שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 14

[ב] ואמרנו לכתוב תחילה מה שיש לחקור בעיקר דינו של התה"ד דודאי נראה סברתו שכתב דלרב אין לו שיעור כלל אע"ג דהאחרונים שתקו לו בזה וגם התה"ד בעצמו סתם דבריו בזה בקוצר ולא הביא שום חולק ע"ז מ"מ הרי בדברי הראשונים מצינו שכתבו להדיא להיפוך מדבריו דהרי המרדכי כתב הובאו דבריו בב"י סי' כ"ג וז"ל דשהיות העוף מועט הוא מאוד דכדי שחיטת רוב אחד בעוף נעשה מהרה וכלשון הזה ממש כתב בהגהות אשר"י פרק השוחט וכן כתב בסמ"ק מצוה קצ"ז וז"ל ואפילו לא הגביה סכינו כי אם מעט יש לחוש לפי דשהיות העוף מועטת היא מאד דכדי שחיטת רוב אחד בעוף הוא ונעשית מהרה ויש להאריך בשיעור הגבהה אם העור מן החשבון. הרי להדיא דאע"ג דהם אזלי בשיטת רש"י דמחמיר דבשחיטת עוף משערינן מ"מ ס"ל דיש איזה שיעור לשהייתו והוא כדי רוב סימן אחד ובע"כ דהם ס"ל דמשערינן בכדי סתם שחיטה דעוף דהסימנים הם שלמים ולא משערינן במה דלפעמים משכחת לה שחיטה דעוף במשהו וכגון שהי' חצי קנה שלה פגום. ועוד יותר מזה הא נסתפק הסמ"ק אם צריך לשער גם בחתיכת העור אם לא גם בתשובת הרשב"א ח"א סימן קי"ז חקר לרש"י דפסק כרב דעוף לעוף אי צריך גם מריטת הנוצות מן הצואר דעוף והעלה דלא משערינן רק בשחיטה לחודא, ועכ"פ הרי מדברי כולם מוכח להדיא דלא ס"ל סברתו של תה"ד וגם בש"ע סי' כ"ג סעיף א' כשהביא דעת רש"י דמשערינן בשל עוף לעוף ומ"מ כתב דהוא כדי שחיטת רוב סימן אחד ולא הביא כלל סברת התה"ד וגם הרמ"א שם לא הגיה שם כלום לומר דלרש"י אין לו שיעור כלל ונאסר, במשהו, ובודאי נראה ברור דהא דאח"כ הביא הרמ"א דינו של התה"ד לאסור בנמצא גמי בושט ודאי דלא משום דפוסק כוותי' להחמיר ע"פ דין רק הביאו מצד המנהג לפי מה שכ' הרמ"א מקודם שנהגו לאסור גם במשהו ועפ"ז הביא דבריו לאסור בנמצא גמי. וראי' לזה מדלא כתב הרמ"א לחלק בהך דגמי דבבהמה הוא מצד המנהג ובעוף הוא מצד הדין דנ"מ טובא בזה לענין ספיקו ומוכח דגם בעוף אין דעתו להחמיר רק מצד המנהג אבל בהא דס"ל להתה"ד לאסור בעוף מצד הדין לא פסק הרמ"א כוותי' וטעמו משום דהני. ראשונים הנ"ל הא חולקים עליו בהדיא. שוב מצאתי להתב"ש שכתב ג"כ דהראשונים לא ס"ל כהתה"ד בזה והביא לדברי המרדכי והסמ"ק הנ"ל אמנם שוב הביא לדברי האגודה שכתב להדיא כהתה"ד דע"פ דין הוא במשהו. הרי נתברר לנו המחלוקת שיש בין הפוסקים בזה: ג

[ג] והנה עיין במס' זבחים (דף ס"ה) דקאמר ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומפרש שם רבא דשהיי' בסימן שני בעולת העוף איכא בינייהו דת"ק סבר דשהיי' לא מעכבא בסימן שני בעולה דהא דצריך למלוק גם סימן שני בעולה אינו משום עצם מצות מליקה רק הוא משום מצות הבדלה ומש"ה כשירה גם אם שהה קודם שמלק הסימן השני ומש"ה נמי אם הבדיל בחטאת העוף ומלק בה שני סימנים פסולה דהרי עשה בה מעשה עולה ור"א בר"ש ס"ל דשהיי' פוסל בעולה ומוכרח למלוק בעולה שני הסימנים רצופים בלא שהיי' ומש"ה בחטאת דאיכא שהיי' בנתיים דאחר שמלק סימן ראשון חתך רוב בשר ואח"כ סימן השני ליכא מעשה עולה וכתב שם רש"י דחתיכת בשר יש בו שיעור שהיי' וכן שונה שם רש"י בלשונו וכתב שיעור שהיי' והרי רש"י בעצמו פוסק כרב ומ"מ נראה להדיא מדבריו דיש איזה שיעור לשהיי' דעוף ומוכח דלא כהתה"ד. אמנם אין זה הוכחה גמורה די"ל דרש"י נקט שיעור שהיי' כי היכי דיהי' ניחא אוקימתא דרבא אליבא דכ"ע וגם להני אמוראי דס"ל בחולין (דף ל"ב) דכדי שחיטת בהמה הוי שיעור שהיי' דעוף ומש"ה כ' רש"י דגם שיעור זה יש במליקת רוב בשר. גם עוד י"ל דאפילו לרב דאמר דעוף לעוף מ"מ בעולת העוף איכא שיעור בשהייתו אליבא דמאן דפוסל בו שהיי' דכמו דשיעור שהיי' בשחיטה הוא כשיעור שחיטה כמו כן שיעור שהיי' במליקה אם נאמר דפוסל בה שהיי' הוא כשיעור הכשר מליקה וא"כ אע"ג דגם בקדשים כשר עוף שחצי קנה שלה פגום וכדאיתא להדיא בסוגי' דרבוצה יעו"ש והטעם משום דעוף אין מומין פוסלין בו מ"מ הרי אנן קיימינן אליבא דת"ק דס"ל דשהיי' פסלה בעולת העוף גם בסימן שני דס"ל להך מ"ד דבעולה גם סימן שני הוא בכלל מליקה א"כ שהיי' דמליקה יש לה שיעור לכל הפחות כדי מליקת רוב הושט ומשהו מן הקנה דהושט הא מוכרח להיות שלם מקודם דהא נטרף בנקב משהו ומש"ה כתב רש"י דמ"מ בחתיכת רוב בשר יש בו שיעור שהיי'. ועדיין צ"ע בסברא זו ואין להאריך בזה כיון דבלא"ה ניחא וכמש"כ דרש"י כתב כן כדי שיהי' ניחא אליבא דכ"ע:

[ד] והנה כך היא הצעת הסוגי' (בדף ל"ב) דרב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אף בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אף בהמה לעוף ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט ופריך יביא ואפילו מעלמא נתת דבריך לשיעורין אמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו. ופירש רש"י דר' יוחנן משער בשחיטה לחוד ור' חנינא בעי הטלה ושחיטה ולפירש"י הא מבואר דרב ושמואל ור' יוחנן חולקים על ר"ח וס"ל דלא בעינן הטלה כלל ובשחיטה לחודא משערינן. אמרי במערבא משמי' דר' יוסי בר"ח כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. וכתב שם רש"י דאע"ג דקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י כיון דקם ליה ר' יוסי בר"ח בשיטתי' דרב דקאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן דעוף לעוף ועבדינן לחומרא. ועיי' בתוס' שכתבו דרבינו חננאל פסק כשמואל ור"י דבהמה לעוף. והנה אע"ג דרש"י כתב להדיא להחמיר כרב דבעוף לעוף משערינן ודלא כשמואל ור"י מ"מ בפלוגתא השני' שיש בזה אי בעינן הגבהה והרבצה כר"י בר"ח או משערינן בשחיטה לחודא לא מצינן לרש"י להדיא כמאן פסק ועיי' באשר"י שנסתפק בזה בדעת רש"י איך ס"ל לדינא אי בעי גם הגבהה והרבצה או לא. אמנם שארי הראשונים תפסו בפשיטות בדעת רש"י דכיון דרב ושמואל ור' יוחנן חולקין על ר"ח ור"י בר"ח וס"ל דבשחיטה לחודא משערינן מסתמא קיי"ל כן לחומרא. ועיי' באשר"י שכ' דלא נראה לו גירסת רש"י דגורס אמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו דהרי ר"פ לא בא רק ליישב קושי' הגמ' שהקשה נתת דבריך לשיעורין ולא בא לפרש הפלוגתא במאי פליגא וע"כ הסכים כגי' הספרים דגרסי אמר ר"פ בעומדת להטיל ותו לא ולא גרסי איכא בינייהו דר"פ בא לתרץ מה שהקשה הגמ' נתת דבריך לשיעורים ומשני ר"פ דר"ח איירי בעומדת להטיל ולפי גירסא זו כתב הרא"ש דרב ושמואל ור"י אינם חולקין כלל עם ר"ח ומילתא באנפי נפשה קאמר ר"ח דמשערינן בכדי שיביאנה ויגביהנה וירביצנה ורב ושמואל ור"י לא דברו בזה כלל רק הם פליגי באיזה שחיטה משערינן בעוף אם בשל עוף או בשל בהמה אבל הא דמצריך ר"ח גם הטלה לא דברו כלל בזה וי"ל דכ"ע ס"ל כן דבעי גם הטלה או הגבהה והרבצה. וכן הסכים הרשב"א בתוה"ב (דף כ"ד) ומ"מ סיים הרשב"א דראוי להחמיר כדעת רש"י דבשחיטה לחודא משערינן. והנה דינו של האגודה והתה"ד אינו רק לדעת רש"י דפוסק כרב דבעוף לעוף וגם גורס איכא בינייהו דרב ושמואל ור"י ס"ל דבשחיטה לחודא משערינן ולפי"ז הוא דכתבו דשהיות העוף הוא במשהו:

[ה] ולכאורה קשה לי על התה"ד דהרי אדרבה א לכאורה מגירסת רש"י בעצמו מוכרח להיפוך דהרי ודאי נראה להני אמוראי דמצרכי גם הטלה או הגבהה והרבצה בודאי נראה דגם התה"ד מודה דהשחיטה דמשערינן בהו הויא בשחיטה של סימנים שלמים כיון דאינהו ס"ל דמה דבאה הלכה מסיני דשיעור שהייה הוא כדי שיעור שחיטה גם ההכנה של הבהמה להשחיטה הוא בכלל זה ואפילו ההטלה דאינו כלל בעצם השחיטה רק הכנה גרידא מ"מ הוא בכלל, ואע"ג דאם כבר היתה הבהמה מוטלת הא אין צריך להרביצה כלל מ"מ משערינן בכל ההכנות הנצרכות לשחיטה, א"כ הרי כ"ש דמשערינן בסימנים שלמים ולא משערינן בקנה פגום דשחיטת חצי הראשון של הקנה הא לא גריעי מהטלה, ובע"כ דהתה"ד לא כתב סברתו רק להני אמוראי דס"ל דבשיעור שחיטה לחודא משערינן ולדידהו הוא דכתב התה"ד דלא משערינן רק בשחיטה הקטנה שיכולה להתרחש דהיינו בחצי קנה פגום. וא"כ לר' חנינא הרי שיעור שהיי' הוא כדי הטלה ובשחיטת רוב שני סימנים שלמים בבהמה ורוב סימן אחד שלם בעוף וא"כ האיך קאמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו ומשמע בודאי דרק שיעורו של הטלה לחוד איכא בינייהו וכן מבואר בלשון רש"י שכ' וז"ל דלמר צריך הטלה ולמר רק בשחיטה לחודא ומשמע להדי' דטפי משיעור זה של הטלה ליכא ביניהם כלל והרי איכא בינייהו עוד יותר והוא דלמר משערינן בסימנים שלמים ולמר בסימנים פגומין וא"כ הרי אדרבה לפי גירסת רש"י דגרס איכא בינייהו מוכרח דלא כהתה"ד דגם למ"ד דמשערינן בשחיטה לחודא מ"מ השיעור הוא כסתם שחיטה דהסימנים שלמים ולא משגחינן מה דלפעמים משכחת לה חצי קנה פגום. וממ"נ קשה לתה"ד דלמאן דגורס איכא בינייהו הא מוכח דלא כדבריו ולמאן דלא גרס איכא בינייהו הא כו"ע מודים דצריך גם הטלה:

[ו] רק גם זה ניחא די"ל דגם התה"ד לא כתב סברתו רק אליבא דרב לחודא אבל לשמואל ור' יוחנן דס"ל דגם בעוף משערינן כדי שחיטת בהמה הרי דאע"ג דעצם השחיטה של עוף הוא זוטר משל בהמה מ"מ ס"ל דבשחיטה היותר גדולה הנמצאת משערינן לדידהו ומודה התה"ד דמשערינן בקנה שלם דהשתא דמשערינן בשל בהמה גם בעוף כ"ש וק"ו דמשערינן בקנה שלם ולא כתב כן התה"ד רק לרב דס"ל דעוף לעוף ולדידי' הוא דיש מקום לומר דבשחיטה הקטנה שיכול להתרחש לפעמים משערינן וא"כ נפרש דהא דקאמר ר"פ בעומדת להטיל איכא בינייהו קאי רק בין ר"ח ובין שמואל ורבי יוחנן דלדידהו ליכא רק הטלה בינייהו אבל בין רב ור' חנינא איכא יותר מכדי שיעור הטלה וכמו שנתבאר והרי ז"ל רש"י איכא בינייהו בין רבי חנינא לר' יוחנן דר"י משער בשחיטה לחודא ולר' חנינא בעינן הטלה ושחיטה הרי דכתב רש"י רק לר' יוחנן לחודא ודלג לרב. ועיין בבדק הבית (דף כ"ד) דהביא דברי רש"י הללו וחלק על זה וכתב דלאו בין ר"ח לר"י קאמר רק בין רב לר"ח דרב הוא מרא קמא דשמעתא ואמר בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל ור"י אתי לאפלוגי עלי' דאף בהמה לעוף ולא איירי בכל פרטי דין שהייה וי"ל דשמואל ור"י ס"ל גם כר"ח יעו"ש ועכ"פ הא אין כאן קושי' להתה"ד דקאי אליבא דרש"י. והנה אין לומר דמדקדוקו של לשון רש"י נביא ראי' להתה"ד דאל"כ למה לא הזכיר רש"י גם לרב, דזה אינו דגם ראי' להתה"ד מלשון רש"י אינו די"ל דרש"י ס"ל הא דקאמר ר' חנינא כו' שיביא בהמה אחרת וישחוט אין הפי' דבבהמה הוא כדי שיביא בהמה ובעוף כדי שיביא עוף אלא קאי גם על עוף וקאי על פלוגתא דלעיל דרב אמר עוף לעוף ושמואל ור"י אמרי בהמה לעוף ור"ח אמר בכדי שיביא בהמה אחרת וישחוט הוא שיעור שהיי' דעוף. ושלש מחלוקות בדבר ור"ח מוסיף הוא על שמואל ור"י ומשו"ה מוכרח רש"י לומר הך איכא בינייהו היינו בין ר"ח לר"י דבין ר"ח ובין רב הא איכא גם שיעור שחיטה דלרב הוא בשל עוף ולר"ח הוא בשל בהמה, ועיין ברא"ש שכתב דר"ח לא קאי רק על בהמה לחודא דלא מסתבר כלל להקל כל כך ולומר דשהיי' דעוף הוא כדי הטלה ושחיטה דבהמה ולדידי' תי' זה אינו אבל הרי רש"י אינו משועבד בזה לסברתו של הרא"ש וי"ל דחולק עליו בזה וס"ל דר"ח קאי גם על עוף והרי כמה מהראשונים חולקים על הרא"ש בזה וכמו דמבואר בטור ושו"ע סימן זה וי"ל דגם רש"י ס"ל כוותייהו ואין להוכיח מדברי רש"י כהתה"ד. גם י"ל משום דר' חנינא הוא מבני מערבא בר פלוגתא דר' יוחנן ומש"ה נקט רש"י רק לר"י ותדע דגם שמואל דילג רש"י דס"ל ג"כ כר' יוחנן ועכ"פ אין מכאן קושי' על התה"ד:

[ז] אמנם לפי זה תקשה על התה"ד דלמה פסק כן דאפי' אם נאמר כדעתו דלרב משערינן בסימנים פגומין מ"מ כיון דחזינן דכולהו אמוראי לא ס"ל כן דר"ח דמצריך גם הטלה ור"י בר"ח דמצריך גם הגבהה והרבצה הא לדידהו מוכרח דבסימנים שלמים משערינן לשיעור השחיטה ושמואל ור"י דאמרי בהמה לעוף הא ג"כ מוכרח כן וכמו שהוכחנו מהא דאמר ר"פ עומדת להטיל איכא בינייהו א"כ גם אי נאמר דלרב משערינן בקנה פגום מ"מ כיון דכולהו אמוראי חולקים בזה על רב בודאי דאין הלכה כרב ותדע דהרי בעיקר הפלוגתא דרב ור"י אי משערינן כדי שחיטת בהמה אי כדי שחיטת עוף אי לאו דאשכח רש"י לר"י בר"ח דקאי כותי' דרב היה רש"י פוסק כר"י משום דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י ורק דרש"י מדקדק מדברי ר"י בר"ח כרב וא"כ בהך דינא דיש לנו לשער בסימנים שלמים הרי כולהו אמוראי ס"ל דלא כרב ובודאי דאין הלכה כרב בזה. אמנם קושי' זו לא רק על תה"ד לחודא הוא רק הא כמו כן קשה על המרדכי וסמ"ק והגהות אשר"י וש"ע שפסקו כרב וכתבו דשיעור שהיי' דעוף הוא כדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף והרי גם לדידהו קשה דבשיעור זה לחודא ולא יותר הא לכולהו אמוראי לבר מרב כשר דשמואל ור"י הא ס"ל בהמה לעוף ור"ח ור"י בר"ח נהי דנאמר כפרש"י דס"ל דעוף לעוף מ"מ הרי הם מצריכים הטלה או הגבהה והרבצה ועכ"פ לדברי כולם עוף לא נאסר בלא הי' בו שיעור רק כדי שחיטת רוב סימן אחד דעוף לא יותר. ונחזי אנן איזהו שיעור הקטן שביניהם אם שיעור שחיטת בהמה פחות מהגבהה, והרבצה ושחיטה דעוף או הגבהה והרבצה ושחיטה דעוף פחות מכדי שחיטת בהמה ונשער בהפחות דהני שני שעורים דבשיעור זה הרי כולהו אמוראי מכשרי לבד מרב והוה ליה רב יחיד לגבייהו. והניחא לדעת הפוסקים שהובא בש"ך חו"מ סי' כ"ה וביו"ד סי' רמ"ב דכל היכא דהרבים שוים משני טעמים לא חשבינן להו כרבים באיסורא דאורייתא דבכל טעם י"ל דאין הלכה בזה כמר וכן בהשני וכמו כן הכא כיון דלכל הני אמוראי טעם מיוחד דשמואל ור"י מכשרי משום דס"ל בהמה לעוף וסברא זו הא נדחה מדרב ור"י בר"ח דהם ס"ל דבעוף משערינן ור"ח ור"י בר"ח מכשרי משום דס"ל דבעי הטלה או גם הגבהה והרבצה וסברא זו דחינן מדרב ושמואל ור"י דלא ס"ל סברא זו ופסקינן דלא כוותי' ואסרינן בבהמה בשהה כדי שחיטה לחודא ומשו"ה אע"ג דכולהו מכשרי אם שהה בעוף רק כדי שחיטת רוב סימן א' ולא יותר מ"מ לא חשיבא כרבים כיון דהוא פלוגתא באיסורא דאורייתא אבל לדעת הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה שכתב דגם אם הרבים מסכימים משני טעמים מקרי רבים וכן הביא הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב דגם דעת מהרי"ק הוא כן הרי קשה דהאיך נאסר בשהה רק כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף:

[ח] אמנם זה אינו קושי' דס"ל להני פוסקים דהא דאמר ר' חנינא כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט לא קאי רק על בהמה לחודא ולא קאי כלל על עוף וכן כתב הרא"ש והוכיח זה מדקאמר ר"ח שיביא בהמה אחרת וישחוט מכלל דקאי רק על בהמה וכן ר"י בר"ח קאמר כדי שיגביהנה וירביצנה דקה לדקה וגסה לגסה והרי לא מסיים כלל ועוף לעוף וס"ל להני פוסקים דבעוף כ"ע מודים דלא משערינן רק בשחיטת עוף לחודא וגם הגבהה והרבצה דעוף לא מצריכי מדלא מסיים ר"י בר"ח ועוף לעוף וכיון דרש"י מדקדק מדס"ל לר"י בר"ח דקה לדקה מכלל דבעוף ס"ל ג"כ כרב דבעוף משערינן מוכרח דבעוף משערינן רק בשחיטת עוף לחודא בלא שום הגבהה והרבצה, והרי דברי השו"ע אינם מתפרשין רק כן דכ' בסעיף א' דשיעור שהייה דבהמה הוא כדי הגבהה והרבצה ושחיטה דבהמה ושיעור שהיי' דעוף הוא כדי הגבהה והרבצה ושחיטה דבהמה דקה וי"א דשהיי' דעוף הוא רק כדי שחיטת עוף עכ"ד, והרי מדכתב השו"ע הני י"א רק על עוף לחודא ולא כ' ג"כ דלדידהו גם בבהמה הוא רק כדי שחיטת בהמה ומוכרח דגם הני י"א מודים בבהמה דבעי גם הגבהה והרבצה ורק בעוף לחודא פליגי וס"ל דלא בעינן גם הגבהה והרבצה דעוף ומוכרח דהני י"א שהביא הש"ע אינו דעת רש"י דגורס איכא בינייהו דלדידי' הא גם בבהמה אינו צריך דרב ושמואל ור"י חולקים ע"ז רק הני י"א ס"ל ג"כ דהלכה כר"י בר"ח וכהני דלא גרסי הך איכא בינייהו רק ס"ל דגם ר"י בר"ח לא אמר כן אלא בבהמה ולא בעוף וגם הגבהה והרבצה דעוף לא צריך וכן מבואר בביאורי הגר"א שם שכתב לפרש כן דברי השו"ע שכתב דכן כתב הרא"ש דמדסיים ר"י בר"ח דקה לדקה וגסה לגסה ולא סיים ועוף לעוף מכלל דבעוף מודה דא"צ. וא"כ ניחא להני פוסקים שפסקו כרש"י דכ' דרק בשחיטת עוף לחודא נאסרה. הן אמת דמש"כ הגר"א בשם הרא"ש אינו מבואר כן להדיא בדברי הרא"ש יעו"ש ורק לפי מה שהגיה הב"ח בדברי הרא"ש הנדפס עתה בדפוס ווילנא בהגהות הב"ח שאצל הרא"ש מבואר כן, והנה על ראי' זו שהעתיקו בשם הרא"ש, דמדלא קאמר ר"י בר"ח ועוף לעוף מכלל דבעוף לא נאמר הגבהה והרבצה כלל ראי' זו אינה מוכרעת לכאורה דהרי י"ל דבמס' נזיר (דף כ"ח) בסוגי' דהאיש מדיר את בנו בנזיר קאמר ר"י בר"ח משום ר"ל דהוא לחנכו במצות ופריך הא קאכיל כהן מליקה ומשני קא סבר אין שחיטה לעוף מן התורה וי"ל דמש"ה לשיטתו לא קאמר ועוף לעוף דהא אין שהיי' פוסלת בעוף מה"ת כלל וגם אם נאמר דמ"מ מדרבנן פסלה שהיי' גם בעוף וכמו דאיתא (בדף כ') לענין עיקור סימנים דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור מדרבנן מ"מ הרי הוא רק גזירה אטו בהמה ובודאי לדידי' לא נחמיר בעוף יותר מבבהמה ובודאי נראה דלר' יוסי בר"ח משערינן בבהמה לעוף:

[ט] ועל הא דהוכיח רש"י דקיי"ל כרב מהא דאמר ר"י בר"ח דקה לדקה מכלל דה"ה עוף לעוף לא קשה לי כלל דרש"י הוכיח שפיר מדאמר דקה לדקה הא מוכח דס"ל דלא באה ההלכה למשה מסיני גבי שהיי' דנשער בשחיטה היותר גדולה רק באה ההלכה דבכל מין נשער בהשחיטה של אותו המין. א"כ ה"ה דיש לשער בעוף לעוף לדידן דקיי"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ואע"ג דר"י בר"ח בע"כ לא ס"ל כן מ"מ לדידן מוכרח מדבריו דקיי"ל כרב אבל על ראיות הרא"ש הא יש לפקפק. אמנם זה אינו רק לפי גירסא דידן דגרסינן בנזיר ר"י בר"ח אמר ר"ל והוא ר"י בר"ח האמור' אבל הרי במס' בכורו' (ד' ל"ב) מבואר שם בתוס' וברא"ש דבנזיר הוא ר"י בר"ח התנא והם גורסים ר"ל אמר ר"י בר"ח אבל ר"י בר"ח האמורא לא שמענו שיאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה, ולפי זה קמה ראיות הרא"ש שפיר דבעוף גם הוא מודה דבשחיטה לחודא משערינן וא"כ הא מיושב ג"כ מדברי התה"ד ואין אנו צריכין לכל מה שכתבנו וי"ל דהתה"ד כתב סברתו אליבא דכ"ע דכל מאן דס"ל דעוף לעוף משערינן ביה רק בקנה פגום וליכא מאן דפליג על רב רק שמואל ור"י משום דס"ל בהמה לעוף ובזה הא פסק רש"י כרב ולפ"ז יצא לנו דגם דהת"ד לא כתב סברתו רק בעוף דמשערינן ביה בקנה פגום אבל גבי בהמה גם אם נפסוק כדעת רש"י דגורס איכא בינייהו ובשחיטה לחודא משערינן בלא הגבהה והרבצה מ"מ משערינן ביה בסימנים שלמים ולא אמרינן דנשער רק בחתיכת רוב וושט ומשהו מן הקנה וכמש"כ למעלה באות א' בשם הכו"פ דעל בהמה הרי נשארה קושייתנו הנ"ל דגם אם נאמר דרב ס"ל כן מ"מ הרי לר"ח ור"י בר"ח דמצרכי גם הגבהה והרבצה הרי מוכרח דבסימנים שלמים משערינן כיון דגם ההכנה בכלל. וגם שמואל ור"י ס"ל כן וכמו שהוכחנו מהא דאמר ר"פ בעומדת להטיל איכא בינייהו ובודאי קיי"ל כן גם אם נאמר דבדברי רב הפי' דבקנה פגום משערינן, ורק בעוף דלא איירי ביה ר"ח ור"י בר"ח כלל וכמש"כ. שוב י"ל דלמאן דס"ל דעוף לעוף דמשערינן בקנה פגום וכמו שנתבאר: