שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 16

[ה] אמנם עדיין קשה לי על האגודה והתה"ד דהרי זה חזינן מהא דלא בדק הסימנים אסורה דגם במומחה ומוחזק חיישינן שמא לא נשחטו רובן וגם בדיעבד אסורה וא"כ הא דקאמר רבא (בדף ג') דישראל מומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו ושוחט גם לכתחילה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא דזה ניחא גבי בהמה דאמרינן דבודאי יבדוק תיכף הסימנים ואם ימצא שלא נשחטו רובן יגמרם קודם שיעור שהייה כיון דההיתר בידו לא אכיל איסורא וכמו שכתב הרשב"א בתוה"ב (דף ה') אבל בעוף דלהתה"ד אם לא שחט בפעם ראשון הרוב והפסיק בשחיטתו שוב אין לו תקנה א"כ אמאי שרי למומר לשחוט לכתחילה בינו לבין עצמו ניחוש שמא בפעם ראשון לא היה רוב וגם בדיעבד צ"ל אסור דהלא חזינן דבלא בודק הסימנים דאסורה וחיישינן להך חששא ובמומר הרי הוא כלא בדק כלל דאע"ג דחזינן השתא דנשחט הרוב הרי י"ל דגמרן אחר שהפסיק שחיטתו בפעם ראשון וראה שלא נשחטו הרוב חזר וגמרן כיון דהוא מומר לאכול נבילה וכל היכא דאי אפשר לו בהיתר הרי אוכל גם איסורא וגם כשהפסיק ונאסרה לגמרי הרי יגמור מעשיו אח"כ. ובודאי דוחק גדול לומר דהא דקאמר רבא דמומר בודק סכין ונותן לו לא קאי רק על בהמה ולא על עוף דהרי רבא סתמא קאמר וכן כל הפוסקים הראשונים והאחרונים הביאו מימרא דרבא בסתמא ומוכח דגם בעוף מכשרי ומוכרח דלא כהתה"ד. שוב מצאתי בתבואות שור סי' ג' שעמד בקושיא זו וכתב לתרץ דמש"ה שרי ליתן לו לכתחילה לשחוט דמסתמא ישחוט הקנה תחילה וסברא ברורה היא ובפרט להתה"ד הרי בודאי כל מומחה כששוחט עוף הוא זהיר בעצמו לשחוט את הקנה תחילה ומשום האי טעמא גופא דלמא בפעם ראשון לא יהיה נשחט הרוב ולא יהיה לה תקנה ויפסיד העוף לגמרי ומשו"ה שוחט להקנה תחיל' שיהיה לו תקנה ובודאי דגם המומר יעשה כן דמהדר שיהי' בהיתר כל היכא דאינו טירחא לא שביק היתירא ועביד איסורא. ועוד דהרי בלא"ה כתב רש"י (בדף ל"ב) דלעולם דרך הקנה להיות נשחט תחילה קודם לושט ומשו"ה שרי ליתן לו גם עוף רק דעדיין קשה דא"כ יצא לנו סברא חדשה דבמומר ששחט עוף ע"י שיבדקו לו סכין מקודם ואחר השחיטה ראינו העוף ולא נמצא בו שחוט רק הושט לחודא בלא הקנה יהי' העוף אסור גם בדיעבד דהרי הוא כמו שלא בדק בסימנים. וא"כ הרי תקשה הא דבדף ג' מוקים רב אשי להמשנה הכל שוחטין ואפי' מומר לאכול נבילות לתיאבון וכדרבא כו' ופריך וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אהי' אילימא אמומר אי דאיתא לסכין לבדקי' פי' ולא צריך להאחרים רואין אותו ואי דליכא לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי' דלמא בסכין פגומה שחיט ונשאר בקושי' ומאי פריך דלמא ס"ל לרב אשי כרב דאמר דעוף לעוף ואין שיעור לשהי' דעוף וקתני סיפא משום עוף ובנמצא רק הושט שחוט דכל מה דתני ברישא התקנה דבדיקת סכין הא לא מהני בעוף וע"ז תני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה דצריך רואין אותו שלא שהה כלל ובע"כ מוכרח מקושית הגמ' אחד מהני תרתי או דגם אי נאמר כרב איכא שיעור לשהיות העוף ויכול לחזור ולגומרה קודם שיעור שהיי' או דלא ניחא להגמ' לאוקמא לר"א דס"ל כרב דס"ל להגמ' דאין הלכה כרב רק כשמואל ור"י דאמרי בהמה לעוף ומשו"ה נשאר הגמ' בקושי' דגם אם יתרץ דס"ל כרב ג"כ ממילא יהי' נדחין דבריו דאין הלכה כרב אבל להתה"ד דס"ל להלכה דאין שיעור קשה נימא דרב אשי ס"ל כיון דגם אנן קיי"ל כן. והניחא להפוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא רק טריפה וא"כ ספק שהיי' בעוף הוא רק ספק טריפה ולא נבילה וליכא חזקת איסור לדידהו ניחא דהרי הא דמחמרינן בדיעבד בלא בדק בסימנים מבואר להדיא בדף ט' דהוא רק משום חזקת אינה זבוחה יעו"ש ובלא"ה י"ל דלא חיישינן ליה כלל דנאמר דרוב השוחטין שוחטין בפעם הראשון רובא כיון דהוא מוחזק ואומן במלאכה זו ומש"ה מומר ששחט עוף אם רואין עתה שנשחט הרוב לא חיישינן כלל לשהיי' ואין צריך אחרים רואין אותו. אבל לדעת רוב הפוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא נבילה וכן פסק בש"ע קשה להתה"ד:

[ו] ובשלמא על הא דאיתא בדף ג' דמפרש רבא להמשנה דהכל שוחטין לכתחילה ואפילו כותי וכשישראל יוצא ונכנס דמירתת אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לא אכלו אסור ופריך סיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אהי' קאי אילימא אכותי הא אמרת בישראל יוצא ונכנס שוחט אפילו לכתחילה ונשאר בקושי', ועל זה לא קשה לי דמאי פריך נוקים הסיפא דנקטה אחרים רואין אותו משום עוף דבעוף לא מהני ישראל יוצא ונכנס דהטעם דמהני יוצא ונכנס הוא משום דכותי מירתת ונימא דסברא דמירתת לא אמרינן רק דהכותי ירא לקלקל במזיד בידים אבל לענין שהיות משהו דזה נתרחש בלא שום כונה והא גם במומחה ומוחזק יתרחש כן שישחוט בפעם ראשון פחות מכשיעור, נוכל לומר דלא שייך מרתת כלל ומש"ה בעי אחרים רואין אותם שלא נתקלקלה השחיטה. דזה אינו קושי' דגם בעוף אם ישראל יוצא ונכנס שפיר מירתת ואם יתרחש דבפעם ראשון לא הי' רוב מירתת לחזור ולגומרה שמא יראה הישראל שהכותי רוצה להכשילו דגם היכא שאין הכותי גורם לו שום הפסד ממון במעשיו רק שרוצה להכשילו ולהאכילו דבר האסור לו ג"כ שייך מירתת. גם י"ל דה"פ דהגמ' פריך כיון דברישא אשמועינן כבר דשרי לשחוט כשישראל יוצא ונכנס משום דמירתת לקלקל לבהמתו בידים א"כ הרי ק"ו דאחרים עומדים ע"ג ורואין אותו דמהני גם היכא דלא שייך מירתת דסברא דמירתת לא מהני רק דמשום זה גם יוצא ונכנס חשוב כאלו רואין אותו וא"כ ידעינן מזה בק"ו דרואין אותו מהני גם בעוף וא"כ הא לא אשמעינן הסיפא מידי וגם דלמה נקטה הסיפא רק דיעבד ששחטו הא בכה"ג שרי גם לכתחילה ופריך שפיר אבל באוקימתא דרב אשי דמוקים לה במומר וע"י בדיקת סכין שרי לשחוט לכתחילה גם בינו לבין עצמו הקשינו שפיר דנימא דהסיפא נקטה משום עוף וכשנמצא הושט שחוט דאז אינו כשר רק כשישראל עומד ע"ג ורואה אותו ויוצא ונכנס לא מהני בי' דמומר לא מירתת וכמש"כ התוס' בדף ג' בד"ה בודק יעו"ש והא דמהני רואין אותו הא לא שמעינן לה מרישא כלל ומאי פריך לרב אשי:

[ז] והנראה לומר להתה"ד דהרי הא דאמרינן בגמ' השוחט צריך לבדוק בסימנים הרי הך בדיקה הוא לאו דוקא אחר השחיטה והרי גם אם רואה בעת השחיטה ומסתכל במה שידיו עושים דנשחטו רובם הא ג"כ מהני וכן מבואר בש"ע סימן כ"ה סעיף א' השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה ששחוטין רובן. ובכל אופן שיעשה הרי מקרי בדק בסימנים ונאמר להתה"ד דגם היכא דאין לסמוך על השוחט שיבדוק אחר השחיטה וכגון בעוף אליבא דרב ובמומר מ"מ שרי ליתן לו לשחוט לכתחילה על סמך זה שבודאי יסתכל היטב בשעת מעשה של השחיטה עצמה וכ"ז שלא יראה בבירור שגמר הרוב סימן לא יסלק ידיו כלל ולא יהי' אפי' שהייה במשהו וחולק על סברת מהרי"ל שהובא בט"ז סימן כ"ה ס"ק א' דאין לסמוך על הסתכלות שבעת השחיטה או דמהרי"ל לחומרא בעלמא קאמר לה וז"ל הרשב"א בתוה"ב דף ה' שהקשה שם אמאי סגי במומר בבודק סכין ונותן לו והרי צריך לבדוק בסימנים אח"כ ותי' וז"ל חזקה על בן דעת כל שהוא מומחה לשחיטה רוב סימנים הוא שוחט ואינו מסלק ידיו עד שיודע ששוחט רוב כדרכו ובודק מיד ואם לא שחט חוזר מיד וגומר עד שלא יהי' שיעור שהיי', הרי דכתב שני סברות דמשו"ה מותר ליתן למומר לשחוט חדא דבודאי לא יסלק ידיו עד שיראה וגם דיבדוק קודם שיעור שהיי' ומשמע מדבריו דאי לאו הך סברא שני' רק לא הי' לו תקנה לגומרה אח"כ שנית לא היינו סומכין על סברא ראשונה לחוד שיסתכל בשעת מעשה להתיר למומר בשבילה לחודא דס"ל להרשב"א דאע"ג דזהו ודאי דאם נסתכל בשעת מעשה שוב אין צריך לו לבדוק עפ"י דין מ"מ אסור ליתן למומר לשחוט על סמך סברא זו בלחודא משום דהרבה פעמים נתכסה בית השחיטה בדם ואינו יכול להבחין ומש"ה אין סומכין על המומר דיש לחוש דלמא נתכסה בדם ולא ידע ושהה בה ורק משום דאיכא סברא השניה דיגמור מיד משו"ה שרי וא"כ להרשב"א מוכרח מדנותנין למומר עוף וכן מדפריך הגמרא על רב אשי מסיפא דס"ל להגמ' להלכה דגם שהיות העוף יש לו שיעור וכמו שפוסק הרשב"א בתוה"ב (דף כ"ד) דבהמה לעוף וגם למ"ד דעוף לעוף ס"ל להרשב"א דיש לו שיעור וכמש"כ לעיל סי' י"ב ולהתה"ד נאמר דגם על סברא ראשונה דיסתכל היטב בשעת שחיטה סמכינן דלעולם יוכל להבחין אם יתן לבו לזה ומשו"ה שרי ליתן למומר לשחוט גם עוף גם לרב אע"ג דסברא שני' דיגמור אח"כ לא שייך כאן ומש"ה פריך הגמ' שפיר לרב אשי דהך וכולן ששחטו לא מצי קאי אמומר:

[ח] והנה אם נאמר דלא כמש"כ להתה"ד רק כמו דמשמע מדברי הרשב"א דרק משום דיש לו תקנה גם לגמור אח"כ הוא דשרי שחיטת מומר אבל אם לא הי' לו תקנה אח"כ היינו אוסרין גם בדיעבד שחיטת מומר דילמא לא שחט בפעם ראשון הרוב דברוב פעמים לא יוכל להבחין בשעת מעשה וגם נאמר בעיקר הסברא כהאגודה והתה"ד דלרב דקאמר דעוף לעוף יהי' שהיות העוף במשהו וא"כ מומר ששחט עוף ומצא אח"כ רק הושט שחוט אסור גם בדיעבד גם אם בדקו לו סכין והא דפריך הגמ' ורב אשי הוא משום דס"ל להגמ' בפשיטות דאין הלכה בזה כרב רק כשמואל ור"י וא"כ גם אם יתרץ דברי ר"א כרב הא ג"כ יהיו נדרין מהלכה ממילא ומש"ה נשאר בקושי' ואם נאמר כן הי' לנו מקום לישב כמה סוגיות הצריכין לי עיון לכאורה דבדף (י"ב) מדקדק הגמ' על הא דתנן במשנה חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו את שחיטתן שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופרש"י ואפי' אחרים עומדים ע"ג והקשו התוס' (בדף ב') בד"ה שמא ע"ז דהרי זה ידעינן מסיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה דמשמע דאינו כשר רק בדיעבד, דאין לומר דמסיפא הי' ס"ד דהא דנקט וכולן ששחטו דיעבד הוא רק משום טמא במוקדשין או אינו מומחה אבל חשו"ק שרי גם לכתחילה ומש"ה איצטריך הך שמא יקלקלו, דהרי רבא הוא דמדקדק לה בגמ' הך דשמא קלקלו לא קתני ולרבא דמוקים להמשנה דהכל שוחטין ואפילו כותי מסקינן דהך וכולן לא קאי לדידי' רק אחשו"ק לחודא, ולפי המבואר הרי נוכל ליישב פרש"י דנאמר דרבא ס"ל כרב דעוף לעוף והרי בדף ג' מוקים רבא הכל שוחטין ואפילו כותי ורב אשי מוקים לה אמומר וכדרבא דאמר רבא ישראל מומר בודק סכין ונותן לו ופריך בגמ' על רבא מ"ט לא מוקים לה אמומר וכשמעתי' ומשני לדבריו דאביי קאמר לה הרי דרבא בעצמו מוקים להך משנה אמומר וי"ל דס"ל כרב ולדידי' ניחא הך וכולן ששחטו דקאי גם על מומר ובעוף ובנמצא גם הושט שחוט וכמש"כ, ושוב נוכל לומר דהמשנה נקטה דיעבד משום מומר ומשו"ה הוצרך רבא לדקדק דחשו"ק אסורין לכתחילה מדלא קתני שמא קלקלו ואדרבה בזה הרי מיושב היטב הא בדף ג' פריך הגמ' על רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' והקשה התוס' בד"ה מ"ט דהרי במשנה קתני שני פעמים הכל שוחטין ומפרש רבא לקמן (דף י"ז) חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר אלמא אוקים חדא כשמעתי' ותירצו דפריך דהכל שוחטין דרישא ה"ל לאוקמי' כשמעתי', ולכאורה אינו מובן מאי נ"מ בזה אם מוקים הרישא כשמעתי' או הסיפא אבל לפי הנ"ל ניחא שפיר דאם מוקים הרישא על כותי הרי נשארה הגמ' בקושי' דהך וכולן ששחטו אהי' קאי אבל אם הי' מוקים לה אמומר הרי יהיה ניחא גם הך וכולן ששחטו דידע הגמ' דרבא ס"ל כרב דעוף לעוף וכמו שכן האמת דרבא ס"ל כרב וכמו שהוכחנו מהא דמדקדק שמא קלקלו לא קתני ומשני דבאמת רבא מוקים לה אמומר והא דקאמר אוקימתא דכותי הוא רק לדבריו דאביי:

[ט] גם ניחא לי בזה הא (דבדף י"ב) פיסקא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה וקאמר מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה אמר רבא ר' נתן היא. ובדף ל"א תנן נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה וקאמר בגמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה ואע"ג דלא מכוין מאן תנא אמר רבא ר' נתן היא ופריך והא אמרה רבא חדא זימנא ופרש"י דלא על הך משנה פריך דתנינא חדא זימנא דאין צריך כוונה די"ל דהמשנה נקטה נפלה וה"ה הפילה דפסולה רק על רבא מקשה דלמה צריך לדקדק שני פעמים דא"צ כונה לשחיטה ומשני צריכא דאי אשמועינן התם פי' גבי חשו"ק משום דמכוין לחתיכה אבל הכא דלא מכוין לחתיכה פי' והי' ס"ד דגם הפילה פסול ומשו"ה צריך רבא לדקדק לאשמועינן דהפילה כשירה ואי אשמועינן הכא משום דאתי מכח בן דעת אבל התם גבי חשו"ק דלא קאתי מכח בן דעת אימא לא צריכא, וכתבו התוס' שם דהך צריכא בתרא לא קאי על מימרא דרבא כלל דא"כ האיך קאמר דהתם דלא קאתי מכח בן דעת אימא לא והי' ס"ד דפסול והרי להדי' תנן שם במשנה וכולם ששחטו דכשר באחרים עומדים ע"ג ורבא לא חידש שום דין חדש רק ביאר לנו טעמו של המשנה דאתיא כר' נתן וצ"ל דהך צריכא בתרא קאי על המשנה דמשו"ה צריך למיתני שם וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן דכשר ולא סגי לי' במה דנדקדק כאן ממשנה זו דהפילה כשירה הרי דאין צריך כונה משום דס"ד דבחשו"ק פסול משום דלא קאתי מכח בן דעת. ובודאי דהוא דחוק קצת וכמו שמבואר בראשונים דהך צריכא שני' הא לא דמיא לצריכא קמא דקמא קאי על מימרא דרבא ולא על המשנה ובתרא קאי על המשנה ולא על מימרא דרבא. גם עוד יש לדקדק דהרי הך וכולן ששחטו צריך למיתני דכשר דאע"ג דידעינן מהך משנה דאין צריך כונה מ"מ בחשו"ק הי' ס"ד דפסול משום דלמא לא השגיח העומד ע"ג היטב ולא התבונן בקלקולו וניחוש שמא דרס דהרי כתבו התוס' (בדף ג' ע"ב) בד"ה דליתא דמי שאינו יודע ה' שחיטה שחיטתו אסורה גם בדיעבד וגם באיכא אחרים רואין אותו להך סוגיא ושפיר אשמועינן הך וכולן ששחטו דחשו"ק עדיף מאינו מומחה דכשר באחרים רואין אותו. (רק להחולקים בזה על התוס' וס"ל דכשר י"ל דס"ל להגמ' לפשוט דבאחרים רואין אותו כשירה ולא צריך המשנה לאשמועינן זה. ועיין מש"כ בסימן ג') גם קשה לי טובא דשם. ס"ל לר' יוחנן דנדה שנאנסה וטבלה אסורה לבעלה דס"ל דגם חולין צריך כוונה ופריך מי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין ושחטה פסולה הא הפילה כשירה ובודאי קשה דלמה הקשה הגמ' על ר"י מהך משנה דנפלה סכין מדיוקא ובפרט דאינה קושיא חזקה כל כך וכמבואר בדברי רש"י שהבאנו דיש לדחוק דנקט נפלה וה"ה הפילה ורק רבא הוא דמדקדק כן דס"ל לדוחק לומר דלאו בדוקא נקטה המשנה נפלה והרי עדיפא ה"ל להקשות מהך משנה דריש המסכתא דמכשרה שחיטת חשו"ק דמינה הא ודאי מוכרח דחולין אין צריך כונה:

[י] ולפי הנ"ל ניחא היטב דבדף י"ב הקשה התוס' אהא דאיתא שם דשחיטת חשו"ק הוא שחיטה בלא כוונה ואע"ג דאיכא גדול עומד ע"ג והרי בגיטין (דף כ"ב) דתנן דחשו"ק כשרים לכתוב הגט ופריך והא בעינן לשמה ומשני כשגדול עומד ע"ג הרי דבני כוונה הם אי איכא גדול עומד ע"ג ותירצו התוס' דבגיטין איירי כשהגדול מלמדו לכתוב לשמה ומשו"ה מיקרו שפיר בני כוונה אבל בחולין איירי שאין הגדול מלמדו כלל רק עומד ורואה מעשיהם שאינם מקלקלים בשחיטה ומשו"ה מדקדק מני' שפיר דא"צ כונה, ובודאי דאכתי יש לדקדק קצת דא"כ אמאי קאמר בפשיטות מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה דלמא גם כאן מיירי דהגדול מלמדו להתכוין לשחוט ומיקרו בני כונה, רק גם זה ניחא דזה תלוי בזה דאם נפרש הך וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן דקאי רק על חשו"ק לחודא בודאי דנוכל לומר דאיירי המשנה רק במלמדו וכמו דאיירי המשנה בגיטין אבל להני אמוראי דמפרשי המשנה דריש חולין דהך וכולן ששחטו קאי גם על אינך וכמו מאן דמוקים לה אטמא במוקדשין או על אינו מומחה ואינו מוחזק כרבינא או במומר ובעוף וכמש"כ א"כ הרי ע"כ הך ואחרים רואין אותן דנקטה המשנה הפירוש הוא רק ראי' לחוד שעומד ורואה מעשיו שלא יקלקל דהרי בכל הני אין צריך ללמדו להתכוין דהרי המה בני דעת וכיון דקאי גם על חשו"ק הא מוכח דגם בחשו"ק כשר גם באינו מלמדו ולדידהו מוכח שפיר דא"צ כונה לשחיטה ומש"ה רבא מוכיח שפיר דא"צ כונה דרבא בעצמו ס"ל דהך וכולן ששחטו קאי גם על מומר וכמו שנתבאר אבל אם נאמר כאוקימתא דאביי ורב אשי דלדידהו אמרינן שם דלא קאי רק על חשו"ק לחודא שפיר י"ל דאיירינן במלמדין וליכא ראי' מהך המשנה דאין צריך כונה. וז"ל רש"י (בדף י"ב) מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה דהא חשו"ק לחתיכה בעלמא קמכוני ואין להם דעת להתכוין לשחיטה וקתני וכולם ששחטו דקאי נמי גם על חשו"ק והא דפריך לעיל אי אחשו"ק ואם שחטו מיבעי לי' היינו דאי קאי רק על חשו"ק ואם שחטו מיבעי ליה הרי דגם רש"י מפרש דהך הוכחה אזיל רק אליבא דמאן דמפרש הך וכולן דקאי גם על אינך. ואם כן הרי ניחא הא דלא פריך בגמרא על ר' יוחנן מהך וכולן ששחטו דהא יש לדחות דר' יוחנן מפרש להמשנה כשהגדול מלמדו דוקא וליכא ראיה דאין צריך כונה. וא"כ הרי אתי שפיר ברווחא הני תרי צריכר דקאמר (בדף ל"ב) דגם הצריכא בתרא קאי על רבא ולא על המשנה דאם לא הי' אומר רבא טעם של המשנה דמכשרי שחיטת חשו"ק משום דלא בעי כונה הי' ס"ד דהמשנה דמכשירה איירי רק באחרים מלמדים אותן ובאינו מלמדו פסול משום דצריך כונה ורק דידעינן זה דאין צריך כונה מהא דקאמר רבא הכא הא הפילה כשירה הרי דלא בעי כונה ותי' דהי' ס"ד דשאני הפילה דקאתי מכח בן דעת אבל בחשו"ק דלא קאתי מכח בן דעת גריעי וצריך שיהיו האחרים מלמדים דווקא ואז יהי' כונה גמורה גם בחשו"ק קמ"ל רבא דגם שם כשירה גם באינו מלמדו ואין צריך רק שיראה מעשיו לחודא. ונהדר להענין דגם שיטתו של האגודה והתה"ד ניחא שפיר: סימן יד יחקור בברכת נטילת ידים, אם ראוי לעשותו קודם ניגוב או אח"כ ושייך לכאן: