שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 12

[ז] ולכאורה נרא' בדעת התוס' דס"ל דגם איסור דם דומה להך דמנחה פסולה דהרי במס' כריתות (דף ד') איתא שני פסוקים לדם חולין ולדם קדשים והרי הדם הנמשך מהורידין הוא דם שכשר לזריקה וכמו דמוכח מסוגי' זו דחולין וס"ל להתוס' דכיון דיש קרא מיוחד על דם קדשים שוב אין עשה דאכילת קדשים דוחה אותו אפי' אם הוא תערובת איסור, וס"ל עוד להתוס' דכמו דחזינן לענין עצמיות של האיסו' דגם באיסור דרבנן אסרו וכמו בשמנו של גיד דעשו רבנן הך איסורא של דבריהם כעצמיות איסור של תורה דאסור גם בשארי איסורין וכמו כן בל"ת דמקדש דאיסור של תורה אינו נדחה גם בתערובת איסור וכדמוכח מהך דמנחה פסולה כמו כן הוא באיסור דרבנן דגם בתערובת איסור וכהך דנ"ד דהוא דם שבישלו כיון דהוא באיסור דקדשים עשוהו כדאורייתא ואסור באכילה. וכל זה הוא דוחק. ועוד דהרי גם הא דמבואר דשומן הגיד אסור גם בקדשים הרי רק רב אשי הוא דקאמר הכי אבל מקמי הכי הרי מפרשי אמוראי אחרינא להמשנה דהגידין ישרפו בששה עשר באוקימתא אחרינא ומוקמי לה באופן דאסור מדאורייתא יעו"ש (בדף צ"א) וא"כ הרי י"ל דהני אמוראי פליגי על רב אשי בעיקר הסברא וס"ל דכיון דהוא רק איסור דרבנן שרי באכילת קדשים אע"ג דהוא עצם האיסור וא"כ הרי י"ל דגם ר"פ ס"ל כן ומש"ה מוכיח שפיר דרישא לא איירי בקדשים וכמ"ש דאי בקדשי' ע"כ לא אמר ר"י רק לכתחילה ואמאי פליגי רבנן עלי':

[ח] והנה אם נאמר כמו שכתבנו. דבעיקר סברתו של רב אשי דאוסר בשמנו של הגיד בקדשים הוא פלוגתא דאמוראי יתישב לנו היטב הך סוגי' דבחולין (דף ק"ה) דתנן כל הבשר אסור לבשל בחלב ופריך הא בשר עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע כו' רב אשי אמר כולה ר"ע הוא וה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים. וכבר הבאנו דעת הרמב"ם וטור ושו"ע דבשר עוף כיון שהוא רק מדרבנן לא אסרוהו רק באכילה ולא בבישול וכבר הקשו עליו מהך משנה דתני אסור לבשל ומוקים לה רב אשי כר"ע דאינו רק מדרבנן, ומה שתי' המגיד משנה דהרמב"ם מפרש הך לבשל דנקטה המשנה היינו לאכול אם בשלו הרי ודאי דצ"ע טובא דמנ"ל להרמב"ם להוציא לשון בשול דנקטה המשנה ממשמעו ולפרשו על אכילה בלי שום ראיה. ולפי הנ"ל אדרבה מהך סוגי' גופי' יהיה סיוע גדולה להרמב"ם דהנה בהא דפריך הגמרא מעיקרא הא בשר עוף אסור דאורייתא כמאן דלא כר"ע דחקו שם התוס' דמהיכן משמע ליה להמקשן דאסור מדאורייתא דלמא רק מדרבנן דאין לומר דמדקדק הגמרא מדכללה המשנה לכל מיני בשר ביחד ומשמע ליה דחד דינא להו דהרי בסיפא דתני הנודר מן הבשר אסור בכל חוץ מבשר דגים וחגבים הרי בע"כ עוף אינו אסור רק מדרבנן גם לר"ע ומש"ה העלו התוס' דהגמרא דקדק כן מהא דתני בסיפא דאסור להעלותם בגבינה על השולחן ואם לא הי' רק מדרבנן הרי הוא גזרה לגזירה. והנה על תירוצם של התוס' הרי קשה דא"כ רב אשי דמשני דה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מדברי תורה מהן מדברי סופרים לא הזכיר כלל עיקר הקושי' מה שדחקו להמקשה דאמאי אסור להעלותו על השולחן וכבר הקשה כן על התוס' התורת חיים. אבל להרמב"ם ניחא שפיר דהרי במשנה תני כל הבשר ונמצא גם בשר קדשים בכלל וכמש"כ הר"ן וגם בשר עוף דקדשים בכלל ומש"ה מדקדק הגמרא שפיר דבשר עוף אסור מדאורייתא דס"ל להגמר' כהני אמוראי החולקים (בדף צ"א) על ר"א וס"ל דאיסור דרבנן נדחה מפני מצות אכילת קדשים ואם נאמר דבשר עוף דרבנן הרי ליכא שום איסורא בבישול כלל ורק אם בישלו אסור מדרבנן וא"כ יהי' מוכרח לפרש הא דנקטה המשנה אסור לבשל היינו לאכול אם בשלו כבר וא"כ בקדשים צריך להיות שרי באכילה בדיעבד דנדחה מפני אכילת קדשים ומוכיח הגמרא מני' דעוף ג"כ אסור מדאורייתא. ורב אשי לשיטתו דמוקים בחולין (דף צ"א) דהא דתני הגידין ישרפו בששה עשר דקאי על שמנו של גיד הרי דס"ל דגם באיסור דרבנן אסור בקדשים דהעמידו דבריהם לאוסרו גם בקדשים ומש"ה לשיטתו משני כולה ר"ע. אבל אם נאמר דלא כהרמב"ם וגם בבשר עוף דרבנן אסור גם לבשל הרי ודאי קשה דהאיך מדקדק הגמרא בתחילה הא בשר עוף אסור דאורייתא דהרי גם אם מדרבנן ניחא דנימא דהמשנה איירי באיסור בישול לכתחילה דודאי דגם קדשים אסור לבשלו בחלב דהרי אין מצוה כלל לבשלו בחלב ועיין בישועות יעקב על יו"ד סימן פ"ז ס"ק ו' מה שכתב בזה והרואה יראה מה בין דבריו להנאמר כאן: סימן יא יחקור בדין שהייה במיעוט בתרא לשיטת רש"י ויחדש אופנים דיש מקום להכשיר גם לרש"י:

חולין (דף ל"ב) בעי רב הונא בר' נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ופרש"י שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון ואח"כ גמר שחיטתו מי אמרינן כיון דעבד לי' רובא איתכשר או דילמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא תיקו ולחומרא. וכן כתב רש"י לעיל (בדף ל' ע"ב) בשם בעל הלכות גדולות דכיון דאבעיין לא איפשיטא עבדינן לחומרא. ועיי' בתוס' וברא"ש שחלקו על פרש"י וכתבו דאין שום סברא לפסול במיעוט בתרא כיון דכבר עשה שיעור שחיטה בהכשר ומש"ה פירשו הך איבעיא באופן אחר יעו"ש וכן פסק בשו"ע (סימן כ"ג) להלכה דבדיעבד לא פסלה רק לכתחילה יש לחוש גם לדעת רש"י אבל הרמ"א כתב דהמנהג להטריף גם בדיעבד שהייה במיעוט בתרא ואמרנו לברר קצת דין שהיי' במיעוט בתרא מה דינו ע"פ דינא דגמרא לדעת רש"י. והנה עיי' ברשב"א בתוה"ב (דף כ"ד) שהביאו לפרש"י וז"ל שהה במיעוט סימנים מהו תיקו פרש"י ז"ל בין בעוף ובבהמה ובששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ולזמן מרובה חזר ושחט המיעוט ועלתה בתיקו ולחומרא דכל שהוא עושה אפי' המיעוט בפסול בדרך שחיטה חוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנים ע"כ דבריו. ומבואר בדבריו דגם לדעת רש"י אין הספק אלא אי גזרינן. בכה"ג מדרבנן אבל מדאורייתא גם רש"י מודה דאין שום סברא לומר דהוא אסור וכן כתב להדי' המהרש"ל ביש"ש פרק השוחט (סימן ט') יעויין שם דבזה מתרץ מה שהקשה התוס' על רש"י מהתוספתא דתני בה להדי' שחט רוב גרגרת בעוף אפי' אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשירה ותירץ היש"ש דהתוספתא איירי מדאורייתא והך איבעיא הוא רק אי פסלה מדרבנן. והגם דתירוצו דחוק טובא עכ"ז כתב להדי' דהאבעיא הוא רק מדרבנן וכמש"כ הרשב"א. והנה לדבריהם הרי צריך להבין מדוע פסק רש"י הך איבעיא לחומרא כיון דהוא רק ספק בדרבנן וההכרח לומר דס"ל לרש"י דהא דקיי"ל דבדרבנן הלך אחר המיקל הוא רק במקום פלוגתא דאמוראי אבל היכא דהגמרא נשאר בתיקו גם בדרבנן אזלינן לחומרא. וכדעת הר"א ממיץ ועוד גאונים שהובאו בהגהות מיימוני פרק שני מה' חמץ ומצה דתיקו דאיסורא גם בדרבנן הוא להחמיר. ועיי' בהשגות הראב"ד פרק ג' מה' שחיטה דגם הוא מפרש הך איבעיא כפרש"י וז"ל אבל הפירוש השוה לשניהם ששחט הרוב ושהה וגמר מי אמרינן כיון דגמר שהיי' בשחיטה הוא מאן מוכח או דילמא לא חיישינן לה. ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל וכ"ש לרוב. ונ"ל באותן שתי האבעיות תיקו ולקולא עכ"ד. וטעמא הוא משום דסבירא לי' כדעת הפוסקים דגם תיקו דאיסורא כל בדרבנן הוא לקולא:

[ב] והנה נכתוב פירוש דברי הראב"ד לפי שראיתי מי שנתקשה בדבריו ודחק להביא ממרחק מקום מוצא מאין יצא להראב"ד לחלק בזה בין בהמה לעוף. ובאמת דבריו ברור מללו דהי' קשה להראב"ד מה שהקשה רש"י בעצמו על שיטתו מהא (דבדף כ"ח) איתא שחט חצי גרגרת ושהה בו כדי שחיטה וגמרה דכשר ממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא פי' ונגמרה השחיטה ולא מפסיל בשהיי' ואי אינו כרוב לא עביד ולא כלום הרי דלא פסל שהיי' במיעוט בתרא ונדחק רש"י ליישבו דהא דיחויא בעלמא הוא וכן הקשו התוס' והרא"ש מהתוספתא דאמרה שחט רוב גרגרת ושהה בי' שחיטתו כשירה. והראב"ד מתרץ לה בטוב בלשונו שכתב מי אמרינן כיון דגמר שהיי' בשחיטה היא מאן מוכח או דלמא לא חיישינן. הרי דמפרש דספיקו של ר"ה בר' נתן מי חיישינן דהרואה שגמר השחיטה הי' אחר שהיי' ויטעה בו ויסבור שהי' השהיי' קודם גמר הכשר שחיטה ויבא להכשיר שהיי' גמורה או לא חיישינן. וא"כ הרי בעוף וכששחט רק הקנה לבדו הרי אין שום מקום לחשש זה דגם אם יסבור שהיה השהיי' קודם ששחט הרוב הרי שפיר כשירה היא דחצי קנה פגום כשר ומש"ה אמרינן (בדף כ"ח) ובתוספתא דכשירה והאבעיא הוא רק בבהמה או גם בעוף וכששחט רוב הושט ושהה בו וגמרו ואז שפיר יש לחוש דמאן מוכח דהרואה יסבור שהשהיי' היה קודם הכשר שחיטה ונמצא היא נקובת הושט או פסוקת הגרגרת בבהמה ושפיר נסתפק אי אסורה מדרבנן אבל הגמרא (דף כ"ח) והתוספתא דאיירי להדי' בקנה ומשו"ה מכשרי. ועיי' בתוה"ב (דף כ"ד) שהקשה ג"כ על פירש"י וז"ל דבהדי' תני בתוספתא שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה שחיטתו כשירה ולפי גירסתו שפיר הקשה דהרי התוספתא קתני סתמא רוב אחד ומשמע דגם בשחט הושט כשר ושפיר הקשה על פירש"י אבל בתוס' העתיקו התוספתא שחט רוב גרגרת בעוף כו' שחיטתו כשירה ולפי גירסא זו מיישב לה הראב"ד שפיר:

[ג] ולפי זה הי' נראה לכאורה לדברי התוס' והרא"ש שדחו פירוש רש"י מהך תוספתא וכן רש"י הקשה על עצמו מהסוגי' (דדף כ"ח) ודחק בה ולא ניחא להו לתרץ כתירוצו של הראב"ד המרווח ונראה בע"כ דהם מפרשים להך איבעיא בדאורייתא דמספקא לי' אי פסלה שהיי' במיעוט בתרא וחולקים על התוה"ב והיש"ש הנ"ל ומשו"ה הקשו שפיר אמנם א"כ צ"ע דברי הרשב"א בתוה"ב דכתב להדי' דלפרש"י הא איבעיא היא בדרבנן ושוב דחה פירושו של רש"י מהסוגי' (דדף כ"ח) והרי נוכל ליישבו כהראב"ד. והפשוט דלא נראה לי' להרשב"א עיקר סברתו של הראב"ד שכתב דהספק הוא אם חיישינן לטעות של הרואה דיסבור דהשהיי' היה קודם ששחט הרוב והרשב"א ס"ל דבע"כ לא חיישינן ליה דא"כ, אף אנו ניחוש להיפוך וגם בשהה קודם ששחט רוב הגרגרת נאסור משום מאן מוכח דהרואה הרי יסבור שכבר היה רוב הקנה שחוט קודם השהיי' וא"כ נאסר בבהמה גם שהיי' במיעוט קמא של הקנה והרי בהדי' איתא בגמרא דבמיעוט הגרגרת לא פסלה שהיי' כלל גם בבהמה ובודאי דגם ר"ה בר' נתן מודה בזה אלא ודאי מוכרח דלא חיישינן לטעות זה רק האיבעיא הוא אי גזרינן שהיי' במיעוט בתרא אטו שהיי' קודם הכשר שחיטה דאם נכשיר אחר גמר שחיטה יבואו להכשיר גם קודם גמר שחיטה ואפי' אם כבר נעשה בה מעשה המטריפה וא"כ גם במיעוט בתרא של קנה בעוף יש לאסור אטו בהמה או אטו שהייה בעוף כשישחוט הושט תחילה וישהה קודם ששחט רובא ומש"ה הקשה הרשב"א שפיר ועכ"פ הרי שוב י"ל דגם התוס' והרא"ש הבינו בפרש"י כהרשב"א דרק בדרבנן קמיבעיא ליה ומ"מ הקשו עליו שפיר וכמו דחזינן דגם הרשב"א נתקשה בזה לפרש"י. אמנם ברבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק ג' בדיני שהייה אחר שהביא פי' רש"י כתב וז"ל ולפ"ז הפירוש אדם ששחט כו' וחזר ושחט המיעוט הרי זה ספק נבילה כו' הובאו דבריו בתבואת שור והוכיח התב"ש מלשונו דס"ל בדעת רש"י דהך איבעיא הוא אם מדאורייתא פסלה שהיי' במיעוט בתרא ועיי' עוד בתב"ש שכ' דמלשון רש"י שכתב וז"ל או דלמא כיון דהדר וגמרה כולהו חדא שחיטה היא משמע גם כן דמפרש לה בדאורייתא ולא משום גזירה בעלמא:

[ד] והנה לדעת הרשב"א והיש"ש יצא לנו קולא גדולה בדעת רש"י דכיון דלדידהו הספק הוא בדרבנן והא דפסק רש"י הך איבעיא לחומרא הוא רק משום דס"ל דתיקו דאיסורא הוי לחומרא גם בדרבנן וזה הא לא שייך רק בעיקר הדין אי פסלה שהיי' כלל במיעוט בתרא אבל לענין שיעור השהיי' כמה היא הרי הוא פלוגתא דאמוראי (בדף ל"ב) דשמואל ור' יוחנן אמרי כדי שחיטת בהמה אף לעוף ורב ס"ל כדי שחיטת עוף לעוף ובפלוגתא דאמוראי הרי הוא כלל גדול בכ"מ דבדרבנן הלך אחר המיקל א"כ גם אי נאסר שהיי' במיעוט בתרא מ"מ אין מקום לאוסרו רק בשהה בכדי שיעור שחיטת בהמה לעוף ואע"ג דבההיא פלוגתא גופה פסק רש"י כרב מ"מ הרי לא פסק כן רק משום דהוא להחמיר דז"ל רש"י שם ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כיון דקם ליה ר"י בר"ח בשיטתי' דרב דקאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן ועוף לעוף ועבדינן לחומרא עכ"ד, הרי להדי' דלא פסק רש"י כרב בודאי רק מספק משום דיש לילך לחומרא וזהו רק בדאורייתא וכגון בשהה קודם גמר הכשר שחיטה אבל במיעוט בתרא דעיקר הפסול הוא רק מדרבנן גם רש"י יודה דיש לפסוק לקולא כשמואל ור"י כן נראה ברור. אבל לפי מה שהבין הרבינו ירוחם בדעת רש"י דהאיבעיא הוא בדאורייתא א"כ גם במיעוט בתרא יש לאסור גם בשהה רק כדי שחיטת. עוף לעוף לשיטת רש"י דפוסק האיבעיא לחומרא וגם פוסק כרב:

[ה] והנה לדעת רבינו ירוחם בודאי דלכאורה אינו מובן סברת רש"י בזה דהאיך יהי' שום סברא לאוסרו מדאורייתא אחר שכבר נגמר כל שיעור הכשר של השחיטה והנראה דרש"י אזל בזה לשיטתו דלעיל (בדף כ"א) כתב רש"י הא דבחטאת העוף מולק סימן אחד לחודא דכיון דכתיב ולא יבדיל כל מה דעביד בה טפי מהכשירה הבדלה היא ועוף הכשירו בסימן אחד והא דמולק כל הסימן הוא משום דבשחיטה צריך כל הסימן לכתחילה הלכך במליקה לא הוי' הבדלה אבל סימן שני ליכא אפי' מצוה לכתחילה כדתניא לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים והתוס' שם בד"ה ואינו מבדיל הקשו עליו דהרי (בדף כ"ח) איתא דלכתחילה צריך לשחוט שני הסימנים גם בעוף. וההכרח לומר בדעת רש"י דס"ל דמיעוט של סימן ראשון צריך בעוף לכתחילה מדאוריית' ומשו"ה אין בו משום הבדלה אבל סימן שני דאין צריך רק מדרבנן וכמו שכתב רש"י (בדף כ"ח) הטעם משום גזירה דלמא לא אתי למעבד רובא דחד ומשום הא דאצרכוהו רבנן לכתחילה הרי בזה לא יהי' נפקע איסור הבדלה דאסור מדאורייתא גבי חטאת העוף, שוב מצאתי במפרשים שכתבו כן לישב קושית התוס'. ועכ"פ הרי זהו מוכרח להדי' בדעת רש"י דמיעוט הסימן צריך לשוחטו מדאורייתא מדחזינן דאין. בו איסור הבדלה דהוא איסור מדאורייתא. וכן מוכח מהא דסיים רש"י אבל סימן שני אין צריך כדתני' לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים והרי מהך ברייתא אין ראי' רק דמדאורייתא אין צריך סימן שני ואי נאמר דגם מיעוט סימן ראשון א"צ רק מדרבנן מאי מוכיח רש"י מהך ברייתא דסימן שני א"צ א"ו מוכרח בבירור דס"ל לרש"י דמדאורייתא צריך לכתחילה לשחוט כל הסימן ורק בדיעבד סגי לי' ברובא. ומש"ה שפיר נסתפק בעל האיבעיא אי פסלה בו שהיי' מדאורייתא דהרי כשגומרה אח"כ כולה חדא שחיטה דאורייתא היא. ורש"י אזל לשיטתו אבל אי לאו הך סברא דצריך לשחוט גם המיעוט מדאורייתא בודאי נוכל לומר בפשיטות דגם רש"י היה מודה דאין שום מקום וסברא להסתפק בו ולומר דיפסול בו מדאורייתא שהייה במיעוט בתרא כיון דכבר נגמרה כל שיעור השחיטה דמדאורייתא. כן נראה נכון לדעת רבינו ירוחם:

[ו] ובזה נוכל ליישב היטב הא דבדף למ"ד ע"ב כתב רש"י כיון דלא איפשטא האבעיא דחלדה ושהיי' במיעוט בתרא עבדינן לחומרא ושוב הביא להסוגיא (דף כ"ח) דס"ל לרב מחצה על מחצה כרוב ופריך מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשירה ואי ס"ד מחצה על מחצה כרוב הא איטרפא לה ומשני מי סברת אבהמה לא אעוף וממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא איתעביד ליה רובא ואי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא עביד בה כלום, הרי דאחר ששחט הכשר שחיטה שוב לא פסלה בו שהייה במיעוט בתרא וכ' דלא סמכינן על ההיא שינויא דדחויי קמדחי לה ולפי האמת קאי גם על הבהמה משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ובודאי דלכאורה דחוק קצת. והתוס' שם סייעו מכח קושיא זו פירושו של ר"ת דמפרש האבעיא על מיעוט קמא גם המאור הקשה מהך סוגיא על פרש"י וכן בתוה"ב דחה בשביל קושיא זו פרש"י אבל לפי מה שנתבאר דעיקר מקום הספק לרש"י הוא רק משום דאורייתא צריך לשחוט גם המיעוט ניחא שפיר הך קושיא. דהנה עיקר סברת רש"י יש להבין במה דס"ל דלכתחילה צריך מדאורייתא כולו דמה שייך כאן לכתחילה ודיעבד דבשלמא לענין מצוה שפיר י"ל דלכתחילה צריך לעשותו ובדיעבד אינו מעכב וכמו תנופה בקרבנות ובילה במנחה דצריך לעשותו ואינו מעכב הקרבן בדיעבד והרבה מצות יש דומה לזה אבל בשחיטה הרי עיקר מעשה של השחיטה אינו מצוה רק הכשר לסלק מהבשר איסור אבר, מן החי ואיסור אינה זבוחה וכיון דלסלק האיסור ממנה סגי ברוב אמאי יהיה צריך לשחוט כולו לכתחילה כיון דכבר נפקע ממנה האיסור ואם לכתחילה צריך כולו אמאי אינו מעכב בדיעבד. והניחא לדעת התוס' דא"צ לשחוט המיעוט רק מדרבנן שפיר ניחא דרבנן לא אצרכו רק לכתחילה גזרה דילמא לא אתי למיעבד רובא ובדיעבד לא גזרו אבל לרש"י קשה. רק גם זה ניחא דהא דסגי בשוחט רק הרוב אין הטעם דהמיעוט אינו בתורת שחיטה כלל רק באמת צריך לשחוט כל הסימן אלא דאם שחט רק הרוב וסילק ידו ממנו חשבינן גם המיעוט כאלו הוא נשחט ג"כ וכמו בכל דוכתא דרובו ככולו והמיעוט נגרר בתר רובו ומשו"ה אינו מעכב בדיעבד דחשבינן ליה כאלו נשחט כולו אבל לכתחילה צריך לשוחטו דהרי הא דכשר אינו רק משום דחשבינן ליה כאלו הוא שחוט ומש"ה כששוחט גם המיעוט שפיר יש מקום לומר דהכל חדא שחיטה היא ופסלה בו שהיי' מדאורייתא דהרי גם המיעוט צריך להיות נשחט. וכ"ז ניחא לפי האמת דמחצה על מחצה אינו כרוב ולא מתכשרי הבהמה רק כששוחט הרוב אבל לפי מה דהוה ס"ל מעיקרא בדף כ"ח אליבא דרב דמחצה על מחצה כרוב וגם בשוחט רק חצי הסימן סגי להתירה ולפ"ז הרי אין מקום לומר דהטעם דניתרת באכילה הוא משום דחשבינן גם לחציו השני של הסימן כאלו הוא שחוט דהרי מאי אולמא חצי סימן הנשחט מחציו הנשאר דנאמר דזה יהיה נגרר אחר זה ולא נאמר להיפוך ובע"כ הוה מוכרח לומר דכך ההלכה דכל שחציו של הסימן שחוט ניתרת באכילה כיון דאין רוב הסימן קיים והיה מוכרח לומר דחצי השני אין צריך לשחוט כלל מדאורייתא גם לכתחילה דאם נאמר דלכתחילה צריך ודאי דהיה מעכב גם בדיעבד דהרי גם כששחט חצי הסימן הרי ג"כ חצי השני הנשאר אינו כשחוט כלל ואפ"ה היא כשרה וא"כ לפי מאי דהוה ס"ל לפי ס"ד לא היה מקום וסברא כלל לפסול שהייה בחצי סימן השני ושפיר משני שם דכשר ממ"נ אבל לפי המסקנא דצריך רוב שוב יש מקום לומר דפסול. גם במיעוט בתרא. ויש לכוין זה בכונת רש"י שכתב דלא קשה מהא דמוכח שם דאחר גמר הכשר שחיטה לא פסלה שהייה דלא סמכינן על ההוא שינויא דדחויא בעלמא קמדחי ליה שם ליישב. הא דמחצה על מחצה כרוב, פי' ומש"ה הי' ס"ל כן אבל לפי האמת דאינו כרוב ואינו ניתר רק ברוב שוב י"ל דפסלה. והוא תי' נכון: