ"ל ניחא שפיר דגם הקנה הוא בתורת שחיטה דאם נשברה המפרקת מקודם מהני ליה גם שחיטת הקנה לטהרה מידי נבלה ואם הקנה נשמט דבאה ההלכה דאין שחיטה מועיל בסימנים עקורים א"כ הרי אם ישחוט אז את הקנה הרי תהיה נבלה וא"כ אז נפסל הקנה מלהיות בתורת שחיטה ומש"ה גם אם ישחוט הושט לא מהני בי' דבעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה ומוכח כמש"כ דגם בחולין מהני לטהרה מידי נבלה. רק דעדיין אין זה מספיק רק לדידן אבל אכתי קשה אליבא דר"א ב"א אליבא דר"י דס"ל במסכ' זבחים (דף ע') דבעוף אין שחיטתה מטהרת טרפתה מידי נבלה ולדידיה בנשברה המפרקת אז אינו מועיל לו שוב שחיטה וא"כ הא לעולם לא מצינו שיועיל שחיטת הקנה לחודא, דבנשברה המפרקת מקודם לאו בר שחיטה הוא כלל ובלא נשברה המפרקת הא לא מהני רק ושט ולא קנה וא"כ לר' יהודה הדר קשה אליבא דר"א אמאי עוף נפסל בשמוטת הקנה, ובודאי דוחק גדול לומר דלר"א באמת נאמר דר' יהודה חולק על הברייתא דפסלה שמוטת הגרגרת בעוף ויסבור כהברייתא שמביא בדף כ"א דאין עיקור סימנים בעוף. אבל לפי הנ"ל ניחא דגם לר"א ב"א שרי לשחוט הקנה מקודם דאע"ג דאין העוף ניתר בו מ"מ הוא בכלל הכשר השחיטה לענין זה גופה דחתיכתו נקראת שחיטה ואין העוף נאסר על ידי כך להיות חשוב כפסוקת הגרגרת אבל אם הסימן שמוט דבאה ההלכה דאינו נקרא שחיטה אם כן כשישחוט הקנה השמוט דלא נקראת שחיטה והוי פסוקת הגרגרת ומש"ה לא מהני בו גם כשישחוט רק הושט דבעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה. שוב מצאתי להרשב"א בתוה"ב בית שני שער א' שכתב על שיטת בה"ג וז"ל אע"ג דהכשירו של עוף בסימן א' בעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה ואפי' לר"א ב"א דאמר דאין שחיטת העוף אלא במיוחד שבסימנים דהיינו ושט מ"מ כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף הוא דהיינו בעולת העוף דבעינן שני הסימנים בעינן שיהיו שניהם ראוים לשחיטה דהכי אגמרי' רחמנא למשה. הרי דהקשה כנ"ל וצריך עיון למה לא תירץ לה הרשב"א כמו שכתבנו. אבל בעיקר הדבר ודאי נראה דגם הרשב"א ס"ל כן דגם לדידיה יכול לשחוט הקנה מקודם:

[ג] ובזה יתחדש לנו עוד בהא דבדף ל' בתוס' ד"ה החליד כתבו בשם ר"ת שמפרש דהא דמבעי לן בשהה במיעוט סימנים מהו ונשאר בתיקו דקאי על מיעוט קמא דושט והסביר שם הרא"ש פירושו דאע"ג דמטרפי בנקובת הושט מ"מ מבעי' ליה דלמא לא פסלה שהייה רק במידי דמנבלה ביה וכגון אחר שחיטת רוב סימן ראשון וכתבו שם התוס' והרא"ש דאת"ל דלא פסלה שהייה במיעוט קמא לא משכחת לה שהייה דפסלה בעוף מן התורה דאחר רוב א' הא נגמרה השחיטה אלא מדרבנן הוא דפסלה בעוף ולפי מה שכתבנו דגם לר"א ב"א מותר לשחוט הקנה קודם הושט רק דאין העוף ניתר בשחיטתו עד שישחוט אח"כ גם הושט א"כ הא מוכרח לומר דהא דכתבו התוס' דלא משכחת שהייה דפסלה בעוף מדאורייתא לא כתבו כן רק לדידן לפי האמת דקיי"ל כרב נחמן דושט או קנה אבל לר"א ב"א הרי משכחת לה שפיר שהייה דאורייתא וכגון ששחט הקנה מקודם ושהה בו ואח"כ שחט הושט דאי לא שהה בו הרי היתה כשירה אבל כיון ששהה בו קודם שעשה בה הכשר שחיטה והרי כבר עשה בה מידי דמנבלה בו דהיינו פסוקת כל הגרגרת, וזה ברור. וא"כ יתורץ מה דלכאורה היה קשה לי על פירושו של ר"ת דלמה נשאר הגמ' בתיקו והרי בדף כ"ז דרש ר' אליעזר לקרא דזאת התורה הבהמה והעוף באיזו תורה שוותה בהמה לעוף מה עוף הכשירו מן הצואר אף בהמה הכשירו מן הצואר ופריך ור"א האי זאת מאי עביד ליה ומשני דס"ד מה עוף הכשירו בסימן אחד אף בהמה הכשירה בסימן א' קמ"ל זאת. וא"כ מאי קמבעי' ליה הרי מדר"א מוכרח דע"כ הך הלכה דשהיי' סתמא נאמרה וממילא דקאי גם על מידי דמטרפה ביה דאם נאמרה מפורש רק במידי דמנבלה בי' א"כ האיך היה ס"ד דבהמה ניתרת בסימן אחד דא"כ פסול דשהיי' במידי דמנבלה בי' האיך משכחת לה דאחר ששחט רוב אחד הא נשלמה כבר השחיטה ובודאי מוכרח מני' דבהמה צריכה ב' סימנים וקרא למה לי ובכמה דוכתי פריך וכי מאחר דאיכא הלכה קרא למה לי. ומדחזינן דצריך קרא לר"א מוכרח דגם אם הי' ניתרת בסימן א' ג"כ משכחת לה שהיי' ובע"כ דפסול שהיי' סתמא נאמרה וא"כ הרי גם לפי האמת דצריכה שני סימנים ומשכחת לה שפיר שהיי' גם במידי דמנבלה מ"מ הרי מדעת עצמנו בודאי דאין לנו לחלק בין מידי דמנבלה למידי דמטרפה ובע"כ דפסול גם במיעוט קמא ומדר"א נשמע גם לרבנן דהרי לא מצינו שנחלקו בזה רבנן עם ר"א האיך באה ההלכה דפסול שהיי' ומאי קמבעי' ליה. ובודאי דקשה לדחות ולומר דהרי (בדף כ"ז) מביא הגמרא שם דברי בר קפרא דדרש לקרא דזאת תורת הבהמה והעוף הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ללמוד דעוף ניתר בסימן אחד וכתבו התוס' דלב"ק צריך לומר דקרא דזאת אתא לדרשה אחרינא ונאמר דמש"ה מבעי' ליה דגם לר"א י"ל דמוקים לקרא דזאת לההיא דרשה דמוקים ליה ב"ק ולא בבהמה שני סימנים ושוב נוכל לומר דההלכ' באה בפירוש רק במידי דמנבלה, דודאי דקשה לומר כן כיון דחזינן דהגמרא פריך לר"א מאי עביד בהאי קרא ותיכף מביא הגמרא להא דב"ק ולא הקשה עליו הגמרא כלל ומוכרח דהגמרא ידע איזו דרשה דמוקים ליה ב"ק וא"כ מה הקשה לר"א נימא דגם איהו מוקים ליה כן ובודאי משמע מדהקשה אליבא דר"א ושתיק לב"ק דידע הגמרא דהך דרשה הידועה אליבא דב"ק אי אפשר לאומרו אליבא דר"א וא"כ ודאי קשה אמאי לא פשטה האבעי' מהא דר"א. אבל לפי הנ"ל מיושב היטב דגם אם נתקבל ההלכה מפורש רק במידי דמנבלה ביה לחודא מ"מ לא היינו יודעין מני' דצריכה שני סימנים דהיינו טועים ואומרים דבהמה צריכה לשחוט ושט דוקא שהוא המיוחד שבסימנים ואז משכחת לה שפיר שהייה וכגון ששחט הקנה מקודם ואז לא היינו סותרים ההקש דבהמה לעוף לגמרי דעכ"פ ניתר בסימן אחד דהרי אם נדקדק מהך דשהיי' דצריכה שני סימנין הרי היה ג"כ הושט מעכב בבהמה וא"כ מנ"ל למידק מני' דצריכה שני סימנים דלמא רק הושט לחודא מעכב בה ולא הקנה דכיון דרק מכח ההכרח אתה אומר כן א"כ הרי אין לך להביא רק מה דמוכרח ולא יותר. ואז היה שוה בהמה לעוף בשיעורו של שחיטה רק מחולקים קצת זה מזה דעוף ניתר בשניהם ובבהמה רק בושט לחודא. ומש"ה איצטריך קרא דזאת לומר דהשחיטה בשיעורו אינו שוה לעוף דצריכה שני סימנין דוקא ושניהם מעכבים בה. ומשום הכי קמבעי' ליה שפיר אי פסלה במיעוט קמא:

[ד] אמנם קושיא זו יש לישבה גם בלא זה ונאמר דלעולם פשיטא. לו גם לבעל האבעיא דודאי לא בא מפורש דרק באם עשה בו מעשה דמנבלה פסלה שהיי' דזה היינו יכולין למפשט מהך דר"א, ובודאי דבאה ההלכה סתמא דבאמצע שחיטה פסלה שהיי' והא דמבעי' לי' דלמא אינו במיעוט קמא הוא רק מהסברא החיצונה. דהנה שיטתו של רבינו תם דמפרש להך אבעי' דקאי על מיעוט קמא הא אזלא אם נאמר דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה דמש"ה יש מקום לחלק בסברא בין שהיי' בין סימן לסימן ובין שהיי' במיעוט קמא וכמו שהסביר הרא"ש. וא"כ לכאורה הי' נראה לדעת הני פוסקים דאפי' אם נאמר דשהיי' פסלה גם במיעוט קמא מ"מ ודאי דאינו ע"י השהיי' רק טרפה לחודא דלא יהיה השהיי' חמורה יותר מאלו היה זה המקצת נפסק מאליו והי' שוחט רק רוב הנשאר הרי לא הי' רק טרפה, וגם בשהיי' אם שהה מיעוט קמא ואח"כ גמרה הרי מה ששוחט אח"כ מוציאה מידי נבלה כן הי' נראה פשוט. אמנם לפי זה אינו מדוקדק לי לשון התוספתא שהביאו התוס' (בדף ל') ד"ה החליד דתני שחט מיעוט הושט ושהה כדי שהיי' פסולה ולשון פסולה הא משמע דאינה שחיטה כלל והרי היא נבלה. גם יש לדקדק הא (דבדף יו"ד) פליגא ר"ה ור"ח בשוחט בסכין ונמצאת פגומה ופריך מיתבי שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשירה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס והרי הך ברייתא איירי בעוף מדמכשרי שחט ושט ואח"כ נשמט הגרגרת וא"כ הא לא משכחת לה שהיי' רק במיעוט קמא דמבעי' לן בו אי פסלה כלל או לא ואפי' אם נאמר דבדרך את"ל קאמר דאת"ל דפסלה בא לאתויי גם ספק שהה ואם לא פסלה קאי על ספק דרס לחודא מ"מ אכתי הא קשה האיך קרי הך ברייתא לספק שהה ספק בשחיטה כיון דאינו רק טרפה והרי היא זבוחה לפניך דודאי הועיל לה השחיטה לטהרה מידי נבלה. והגם דיש לדחות דהך ספק שהה דקאמר לא קאי על עוף רק על בהמה לחודא אמנם זהו דחוק קצת כיון דהברייתא איירי בעוף בודאי משמע דספק שהה דקאמרה הגמרא קאי גם על עוף, וקשה מזה להני פוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה. אמנם תירוץ מרווח למדתי מדברי אור זרוע הגדול שראיתי בדבריו חידוש גדול שכתב בסימן שע"ח לשיטתו של ר"ת דהאבעי' דשהה במיעוט סימנים קאי על מיעוט קמא וז"ל דלא גמירי שהיי' אלא במידי דמנבלה ביה כגון בין סימן לסימן אבל במידי דמטרפה בי' כגון נקובת הושט כו' לא גמירי שהיי' תיקו, ופסוקת הגרגרת פסולה דהא הדר בו ר"ע לגבי ר' ישבב אבל נקובת הושט טרפה אם לא ע"י שהיות מיעוט סימנים בתורת שחיטה. הרי כתב להדי' דאע"ג דנקובת, הושט מעצמו רק טרפה מ"מ בשהיי' אם נאמר פסלה במיעוט קמא הוא נבלה והוא חידוש גדול לא ראיתי לשום א' מהמחברים שיכתוב כן ובודאי דלכאורה צע"ג מנ"ל הך חילוקא והברור דיצא ליה כן מכח הקושי' שכתבנו מהא (דדף יו"ד) דספק שהה הוא בכלל ספק בשחיטה גם בעוף, ועיי' בתוספתא פ"ב איתא וז"ל שחט מיעוטו של ושט ושהה ואח"כ שחט שניהם או שניקב הושט ואח"כ שחט שניהם טרפה ושחיטתה מטהרתה הרי להדיא דלא כהאו"ז דגם ע"י שהיי' הוא טרפה. אמנם ודאי נראה דהתוספתא שלנו יש בו טה"ד דהרי הרישא דתוספתא הביאו התוס' בזה"ל שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה ומשמע דהיא נבלה והנה להאור זרוע הרי ההכרח לומר דזה בא מפורש ההלכה דשהיי' פוסלת השחיטה ונעשית נבלה על ידו דאל"כ מנ"ל לחדש הך סברא מחודשת דבשהה במיעוט קמא דושט יהי' נבלה ובנקובת הושט מעצמו אינו רק טרפה דהרי ע"פ הסברא אין להחמיר בשהיי' יותר מאם היה נקובה מעצמה ובע"כ דההלכה באה מפורש דפסול שהיי' עושה נבלה ואם נאמר דגם במיעוט קמא פסלה שהיי' בע"כ נצטרך לומר דחידוש הוא בשהיי' שיפסל יותר מאילו הי' נפסק מעצמו שלא בדרך שחיטתו. וזהו שנסתפק בעל האבעי' כיון דגמירי דע"י שהיי' נעשית נבלה א"כ יש מקום לומר משום זה גופי' דלא קאי רק על רוב סימן דאלו הי' נפסק כן הי' נבלה אבל לא קאי על מיעוט דלא הי' רק טרפה וא"כ אין סברא דההלכה קאי עלי' וכיון דמזה מוכרח דלא נאמר על מיעוט קמא שוב ממילא יהי' כשר גם באכילה כיון דאינו בכלל שהיי' גם בכלל פסול נקובת הושט אינו דהרי לא נפסק מעצמו וגם המיעוט הראשון בכלל השחיטה יחשב, או דלמא לא שנא רק קאי גם על מיעוט קמא ובאה גזירת הכתוב מהלכה דאפילו במיעוט דמצד עצמו אינו רק טרפה אם נעשה כן ע"י שהיי' יהי' נבלה. אבל בזה לא נסתפק כלל בעל האבעי' דלמא באה ההלכה מפורש דרק במידי דמנבלה בו אם הי' נעשה מעצמו יהי' שהיי' ורק כיון דנעשית ע"י השהיי' נבלה הוא דיש מקום מסברא להסתפק לחלק כן. וא"כ הרי שפיר צריך קרא דזאת דאל"כ הי' ס"ד ללמוד מהיקש דבהמה לעוף דניתרת בסימן אחד, ובאמת הי' מוכרח דכל פסול שהיי' הוא חידוש מה דהוי נבלה אבל לפי האמת דצריכה שני סימנים ואם שהיי' הי' אחר רוב סימן צריכה להיות נבלה על פי הסברא שוב יש מקום להסתפק דלמא לא חידשה ההלכה כלל ולא נאמרה במיעוט קמא: סימן יז יחקור בנמצא הגרגרת שמוט ואינו יודע אם נשמט קודם שחיטה או אחר שחיטה מה דינו:

בש"ע סי' כ"ד סעי' י"ז שחט אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה ה"ז פסולה, הנה בדין זה לא מצינו בו שום מחלוקת כלל והיא ברייתא ערוכה (בדף יו"ד) יעו"ש. אמנם לענין ההלכה לדעתי היא מחלוקת גדולה בין הראשונים וצע"ג שלא מצאתי לאחד מרבותינו האחרונים שיעיר בזה. דאיתא (דף כ') א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אבל למ"ד יש שחיטה יש עיקור א"ל רב אשי אדרבה איפכא מסתברא למ"ד יש שחיטה איכא למימר דהכי אגמרי' רחמנא דאין עיקור אלא למ"ד דאין שחיטה אלא מדברי סופרים מהיכי גמירי לה מבהמה כולה מילתא כבהמה, אמר רבינא אמר לי רבין בר קיסי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור, ופריך והא"ר ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה הא פסול פסול ומשני ההוא פליגא ופרש"י דשמואל פליג ארבין ולדידיה הא דרמי בר יחזקאל קאי גם על שחיטה, והוכרח רש"י לפרש כן דאי אפשר לומר דלעולם ס"ל כרבין דרמי בר יחזקאל קאי רק אמליקה ולא אשחיטה ושמואל חולק על רמי וס"ל דגם במליקה פסול, משום דהך דרמי הוא ברייתא והרי לפ"ז דרמי לא קאי רק אמליקה הא לא מצינו שום בריית' אחריתא שיחלוק עלי' ותיקשה לשמואל מהך ברייתא ומש"ה פרש"י דשמואל חולק על רבין. וזה ברור ופשוט: