שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 15

[י] ועוד יותר נראה לומר בישוב דעת האגודה והתה"ד דעיקר היסוד שכתבנו בהתחלת הקושי' באות ה' דלהני אמוראי דמצרכי גם הגבהה והרבצה אם כן כ"ש דמשערינן בסימנים שלמים כיון דלדידהו גם בהכנה של השחיטה בכלל וחצי קנה הראשון לא גריעי מהרבצה וגם התה"ד מודה לזה. אחרי העיון אינו מוכרח כלל דזה אינו רק אם נאמר דההלכ' באה בסתם דשיעור שהיי' הוא כשיעור שחיטה והני אמוראי פליגי בסברא דס"ל דגם ההכנה להשחיטה הוא בכלל זה ושפיר הוא ק"ו דחצי של הקנה לא גרע מהרבצה אבל הרי עיקר הדבר לא ניתן להאמר כלל דמהיכי תיתי יאמרו הני אמוראי להקל בדאורייתא ולומר דגם ההכנה הוא בכלל ובודאי בע"כ מוכרח דהני אמוראי ס"ל דכן באה ההלכה מפורש דשיעור שהיי' הוא כדי הגבהה והרבצה וכדי שיעור שחיטה וא"כ אין לנו מקום לדין מזה דין ק"ו כלל כיון דכן בא מפורש דצריך הגבהה והרבצה ועדיין נוכל לומר דכדי שחיטה שאמרה ההלכה פירושו בשחיטה הקטנה שיכול להתרחש וכגון בקנה פגום וראי' ברורה לזה למדתי מדברי הר"ן שכתב להכריע ההלכה דמשערינן גם בכדי הגבהה והרבצה ושוב כתב מיהו איכא לעיוני שיעור שחיטה אם משערינן בסימנים לבד או גם בחתיכת העור ושוב הכריע דגם העור בכלל דשיעור שחיטה כדרכה גמירי דחותך העור תחילה. הרי להדי' דאע"ג דפוסק דצריך גם הרבצה מ"מ נסתפק בחתיכת העור דשמא כדי שחיטה הוא בלא עור רק הסימנים לחודא וכן ס"ל להתה"ד וס"ל דגם בחצי קנה הראשון לא משערינן כיון דמשכחת להו שחיטה בלא"ה. ולפי זה הדרינן למה שכתב הכו"פ דלהתה"ד גם בבהמה אין הקנה בכלל. ולפי זה הרי גם מדברי הר"ן מבואר להדיא דלא ס"ל כסברת התה"ד דע"כ לא נסתפק הר"ן רק בעור וגם בעור הכריע להקל אבל בחצי של הקנה לא נסתפק הר"ן כלל ופשיטא ליה דהוא בכלל שיעור שחיטה. ונהדר לדידן דאין קושי' על התה"ד:

[יא] והנה עיי' (בדף למ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה החליד במיעוט סימנין שהביאו דברי התוספתא דקתני בה שחט רוב גרגרת בעוף אפי' אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשירה ושוב הביאו סיפא דהך תוספתא דקתני בה שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה והרי הך תוספתא איירי בעוף וכדקתני להדיא ברישא ואפ"ה הא נקט בסיפא ושהה כדי שחיטה הרי דגם בעוף יש איזה שיעור לשהיי' דידיה ולא מפסלי בשהיות משהו ואם נאמר כהתה"ד דלרב אין לו שום שיעור כלל הרי תקשה מהך תוספתא לרב. וצריך לדחוק להתה"ד דאליבא דרב קאי הך סיפא של התוספתא בבהמה דוקא ולא בעוף וצ"ע:

[יב] ועוד קשה מהא (דבדף ק"ח) קאמר רב מחצה על מחצה כרוב ופריך מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת ופר' רש"י דזהו שיעור שהייה וגמרה שחיטתו כשירה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב איטרפא לה ומשני מי סברת בבהמה לא בעוף ממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד לי' רובא אי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עביד כלום הרי דאליבא דרב עצמו מוקמינן הך ברייתא על עוף ולהתה"ד הרי תקשה הא דנקטה הברייתא בשהה כדי שחיטה אחרת דלרב לשיטתי' הרי אין שום שיעור לשהיי' דעוף ולרב הרי מוכרח לפרש הך ברייתא בבהמה דוקא. ועיי' במאור שהשיג על מה שפירש"י (בדף ל"ב) הא דאיבעיא לן שם שהה במיעוט סימנים מהו ונשאר בתיקו דקאי על מיעוט בתרא והקשה המאור מהא דמשני כאן בעוף וכשר ממ"נ אם מחצה על מחצה כרוב עביד ליה רובא הרי דאחר הכשר שחיטה שוב לא פסלה ביה שהיי' כלל, וכתב המאור דאין סברא כלל לומר דהגמרא דחה כאן בדיחויא בעלמא דלא כהלכה, והרי כמו כן קשה מהך תירוצא להתה"ד והאגודה דהא מוכח מהך תירוצא דגם לרב איכא שיעור לשהייה דעוף וצ"ע. ובדוחק גדול י"ל דהאגודה והתה"ד ס"ל דגם לרב לא אמר דעוף לעוף רק משום דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה אבל למ"ד דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה גם רב מודה דאין מקום להחמיר בעוף יותר מבבהמה כיון דכל עיקר מה דפסלה שהיי' בעוף הוא רק גזירה משום בהמה ולדידי' מודה רב דגם שהיות העוף הוא כדי שחיטת בהמה ונאמר דהך ברייתא אתי' כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה:

[יג] והנה לענין הלכה ודאי דגם בלי שום ראי' מהגמרא יש לנו לפסוק דע"פ דין לא פסלה שהייות משהו בעוף. חדא דהרי כמה פוסקים ס"ל דצריך גם הגבהה והרבצה בעוף הובא דבריהם בטור ושו"ע וגם להני פוסקים דס"ל דבעוף לא נאמר הגבהה והרבצה מ"מ הרי רבו הסוברים דהלכה כשמואל ור"י דאמרי בהמה לעוף. ודברי התה"ד אינם רק לשיטת רש"י דפוסק דעוף לעוף ובלי הגבהה והרבצה והרי הבאנו בראשית דברינו דברי המרדכי והג"א וסמ"ק ותשובת הרשב"א שכתבו להדיא דגם לדעת רש"י יש לו שיעור לשהייתו כדי שחיטת רוב סימן א' רק כתבו דשיעורו מועט מאוד דרוב אחד בעוף נעשה מהר וכן מבואר בטור ושו"ע להדיא דלדעת רש"י הוא כרוב סימן אחד בוודאי דקיי"ל כן. וכל שידוע שלא שהה בחתיכת הגמי אפי' כדי שחיטת רוב סימן אחד דעוף בודאי דאין שום מקום לפוסלו ע"פ דין כלל. אמנם כל זה הוא עפ"י דין אבל מצד המנהג שכתב הרמ"א לאסור כל שהייה במשהו ואפי' בבהמה ואפי' במקום הפסד א"כ הרי לענין מעשה אין שום מקום להקל בו כלל. אמנם הרי אין לנו לאסרו רק היכא דודאי הי' בו שהיי' במשהו אבל אם הוא רק ספק אם הי' בו שהיי' משהו וכגון שהוא ספק אם נחתך כלל הגמי בודאי דיש להקל בפשיטות גם בעוף וכמו שכתבנו בראשית דברינו בשם הכנה"ג דכיון דנתבאר דגם בעוף אינו רק חומרא בעלמא מצד המנהג די לנו לאוסרו בודאי ולא בספיקו. ועיי' בפמ"ג שהביא דברי הלבוש שכתב דבנמצא גמי אסור דלמא שהה בחתיכת הגמי הרי דס"ל דגם ספק שהיי' במשהו אסורה לדידן ותמה עליו הפמ"ג על מה שהחמיר בספק שהיי' במשהו ומסיק הפמ"ג דבעוף דהוא ספק בדינא אזלינן בספיקו לחומרא ובבהמה לקולא ולפי מה שנתבאר גם בעוף יש להקל בספיקא. ובפרט לפי מש"כ בראשית דברינו דגם להתה"ד בעצמו יש להקל בנסתפק אם הי' בו שהיי' במשהו משום ספק ספיקא ספק דלמא הלכה כמ"ד בהמה לעוף וספק דלמא לא שהה בו כלל. וכל זה הוא רק בידוע שבודאי לא שהה בחתיכת הגמי שיעור שהייה גמורה דהיינו בחתיכת רוב סי' א' דעוף אבל אם יש להסתפק בו ג"כ דלמא שהה כדי רוב סימן אחד יבואר אי"ה לקמן:

[יד] ודע דאין להקשות על האגודה ותה"ד מהא (דבדף כ"ו) דריש ר' אליעזר זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזה תורה שוותה בהמה לעוף מה עוף הכשירו מן הצואר כו' ופריך בגמרא ור"א האי זאת מאי עביד ליה ומשני דס"ד מה עוף הכשירו בסימן א' אף בהמה בסימן אחד ת"ל זאת. ולהתה"ד דס"ל דכל היכא דנכשר בסימן א' אין שיעור לשהייתו אליבא דרב כיון דחצי קנה פגום כשר א"כ הא תיקשה לרב דלדידי' למה צריך לר"א קרא דזאת והרי ממילא ידעינן דבבהמה צריך שני סימנים דאל"כ הך הלכה מסיני שנתקבל דשהיי' אינו פוסל רק כדי שיעור שחיטה ולא בפחות מיני' לאיזה ענין נתקבלה דהרי אין שום שיעור לשחיטה דחצי קנה פגום ניתר בשחיטה כל שהו ומוכרח דצריכה שני סימנים אלא ודאי דגם אם נתרת בסימן אחד מכל מקום יהיה ניחא הך הלכה דהא דבאה הלכה דשיעור שהייה הוא כשיעור שחיטה אין הכונה בשחיטה הקטנה שיוכל להתרחש לפעמים רק בסתם שחיטה דהסימנים שלמים משערינן. זה אינו קושי' דהרי בלא"ה פליגי תנאי (בדף ל"ב) בשיעור שהייה ור"ש קאמר שם כדי ביקור דס"ל דכן נתקבל ההלכה ונוכל לומר דגם ר"א ס"ל כן ולדידיה הא גם בעוף יש שיעור גדול לשהייתו ועוד דהשתא לפי האמת שפיר יש לנו לומר דכיון דנתקבלה ההלכה סתם דשיעור שהייה הוא כשיעור שחיטה בעל כרחינו יש לנו לפרשו לחומרא דהכונה הוא בשחיטה הקטנה שיכול להיות וזה רק לפי האמת דידעינן דבהמה צריך שני סימנין ונוכל לפרשו לחומרא אבל אי לאו קרא דזאת. והוה ס"ד למילף מהקישא דבהמה לעוף דסגי בסימן א' היינו מוכרחים לפרש ההלכה לקולא דבסימנים שלמים באה השיעור אבל לפי האמת דאין לנו הוכחה לפרשו להקל צריך לפרשו להחמיר כיון דהוא באיסור דאורייתא אזלינן בי' להחמיר:

[טו] והנה כל זה שכתבנו לעיל הוא בדין שהיי' במשהו בעוף קודם ששחט רוב סימן אחד וגם בכה"ג דודאי דלהלכה קיי"ל דיש שיעור גם לעוף ורק האגודה והתה"ד הם המחמירים בזה ורבו החולקים עליהם ומשו"ה אין מקום להחמיר בזה ע"פ דין רק מ"מ אסור על פי המנהג שנהגו לאסור גם שהיות משהו בכ"מ ואפי' בהפסד מרובה וכל זה דוקא בהיה ודאי שהייה אבל בספק שהיות משהו אין להחמיר. אמנם אם היה ודאי שהיות משהו במיעוט בתרא לאחר ששחט רוב הסימן לא מיבעיא דאין שום מקום לאוסרו ע"פ דין [ועיי' מה שכתבנו בסי' דלקמן דיש עוד מקום לומר דגם האגודה והתה"ד מודים בכה"ג דכשר ע"פ דין] אלא אפי' מצד מנהג לא מצאתי מבואר בשו"ע לאוסרו. דהנה על הא דכ' הרמ"א דאם נמצא גמי מונח בושט דאסור כתב הש"ך בשם הב"ח להתיר אם נמצא רק עשב דק וארוך מונח באורך הושט והש"ך דחה דבריו וכתב מנ"ל להתיר בלי שום ראיה ובודאי דלפום רהיטא דברי הב"ח נראים נכונים בטעמן כיון דכל עיקר פסול שהייה במשהו אינו רק מצד המנהג וא"כ הא י"ל דלא כתב הרמ"א דנהגו להחמיר רק באותו מקום דשהייה גמורה כשיעור היה אסור ע"פ דין וכגון בבהמה בין סימן לסימן או בעוף שהתחיל לשחוט הושט ושהה קודם ששחט הרוב אבל שהייה במיעוט בתרא דרוב הפוסקים פסקו להקל בו וכן פסק בשו"ע להקל בדיעבד ורק לכתחילה כתב הב"י דיש ליזהר ולחוש לדעת רש"י ונהי דהרמ"א כתב ע"ז דהמנהג להחמיר גם בדיעבד מ"מ אכתי מאן נימא לן לתפוס חומר שני המנהגים ביחד לאסור במשהו וגם במיעוט בתרא ומשו"ה בעשב דק וארוך דבע"כ לא היה השהייה רק בסוף הסימן שפיר כתב הב"ח להתיר. והרי מדברי התה"ד עצמו שממנו נודע עיקר האי דינא דגמי שנמצא בושט משמע כן שכ' מעשה שנמצא גמי עגול בושט ומסיק לאסור וכבר כתבו הפוסקים דהשאלות שבתה"ד עשה הוא בעצמו ולא שייך עליו לומר מעשה שהיה כך היה ומוכח להדיא דאלו היה גמי דק גם הוא לא היה אוסרו אע"ג דהתה"ד סבר דשהייה במשהו בעוף אוסר ע"פ דין וגם דתיכף אחר זה (בסימן קפ"ו) הביא בעצמו מה דנהגו לאסור שהייה במשהו גם בבהמה ומ"מ חזינן דבגמי דק לא היה אוסרו ורק בעגול דאז היה השהייה קודם ששחט הרוב אסר. שוב מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חלק יו"ד שכ' כמש"כ דאין להחמיר כחומר שני המנהגים והביא ראיה מדברי התה"ד הנ"ל וכמש"כ, גם מהמשך דברי הרמ"א נראה קצת כן דבסעיף ב' דאיירי בשיעור שהייה כתב הא דנהגו לאסור שהייה במשהו וכ' שם דין דגמי דאסור ואח"כ בסעיף ה' כתב מה דנהגו לאסור שהייה גם במיעוט בתרא ולכאורה שם בסעיף ה' היה לו להביא הך דינא דגמי ואז היה מוכרח דדעתו לאסור במשהו גם במיעוט בתרא ומשמע דגם דעתו דאין להחמיר כשני המנהגים יחד. אמנם ראיתי בתב"ש שכתב להדיא דנהגו במדינות אלו לאסור שהיית משהו בין בבהמה בין בעוף בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא הביאו הפמ"ג וכן הביא הפמ"ג דברי הש"ך יו"ד סי' י"ח דגם מדבריו משמע כן וכן משמע מדברי הש"ך חושן משפט סימן ש"ו ס"ק יו"ד יעו"ש, ולא ידעתי אם כונת הש"ך על המנהג שכ' הרמ"א ודעתם בביאור כונת הרמ"א דלא כמו שכתבתי או דהש"ך והתב"ש העידו על מה שנהגו בזמניהם ואפשר דזה נתחדש אחר הרמ"א וגדול כוחו של מנהג שאין להקל נגדו אבל אם יש עוד איזה צד להקל או בהפסד מרובה בודאי נראה דאם הורה המורה להקל בגמי דק ואפילו בעוף דאין להזניחו והכל לפי ראות עיני המורה:

[טז] מסקנת הדברים בדיני דגמי דאם נמצא גמי עגול ועב דודאי היה השהייה קודם ששחט הרוב פשיטא דע"פ מנהג אסורה וכמו שכתב הש"ך דגם בהפ"מ אסרינן גם שהיית משהו ולדעת האגודה והתה"ד בעוף יש מקום לאוסרו גם ע"פ דין לדעת רש"י ומ"מ בספק שהיות משהו יש להקל לענין מעשה. ואם נמצא גמי דק א' אם נמצא בקנה אזי בבהמה חמורה מבעוף דבבהמה טריפה גם בהפ"מ מצד המנהג כיון דבודאי מוכרח לשהות בו בשעת חתיכת הגמי ובבהמה הרי היה קודם גמר השחיטה דצריכה שני סימנים והרי מבואר בדברי רש"י (בדף ל"ג ע"ב) דלעולם דרך הקנה להיות נשחט קודם לושט אבל בגמי דק ובעוף דאז הוא פשיטא דלא היה השהייה רק במיעוט בתרא אז אם פשיטא ליה דבודאי לא היה בו כשיעור שהייה גמורה גם לדעת המחמירים דהיינו כחתיכת רוב סימן אחד בעוף אז יש מקום להקל בהפ"מ. רק זה צריך דיוק רב דהרי שחיטת רוב סימן א' בעוף הוא מועט בתכלית המיעוט. ומ"מ כמה פעמים ידוע הוא שלא היה בו כשיעור זה דהעשב דק והשוחט לא הרגיש בו שום שהייה יותר מבכל השחיטות ובנמצא גמי דק בושט גם בבהמה דינו כמו בעוף דהא בודאי היה במיעוט בתרא כיון דדרך הקנה להיות נשחט תחילה. ואם נמצא בעוף ובושט עיי' לקמן מה שכתבנו עוד צדדים להקל בו על פי דין יעו"ש: סימן יג עוד בענין הנ"ל:

ולכאורה קשה לי על התה"ד דהרי בחולין (דף ט') איתא השוחט צריך לבדוק בסימנים דלמא לא נשחטו רובן ואם לא בדק אמרינן שם דהוא נבילה. הרי דגם בדיעבד חיישינן שמא לא נשחט רובן ואע"ג דהשוחט הוא מומחה ומוחזק לשחוט היטב. וצ"ל דגם במוחזקין מ"מ מיעוט המצוי טובא הוא שלא יהיה נשחט הרוב וגם בדיעבד אסרינן ליה משום חזקת אינה זבוחה דבהמה בחי' המסייע לזה. וא"כ הרי קשה לכאורה הא דבדף י"ב איתא מצא גדי שחוט דכשר משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דמאי מהני דהשוחט הוא מומחה דלמא לא נשחט הרוב ונפסל בשהייה ובע"כ צריך לומר כמש"כ הרא"ש בתשובה כלל עשרים סימן י"ג דסמכינן ארוב מומחין הם ובודאי שחט יפה וגם בדק הסימנים ואם לא נשחטו הרוב גומרים קודם שיעור שהייה. וכן כתב הרשב"א בספר תוה"ב דמשו"ה מומר לאכול נבילות לתיאבון נותנים לו לכתחילה לשחוט ע"י שיבדוק לו סכין משום דלא שביק התירא ואכיל איסורא ואמאי לא חיישינן דלמא לא יהיה נשחט הרוב בפעם ראשון אלא דתלינן דבודאי יבדוק הסימנים ויגמרם קודם שיעור שהייה. אבל לדעת האגודה והתה"ד דלרב דאמר דשיעור שהייה דעוף הוא כשחיטת עוף ממילא אין לו שום שיעור שהייה כלל ובשהה כל שהוא אסורה א"כ הרי תקשה לרב מהא דתניא בדף י"ב מצא תרנגולת שחוטה דחזקתו שחוט והרי לרב בעוף אם בפעם ראשון לא נשחט הרוב והפסיק מיד שוב אין לו תקנה ואמאי כשרה ניחוש שמא לא שחט בפעם הראשון הרוב דהרי חזינן דגם במומחה חיישינן ליה דלמא לא נשחט הרוב מדאסרינן בלא בדק גם בדיעבד:

[ב] רק זה ניחא דלהאגודה ולתה"ד נאמר דרב מוקי להך ברייתא דמצא תרנגולת שחוטה דאיירי בנמצא רק הקנה שחוט ולא נגע בושט כלל דחזינן השתא דהושט הוא שלם ובקנה הא לא שייך שהייה כלל דהרי גם בחצי פגום כשר ומשנשחט הרוב הא לא פסלה בו שהייה כלל ועוד דגם בנמצא רק הושט לחודא שחוט שפיר כשירה כיון דחזינן השתא בשעה שמצא דרובא שחוט א"כ הא ודאי שחטו כהוגן בבת אחת בפעם ראשון ואין מקום לחוש דלמא בפעם ראשון לא היה רוב כיון דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ומחזקינן להשוחט בודאי דיודע ה' שחיטה וא"כ הרי יודע ג"כ הא דשהיות העוף אין לו שיעור ואין שום תועלת במה שיגמור אחר השחיטה א"כ בודאי דהיה מניחה כן בלא גמר ולא היה חוזר לגמור השחיטה מבלי שום תועלת וכיון דחזינן בשעת המציאה דרוב סימנים שחוטין בודאי בפעם הראשון נשחטו כהוגן בבת אחת:

[ג] וא"כ הרי קשה הא דבדף י"ב קאמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך אי דידע דגמיר למה לי ראוהו ואי דידע דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק כו' חזקתו שחוט. ומאי פריך נימא דגם רב ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם והא דרב מצריך ראוהו דוקא אינו משום דחושש לאינו מומחה רק דחושש לאינו מוחזק וס"ל דחיישינן לעילוף, דהרי זה הוא שני לשונות בדברי רבינא בדף ג', בלשון ראשון ס"ל לרבינא דלא אמרינן רוב מומחין הם ובלשון שני ס"ל דחיישינן לעילוף ונאמר דרב ס"ל כלישנא בתרא דרבינא דחושש לעילוף והרי כל חשש עילוף הוא רק משום חשש פסול שהייה וכמו שכתב רש"י בדף ג' בד"ה ואע"פ שאינם מוחזקין ומ"מ שפיר ניחא הא דמצא תרנגולת שחוטה דכשרה דהרי כתב הב"י בסי' א' דללישנא בתרא דרבינא קשה אמאי חיישינן דלמא נתעלף כיון דמחזקינן ליה במומחה ויודע ה' שחיטה א"כ הרי אם היה נתעלף היה אומר לנו ולא היה מאכילה לנו ותי' הב"י דס"ל לרבינא דכיון דנתעלף גם הוא טועה בעצמו וסובר שלא היה בו שיעור שהייה ובאמת יכול להיות שהיה שיעור שהייה עכ"ד הב"י. והרי סברא זו לא שייך רק בבהמה דיש שיעור לשהיותו או גם בעוף אליבא דהני אמוראי דס"ל דבהמה לעוף אבל לרב דס"ל דעוף לעוף ולהתה"ד דלדידיה אין לו שום שיעור כלל הא לא שייך תירוצו של הב"י כלל דהרי אם נתעלף שוב אין לו שום מקום לטעות דכשרה היא ומש"ה במצא תרנגולת שחוטה שפיר כשירה כיון דחזינן השתא דרוב הסימנין נשחטים אם כן הרי בוודאי לא נתעלף כלל ושחט בפעם ראשון כהוגן דאם היה נתעלף קודם ששחט הרוב של הסימן שוב לא היה גומרה ללא תועלת והיה מניחה כך כיון דהוא מומחה ויודע שתשאר באיסורה אבל רב איירי בבהמה דיש שיעור לשהיותו ומשו"ה חייש רב שפיר לדלמא נתעלף וטעה דלא היה בו שיעור שהייה וגמרה אח"כ ומשו"ה מצריך ראוהו, ומאי פריך נימא דרב לשיטתו דס"ל דעוף לעוף. ומוכרח דלא כאגודה ותה"ד רק גם לרב יש איזה שיעור לשהייה דעוף ומשו"ה פריך שפיר דגם אם נימא דטעמו של רב הוא משום חשש עילוף ג"כ קשה דמצא תרנגולת אמאי כשרה דגם בעוף שייך חשש עילוף:

[ד] ואחד מן התלמידים הקשה לי והרי גם בלא תה"ד ויש שיעור לשהיות העוף ג"כ קשה כן דמאי פריך לרב נימא דטעמו של רב הוא רק משום חשש עילוף והך ברייתא דמכשרי בתרנגולת נימא דאיירי בנמצא רק הקנה שחוט ולא נגע בושט כלל ובקנה דעוף הא לא פסלה שהייה כלל. וקושיא זו אינו דבלא התה"ד פריך שפיר חדא דזהו דוחק לומר דהברייתא דנקטה סתמא דמצא תרנגולת שחוטה דכשירה לא איירי רק בנמצא הקנה לחודא שחוט ואם נמצא גם הושט שחוט אסורה וכל כהאי ה"ל להברייתא לפרש ולא לסתום ובפרט דהרי כל סתם שחיטה גם הושט נשחט וכמבואר בריש פרק השוחט דלכתחילה צריך לשחוט גם בעוף שני סימנין והאיך נפרש דנקטה סתמא דאיירי רק בנמצא הקנה שחוט שלא כדרך סתם השחיטה הצריכה ע"פ דין ובסתם שחיטה הצריכה יהיה אסור, בודאי דזה לא ניתן להאמר כלל, ומדסתמה הברייתא מוכרח דכשר בכל אופן וגם בנמצא הושט שחוט דשייך איסור דעילוף ג"כ כשרה דלא חיישינן לעילוף כלל. ועוד דהרי דעת שחיטת האשכנזים הובאו בש"ך סי' כ"ה ס"ק ד' דהשוחט צריך לבדוק הסימנים אם נשחטו רובן קודם שיזרקם מידו דאחר שיזרקנה מידו שוב לא מהני ליה הבדיקה דיש לחוש שמא ע"י פרכוס של העוף נתרחב החתך וכתב שם הש"ך בשם אביו דחשש זה אינו רק בקנה ולא בושט דושט אין דרכו להיות נתרחב חיתוכו ע"י פרכוס וא"כ הא פריך הגמ' שפיר לרב ממ"נ דאם נאמר דטעמו של רב הוא משום חשש עילוף אמאי מצא תרנגולת כשירה ניחוש ג"כ לעילוף דגם אם נמצא רק הקנה שחוט הא יש לחוש שנתעלף קודם ששחט הרוב ושוב לא גמר להשחיטה כלל ומה דחזינן עתה שנשחט רוב הקנה דלמא נתרחב ע"י פרכוס ואם נמצא גם הושט שחוט דליכא חששא שנתרחב ע"י פרכוס הא בושט פסלה שהייה וניחוש דלמא התחלת השחיטה היה בושט וקודם ששחט הרוב של הושט היה נתעלף ואחר העילוף גמר השחיטה משום שטעה בדמיונו שלא היה בו שיעור שהייה וכמו דאוסר רב בבהמה צ"ל אסור גם בעוף, אבל לדעת התה"ד קשה מאי פריך נימא דהך ברייתא דנקטה סתמא איירי בנמצא שחוט כדרך כל סתם שחיטות הצריך ע"פ דין דשני הסימנים שחוטים ונשחט גם הושט ומשו"ה ליכא חשש עילוף דשוב לא היה גומרה אח"כ לשחוט שוב הושט ללא תועלת אחר שאסורה לעולם וכיון דחזינן עתה דגם רוב הושט שחוט מש"ה כשירה אבל בבהמה חייש רב לעילוף. ובדוחק גדול י"ל דהגמ' פריך דמשמע ליה מדנקטה הגמ' סתמא משמע דבכל אופנים שמצא שחוט כשירה וגם בנמצא רק הקנה שחוט לחודא ג"כ כשר ומש"ה מדויק שפיר דלא חיישינן לעילוף דאי חיישינן לעילוף ניחוש דלמא לא שחט רק מיעוט של הקנה ונתעלף ונתרחב מעצמו ע"י חתך וכשחיטת האשכנזים. אמנם בודאי דהוא דוחק גדול לומר כן דמאי דוחקא לאוקמא הברייתא דאיירי כשגם הושט שחוט דסתם שחיטות כן הוא. וגם דעיקר חומרא של השחיטות אשכנזים דחיישינן לנתרחב ע"י פרכוס אינו מוכרח דחיישינן ליה כלל בדיעבד ויש חולקים על זה. אמנם קושיא זו לא על האגודה והתה"ד בלחוד תסוב כי אם גם על הרא"ש קשה הך סוגיא בסגנון זה וכמו שכתבנו בסי' ועיי"ש מה שכתבנו לתרץ סוגית הגמ' לדעת הרא"ש ויתורץ ג"כ בזה דברי האגודה והתה"ד יעו"ש: