שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 13

[ז] ומדברינו אלה יצא לנו קולא אחת דהנה בשו"ע סי' כ"ג סעי' ב' איתא וי"א דשיעור שהיית העוף כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף והוא דעת רש"י והעומדים בשיטתו דפסק לחומרא כרב דאמר ועוף לעוף. ותפסו הפוסקים דהוא רק כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף ולא בעינן סי' שלם וטעמם נראה דהרי העוף ניתר ברוב של הסימן. והנראה דהא דתפסו דהשיעור הוא רק כדי רוב סימן הוא משום דהני י"א ס"ל להלכה לעיקר כדעת התו' דמדאורייתא א"צ לשחוט כלל המיעוט אבל לדעת רש"י דגם המיעוט צריך לשחוט מדאורייתא גם שיעור השהייה הוא בכל הסימן דכיון דההלכה באה בסתם דשיעור שהייה הוא כדי שיעור שחיטה ודאי דהוא כשיעור הצריך מדאורייתא אע"ג דאינו מעכב בדיעבד. ואפי' אם נדחוק בזה ונאמר דגם לרש"י מ"מ אין השיעור רק כמו רוב סימן מ"מ זה שייך בתוך שיעור הכשר שחיטה דאז יש מקום קצת לומר דכדי שיעור שחיטה דאמרה ההלכה הכוונה רק כדי שיעור המעכב בו והוא רובו של סימן ולא כל הסימן. אבל בשהייה במיעוט בתרא כיון דעיקר הסברא מה דיש מקום לומר דפסלה הוא רק משום הך סברא דלכתחילה צריך לשחוט גם המיעוט וא"כ היאך נתפוס החבל בשני ראשים דנאמר דפסלה בו שהייה ושיעור של השהייה נאמר דאינו רק רוב הסימן משום דאין צריך לשחוט המיעוט והרי הוא ודאי דהוא דבר הסותר את עצמו ובודאי נראה מוכרח דאם נאמר דפוסל גם במיעוט בתרא בע"כ כוונת שיעור שחיטה שאמרה ההלכה היינו סימן שלם. רק כל זה הוא לשיטתו של רבינו ירוחם אבל לדעת הרשב"א והיש"ש דכל האבעיא הוא רק אי פסלה מדרבנן גזירה אטו קודם הכשר שחיטה הרי שוב. יש לומר דגם במיעוט בתרא יפסול גם בכדי שיעור שחיטת רובו של סימן. אמנם הרי כבר נתבאר לעיל [באות ד'] דלהרשב"א דהוא רק ספק בדרבנן בלא"ה יש לנו לפסוק כשמואל ור' יוחנן דאמרי דשיעור שהייה דעוף הוא כדי שחיטת בהמה ואין לנו מקום להחמיר ולומר גם במיעוט בתרא יהיה נפסל בכדי שחיטת עוף לעוף רק לדעת רבינו ירוחם וא"כ הרי צריך לכל הפחות כדי שחיטת סימן שלם ובלא שהה רק כדי רוב סימן הלא כשר ממ"נ:

[ח] והנה נ"מ טובא בזה שכתבנו דעיי' בתרומת סי' קפ"ה מובא שם מעשה שנמצא גמי עגול בושט של אווז והורה לאסור משום דבעת חתיכת הגמי היה שהייה קצת ואע"ג דלא היה בו שיעור שהייה מ"מ לרב דאמר ועוף לעוף דפסק רש"י כוותיה אין שום שיעור לשהייה דעוף דהרי משכחת לה שחיטה דעוף שהוא במשהו וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דכשר הלכך שהייתו נמי כל שהוא, ולפי מה שכתבנו בדיוק נקט התה"ד שהיה גמי עגול דאז נמצא שחתך בגמי גם קודם ששחט רובו של וושט ומשו"ה שפיר חשש ליה דלמא שיעור שהייה דעוף הוא רק משהו כשחיטת חצי קנה פגום אבל בגמי דק דאז לא היה השהייה רק במיעוט בתרא של הושט גם הוא מודה דאין לנו לאסור בשהיות משהו וכמו שכתבנו לעיל כיון דכל עיקר הסברא דפוסל במיעוט בתרא הוא משום דנאמר דמדאורייתא צריך לשחוט כולו וא"כ הרי שוב יש שיעור לשחיטת העוף דאין לך שחיטה פחותה מחצי הסימן דהרי גם בקנה פגום מ"מ צריך לשחוט חציו. ועיין ביו"ד סי' כ"ג סעי' ב' הובא שם דינו של התה"ד לאסור בנמצא גמי וכתב שם הש"ך בשם הב"ח להתיר בנמצא עשב דק וארוך מונח באורך הושט והש"ך דחה דבריו וכתב מנ"ל להתיר בלא שום ראיה ולפי מה שנתבאר דברי הב"ח מוכרחים:

[ט] והנה לפי מה שהסברנו שיטתו של רבינו ירוחם יצא לנו עוד קולא אחת וגדולה היא, דעד כאן לא מבעיא לן שהה במיעוט סימנים אלא בבהמה או גם בעוף ובמיעוט סימן הראשון אבל במיעוט של סימן השני בעוף דגם רש"י מודה דמדאורייתא אין צריך לשחוט סימן שני כלל בעוף וכמ"ש רש"י להדיא בדף כ' מהא דתניא לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים ובשהה בו הרי אין שום סברא כלל לומר דיהיה אסור מדאורייתא וא"כ לרבינו ירוחם הרי בכה"ג לא מיבעיא לן כלל ואין לנו שום מקום לאסור בו אחרי דלא מצינו בגמ' שחששו בו. ורק לדעת הרשב"א והיש"ש דלרש"י האבעיא אי אסור מדרבנן ומשום גזירה יש לנו מקום ספק אי קאי האיבעיא גם על סימן שני בעוף דמ"מ שייך הך גזירה או נאמר דבכה"ג לא נסתפקה הגמ' כלל דרק בבהמה או בעוף בסימן ראשון הא הסביר רש"י דאע"ג דניתר בשחיטת הרוב מ"מ כי גמרה יש לומר דכולה חדא שחיטה היא אבל מסימן אחד לחבירו יש לומר דלא נסתפק הגמ' כלל ופשיטא ליה דלא שייך למגזר ביה ולומר כולה חדא שחיטה רק בסימן א' מרובו על מיעוטו ולא מסימן לחבירו וצ"ע בזה. ועיי' בלשון תורת הבית שהבאנו לעיל שכ' וז"ל שהה במיעוט סימנים מהו פרש"י בין בעוף בין בבהמה ובשחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ולזמן מרובה חזר ושחט המיעוט. ומאריכת לשונו משמע קצת דבסימן שני של עוף לא מיבעיא כלל ופשיטא ליה דכשירה. ולכאורה היה נראה להביא קצת סמוכין לזה דבמס' זבחים (דף ס"ה) קאמר ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומפרש רבא דס"ל שהייה פסלה בסימן שני בעולת העוף ומש"ה כשמבדיל סימן שני בחטאת העוף אחר שחתך רוב בשר בין סימן ראשון לשני איכא שהייה דכה"ג היה פסול בעולת העוף ונמצא דלא עשה בה מעשה עולה. ולכאורה קשה אם נאמר דבשחיטה פסלה שהייה בעוף גם אחר שעשה בה הכשר שחיטה ואוסרה באכילה א"כ כמו כן צריך להיות במליקה דגם אחר שמלק שיעור מליקה אם שהה בו ומלק הסימן השני צריך להיות אסורה באכילה דהרי בחטאת העוף המליקה במקום שחיטה דחולין הוא וא"כ האיך רשאי למלוק הסימן השני אחר שיעור השהייה והרי פוסל הקרבן ואוסרו באכילה ויהיה כשהייה במיעוט בתרא דאסור לרש"י. ולא מיבעיא אם נאמר כרבינו ירוחם דהאיבעיא הוא אי פסלה שהייה במיעוט בתרא מדאורייתא הרי בודאי צריך להיות אסור למלוק סימן שני אחר שיעור שהייה, אלא אפי' אם נאמר כהרשב"א דהא רק מדרבנן וגם אם נאמר עוד דאם עשה בקדשים דבר האוסר באכילה מדרבנן מ"מ שרי לאוכלו דלא גזרו בו רבנן משום עשה דאכילת קדשים מ"מ זה ניחא בדיעבד אבל לכתחילה הרי צריך להיות אסור למלוק הסימן השני דלמה לו לעבור על דרבנן לכתחילה בלי שום צורך ומוכח דלא מיבעיא לי' רק במיעוט סימן ראשון אבל בסימן שני דעוף לא מבעיא ליה כלל ובודאי לא פסלה. דהגם דיש לדחות ראי' זו בדוחק עכ"ז יען לא ידעתי לדחותה בתי' מרווח לא כתבתיו. אמנם בסמ"ק סי' קצ"ו איתא וז"ל והיכא ששחט הכשר שחיטה ושהה כו' רש"י אוסר ואין מודים לו כי רבינו תם מתיר אך נהגו כרש"י ולכך כששחט סימן אחד בעוף וזרק העוף מידו ועודנו מפרכס כו' לא יחתוך סימן שני עם ראשו בסכין או בקורדם לפי ששהה בין סימן ראשון לשני ואפי' כששחט ב' סימנים יש ליזהר בזה שלא לחתוך ראשו לפי שפעמים משייר במיעוט סימנים ולאו אדעתי'. הרי משמע מדבריו להדיא דגם אם שחט. סימן ראשון כולו מ"מ פוסל עדיין שהיי' בסימן שני ודלא כמש"כ, אמנם יש לומר דגם הוא לא כתב כן רק לחומרא בעלמא לכתחילה דלמה יעשה כן בלי צורך כיון דחזינן דהגמ' נסתפקה דלמא פוסל גם אחר הכשר שחיטה משו"ה אין לעשות כן לכתחילה ואפי' בסימן שני אבל לא דכונת הסמ"ק דגם זה יהיה בכלל האבעיא ויהיה אסור גם בדיעבד לדעת רש"י דפוסק האבעיא לחומרא. ותדע דכוונת הסמ"ק הוא רק לכתחילה דהרי עיקר הספק הא אסביר לן רש"י מי אמרינן דכשגמר השחיטה אח"כ איגלאי מילתא למפרע דכולהו חדא שחיטה היא וא"כ בודאי נראה דע"כ לא נסתפקו הגמ' רק בשלא סילק ידיו עדיין מן העוף רק שהה בו ועדיין העוף בידו אבל כשכבר זרק העוף מידו וסלק ידיו ממנו בודאי דלפי הסברא נראה דאין שום מקום לומר דמה שחותך אח"כ יהי' כולה חדא מילתא היא. וכן משמע לי לשון רש"י שכתב (בדף ל"ב) וז"ל תיקו ולחומרא כו' ונראה דהשוחט רוב הסימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין והרי בתחילה כתב דהוא איבעיא דלא איפשיטא ולחומרא ולמה כתב אח"כ דנראה לו. וכן כתב מוטב שיכה והרי ע"פ דינא דהגמ' מוכרח כן אלא ודאי דכיון דכבר השליך העוף מידו גם לרש"י אינו בכלל האיבעיא לאוסרו בדיעבד ורק לכתחילה החמיר רש"י שלא לעשות כן. וכן מצאתי להדי' בשו"ת שבות יעקב חלק ב' סימן נ"ד שכתב כן בפשיטות והביא סמוכין לזה מדברי רש"י יעו"ש וא"כ הסמ"ק דאיירי כשזרק העוף מידו בע"כ אין כוונתו רק לכתחילה וכמו שכתבנו. אמנם מלשון הש"ע משמע דלא כמש"כ דז"ל הש"ע בסעיף ה' אחר ששחט רוב א' בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהיי' פוסלת ולפי"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת שני הסימנים פוסלת שהיי'. הרי משמע להדיא דגם בעוף פוסל גם במיעוט של סימן שני וצ"ע מנ"ל זה. שוב ראיתי בפתחי תשובה שכ' בשו"ת מאיר נתיבים שרב א' האריך להקל בשהיי' בסימן שני בעוף והוא השיג עליו ואין בידי ספר זה לעיין בו. וממה שנתבאר למעלה מובן הדבר דגם אם נרצה להחמיר גם בשהיי' במיעוט סימן שני דעוף מ"מ אין להחמיר בו רק בששהה כדי שחיטת בהמה דהרי אין מקום לחומרא זו רק לשיטת הרשב"א והיש"ש ולדידהו הא בלא"ה גם לרש"י אין לאסור רק בשיעור שחיטת בהמה וכמו שכתבנו באות ד':

[י] עוד זאת יש לחקור היכא דאיכא ספק שהייה במיעוט בתרא מה דינו עפ"י דין לפי מה שפסק בש"ע להלכה דלא כרש"י רק נהגו לאסור א"כ הא י"ל דלא נהגו כן רק בודאי שהייה ולא בספק דהרי הוא ספק במנהג ולקולא. ולא עוד אלא אפי' לרש"י בעצמו יש לומר להקל בספיקו דלא מיבעיא אם נאמר כהרשב"א דהאיבעיא הוא רק בדרבנן וא"כ הא דפסק רש"י לחומרא הוא משום דס"ל דתיקו דאיסורא הוא גם בדרבנן לחומרא הרי זה לא שייך רק בודאי שהה אבל אם נסתפק אם שהה הרי הוא ספק במעשה וספק דרבנן הוא לקולא. אלא אפי' אם נאמר כרבינו ירוחם דהאיבעיא הוא בדאורייתא מ"מ הרי יש מקום להקל בספיקו כיון דאפילו אם בודאי שהה אינו רק ספק אם אוסר במיעוט בתרא דהוא איבעיא דלא איפשטא א"כ בספק שהה ה"ל ספק ספיקא ושרי גם בדאורייתא. רק דלרבינו ירוחם עדיין תלוי זה בפלוגתא דרבוותא דלהפוסקים בתיקו דאיסורא בדרבנן לקולא א"כ הרי חשבינן ליה כספק גמור וא"כ אם נצטרף לי' עוד ספק אחר במעשה שפיר מקרי ס"ס ושרי גם בדאורייתא אבל לדעת הר"א, ממיץ והעומדים בשיטתו שהביא הגהות מיימוני בה' חמץ דפוסקים דתיקו דאיסורא גם בדרבנן להחמיר ובע"כ דס"ל כיון דהגמ' נשארה בתיקו לא מקרי ספק כלל וגם בדרבנן הוא לחומרא א"כ הא פשיטא דאין לצרפו לס"ס בדאורייתא וא"כ אסור לדעת רש"י. מ"מ זה אינו רק לרש"י בעצמו אבל לענין הלכה לדידן שפיר מקרי ס"ס ספק אם שהה כלל וספק דלמא ההלכה כדעת רוב הראשונים דלא פסלה שהיי' במיעוט בתרא כלל וספק פלוגתא דרבוותא הרי מצרפינן לספק במעשה לשווי' ס"ס בדאורייתא ועוד יש לצדד ולומר דגם לרש"י יהי' כשר בספק אם שהה גם אי נאמר כרבינו ירוחם דהרי הא דמחמרינן בכל דוכתא בספק בשחיטה הוא רק משום דבהמה בחי' בחזקת אינה זבוחה עומדת ומש"ה בכל ספק מוקמינן אותה על חזקתה וא"כ י"ל דזהו רק בספק בשחיטת הרוב כל הסימנין אבל בספק שהיי' במיעוט בתרא הרי מיד ששחט הרוב הרי הבהמה הותרה באכילה ורק במה שחזר לשוחטה אחר ששהה בה נאמר דנתקלקלה השחיטה למפרע ובזה הרי אין כאן חזקה לאיסור ואדרבה אם באנו לדון כאן חזקה הא י"ל דיש לה חזקת היתר דמיד ששחט הרוב הא הותרה. וסברא זו צריך עיון אם זה מיקרי חזקת היתר או לא כיון דאמרינן דנתקלקלה למפרע. והנראה גם ראי' לזה מהא דבדף י"ב אמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך היכי דמי אי דידע דגמיר למה לי ראה ואי דידע דלא גמיר פשיטא. ומשני דשחט חד סימן שפיר מ"ד מדהך שפיר אידך נמי שפיר קמ"ל הך אתרמי לי' אידך שמא שהה שמא דרס, ומאי פריך פשיטא נימא דקמ"ל דבעינן ראוהו מתחילה ועד סוף ולא סגי במה שיראה אותו שוחט רק הרוב ולהניחו שוחט דכל זמן שלא סלק ידיו מהשחיטה חיישינן שמא ישהה שמא ידרוס במיעוט בתרא וא"כ הא טובא קמ"ל דהרי לר"ה בר נתן מבעיא לי' אי פסלה כלל שהייה במיעוט בתרא וקמ"ל רב דפסלה ומצריך ראוהו מתחילה ועד סוף. ואין לדחות דא"כ ה"ל למימר בהדיא האי דינא דשהיי' פסלה גם במיעוט בתרא כיון דזהו עיקר החידוש ומדנקט ראה א' ששחט מכלל דרוצה להשמיענו סברא מחודשת בדין מומחין. ז"א דהא קמ"ל עוד חידוש בזה דגם במיעוט בתרא חיישינן לשמא שהה דגם לספיקא חיישינן בי' ומשמע דזה פשיטא להגמרא דלכל הפחות בספק שהיי' בודאי לא חיישינן למיעוט בתרא:

[יא] עוד זאת אמרתי לחקור לדעת הפוסקים דס"ל (בסימן כ"א) דרוב הנאמר בשחיטה צריך שיהא רוב הנראה לעינים ואינו ניתר ברוב מצומצם ע"י מדידה וע"ש בפ"ח שכתב דגם האוסרים לא אסרו רק מדרבנן דמדאורייתא בכל שהוא יותר מחציו כשר. ולהני פוסקים הרי ודאי נראה דשהיי' פוסלת גם אחר ששחט רוב המדוד כל שלא שחט בו עדיין רוב הנראה לעינים כיון דמדרבנן עדיין אסורה גם בדיעבד הא ודאי דפסלה בו כל הלכות שחיטה. ומסתפקנא בשהייתו כמה שיעורו אז ע"פ דין אם נפסל בשיעור שחיטת רוב מדוד דזהו שיעור שהיי' דאורייתא או דבהאי שיעורא לא מיקרי עדיין שהיי' וכשר ממ"נ דאחרי דנאסר עתה שהיי' משום דצריך רוב הנראה ממילא שיעור שהיי' הוא בכדי שיעור שישחוט רוב הנראה. ולכאורה הרי להנך פוסקים נוכל לפרש דזהו דקא מיבעיא להגמרא שהה במיעוט סימנים מהו פי' דשהה קודם שגמר רוב הנראה לאחר ששחט רוב המדוד ושהה בו רק כשיעור שחיטת רוב המדוד דזהו שיעור שהיי' מה"ת אי פסלו אי לא. ולכאורה נראה מדדחקו הראשונים לפרש הך איבעיא באופנים אחרים ולא מצינו לאחד שיפרש כן דמילתא דפשיטא היא דגם להני פוסקים לא פסלה שהיי' רק בכדי שחיטת רוב הנראה ומשום ממ"נ הנ"ל שכתבנו ועל שיעור זה הרי ליכא למיבעיא דפשיטא דפסלה כיון דמדרבנן עדיין הבהמה אסורה וזהו ברור:

היוצא מדברינו דשהייה במיעוט בתרא לדעת הרשב"א והיש"ש גם לדעת רש"י אינו פוסל בדיעבד רק כדי שיעור שחיטת בהמה ואפי' בעוף אינו פוסל רק כדי שיעור זה וגם לשיטת רבינו ירוחם מ"מ אין לפוסלו רק כשיעור שחיטת סימן שלם דעוף אבל שהיית משהו כשר ממ"נ גם לרש"י וכמו שנתבאר באות ז'. ובשהה במיעוט סימן שני של עוף לרבינו ירוחם כשר גם לרש"י ולהרשב"א והיש"ש יש מקום להחמיר בו וא"כ ממילא אין מקום להחמיר בו רק בשהיי' כדי שחיטת בהמה דבפחות מזה בלא"ה כשר להרשב"א והיש"ש וכמו דמבואר באות ט'. ובספק שהיי' במיעוט בתרא יש לצדד להקל כמבואר באות יו"ד: סימן יב יחקור בדין נמצא גמי או עשב ארוך מונח בקנה או בושט ונחתך בעת השחיטה מה דינו בבהמה או בעוף. וגם יבאר דין שהה במיעוט סימנים ומקודם אמרתי לבאר מה דינו ע"פ דינא דגמרא ואח"כ נחקור מה דינו ע"פ המנהג שנהגו להחמיר בדינים אלו וכמש"כ הרמ"א בסי' כ"ג:

הנה דין זה דנמצא גמי חתוך בושט מבואר להדיא ביו"ד סי' כ"ג סעיף ב' בהג"ה וז"ל ואם נמצא לאחר שחיטה גמי וכיוצא בו מונח בושט או בקנה ונשחט עמו טריפה דודאי הוצרך הדבר לשהות מעט בחתיכות הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי' שהיי' במשהו וטריפה ומקור דין זה הוא משו"ת תרומת הדשן סי' קפ"ה ושם נזכר בעובדא שהיה שנמצא גמי עגול באווז ואסרה וע"ש דמבואר בדבריו דלא משום חומרא בעלמא לפי מה שנהגו לאסור כל שהיית משהו קאתי עלה רק אסרה ע"פ דין משום ספק איסורא דאורייתא והוא לפי מה שכתבו הראשונים לחוש לדעת רש"י דפוסק הלכתא כרב דאמר בחולין (דף ל"ב) דשיעור שהייה הוא רק בכדי שחיטה לחודא של בהמה לבהמה וכדי שחיטת עוף לעוף ומפרש לה התה"ד דלרב אין שום שיעור לשהיי' דעוף כלל ונאסר במשהו דהרי לפעמים נמצא שיהי' שחיטת העוף במשהו וכגון שהי' חצי הקנה פגום והוסיף כל שהו דסגי. והנה לדעתו של תה"ד בודאי נראה פשוט דבשהיי' דבהמה דהוא ע"פ דין כשחיטת בהמה ג"כ אין צריך לשער כדי שיעור שחיטת שני הסימנים רק כשיעור שחיטה של רוב הושט ומשהו מן הקנה דהרי גם בבהמה ג"כ משכחת לה חצי קנה פגום. וכן הוא מבואר בכרתי ופלתי. והנה בהך דינא דנמצא גמי הרי אין מקום לאסור גם להתה"ד רק בעוף אבל בבהמה הרי אין שום מקום לאוסרו כלל ע"פ הדין דהרי לכה"פ מוכרח להיות הושט שלם וא"כ לכה"פ יש שיעור לשהייתו כמשהו מן הקנה ורוב הושט וכיון דבחתיכת הגמי ודאי לא שהה בו כשיעור זה פשיטא דכשרה והרמ"א שסתם הדברים וכ' סתמא דאם נמצא גמי אסורה ומוכח דקאי גם על בהמה הוא משום דהרמ"א כתב שם מקודם דנהגו במדינות אלו להטריף שהיי' במשהו גם בבהמה וכ' שם הש"ך בס"ק זיין דדעת הרמ"א לאסור גם בהפ"מ שהיית משהו אפי' בבהמה ומש"ה סתם אח"כ הדברים דלדידן עוף ובהמה שוים הם לאיסור רק דבעוף אסור ע"פ דין להתה"ד לדידן דחוששין להחמיר כשיטת רש"י ובבהמה האיסור ע"פ המנהג וכן כתב הב"ח יעו"ש. וראיתי להכנה"ג בהגהותיו על הב"י אות ל"ב שבא כמה פעמים מעשה לידו שנמצא עשב בושט והי' ספק אם נחתך הגמי והתיר דדינו של התה"ד אינו אלא חומרא לפי המנהג שנהגו לאסור שהיות משהו ומסתייען לאסור בודאי נחתך ולא בספק. והגם דהכנה"ג סתם דבריו מ"מ הרי לכאורה זה אינו רק בבהמה דבה הוא רק משום מנהג אבל בעוף הרי ע"פ דין קאסר לה התה"ד. אמנם יש לצדד להקל בספק נחתך גם בעוף משום ספק ספיקא. דלמא לא נחתך כלל ולא הי' בו שום שהיי' וגם אם הי' בו שהיי' במשהו דילמא הלכה כהני פוסקים שחולקים על רש"י וגם בעוף שיעור שהייתו כדי שחיטת בהמה דכן הוא דעת רוב הפוסקים וא"כ לענין הדין הא איכא ס"ס להתיר דמהני גם בדאורייתא ומצד שנהגו לאסור בודאי גם שהיי' משהו הרי לזה מהני גם ספק אחד דלמא לא נחתך כלל. והרי דכוותי' מתירין ס"ס וכמו דמבואר בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"ו יעו"ש. ומה שיש לדבר בדין ס"ס במקום דאיכא חזקת איסור של אינה זבוחה אין כאן מקומו לדבר בזה: