שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 17

באו"ח סימן קצ"ח איתא דצריך לברך קודם נטילה דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן רק נהגו לברך אח"כ משום דלפעמים אין ידיו נקיות. וכן הוא מבואר בתוס' פסחים (דף ז) וע"ש דכתבו עוד טעם דכיון דנהגו לברך קודם ניגוב מיקרי שפיר עובר לעשייתן דכל האוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא וכן כתב הרא"ש בפסחים שם ובברכות פרק שלשה שאכלו. וכתב הב"י בשם רבינו ירוחם דעכ"פ לכו"ע צריך לברך קודם ניגוב. והנה לפום רהיטא הרי נראין דברי רבינו ירוחם פשוטים וברורים כיון דע"פ דין היה צריך לברך גם קודם נטילה רק לא נהגו כן משום דלפעמים אין ידיו נקיות וא"כ אחר הנטילה שכבר ידיו נקיות צריך לברך אז ויהי' עכ"פ עובר לעשייתן משום דהוא קודם הניגוב וגם הב"י סתם הדברים ולא הביא שום חולק עליו בזה אמנם ראיתי בהגהות אשר"י בפ"ב דברכות שכתב דאין לברך רק אחר ניגוב. וצ"ע על הב"י שלא הביא דבריו כלל. שוב נדפס מחדש ספר אור זרוע הגדול וכתב בסי' ע"ט וז"ל ומורי ר"י בר"ש אמר בשם ר"ת דאע"ג דאמרינן תיכף לנט"י ברכה אין לברך אלא לאחר ניגוב דהוא עיקר הנטילה. הרי דיש בזה מחלוקת גדולה והנה דברי האו"ז בשם ר"ת והג"א בודאי דצ"ע טובא וכמו שהקשה בלחם חמודות דהרי מעיקר הדין הוא לברך גם קודם נטילה ורק משום חשש דאין ידיו נקיות הניחוה על אח"כ אבל כיון דכבר נטל ידיו ונקיות המה הרי נראה להיפוך דצריך דוקא לברך קודם ניגוב ויהי' עובר לעשייתן וכמו בכל המצות. והיותר קשה במה שהצריכו הם לברך דוקא אחר ניגוב דמאי מעליותא איכא באחר ניגוב יותר מבקודם והאו"ז כתב הטעם דהניגוב הוא עיקר הנטילה ואינו מובן דמאי מעלה הוא דהוי העיקר והרי הברכה צריך להיות קודם המצוה ולא דנימא עוד להיפוך דיותר טוב אח"כ מבקודם. ולפום ריהטא הי' נראה דס"ל דכמו דאמרינן דהאוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא הרי דכיון דצריך נטילה לאכילה לא מהני ליה הנטילה רק אחר ניגוב וס"ל להאו"ז והג"א דכמו כן בכל דבר הצריך נטילה וכגון מי שאין ידיו נקיות וצריך נטילה לברכה ולתפלה דלא נעשו ידיו נקיות עד שינגבם. ועיין בש"ע או"ח סי' קפ"א סעיף א' גבי מים אחרונים דהנטילה הא הוי משום הברכה ומובא שם מחלוקת הפוסקים ודעת הרמב"ם דצריך לנגב קודם שיברך בהמ"ז וס"ל לאו"ז והג"א דכיון דנהגו ליטל מקודם משום דלפעמים אין ידיו נקיות ממילא צריך לברך אחר ניגוב דוקא. אמנם זה דחוק קצת דלא מצינו סברא זו רק גבי בהמ"ז דידיו מזוהמות ולא בשארי ברכות וגם שם אין הדבר מוסכם כדאיתא בש"ע. והיותר נראה בדעתם דהנה הרא"ש כתב בחולין פרק כסוי הדם וז"ל כתב בה"ג שמכסה תחילה ואח"כ מברך ואע"ג דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ה"מ בתחילת המצוה אבל זו סיום המצוה ובאמצע מצוה אין ראוי לברך הלכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה ועל כסויו אחר גמר המצוה וכ' ע"ז הרא"ש דהעולם לא נהגו כן דחשיבה כיסוי מצוה בפני עצמה ולא סיום לשחיטה הרי דכתב בה"ג דאין לברך באמצע המצוה רק או בהתחלה או בסוף ומשו"ה ס"ל להאו"ז והג"א דכיון דנהגו ליטול קודם הברכה משום סברא דאין ידיו נקיות ממילא אין לברך עד אחר ניגוב דקודם ניגוב הא הוי באמצע המצוה:

ולכאורה הרי מדברינו יצא קושי' גדולה על הרא"ש דבחולין מוכח דס"ל כבה"ג בעיקר הסברא דאין ראוי לברך באמצע ולא נחלק עליו רק מטעם דכתב דכיסוי הוא מצוה בפני עצמה ובברכות כתב לברך אחר נטילה וקודם ניגוב וכן קשה על רבינו ירוחם דבאו"ח סי' קנ"ח כתב הב"י בשמו דלכו"ע צריך לברך קודם ניגוב וביו"ד סי' כ"ח כתב הב"י דרבינו ירוחם פוסק להלכה כבה"ג דאין לברך רק אחר הכיסוי ולכאורה דבריו סותרים זה את זה. ואחר העיון הנראה ליישב סתירת דבריהם בשני אופנים או דנאמר דהרא"ש ורבינו ירוחם ס"ל דעד כאן לא כתב בה"ג סברתו רק גבי כיסוי וכדומה דס"ל דכיסוי אינו מצוה בפני עצמו רק הוא סיום למצות שחיטה וכיון דהכיסוי אינו מעכב את השחיטה דהרי גם אם לא כיסה מ"מ לא נפסלה השחיטה בזה והבשר שרי באכילה וא"כ מעשה השחיטה נגמרה לגמרי ומשו"ה מקרי שפיר באמצע המצוה אבל גבי ניגוב דמעכב הנטילה וכל זמן שלא נגבן הרי לא הועילה לו הנטילה לשום דבר דעדיין אסור לו לאכול ס"ל דבכה"ג לא מקרי כלל באמצע והוא ממש כמו בהתחלה כיון דהך מקצת שלא עשה מעכב גם את המקצת שעשה כבר. וראי' לזה דדעת הרא"ש הוא כן דהרי בחולין כתב ליישב הא שנהגו העולם לברך קודם כיסוי דחשיבה כיסוי מצוה בפני עצמו והרי עדיין קשה לכאורה דהרי הוא גם באמצע מצות כיסוי דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה והני שני כיסויים הא לכו"ע מצוה אחת הם והרי המנהג ששוחטין על העפר שלמטה וא"כ הא עומד כבר באמצע מצות כיסוי והאיך מברך קודם כיסוי ומוכרח לומר דכיון שהעפר שלמעלה מעכב גם את שלמטה ואם לא נתן שלמעלה לא קיים ענין של כיסוי משו"ה מקרי בהתחלה ורק לבה"ג דס"ל דהוא סיום לשחיטה משו"ה לדידיה מקרי שפיר באמצע דמעשה השחיטה כבר נגמרה ועכ"פ הרי ניחא דעת הרא"ש ורבינו ירוחם שכתבו לברך קודם ניגוב ולהאו"ז בשם ר"ת והג"א נאמר דס"ל דאין לחלק כן וגם היכא דמעכבין מקרי באמצע ומ"ה כתבו שלא לברך עד אחר ניגוב:

גם עוד י"ל בדעת הרא"ש ורבינו ירוחם באופן אחר דבכל מקום ששייך לברך בו קודם עשיית המצוה ומשכחת בה אופן לברך מקודם אז גם אם לא בירך מקודם מ"מ יברך גם באמצע ולא יניח הברכה עד לבסוף דהרי אדרבה מצינו דעת כמה מהפוסקים דאם לא ברך עד אחר שגמר כל המצוה דשוב לא יברך עליהם ועיי' היטב ביו"ד סי' י"ט בש"ך ס"ק ג'. ודברי בה"ג בחולין קאי על עיקר התקנה של הברכה דס"ל דחכמים תיקנו ברכה על כל המצות ושיהי' הברכה עובר לעשייתן ובמצוה שאי אפשר בה לברך קודם בע"כ הי' התקנה לברך בה אח"כ וכמו דאיתא בפסחים (דף ז') כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה דתיקנו בה לברך אחר הטבילה משום דאכתי גברא לא חזי אבל באמצע המצוה לא מצינו שיתקנו לברך שם ומש"ה ס"ל לבה"ג גבי כסוי לפי מה דס"ל דהוא סיום לשחיטה והרי קודם השחיטה אי אפשר לתקן שיברך על הכיסוי כיון דאכתי אין לו דם ואין עליו חיוב לכסות כלל והאיך יברך עליו וגם יהי' עובר דעובר ממילא בע"כ תקנת הברכה הי' לברך אחר שהשלים כל המצוה אבל בנטיל' דעיקר התקנה הי' לברך מקודם ורק שהעולם נהגו לברך אח"כ משום שחששו לאין ידיו נקיות שפיר יוכלו לברך גם באמצע ואדרבה יותר טוב אז דגם זה מקרי עדיין עובר לעשייתן ובזה ניחא ג"כ מה דהקשינו על הרא"ש דבחולין דהרי לפי המנהג הו' הברכה גם באמצע הכיסוי דכבר מונח הדם על העפר שלמטה ולפי"ז ניחא כיון דמ"מ משכחת לה גבי כיסוי לברך עובר לעשייתן דהיינו שלאחר השחיטה יתן הדם על העפר שלמטה ולברך אז קודם הנתינה וא"כ הרי הוא בכלל הני מצות שתיקנו בהם שיהי' עובר לעשייתן ומש"ה יכול לברך גם באמצע וגם בששחט על עפר מברך קודם שנותן הך שלמעלה:

והנה האו"ז והג"א בע"כ לא ס"ל הני ב' סברות וס"ל דגם היכא דמעכבין וגם היכא דיכול לברך מקודם מ"מ לא יברך באמצע ומש"ה כתבו לברך אחר ניגוב דוקא. ולכאורה נראה מוכרח לדידהו דגבי כיסוי. יברך אח"כ וכהבה"ג דהרי אפי' אם נאמר בעיקר הסברא כהרא"ש דכיסוי הוא מצוה בפני עצמו ולא סיום לשחיטה מ"מ הא לפי המנהג שנהגו לשחוט על העפר הרי הוא גם באמצע מצות כיסוי משום העפר שלמטה. ולפי זה הא לכאורה נראה מוכרח עוד דהם ס"ל גם בעיקר הסברא כבה"ג דכיסוי הוא רק סיום לשחיטה דבמס' פסחים (דף ז') איתא דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן בי רב אמרי חוץ מן הטבילה דאכתי גברא לא חזי ולכאורה קשה אמאי לא אמרו גם חוץ מכיסוי אם נאמר דמברך אחר כיסוי ומוכרח דבכיסוי מברך קודם. ובשלמא אי נאמר כבה"ג דהוא סיום לשחיטה ולא מצוה בפני עצמה ניחא דאין לו לחשבה דלא חשיב שם רק מה דמברך אח"כ ולא מקודם וזה אינו רק בטבילה אבל בשחיטה הא מברך גם מקודם על השחיטה רק דמברך גם בסוף ומשום הכי לא חשיב שם רק מה דמברך אחר כך ולא מקודם וזה אינו רק בטבילה אבל אם נאמר דכיסוי הוא מצוה בפני עצמה רק דצריך לברך לבסוף משום העפר שלמטה הרי הי' לו להגמ' לחשבו. דאין לומר דלא חשיב בפסחים רק טבילה משום דאיכא אופן טבילה דלעולם א"א לו לברך רק אחר הטבילה וכגון טבילת גר דקודם אינו בר חיובא כלל אבל גבי כיסוי דנהי דאם שוחט על העפר שלמטה הרי הוא באמצע מ"מ הרי לעולם אינו מוכרח לעשות כן ולעולם הרי יכול לשחוט בלא עפר ואחר השחיטה יקח הדם ויתן על העפר ויכסנו ואז הרי יכול לברך קודם וליכא אופן דיהי' מוכרח לברך אח"כ דוקא ומשו"ה לא חשבה הגמ'. דזה אינו מספיק דהרי גם בכיסוי משכחת לה אופן דמוכרח לעשות כן דבביצה (דף ז') קאמר דהשוחט שבא למלוך אומרים לו לך שחוט חפור וכסה ורב יוסף אמר השוחט שבא למלוך אומרים לו לך חפור שחוט וכסה וקמפרש שם רבה דתרווייהו ס"ל הא דאר"ז דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ובהא קמפלגי דרבה סבר אי איכא עפר למטה אין ואי לא לא דחיישינן דלמא מימלך ולא שחיט כו' הרי דקאמר רבה דאסור לו לשחוט אם אין לו עפר למטה ולכאורה הרי גם באין לו עפר למטה יהי' שרי לשחוט מקודם ואח"כ יחפור ויתן הדם על העפר ויכסנו ומוכרח דע"כ צריך לשחוט על העפר דוקא והטעם הוא דביו"ט אי אפשר לו לטלטל הדם וליתן על העפר דקמטלטל מוקצה ונולד ומשו"ה אם אין לו עפר מוכן אסור לו לשחוט דלחפור. מקודם אסור דילמא ממלך ולא שחיט. וא"כ הרי כל שוחט ביו"ט מוכרח לשחוט על העפר ומוכרח לברך אח"כ וה"ל להגמ' לחשבה ומוכרח דהאו"ז בשם ר"ת והג"א ס"ל לגמרי כבה"ג דהוא סיום לשחיטה ואינה מצוה בפני עצמה:

גם עוד י"ל דאפי' להאו"ז והג"א מ"מ גבי כיסוי מצי ס"ל כהרא"ש בעיקר הדין דמברך קודם כיסוי גם אם נתן מקודם השלמטה ונאמר דהם ס"ל דעיקר מצות כיסוי הוא רק הך דלמעלה דכן משמע לשון הכתוב וכיסהו בעפר דשם כיסוי נופל על שלמעלה והא דצריך עפר למטה אינו מכלל המצוה עצמה רק הוא מתנאי של המצוה דלקיים מצות כיסוי צריך שיהי' הדם על העפר וכמו דלקיים מצות ציצית צריך שיהי' בגד בת ד' כנפות ולקיום טבילה צריך שלא יהי' עליו דבר חוצץ והסרת החציצה מעליו וכל זה הא אינו מהמצוה. ועיין בתוס' חולין (דף פ"ג) בד"ה צריך שיתן שכתבו דהעפר שלמטה אין צריך שיתן הוא ואם יש שם עפר תיחוח סגי והא דאמרינן דמזמני לכולהו בקתא היינו שאם היה הקרקע קשה היה חופר ומיהו בקונטרס פי' שם שהי' מזמנו בפה לכך ולשיטת רש"י מוכרח דגם הך שלמטה הוא מהמצוה עצמה אבל להתוס' הא שפיר י"ל דאינו רק תנאי בהמצוה ומשו"ה שפיר ניחא לכל הסברות הא דנהגו לברך קודם הכיסוי גם להאו"ז ואין להקשות ע"ז מהא דאיתא בר"פ כיסוי הדם דהך דשלמטה אינו מעכב דלא בעינן רק שיהי' ראוי לבילה והרי חזינן דאפ"ה פריך שם בגמ' והא צריך עפר למטה ומוכרח דאע"ג דאינו מעכב צריך ליתנו וכמו דמצינו בבילה דבראוי לבילה סגי ואינו מעכב אם לא בללו ומ"מ לכתחילה צריך לבלול ואם נאמר דאינו מהמצוה כלל גם לכתחילה לא יהי' צריך ליתן וליהוי סגי במה שראוי ליתן לחודא וכמו שכ' התוס' במס' נדה (דף ס"ו) בד"ה כל גבי בית הסתרים דבעינן בהו שיהי' ראוי לביאת מים ומ"מ לא בעינן בהו ביאת מים אפי' לכתחילה וכתבו התוס' הטעם דכיון דלא הוי מצוה גם לכתחילה סגי בראוי לביאת מים לחודא ומוכח דשלמטה הוא ג"כ מהמצוה. אמנם הרי סברת התוס' אינו מוסכם ומצינו חולקים עליו דהרי במס' מנחות (דף י"ח) הקשו התוס' ג"כ דבית הסתרים נבעי לכתחילה ביאת מים ותי' שם באופן אחר הרי דלא ס"ל סברא זו, ושוב י"ל דאינו מהמצוה ומברך גם להאו"ז והג"א קודם הכיסוי ובזה ג"כ מיושב מה דהקשינו על הרא"ש דחולין מהא דלפי המנהג הוא גם באמצע מצות כיסוי: סימן טו הערה אחת בברכת כיסוי:

יו"ד סי' כ"ח סעי' י"א כיסהו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות ועיין בפר"ח שכתב דמכסה בלא ברכה וכן בהא דבסמוך דם שנפל למים דחייב לכסות הוא ג"כ בלא ברכה דספק הוא אם יש דיחוי או לא וכן הסכימו התב"ש והכו"פ וטעמם מהא דאיתא בסוכה (דף ל"ג) בעי ר' ירמיה נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי ופריך דתיפשוט מהא דתנן כיסהו הרוח חייב לכסות ואמר רבה בב"ח אר"י לא שנו אלא שחזר ונתגלה כו' ואמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות ומשני דר"פ גופי' מיבעי לי' מפשט פשיטא לי' דאין דיחוי ל"ש לקולא ל"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא לי' לחומרא אמרינן כו' ופרש"י דר' ירמי' מיבעי בטעם של המשנה דמחייבה בכיסוי אם הוא משום דפשיטא להמשנה דאין דיחוי וגם לקולא אמרינן דאין דיחוי או דלהמשנה גופה מספקא לה אם יש דיחוי או אין דיחוי ומספיקא החמירה המשנה וחייבה לכסות אבל לקולא לא אמרינן אין דיחוי ומכח סוגיא זו כתב הפר"ח דא"כ אין לו לברך אמנם מדברי הרמב"ם וטור ושו"ע שסתמו דבריהם וכתבו סתמא דחייב לכסות נראה דס"ל דמכסה וכן כתב המג"א בסי' תקפ"ו ס"ק ג' יעו"ש וכן מוכח מהא דכתבו הטור ושו"ע דם שנפל למים או מים שנפל לדם אם יש בו מראה דם חייב לכסות הרי דס"ל דאין שום חילוק בין הני שני אופנים ושוים הם לגמרי והרי במים שנפל לדם פשיטא דמברך דלא הוי דיחוי כלל ומוכרח דס"ל דגם בנפל לתוך מים דמברך והנראה פשוט בדעת הפוסקים דהנה התוס' בד"ה נקטם הקשו דאמאי לא פשט לי' ר"י מהא דתנן שם גבי הדס דענביו מרובים מעליו דפסול דאם ליקטו ביו"ט כשר הרי דאין דיחוי ותי' דשאני שם דהוי בידו ללקוט אבל בהך דעלתה בו תמרה דאינו בידו להעלות התמרה ובעי לר' ירמי' אם יש דיחוי והא דרצה הגמ' לפשוט מהך דכיסוי הוא משום דמיד שכיסהו הרוח פטור ואין עליו שום חיוב להוציאו מן הדיחוי לא מקרי בידו. הרי דכ' התוס' דכיסהו הרוח לא מקרי בידו והרמב"ם והטור וש"ע חולקים בזה על התוס' וס"ל דזה מקרי שפיר בידו ומשו"ה אינו דיחוי כלל, ואפי' בנראה ונדחה הרי פסקו הרמב"ם והטור ושו"ע א"ח סימן תרמ"ו גבי ענביו מרובים מעליו דחוזר ונראה כל שבידו לסלק הדיחוי וע"ש בב"י בטעמם ומשו"ה ס"ל כאן דחייב בודאי בכיסוי ומברך עליו, ואין בזה דוחק כלל לעשות מחלוקת בזה דהרי בלא"ה מצינו לאחד מגדולי הראשונים שחולק על סברת התוס' הלז דהרא"ש במס' מ"ק (פ"ג סי' קמ"ג) כתב וז"ל ועוד דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי ואע"ג. דגבי כיסוי אמרינן אין דיחוי שאני התם דיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי. הרי דכתב להדיא כן דכיסוי מקרי בידו ופשיטא דכן ס"ל להרמב"ם וטור ושו"ע אמנם דברי הרא"ש הא ודאי קשה טובא לפום ריהטא מהך סוגיא דסוכה דא"כ מאי מביאה הגמ' ראי' מהך דכיסוי להך דעלתה בו תמרה דאינו בידו, וכן הקשה הקרבן נתנאל וההכרח לומר דהרא"ש מפרש דזהו גופא תירוצו של הגמ' דמשני דר"פ גופי' מספקא לי' ולא ניחא ליה לפרש כפרש"י דקאי על המשנה דילמא המשנה עצמה נסתפקה בהך דינא דזהו דוחק והא דמשני דר"פ מספקא ליה לא קאי על המשנה כלל רק קאי על דברי ר"פ דקאמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות ומיבעי' לר' ירמי' אי פשיטא ליה לרב פפא דטעם של המשנה משום דאין דיחוי דס"ל לר"פ דכל היכא דיש דיחוי לא מהני כלל מה דהוא בידו וכדס"ל לרבא במס' זבחים (דף ל"ד) גבי קרבן דלא מהני מה דבידו כלל ובע"כ הטעם דבמצות לא שייך כלל טעם דיחוי וגם היכא דאינו בידו אין דיחוי גם לקולא או דילמא גם ר"פ גופי' מספקא לי' בטעם של המשנה אי טעמא משום דאין דיחוי או טעמא משום בידו וכדס"ל לרב אשי בזבחים דגם בקרבן דודאי שייך דיחוי מ"מ כל שבידו לא הוי דיחוי, והא דקאמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי היינו רק לחומרא משום דלמא טעם של המשנה דאין דיחוי אבל לקולא לא אמרינן כן גם יש לומר דהאשריי ס"ל דכל האבעי' אזלי אליבא דרבא בזבחים דלא ס"ל סברא דבידו ולדידי' פשיט ליה מהך דכיסוי והוצרך לומר דר"פ גופא מספקא ליה אבל לפי מה דמסיק רב אשי בזבחים דבידו לא הוי דיחוי ניחא שפיר המשנה דהוא משום בידו. אמנם אם נאמר כן הא תשאר קושי' התוס' דאמאי לא פשיט לו ר' ירמיה מהך דענביו מרובים מעליו דאם מיעטן ביו"ט כשר וע"כ נראה יותר כפי' הראשון שכתבנו] וכן ס"ל להני ראשונים, ועכ"פ בהך דכיסוי בודאי דחייב וכדקתני במשנה רק דר' ירמי' מספקא לי' בטעם החיוב אי משום דבידו או דאין דיחוי אצל מצות וגם היכא דאינו בידו, ועכ"פ במצוה ובידו פשיטא דאין דיחוי ומשו"ה כתבו סתמא דחייב לכסות ולא הגיה כאן הרמ"א כלום וכן באו"ח הלכות סוכה דהוא בידו ורק באו"ח סי' תקפ"א גבי שופר של עכו"ם דאין בידו לבטלו הגיה הרמ"א שם דלי"א הוא פסול אם בטלו עכו"ם ביו"ט, אמנם לפרש"י והתוס' ודאי נראה כהפר"ח דמכסה בלא ברכה. והנה גם להתוס' דס"ל דכיסוי לא מקרי בידו יש עדיין מקום ספק בזה דהסברא שכתבו התוס' דמשום דאין עליו חיוב לגלותו לא מקרי בידו והרי גבי הדס דענביו מרובים מעליו כתבו התוס' דמקרי בידו ואע"ג דגם שם אין עליו חיוב למעט הענבים מהדם זה אם יש לו הדס אחר לצאת בו והרי גם היכא דאית לי' הדס אחר כשר אם מיעטו לזה וכמבואר שם ע"ב כן להדי' וצ"ל החילוק שבין הדס לכיסוי דבהדס כיון שיש עליו עדיין חיוב ליטול הדס אע"ג דאינו מחויב ליטול הדס זה דוקא מ"מ מקרי שפיר בידו דבידו לתקן הדס זה ולצאת בו משא"כ גבי כסוי דבעודו מכוסה הרי אין עליו שום חיוב כלל ולפי"ז יש, מקום להסתפק היכא דכיסה הרוח למקצת דם ומקצתו נשאר מגולה דיש עליו עדיין חיוב מצות כיסוי משום אותו מקצת המגולה ואח"כ חזר ונתגלה המקצת שנתכסה בראשונה והרוח כיסה למקצת השניה שהיה מקודם מגולה דלכאורה בכה"ג דומה ממש להדס כיון דהי' עליו חיוב כיסוי עדיין וגם להתוס' מקרי בידו ומברך על כסויו וא"כ בהך דינא דדם שנפל למים דאם יש בו מראית דם חייב בכיסוי הרי מעט דם שנפל לבסוף הרי קודם נפילת' הי' על האדם חיוב כיסוי ומשו"ה גם הדם הראשון שנפל מקודם מקרי בידו לשפוך המקצת הנשאר בידו ויהי' כולו מראה דם ושפיר מקרי בידו וגם להתוס' יברך עליו לפי מה, דפסק בשו"ע או"ח דגם נראה ונדחה חוזר ונראה אם הוא בידו. רק זה אינו מוכרח דודאי דלא דמי להדדי דהדס מיקרי שפיר בידו כיון דמחויב ליטול מצד עצמו דחיובא מוטל על האדם ליטול הדס אבל גבי דם הרי אין עליו חיוב לכסות רק משום אותו מקצת הנשאר גלוי לפניו ואם לאו אותו דם אין עליו שום חיוב כלל ומה דיש עליו חיוב על המגולה אינו גורם להיות זה המכוסה בידו משא"כ גבי הדס דהחיוב הוא על האדם מצד עצמו לא מצד הדס השני שיש בעולם, והענין שקול ומסופק אצלי, והנה גם אם נאמר דזה דומה להדס ומיקרי בידו מ"מ זה אינו רק לר' יהודא דס"ל בחולין דמו ואפי' מקצת דמו ושפיר י"ל דדומה להדס דכיון דנשאר קצת דם מגולה ויש עליו חיוב כיסוי מקרי גם אותו מקצת המכוסה בידו לגלותו דהרי אם יגלה מקצת המכוסה ויחזור ויכסה רק לאותו מקצת סגי אבל לרבנן דס"ל שם דצריך לכסות כל דמו וא"כ כשנכסה מקצת דם ומקצת נשאר מגולה הא אין עליו חיוב כיסוי רק על מקצת הנשאר מגולה וכשיגלה המקצת שכיסה הרוח הרי ג"כ יהי' מחוייב לכסות אותו שנשאר מקודם מגולה ולא יהי' סגי במה שיחזור ויכסה מקצת הראשון א"כ במה שיגלהו אינו מוסיף רק חיוב שיהי' יותר דם שיצטרך לכסותו ואינו דומה כלל להדס והדר שייך סברת התוס' דלא מיקרי בידו דהא אין עליו חיוב לגלותו דמה שמחויב לכסות מקצת הנשאר אינו מעלה כלל לגבי המכוסה כיון דגם אם יגלהו מ"מ יצטרך לכסות גם מקצת הנשאר מקודם מגולה ולא מקרי בידו כלל: סימן טז יחקור לר"א בר"א דאמר בעוף ושט ולא קנה אי רשאי לשחוט הקנה מקודם או לא: